ביאור ראובן על בבא קמא קלא

גמ' "תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' כעין שגנב". כלומר, דקתני בברייתא דלעיל משלם וכו'. ורבי חנינא קאמר טעמא משום דא"ל תורא גנבי ממך? ור' אילעא קאמר טעמא משום דשינוי קונה דקאמר, "ואלא מאי שינוי לא קני אמאי משלם כעין שגנב", משמע, דאי שינוי קונה ניחא אמאי משלם כעין שגנב. והראב"ד פירש, ע"כ לא פליגי ב"ש ובית הלל. וכן נראה, דאי מר' אילעא ור' חנינא, דהוי אמוראי, לא שייך למימר תיובתא על רב, אלא הוי ליה למימר, לימא פליגי אדרב, כדאמר לעיל, לימא פליגא דרב אדרבה.

רש"י ד"ה עד כאן לא פליגי. "ר' אילעא ור' חנינא". כלומר, דליכא למימר דאתרתי ברייתי קאמר, דאוקמינן חדא כבית שמאי וחדא כבית הלל, דהא ברייתי לא איירי כלל בתשלומין דגנב, ואיך נאמר, "אבל לענין שלומי כ"ע כדמעיקרא".

ד"ה עד שצבעו. "מי שחטפו זכה בו". קשה לי, למה יזכה מי שחטף בו, הרי יש טובת הנאה לבעלים לתתו למי שירצה וא"כ האיך אפשר למי שהוא לגזול מן הבעלים זכות זו? ודוחק לאמר דטובת הנאה אינה ממון ואינה בתורת גזילה.

תוס' ד"ה טלאים. "אין שייך למימר יוקרא גנבי מינך". כלומר, דדבר שהוקר או הוזל לא נשתנה בגופו כלל אלא השנוי נעשה בכסף, או יותר נכון ביחס בין הדבר לדמיו, ולפיכך הוי כלא נשתנה כלל, ואותו הדבר שנמצא עכשיו נגנב מעיקרא, ועליו לשלמו, וכשנתחייב עתה לשלמו, משלמי בדמים דעכשיו.

בא"ד "שב"ד שמין אותה באותה שעה". והרי"ף פירש כמו ר"י.

בא"ד "דלהחמיר על ד' וה' לא אמר רב". פירוש, משום דכתיב החיה לקרן ואם כן משמע דליפות כה הקרן קאמר ולא לגרוע.

ד"ה עד שצבעו. "וכאילו לא הפרישו". כלומר, וכיון שכן כשצבע חלקו של כהן חייב לתת ראשית הגז מן השאר, דהוה כמו שצבע מקצת והניח מקצת דחייב לתת ממה שהניח כיון דמתחילה היה כשיעור וכבר נתחייב.

ד"ה מוצא. "דנפקא לן דיאוש קנה באבידה מהא דאמר וכו' ". ולא ניחא להו להביא מ"אשר תאבד ממנו" משום דשאני התם, דהוה אבודה מכל אדם אבל במקום דלא הוה אבודה מכל אדם, אלא ממנו, לא הוה אבודה כל כך שתאבד ממנה שם בעלות.

בא"ד "דשמלה דבר הנעשה בידי אדם הוא". כלומר, דרש"י מפרש "דיש לה סמנים ויש לה תובעים. שני תנאים הם שבהם תלוי הדין דהשבת אבידה, ושניהם יליף משמלה, דסתם שמלה יש בה סימן. ועוד כיון שהיא נעשה בידי אדם אי אפשר לה להיות הפקר, דהרי היא של עושיה. אבל התוספות מפרשים דשניהם אחד הוא, שאין בשמלה יאוש בעלים והיינו פירושא שאין לה תובעים, אלא משום מה אין לה תובעים? משום דאין לה סמנים. וקס"ד דהכי קאמר, כיון דאין ליה סמנים אין לו במה לחייב את המוצא להחזיר לפיכך מתיאש. ואע"פ דאפשר ליה לתבוע בעדים? עדים לא שכיחי. לפיכך מקשה ר"ת א"כ למ"ד סימנים לאו דאורייתא, ואף בסימנים לא יחייב את המוצא להחזיר א"כ יתיאש לעולם. אבל לפירוש רש"י לא קשה כלל, דלפירושו אפשר לומר דגם עדים שכיחי ולא מתיאש. והא דנקט סימנים, להשמיענו דאף בסימנים יחזיר אבידה אע"פ דאין דבר שבממון פחות משנים.

ד"ה הכי נמי. "מ"מ היה קונה לענין זה שלא יתחייב לשלם כי אם דמים". כלומר, כיון דיאוש קודם דאתא לידיה מועיל להוציא את הדבר מרשות בעלים כמו כן צריך להועיל בתר דאתי לידו, דמאי שנא?

ד"ה כיון דבאיסורא. "ה"נ כשנתייאש אין לרבו רשות עליו". כלומר, בין ביאוש ובין בהפקר יוצא הדבר מרשות הבעל, אלא שבהפקר הטעם הוא משום דבהדיא מקנה את הדבר לכל מי שיזכה, אבל ביאוש הוא משום דהוה דבר אבוד לבעל, וכשם שיש כח באדם לזכות על ידי מציאה או ריוח כך יש לו החוב להפסיד דבר על ידי אבידה או הפסד, וענין היאוש הוא, שמאז מתחיל הדבר להיות חשוב אבוד. והנה יש כלל שאי אפשר להתיאש מחוב כיון שהחוב ישאר לעולם חוב ואינו יכול להאבד, לפיכך כשבא לידו באיסורא וחייב להחזיר את הדבר, הוא חייב להחזיר לעולם, דהא אין יאוש לחוב. ומ"מ יש לחלק בין גזל לאבידה, דבגזל, כיון דנטל ממנו אותו הדבר חייב להחזיר לו אותו הדבר, וכמו דבעינן בגזלה דעת בעלים.