ביאור ראובן על בבא קמא קמג

תוס' ד"ה סיפא. "משמע כולה שמעתא דלא מצי להוריש", וטעמא משום דבקנס אין לו להמקבל שום זכות קודם עמדה בדין, אלא שכונת התורה לקנס ולענש את הנותן, ובכדי שלא יהיה ממון שאין לו תובעים צותה התורה שיתנו להניזק בכדי שיהיה אדם מיוחד שיתבענו. וכן אמרינן לעיל לט. "וניתביה לעניים? אמר רב מרי, משום דהוי ממון שאין לו תובעים.

בא"ד "דס"ל דיכול להוריש בשאר קנסות". דזה גופא שצותה התורה שינתן לו הקנס הוי זכות שיש לו בקנס הזה, והזכות הזאת הוא מוריש לבניו.

בא"ד "דקנס של אונס ופיתוי אין יכול להוריש בשום ענין". כלומר, אפילו עמד בדין ואח"כ מת.

בא"ד "שעמד בדין ואמר ליה חייב אתה ליתן לו". דאי אמרו צא תן לו, הוי עלה כגזלן ופטור מד' וה' כדלעיל סח:

בא"ד "בעמד בדין דתו לא הוי קנס". כלומר, כיון דבהמשנה הזאת לא רצה להשמיענו דין דאין אדם מוריש קנס לבניו, דזה כבר השמיענו במקום אחר, ואי יהיה הכא קנס לא נדע הכא לנכון דין דחמשה חצאי בקר, דבעינן וטבחו כולו באיסורא.

בא"ד "שלא אמר לו צא תן לו אלא חייב אתה לו". הלשון הזה לאו דוקא, דהא בסיפא מיירי דמת אביו ואחר כך טבח ובנידון זה לא היה אפשר לו לאמר אפילו חייב אתה ליתן לו, דהא לא טבח עוד בחיי אביו וא"כ היאך עמד בדין ואמרו לו חייב אתה ליתן לו? אלא אגב גררא דאחריני נקט לו הכי.

בא"ד "כי קאמינא ממון הוי לרבי שמעון להתחייב עליו קרבן שבועה להורישו לבניו". כלומר, האי "כי קאמינא ממון הוי להוריש לבניו" לא תפרשו דהוי ממון כל כך שהבנים יורשים אותו, דהוי משמע דקודם עמדת בדין אין יורשים, אלא הכי פירושו: הא דאמרתי דלאחר עמדה בדין הוי ממון כל כך שמחייבין עליו קרבן שבועה היינו דוקא כשירשו בניו לאחר עמדה בדין, או קרבן שבועה, משום דלדידיה הוי עיקריה ממון.

בא"ד "כיון דקנס נמי בר ירושה הוא". והקושיא הזאת הוי דוקא לר"י הלבן, אבל לפי מאי דמפרשי לעיל, דרבא ורב נחמן דהכא אית להו דקנס בר ירושה הוא, לא קשה מהכא, דהא הכא בקנס של אונס ומפתה קא עסקינן דמודו רבא ורב נחמן שאינו בר ירושה, משום שהנערה לא הוי בת ירושה. והא דאמר לעיל "כי קא ירית מינה קא ירית"? בגרה לאחר עמדה בדין שאני.

בא"ד "שהבת לא היתה ראויה לזכות בו מעולם". דהרי בקנס אמרנו לעיל דהוא יכול להוריש רק הזכות שיש לו להמקבל בזה שהתורה צותה לתת לו את הקנס, והכא הרי התורה לא צותה מעולם לתת את הקנס לאשה הזאת, ולפיכך אין לה מה להוריש.

ד"ה דאי ישנה. "ממאי דמחייב רחמנא אחולין בעזרה וכו' ". כלומר, דלא תקשי, כיון דאמרינן דבהכי חייב רחמנא, א"כ אמאי מקשה בחולין דאשחוטי חוץ לא לחייב משום דהוי מחתך עפר בעלמא, הא אמרינן דאפילו כשהשחיטה פסולה חייבה רחמנא.

בא"ד "אבל כשיש פסול אחר עמו". לאו דוקא, דהא אמרו בתוספות לעיל דעיקר הקושיא דמחתך עפר הוי משום דבעי ראוי לאהל מועד, וזה לא שייך כי אם בשחוטי חוץ.

ד"ה כי קמחייב. "דלאו דוקא נתקלקלה בגוף השחיטה כגון נוחר ומעקר". כלומר, משום דאפשר לאמר אימתי אמרינן דכיון דנתקלקל לבסוף איגלאי מילתא למפרע דלאו שחיטה הואי היינו דוקא שבסוף לא עשה מעשה שחיטה ושחיטה לא מיקרי אלא שעשה בין בתחילה ובין בסוף מעשה שחיטה, אבל כשאירע פסול מטעם אחר, שעצם המעשה שם שחיטה עליו, אם כן אמרינן חלק שנפסל נפסל וחלק שהיה בכשרות כשר ושם שחיטה עליו, ונהי דהחלק הזה אינו מספיק להכשיר לאכילה או לקרבן, משום דלדברים הללו בעינן כל חלקי השחיטה, מ"מ מספיק לחייב אשחיטת חולין בעזרה ולטמא את המתעסק בפרה אדומה, כמו שמספיק לפסול במחשבת פיגול, למאן דאית ליה ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. וכי תימא הכי נמי? י"ל דלמאן דאית ליה ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף סובר דהפסול שנעשה בין בתחילה ובין בסוף הוי כאילו נעשה במשך כל השחיטה, דהרי מועיל לפסול כל השחיטה, וכיון שכן מחשבת פיגול שנעשה בתחילה מפגלת את השחיטה. וכן הפסול שנעשה בגוף השחיטה בפרה אדומה, והחתוך בעפר שנעשה בסוף בחולין בעזרה פוסלים נמי כל השחיטה, אפילו בתחילה.

בא"ד "אפי' נתקלקלה ע"י מלאכה שעשה בשעת שחיטה". דאם לא כן הרי איכא לחלק, דהרי הכא הפסול הוי שלא מחמת שחיטה אלא מחמת חוץ, ולפיכך כל השחיטה נקראת שחיטה. וא"ת א"כ היכי משכחת לה שיחייב מחמת פגול בתחילה אפילו למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, הא לא הוי שחיטה. י"ל דאהכי חייב רחמנא, דאם עשה שחיטה פסולה מחמת מחשבה כזו הוי פיגול.

ד"ה לימא. "ותקשה דידיה אדידיה". לפיכך קאמר לקמן "הא לא קשיא", ולא קאמר כדאמרינן בעלמא "לא, לעולם אימא לך חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא".