ביאור ראובן על בבא קמא קלח

גמ' "ורבי דוסא לית ליה דצנועין". כלומר, ולא היה קשה דר' יוחנן אדר' יוחנן, דהוי אמינא דמן הדין אינו יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו והכא נתנו לו חכמים כח להפקיר ולחלל, והפקר ב"ד הפקר.

"מאן תנא צנועין ר"מ היא". כלומר, ולא היה קשה דרבי יוחנן אדרבי יוחנן, דאע"ג דבכל מקום אינו יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו, כרם רבעי שאני. והא דקאמר רק בדברי רבינא "דלא תקשי", משום דשם אינו פשוט כמו בהנך קמאי.

תוס' ד"ה אלא "מאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא". ולתירוץ הראשון בתוספות דלקמן (ד"ה כסתם יחידאה) איכא לתרץ דאלמא סתמא דצנועין מסתמא דהלוקח, משום דההיא סתם יחידאה היא, כר' מאיר, ועוד דהכא איכא בפירוש רבים דפליגי עליה.

בא"ד "ושמא רבי יוחנן היכא שמתנה בפירוש לא קאמר". כלומר, היכא שמתנה בפירוש, כגון "שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה", הרי נותן קצת סימנין של היין אשר הוא תורם, היין שהוא עתיד להפריש, ובכן הוא מברר קצת את הדבר. אבל בירושה לא בירר האב כלום איזה חלק ינתן לזה ואיזה לזה, ואע"ג דבכרם רבעי, הרי התנה בפירוש והתם סתם לן דאין ברירה? י"ל דלא דמי, דהתם הרי אינו מבורר אפילו לו לעצמו אם הוא מחלל איזה דבר, דשמא לא ילקטו, וא"כ הסימן שהוא נותן אינו סימן מבורר, אבל הכא, כיון דלא חיישינן לבקיעת הנוד הרי סימנו סימן מבורר. ואפשר דלכך פירש רש"י הכא גבי לקט, "דשמא לא ילקטו יותר על דינם". ועיין בתוספות גיטין כה: ובמהר"ם כאן.

ד"ה ה"א צנועים. "אע"ג דלא שוו במשא". כלומר, דהתם קאמר ר' ישמעאל שני דברים: א), מטמאים, ב) ולא במשא, וכיון דבמגע שוין הרי אמרו דבר אחד. אבל הכא אמרו רק דבר אחד, כל הנלקט, אלא דמדיוקא שמעינן דכל המתלקט אינו מועיל, משום דלית להם ברירה, וכיון דדבר אחד משמע ממש דבר אחד, ולא דיוק אחד, על כרחך תרווייהו אית להו כל הנלקט, בין בגנב ובין בעניים.

בא"ד "והוא דנישא", משום דכתיב והנושא את הנבלה, בלי ווא"ו, ולפיכך קרינן נישא.

בא"ד "כרבי דוסא ולא כרבנן". כלומר, כיון דר' דוסא איירי במפוזר לגמרי, וא"כ רבנן דפליגי עליה דר' דוסא סבירא להו אפילו במפוזר טמא במגע ובמשא, וזה דלא כעולא, דסבירא ליה דבעינן והוא דנישא לטמא במשא.

בא"ד "ולית ליה דאמר דבר אחד". כלומר, דכיון דר' דוסא אפילו במרודד מטהר במשא א"כ לית ליה דר' ישמעאל דמטמא שני חצאי זיתים במשא.

ד"ה קרייה. "אוקמיה רחמנא ברשותיה ואפילו הוא ברשות אחרים". כלומר, דבשלמא בפדייה אפשר דהתורה נתנה הזכות לפדות למי שהמעשר ברשותו, משום דבידו לפדות. אבל לענין חומש ע"כ התורה הקפידה על בעלות, דהא כתיב מעשרו. וא"כ שמע מינה דאפילו לא הוי בעלים התורה עשאתו כמו שהיה בעלים.

ד"ה קדש. "שאין מעשר שני נוהגין בשביעית". כלומר, ואנן הרי הוכחנו לעיל (בתוספות ד"ה הצנועין) דכרם רבעי נוהג בשביעית. אבל הירושלמי פליג כנראה על הגמרא שלנו, ואית ליה דכרם רבעי אינו נוהג בשביעית, כמעשר שני. וגם אית ליה כנראה דילפינן חילול בכרם רבעי מקודש קודש ולא מהילולים. אבל בגמרא שלנו דיליף מהילולים על כרחך אין חילוק. ואיני יודע מדוע הגיה כאן מהר"ם.