ביאור ראובן על בבא קמא קמא

גמ' "בטובח ע"י אחר". ואפילו אם הוא חייב מיתה מטעם מסית, דהא הסיתו לזבח לע"א דהוי עבודה, מכל מקום החיוב מיתה שלו הוי בשעת הסתה והחיוב ממון הוי בשעת טביחה ואינם באים כאחד, ואפילו לא על ידי מעשה אחד.

"מה מכירה ע"י אחר". ואע"ג דבמכירה הוא בעצמו נמי לקח חלק בהמעשה, ואפשר לאמר דשנה בחטא, מ"מ ילפינן מהתם כך: כמו שמכירה חייב אף בנעשית ע"י אחר כמו כן טביחה, ובטביחה אי אפשר שיעשה ע"י אחר אלא דרך שליחות.

"אלא דקם ליה בדרבה מיניה". כלומר, דבמיתתו כבר שלם הכל.

"שלכם יהא". ואם היה אסור בהנאה הרי אינו שלו.

"פליגי בה רב אחא ורבינא". כלומר, פליגי אי לר' יוחנן הסנדלר מעשה שבת אסורין דאורייתא או דרבנן, דאי פליגי אליבא דנפשייהו הלכתא כמאן, א"כ לא הוי קשה מאי טעמייהו דרבנן דפטרי דהא אפשר לתרוצי כדתריץ "סבר לה כר' יוחנן הסנדלר".

רש"י ד"ה ר' מאיר היא. "שלא השם המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין". כלומר, דלא תימא, היאך מחייבינן אותם מלקות וממון, הא בעינן כאשר זמם לעשות לאחיו, וליכא, דהם זממו לחייב רק מאתים זוז, לפיכך קאמר, "שלא השם המביאן", כלומר, דמשום כאשר זמם אין חייבים רק מאתים זוז, ומה שלוקים הוי משום שבשעת מעשה עברו על עוד עבירה, והיינו שהעידו שקר ועברו על לאו דלא תענה, אפילו אם לא היו מחייבים בעדותם שום ממון, כגון אם היו מעידים עדות שקר על אשה שהביאה שתי שערות או שנתקדשה. וכן בלאו דחסימה שייך לאמר שלא השם המביאו לידי מלקות מביאו לידי ממון, מלקות משום לא תחסום וממון משום כובש שכר שכיר. והתוספות במכות פירשו בדוחק, שלא השם המביאן וכו' היינו שממון אינו צריך הזהרה ולפיכך הלאו יכול לשמש להזהרה על מלקות. וקשה, דהא אף במעידים אנו שחייב מלקות קאמר ר' מאיר דחייב שמונים, ומלקות הרי צריך הזהרה, הרי שלא מטעם דלא צריך הזהרה מחייב ר' מאיר.

ד"ה בשלמא. "המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה". פירוש, למזבח.

ד"ה במזיד. "והוא הדין לאחרים". אבל ליכא למימר דגרסינן כאן לא יאכל, דהא במקום דגרסינן יאכל כתוב בפירוש "לאחרים", כדחזינן בסיפא, בדר' יוחנן הסנדלר.

תוס' ד"ה אילו תבעה (ע:). "אפי' לא היה עומד בחצירה". כלומר, דקשה להו, היכי קאמר, כיון דכי יהיב לה הוי אתנן, הא לא יהיב לה כלל אלא היא קונה מעצמה משום דקאי בחצרה. וכי תימא דהכי קאמר, כיון דלפני זה יהיב לה לאתנן. זה אינו, דהא קודם שקנתה יכול לחזור ולא הוי אתנן, ובשעת הזנות נמי אין עליו שום חיוב, אלא שהיא קונה משום שאמר לה בשעה זו תוכל לקנות, וא"כ הקנין אינו תלוי כלל בזנות אלא בזמן, ולא הוי אתנן זונה.

ד"ה והא קי"ל. "ודוחק לומר דרבנן פליגי אדר' מאיר". "דרבנן לא פליגי אדר' מאיר" (כצ"ל). והדוחק הוי משום דבמכות משמע דרבנן פליגי אדר' מאיר בהא דקאמר "סבר לה כר' עקיבא דעדים זוממין קנסא" משמע דמאי דמחייב ר' מאיר משום דסבר לה כר' עקיבא, אבל מאן דפוטר לא סבר לה כר' עקיבא והמהרש"א כאן לא יצא ידי חובתו בזה.

בא"ד "אפי' בשעה שהעידו שקר טבחו ומכרו". כלומר, ע"י שליח.

ד"ה בטובח. "בדלא אתרו ביה". כלומר, לעולם כרבנן, ובדלא אתרו ביה יש חילוק לרבנן בין מיתה למלקות.

ד"ה בשלמא. "כשנתן רשות לשליח לשחוט כרצונו". קשה לי, למה לא מוקי כפשוטו, שעשה שליח לשחוט לע"ז, דהא לע"ז אין שליחות והמשלח יהיה פטור ממיתה ולפיכך יחייב ד' וה'.

ד"הה (?ד"ה) אלא למ"ד. "דלא ניחא ליה למימר דפליגי בשליח". דאי פליגי בשליחות אדמפלגי בשוחט לע"א ושור הנסקל לפלגו בחולין והאי דפטרי רבנן הוי מטעם דאין שליח לדבר עבירה.