ביאור ראובן על בבא קמא יג

גמ' "ובעל חוב בבינונית". כלומר, דהא האי ק"ו מבעל חוב דהדיוט קא גמיר לה. דמניזקין ליכא למילף, דמה לניזקין שכן פשע. ואי מבעל חוב, "דיו לבא מן הדין להיות כנדון".

"ישלם בעל כרחו". דישלם הוי בנין פיעל והיינו שעושים אחרים לשלם, ודחה אביי, דאם היו עושים אותו לשלם היה צריך לכתב ישולם, אבל ישלם משמע שהוא עושה את הפעולה ולא אחרים מעשים אותו.

רש"י ד"ה ישיב. "וכבר כתיב ישלם לרבות כל השבות". כלומר, דהוי כמו ישיב ישיב, תרי זימני לרבות כל השבות (כמו יום יום משמע כל יום).

תוס' ד"ה שור (ו:) "אלא באומר הרי עלי מנה". והא דנקט "אילימא דנגח תורה דידך, ולא נקט שן ורגל דאיירי בהו קרא דמיטב שדהו, משום דהכי אפשר ליה למהדר, "שור רעהו אמר רחמנא ולא שור של הקדש" דמהכא ילפינן לאחריני.

בא"ד, ואע"ג דכי יאכל. "ואע"ג דכי יאכל" וכו' עד "דהוי כגוזל חבירו ומזיקו", מקומו קודם וי"ל.

בא"ד, "ומיהו למ"ד". מקומו קודם "וא"ת רעהו". והכא ליכא לתרץ "דיותר ראוי להתחייב אדם המזיק בידים ממזיק על ידי שלוח בעירה", דהא למ"ד מבעה זה אדם קאמר בגמרא דלא ילפינן אדם משור משום דשור משלם את הכופר.

בא"ד, "דלא משלם כופר בפעם ראשונה". והכא ליכא למימר "דיותר ראוי להתחייב אדם המזיק בידים ממזיק ע"י שליח בעירה", דהא על כל פנים רואים דהתורה החמירה ברגל יותר מאדם, הרי שהתורה אמרה בפירוש שלא להתחשב בזה שמצד סברתנו אדם חמור מרגל (וכן אמרינן לעיל ד. דאדם לא אתי משור לחיוב משום דשור חמור בזה שמשלם את הכפר) אבל לעיל רצה לאמר רק מסברא דשן חמור, משום דיש הנאה להיזקה, ומסברא פשיטא דאדם חמור. ועיין לקמן כה. בתוס' ד"ה אני לא אדון, דחומרא שהחמירה תורה שאני.

ד"ה ורבי עקיבא. "וי"ל דבהקדש לא קמיירי", דהכי אמרינן התם בגמרא, "בשלמא מפגל, בקדשים לא קמיירי.

בא"ד, "שכן יפה כחו בנזקי בור". ועיין מהר"ם מה שהקשה ומה שתירץ על פירושם בתוספות למעלה, "דלא דרשינן כי יאכל פרט למזיק דלא משלם כלל אלא משום דכתיב רעהו". ובזה מתורץ גם מה שהקשו כאן. אבל עוד נראה, דמה שאמר ר' עקיבא "וק"ו להקדש", הוא לאו דוקא, דהא לדידיה הקדש היה בכלל מועד (כדאיתא לקמן לז:) וא"כ הקדש גופיה גמרינן מג"ש