ביאור ראובן על בבא קמא קלג

גמ' "הגנב והגזלן והאנס הקדישן הקדש". הקשה ר"מ, כיון שאפילו גנב וגזלן, דלא יהבי דמי, הקדישן הקדש, כל שכן אנס, דיהיב דמי, דקיימא לן, דתליוהו וזבין זביניה זבינא? ותירץ, משום רבותא דסיפא נקט אנס, דקתני סיפא, היו הבעלים מרדפין אחריהן אין הקדשן הקדש וכו', ואשמועינן, דכה"ג אפילו אנס אין הקדשו הקדש, הרא"ש ז"ל. אבל מ"מ קצת קשה דבזה תירץ שפיר הא דתני ליה לאנס בברייתא, אבל מ"מ לא כתבו בראשונה, דהוה לא זו אף זו? ולי נראה דאף ברישא רבותא למיתני אנס, דסד"א, כיון דיהיב דמי, ואינו רוצה לגזול, א"כ אינו רשע כל כך, אלא שמורה היתר ואומר, דמי קא יהיבנא, ולפיכך, כשיודע לו שאף בזה עובר על "לא תחמוד", מסתמא יעשה תשובה ויחזיר, ולפיכך הבעלים אינם מתיאשים קמ"ל דלא אמרינן הכי.

תוס' ד"ה הא לאו. "וסתם מריש כיון שבנאה בבירה מתייאשים הבעלים ממנו". כלומר, דלא תקשי הא אפשר לתרוצי דכאן איירי לפני יאוש דמודה רב יוסף דשינוי השם בלא יאוש לא קנה, דהא גבי עורות של בעל הבית לא קאמר דקנה בשינוי השם אלא גנב לת"ק וגזלן לר' שמעון משום דאיכא יאוש.

ד"ה צנור. "כיון שמשתנה שמו ע"י חטיטה". צ"ל ע"י חקיקה, דהא חטיטה היא מה שעושה לקבל צרורות, וע"י זה אינו משתנה שם הכלי, אבל החקיקה היא החריץ העשוי בעץ או בחרס, שעל ידו נקרא צנור. וכאשר הוא צנור הוא דבר חשוב ואינו בטל אגב קרקע (והיינו מה שאומר שהחקיקה מחשבו לתלוש), אבל כשאינו חקוק הוי כשאר עצים וחרסית דאיכא בקרקע דבטלים אגב קרקע.

ד"ה מעיקרא טבלא. "לא חשיב להו שינוי החוזר לברייתו כיון דלא שכיחא". וזהו דוחק, דהא מכל מקום השינוי אפשר לחזור לברייתו ולא הוי שינוי גמור. ויש לחלק בענין אחר, דבשינוי החוזר לברייתו השינוי הוי שינוי אלא שאינו שינוי גמור משום שהוא חוזר לברייתו, כגון חופיא ועבדיה שרשורא, שבשעה שהוא שרשורא הוא משונה מחופיא, אבל הכא כששואל על התרומה או על ההקדש איגלאי מילתא למפרע דמעולם לא הוי תרומה או הקדש, וא"כ השינוי, דהיינו כשהוא תרומה, אינו חוזר לברייתו לעולם, דאי אפשר לו להיות בזמן אחד תרומה ובזמן שני חולין.

ד"ה מעיקרא חולין. "מכל מקום שינוי השם יש לברייתו כיון דלא שכיחא". וזהו דוחק, דהא השם או שינוי רשות הא ע"כ אין שמו משתנה אלא משום שנעשה הקדש, וא"כ היאך אפשר לאמר דנעשה הקדש על ידי שינוי השם, דהתוצאה תאפשר את סבת התוצאה? ואע"ג דהכי אמרינן גבי עבד, גיטו וידו באין כאחד? י"ל דהתם הכי קאמר: כך הוא הדין של שיחרור, דבזה שהאדון שם את השטר ביד העבד יוצא לחירות. י"ל דיאוש מועיל להוציא דבר מיד הבעל לכ"ע כמו באבידה, ולפיכך מועיל הקדשו לכ"ע. אלא דלמ"ד יאוש אינו קונה סבר דכיון דעל הגזלן להחזיר משום והשיב את הגזלה עליו להחזיר את הדבר שגזל. וכיון דנשתנה שמו אי אפשר לו שוב להחזיר את הדבר שגזל.

ד"ה אמר עולא. "ואליבא דעולא בעי לה כדמוכח סוגיא דהתם". דבלי הוכחת סוגיא דהתם אפשר לאמר דלרב יהודה קא מיבעיא ליה דאמר דבר תורה בין נודעה בין לא נודעה מכפרתו דיאוש קני, אלא דבנודעה הפקיעו חכמים מרשות הגזלן משום תקנת המזבח, ומבעיא ליה לרבא מאימתי הפקיעו חכמים, משעת גניבה או משעת הקדש. והא דקאמר, "כי אוקמיה רבנן", הכי קאמר, כי אוקמיה חכמים ברשות הנגזל. אבל הסוגיא לפי פשוטה משמע דאגזלן קאי.

בא"ד "הא ע"כ משעת יאוש גיזותיה וולדותיה דידיה הוו". כלומר, ואינו תלוי לא בגניבה ולא בהקדש, דהא כיון דהקדש אינו מועיל אלא לאחר יאוש, אפילו לפי תקנתא דחכמים, וביאוש קני לה לכל דבר מדינא אפילו בלא הקדש.

בא"ד "לענין ברכה להזכיר שם שמים עליו ראוי להחמיר יותר". והא דלא אסרינן בלולב לברך, היינו משום דלא סבירא לן כר"א, ועוד דהתם אנן לא גזלינן בידים ולהכי אפילו רבי אליעזר מודה.

ע"ב בא"ד "כגון שהקדישו בעלים ביד גנב". כלומר, ולעולם לפני יאוש.

בא"ד "דהומ"ל וליטעמיך". כלומר, דהוי מצי להקשות לרב יהודה, וליטעמיך תקשה לך מברייתא גופא, מאי איריא הקדיש אפילו לא הקדיש נמי פטור מד' וה', משום דשלו הוא טובח, אלא מה אית לך למימר, כגון שהקדיש בעלים ביד גנב, ולעולם לפני יאוש, והואיל וכן, לא קשה נמי לעולא מהך דתנא עלה, "כה"ג בחוץ ענוש כרת", שהרי הקרבן ראוי לפתח אוהל מועד על ידי זה שהקדישו הבעלים. אבל כיון שמצא שם תירוץ אחר "כרת מדבריהם", משנה התירוץ הזה אליבא דעולא, משום דהתירוץ "שהקדישו בעלים ביד גנב" הוי דוחק, שהרי אינו אליבא דר' יוחנן דסבירא ליה שהבעלים אינם יכולים להקדיש משום שאינו ברשותם. אבל מ"מ רב יהודה דאית ליה יאוש כדי קנה, ע"כ יתרץ הך תירוצא ויפלוג אר' יוחנן, כמו ריש לקיש דפליג.

בא"ד "דלא חייש לטעמא דמצוה הבאה בעבירה". כלומר, ומכפרת משום דקניה ביאוש ושינוי השם או שינוי רשות, דהרי הקדישו.

בא"ד "ה"פ הא הא קנייה ביאוש ושינוי השם". דבקרבן גזול הרי איכא שינוי השם ומאי טעמא קאסר קרא? אלא משום דהוי מצוה הבאה בעבירה, ואע"ג דמייתי מינה ללולב הגזול דליכא שינוי השם, י"ל דלברוריה דמילתא קאמר, דאפילו למ"ד יאוש כדי קני מ"מ אסור מטעמא דמצוה הבאה בעבירה, דאשכחינן האי טעמא בקרבן הגזול.

בא"ד "משום דע"כ נותנים לו". ולא הוי כזה אינו רוצה לקנות, דגבי חמץ שעבר עליו הפסח, דהתם אפילו יאוש אינו מועיל, וא"כ לא היה קנוי לו אפילו למ"ד יאוש כדי קנה, אלא הכי קאמר, משום דעל כרחו נותנים לו הוי נתינה גרועה ולא הוי שינוי רשות גמור.

בא"ד "וברייתא קתני מחזיר לבעלים הראשונים". וליכא למימיר דפליגא, דברייתא הוי לרוב פירוש על המשנה ור"ת סבירא ליה דפליגי וכן פירש רש"י התם דפליגי.

בא"ד "תקשי מברייתא לרבה דאמר יאוש כדי קני". אבל לרב ליכא לאקשוי ממתניתין, דהא מצי לשנויי דהתם קני משום דאיכא יאוש ושינוי רשות, ולית ליה להאי תנא סברת ר"ת דכאן לא חשיב שינוי רשות משום דבע"כ נותנים לו.