ביאור ראובן על בבא קמא קלז

גמ' בקזוזות אדמה". כלומר, בקזוזות אדמה, ולא בעפר נמוח, דזה יש בכל כרם, ולא יהיה סימן.

"כי מפרקא שרי לאיתהנויי מינה". והא דלא קאמר דשרי דאיתהנויי מינה ע"י העלאה לירושלים, דהוי עיקר הדין, י"ל משום דבהא איכא לאדמויי טפי לאדמה, דמאדמה נהנים על ידי ששמים איזה דבר באדמה ומוציאים במקום זה דבר אחר שגדל, והיינו דומה לפדיון.

"מאן תנא צנועין רשב"ג". דלכאורה נראה דאינו מדברי רשב"ג, דלרשב"ג דוקא בשביעית צריכים להציל את המלקטים מעבירה, והכא ע"כ שלא בשביעית איירי, דאי בשביעית הרי זכה המלקט בהגבהתו, ובעל הכרם אינו יכול שוב להפקירו, משום שאינו שלו, וכדאיתא בתוספות. ומיהו י"ל דרשב"ג אמר דצנועין היו עושין כן, ולא סבר כותייהו.

"דאית ליה לרבי יהודה ברירה". כלומר, דיכול לחלל דבר שלא הוברר עוד מה הוא בשעת החילול. ורש"י פירש עוד, משום דלא הוברר עוד בשעת אמירה אם הוא עושה מעשה חילול או לאו, אבל זה לאו דוקא בדיני ברירה.

תוס' ד"ה כרם. "ק"ק דלא נקט ערלה תחילה?" ולי נראה דסידרא דמשנה הכי הוא. בתחילה הזכיר דבר שאפשר ליהנות מזה, ואחר כך תני דבר שהוא יותר גדול, שאסור בהנאה, ובסוף קתני דבר שאסור אפילו ליגע בזה, כגון כהן בבית הקברות. ועי"ל משום דכרם רבעי הוא מענין מעשר שני, שנשנה הך משנה, אבל ערלה אין ענינה כאן, אלא איידי דאיירי בכרם רבעי תנא נמי ערלה.

ד"ה מה חרסית. "כדי נפילה", כלומר, כדי זריעה.

ד"ה כל הנלקט. "תימא מתי היו אומרים". דלפי פשוטו משמע דרק פעם אחת היו אומרים.

בא"ד "לא היתה תקנה למה שאכלו קודם אמירה". כלומר, דבשלמא גבי עניים דאיירי בתבואה, ניחא, דתבואה בעי דישה, טחינה ואפיה, ובשעה מועטת כזו פשיטא שלא הספיק עוד העני לעשות כל אלה ההכנות ואי אכל גרעינים הוי סעודת עראי ואינו חייב במעשר, ולפיכך ליכא למיחש כלל, אבל גבי פירות דצנועין פשיטא שיש לחוש שיאכל מיד בשעת לקיטה.

בא"ד "לכשיהיה נלקט יהיה מחולל אחר הלקיטה". וכיון דמעשה החילול הוה בשעת לקיטה ואז כבר הוברר איזה פירות נלקטו והוי חילול אפילו אמרינן אין ברירה, ואע"פ שהמחלל אינו יודע איזה פירות הוא מחלל בשעת חילול, דהא אפילו אי אומר כל הנלקט נמי אינו יודע איזה פירות הוא מחלל, ואם יש כאן מאומה לחלל.

בא"ד "אפי' מן השחרית היה יכול לעשות כן כמו שפירשתי". כלומר, דבשלמא אי נאמר כל הנלקט כפשוטו ניחא מה שאמר לעיתותי ערב דוקא, דאינו יכול להמתין עד הבוקר משום שמא יאכל בתוך כך.

בא"ד "אבל שחרית גזרינן שמא לא יפריש דלאחר לקיטה יחול ההפקר". אבל גבי צנועין אי אפשר בדרך אחרת.

בא"ד "דשמא היו רוצים להוליך שאר הפירות לירושלם". ודרך יום רחוק מירושלים התקינו להביא את הפירות עצמן.

בא"ד "דמ"מ מה שהיו יכולין לתקן היו מתקנים". אבל לחלל הכל בבת אחת לא הוי תיקון טוב, דאפשר שיגדל הרבה אחרי החילול.

ד"ה אימא. "אין לבעלים כח בהן לחלל". דהא האי תנא סבר דאין מחללין דבר שאינו ברשותו, לפיכך תיקן לומר כל המתלקט.

בא"ד "משום דמחובר אין דמיו ידועין". ולא משום דילפינן קודש קודש ממעשר, וכיון דמדרבנן הוא, הם אמרו והם אמרו.

ד"ה כל שנלקטו. "תקנה עושה לעניים לפוטרם מן המעשר וכו' ". דאי מחמת חשש גזל לא היה להם להפקיר אלא למחול במחילה.

בא"ד "וחשיב יאוש מדעת כמו תמרי דזיקא". אפשר נמי ביד אחרים, וא"כ לכ"ע היה אפשר לאמר כל הנלקט, ולא לסמך אברירה, דהא לכתחילה אין סמכין אברירה, כדמשמע לקמן גבי יין, דקאמר "מיחל".

בא"ד "מ"מ זה יאוש". צ"ל "אין יאוש זה", כלומר, דנגזל.

בא"ד "ועוד דבסתמא אין מתייאש אלא לגבי עניים". כלומר, אפילו אי נימא דיאוש דגזלה פוטר מן המעשר, משום דהוי כהפקר, היאוש דלגבי לקט אינו פוטר, משום דאינו מתייאש אלא לגבי עניים, והפקר כזה אינו הפקר, דלא הוי הפקר אלא כשמפקיר לעניים ולעשירים. אבל בפיאה פטור מן המעשר, משום דההוא הוי הפקר אע"ג דלא הוי אלא לעניים, דהתם ההפקר לא בא מחמתו אלא התורה הפקירה. אבל הוא אינו יכול להפקיר באופן כזה, כסברת ב"ה. אבל קשה, מה שייך יאוש לגבי עניים ולא לעשירים? הא יאוש הוי מטעם שהוא אבוד ממנו, וכדגמרינן מאשר תאבד ממנו ומצאת, ואיזה חילוק אם הוא אבוד ממנו משום דעניים יטלו או עשירים? ולא דמי להפקר, דהפקר הוי מטעם שמסלק בעלות מן הדבר, ופשיטא כשמסלק בעלותו באמת צריך להיות באופן שלא יהיה לו עוד שום בעלות בדבר, והיינו שבעלות לא תעכב שום אדם מלקנות את ההפקר, עניים כעשירים. וצריך עיון.