ביאור ראובן על בבא קמא קמ

גמ' "והני אמרי קטנה היא". פירוש, ולכן אינם מועילים אפילו לחומרא אבל כששנים אומרים אחד בגבה ואחד בכריסה, אע"ג דלא הוי במקום אחד, אמרינן בנדה דיש לה דין גדולה לחומרא ואינה יכולה שוב למאן.

"ותיקני לי גניבותיך". ובירושלמי דחה: "תלישה היא שמחייבת אותו, ולא מכירה". פירוש, דהכא לא שייך קם לו בדרבה מיניה כיון דמעשה התלישה ומעשה המכירה אינם קשורים בעצמם זה אל זה, אלא שהוא קשרם, דאימתי אמרינן קים לו בדרבה מיניה בשעה שהמעשה האחד נמשך מן המעשה השני כמו בזורק חץ, שממילא על ידי זריקה נקרעין השיראים או בשורף גדיש, שע"י שריפתו הוא ממילא מחלל את השבת ומזיק ממון. אבל כאן התלישה בעצמה אינה מכירה, ולפיכך לא הוי דבר אחד עם מכירה. ונראה דבזה מתורצת קושית התוספות ד"ה לענין שבת, דאפשר לאמר, שאע"ג שהגמרא שלנו אינה סוברת החילוק של הירושלמי לענין לחייב לגמרי. מ"מ סוברת דבכעין זה אינו פטור מחמת קים לו בדרבה מיניה אלא דוקא כשתבא ממש בזמן אחד שני החיובים, משום דעל רגע אחד אי אפשר לחייבו שני עונשים, אבל בזורק חץ פטור אע"פ שאינם ברגע אחד משום דהוו מעשה אחד.

רש"י ד"ה דבר. "אף עדות של ביאה קיים ונהרגת". כלומר, דהעדות של קדושין הועילו להחזיקה באשת איש, ובאשת איש הביאה הוי דבר שלם.

ד"ה אכתי. "אבל לגבי חזקה כולן מעידין שהיה מחזיק בה". פירוש, דגבי קטנה שער אחד אין שום סימן לגדלות דאף כשהיא בת שנה יכול לגדל שער אחד. אבל בחזקה אף השנה הראשונה היא סימן לבעלותו דהבעל אוכל פירות שדהו, אלא דהסימן של שנה אינו מספיק, משום שיש לשני לטעון היכן שטרך. וכיון שאף הראשונים מעידים על בעלות, ובעלות הרי דבר הוא, לפיכך יש להם דין עדות.

תוס' ד"ה דאף על גב. "פירוש כל זמן שלא הוחזקה באשת איש". כלומר, דלכאורה נראה דאין הורגין אשת איש שזינתה במקום דליכא עדי קדושין, וזה אינו, דהרי סוקלין אף על החזקות.

ד"ה למעוטי. "דהתם ראו כל מה שהיו יכולין לראות באותה שנה". כלומר, דהתוספות מפרשים דהפירוש דחצי דבר היינו משום דאיכא חסרון בעדות, דהעדים לא ראו עדות שלמה ולפיכך עדותם לא הוי עדות, דלא ראו כל הצורך.

בא"ד "אלמא לא חשיב כי האי גוונא חצי דבר". אבל לרב אלפס הוי חצי דבר משום דכל כת בפני עצמה אינה מועילה כלום. אבל לפירוש רש"י ניחא מהתם דהא כל כת מעידה איזה דבר בגירושין כשעושה שליח לקבל גיטה הרי מעידה בזה שיש לשליח הכח לקבל גיטה שהרי שתי הכתות על עסקי גט היו מעידים.

בא"ד "ולא צריכי עידי אמירה לעידי קבלה". אבל עידי קבלה פשיטא דצריכי לעידי אמירה, דהא דשליש נאמן כשהגט בידו היינו דוקא לגבי הבעל, שנתן לו את הגט והאמינו, אבל לא לגבי דידה, וצריכים עדים שעשאתן שליח.

ד"ה באומר. "מכל מקום קנייה ליה חצירו ללוקח". כלומר, בשעה שעקץ, דהוה כמו שנתן לו מתנה ואמר לו בשעה זו תקנה.

ד"ה כמאן. "כדמוכח בגיטין בהזורק". והיינו לפי המסקנא דהתם דמחלקינן בין שבת לקנין ובכן בקנין אתיא התם כר"ע.

בא"ד "דלרבי עקיבא לא מצי למינקט". כלומר, לפי ההוה אמינא דהתם דמדמה קנין לשבת.

בא"ד "וס"ד דלרבי אפילו במחיצות בלא קרוי אמרינן כמאן דמליא דמיא". כלומר, לפי ההוה אמינא דמדמה קנין לשבת, אפילו כרבי לא אתיא דלרבי בעיא קירוי בשבת.

ד"ה לענין. "דאי אפשר לניסוך בלא הגבהה". כלומר, דבזורק בשבת יש טעמא רבא לפטור על הממון שנתחייב בין עקירה להנחה, משום דאי אפשר להנחה בלא עקירה, ולפיכך העקירה וההנחה הוי מעשה חדא, וכיון דעל המעשה הזה חייב מיתה אין לנו לחייבו ממון שהזיק בשעת מעשה. אבל במנסך אפשר לאמר, דאפשר לניסוך בלא הגבהה, ובכן ההגבהה והניסוך הוו שני מעשים בפני עצמם והחיוב מיתה הבא על המעשה השני אינו פטור אותו ממון שנתחייב על המעשה הראשון, לפיכך מפרש ר"ת דאי אפשר לניסוך בלא הגבהה, ובכן דמי מנסך לזורק, ור' ירמיה דפליג במנסך פליג נמי בזורק. והיינו דסבירא ליה לר' ירמיה דאפילו אחד מעשה מחייב מיתה וממון אם שני החיובים אינם באים בבת אחת.