ביאור ראובן על בבא קמא קלד

גמ' "נילף שור שור משבת". אבל במה מצינו ליכא למילף הכא, דהוה כלל ופרט, ואין בכלל אלא מה שבפרט.

תוס' ד"ה אף גזול. "כמו שהוא לית ליה תקנתא". דלעולם הצורה היא עיקר הדבר, דהחומר של כל בריה אחד הוא, וכיון שכן דבר שנשתנה צורתו הוה כמו שמת הדבר הישן ונולד דבר חדש.

ד"ה רבה. "אבל בין דברי רב פפא לדברי רבה לא היו יכולין לטעות". אבל מזה ליכא להוכיח דרבא גרסינן, דאי רבה היכי אמר מהכא שמעינן דיאוש אינו קונה, הרי איהו הוא דאמר לעיל יאוש קונה? די"ל דעדיפא מינה מקשי מגופא דמילתא דהא איהו דמוקי דגזל קרבן דחבריה וליכא למידק כדדייק "אילימא לפני יאוש פשיטא".

בא"ד "מ"מ כיון דהועיל יאוש למוכרה או להקדישה חשיב גזלן". מ"מ קשה, כיון דיאוש אינו קונה חייב להשיב אותו הדבר שנטל, א"כ היכי קאמר "מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה"? ועוד, הרי גזלה הוה לאו הניתק לעשה, משום דההשבה הוה תקונה של הלאו? אבל לפי הנראה יש לחלק בין גזילה לאבידה וכדמשמע לעיל דבאבידה לכולי עלמא יאוש קונה. ואע"ג דהכא נטל על מנת לגוזלה, ואם כן באיסורא אתא לידו? מ"מ לא דמי לגזילה, דטעמא דיאוש קונה הוא משום דע"י יאוש בא הדבר לתורת אבוד, ודבר האבוד יוצא מרשות האדם, והיינו דוקא כשהיאוש בא מחמת אבידה, אבל כשבא מחמת גזילה אפשר דלא מקרי דבר האבוד, אלא דבר הגזול, וגזילה לא הוציאה התורה מרשות האדם, אלא דינה להשיב, והואיל וכן, כיון שהיאוש בא מחמת אבידה מועיל לעשות את הדבר לדבר אבוד ולהוציא מרשות הבעל אע"פ שבא ליד אחר באיסור.

ד"ה שור. "ולוקמיה אדין שה". כלומר, דאי הוי כתב "כי יגנוב איש שור וטבחו או מכרו חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה", הוה מפרשינן קרא הכי: כי יגנב איש שור וטבחו או מכרו, משמע דלכל מילי יש דין של טביחה ומכירה. וכשכתב בתר הכי חמשה בקר ישלם תחת השור איכא למימר דלשור דוקא יש אותו הדין, וא"כ קשה מה שכתב בתר הכי וארבע צאן תחת השה? ובכדי לתרץ הקרא הייתי אומר דמה שאומר שור דוקא היינו לחמשה.

ד"ה אין הגונב. "לא שייך כלל למידרש הכי". כלומר, דלמוקי תרוייהו בטוען טענת גנב, האי וגונב מבית האיש לא הוי גנבה ממש, אלא שהשומר טען שנגנב ממנו, ובאמת לא נגנב כלל, וא"כ היכי נימא כאן ולא מבית הגנב, הרי לא נגנב כלל, אפילו מבית איש. וגם אי אפשר לאמר, דאטענתו קאי, שצריך לטעון שנגנב מבית איש, דהא הכא יש לו רק טענה אחת, שנגנב מביתו, וא"כ מאי ממעט.