ביאור ראובן על בבא קמא קלב

גמ' "זה מתייאש וזה אינו רוצה לקנות". כלומר, כיון דזה אינו רוצה לקנות אלא להחזירו לבעלים א"כ לא הוה דבר אבוד אצלו ולפיכך לא יצא מרשותו ביאוש, ואומר לו הרי שלך לפניך, ואע"פ דהוה דבר האבוד מטעם חמץ שעבר עליו הפסח מ"מ הרי מטעם זה לא הוציא הכתוב חמץ מרשותו דהרי שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו וטעם זה יש עוד לחלק בין יאוש להפקר.

"חוץ מן העיצבא". כלומר, ע"כ בעיצבא עסקינן דבשאר דברים אין מועיל מחשבה כשיש חסרון מלאכה, דבטלה דעתי לגבי דעתא דעלמא. והכי פירושו: עורות של בעל הבית שחשב לעשות מהן עיצבות מטמאות מיד, דאין צריכין שום תיקון. אבל כשעבדן יחדן לעצבות אינן מטמאות עוד, דהקונה אותן יעשה מהן שאר דברים, שצריכין עוד תיקון.

"קשי בה רבה לרב יוסף". עיין בש"מ שמביא כמה ראשונים שגרסו "קשו בה רבה ורב יוסף", ולפיכך היה להם לדחוק בתירוצים, אבל לפי הגירסא כאן הוא פשוט דרבה הקשה זה לרב יוסף, אבל לדידיה דסבירא ליה דיאוש קנה לא קשה מידי. וכן מוכח, דהא אביי נמי הקשה קושיא זו לרב יוסף ולא לרבה.

רש"י ד"ה הרי שלך. "דהזיק שאינו ניכר הוא". ואפילו למ"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק, שאני היזק דבידים מהיזיקא דממילא.

ד"ה משכבו. "שאינו נעשה אב הטומא' לטמא אדם". דכיון דדינה לחזור לבעלים לא רצתה התורה לתת עליה דין אב לטמא אדם. כך נראה סברת רש"י ז"ל.

ד"ה מי איכא. "חד מהני אמוראי". כלומר, רבה ורב יוסף וכדאיתא בתוספות.

ד"ה דגזל. "ואפי' לבעלים הראשונים". כלומר, כיון דלא היתה בדעתו להביא בשביל הבעלים הראשונים, אבל אם שחט לשם בעלים אמרינן לקמן (עו.) דחזרה קרן לבעלים, א"כ מוכח דעלה לרצון לבעלים, ומהתם נמי מוכח דאם לא שחט לשם בעלים לא עלה לרצון לבעלים.

תוס' ד"ה שמע מינה. "ומ"מ קדוש הוא", כלומר, ולפיכך אינו פשיטא.

ד"ה מי איכא. "אבל שינוי מעשה אפי' בחוזר לברייתו וכו' לא פליג עליה". ומ"מ עדיין צריך לתירוץ ראשון, דאע"פ דתרווייהו סבירא להו דשינוי קונה אכתי יכולים לאוקמי הברייתא כתנאי דסבירא להו דשינוי אינו קונה. אבל השתא ניחא, דכיון דסבירא להו לרבה ורב יוסף דאין חילוק בין שינוי החוזר לברייתו לאין חוזר א"כ לבית הלל אפילו בחוזר לברייתו קונה וע"כ סתמא דברייתא הוי כבית הלל.

ד"ה דגזל משכב. "ואין צריך שום תיקון". אלא שאפשר לעשות מזה כלי אחר, כגון נעלים.

בא"ד "והוי שפיר דומיא דגזל קרבן דחבירה", דהא אף בקרבן צריך עוד מחשבה, דאם חשב הגנב לעצמו לא יצא ב"ה, ואם חשב לב"ה יצא.

בא"ד "זה היה כמו מחוסר מעשה גמור". ולא אמרינן דקרבן לא הוי רק כמין יחוד, שמייחד בהמתו לקרבן, דהא מעיקרא צריך להקדישה, דאי לא, הוה חולין בעזרה, וההקדש הוי כמעשה, דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי, ודבר שהוא קדוש שאני מדבר שאינו קדוש. מיהו לקמן חשב לה רק שינוי השם.

בא"ד "אע"ג דאין דומה זה לזה". ואפשר לומר דזה דומה לזה, דהא יאוש בקרבן אינו מועיל, משום דלא הוי תו שלו אלא דרחמנא, ואצל רחמנא ליכא יאוש, דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא, והוי כמו שראובן התיאש מבהמתו של שמעון.

ד"ה דגזל קרבן. "לפסול הקרבן". אע"פ שהקריבו לשם בעלים.

ד"ה כגון שקיצען. "ומועיל עם היאוש". ולפיכך מועיל למר רק בגנב ולמר בגזלן.

ד"ה כל שאין. "אמאי לא פריך ליה מהכא דמחשבה מועלת", כלומר, כיון דקאמר מחשבה מועלת, וגבי דההיא משנה מפרש בהמשנה האחרת מחשבה של מי מועלת, א"כ שמע מינה דקאי ההיא דקאמר סתם מחשבה מועלת, והוי כמי שאמר "כל מקום שאין בו חסרון מלאכה מחשבת הגנב מועילה, משום שקנה ביאוש, ואם כן מוכח דיאוש קנה. ותירץ דדילמא הך משנה דעורות של בעל הבית מפרשת רק סיפא דעיצבא, משום דעיצבא הוי עור, אבל כל מקום שאין בו חסרון מלאכה לא איירי דוקא בעורות.

ד"ה שינוי. "או שינוי מעשה" כמו קיצען.