ביאור ראובן על בבא קמא יד

גמ', "טפי לאו אורחיה למיזל". וא"כ מה שמוזיל טפי הוא מחמת פשיעותו ולכן אין מאכילין אותו טפי (זה לפי פירוש הראשון של רש"י).

"הוה שקלית כדהשתא". קצת קשה, מאי קאמר ליה, "אי הוה לי זוזי הוה שקלית כדהשתא", שמא לא היה רוצה למוכרה? ולפירוש הראשון דדוקא כשהוא רוצה לתתה אלא שהוא רוצה כיוקרא דלקמיה, מצי למכפיה, ניחא טפי, דדומה שהיה רוצה למוכרה, כיון שגם עכשיו רוצה לתתה לבעל חוב.

"אשקול כיוקרא דלקמיה". והוא הדין דהוי מצי למיפרך מטעם דמדאורייתא דיניה בזיבורית ויכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים.

"ואי לא שקלי כיוקרא דלקמיה", קצת קשה, מאי קא משמע לן, ומה לנו לדמוי כלל להא דרבה, פשיטא, דאי חפצה יותר מדינה, כמו בינונית במקום זיבורית, שיכול לדרש ממנה כמה שחפץ, דאין אונאה לקרקעות, ואפילו יש אונאה עד פלגא, כר"ת, מ"מ הרי אין מאנה שיודעת ומוחלת. ונראה, דמטעם מדת סדום, דהיינו במקום שיש לה שדה אצל הבינונית, יכולה האשה לדרש את הבינונית, אלא מטעם מעלינן ליה כנכסי דבר מוריון נוטל כיוקרא דלקמיה. ואפשר לאמר דהיינו כתובת אשה בבינונית אבל בע"ח בעידית אינו יכול לתבוע אפילו מטעם מדת סדום, דעידית חביבה על אדם ביותר, ובזה מתורץ מה שהקשו בתוספות ד"ה לכתובת אשה.

רש"י ד"ה אפילו פורתא. "שהרי שוות קרקעותיו מאתים זוז". כלומר, דמה שאינו מוצא למכור הוי משום שלא מצא עוד את הקונה הנכון.

ד"ה ואי א"ל, "שיש לו קרקע סמוך לאותה בינונית של מזיק". ומטעם זה נהנה וזה לא חסר הוא מחויב לתת לו אותו קרקע. וזהו דוקא כשאין לו למזיק מאותו קרקע שום הנאה טפי מקרקע אחר.

בא"ד "כ"ש בבינונית". וזהו דחוק קצת. דהא עד השתא לא סבירא ליה טעמא דיפה כחו, ואי סבירא ליה פשיטא דיפה כחו נמי להא, דלא משלם בינונית כיוקרא דלקמיה. לכן נראה בעיני, דלהכי איצטריך ליה לאביי לאוקמי דסופה להתיקר בניסן, משום דישיב משמע דהוי זכות דמזיק, שביד המזיק להשיב בכל השדות. ואי אין סופה להתיקר, א"כ האי ישיב משמע כרחך שבידי המזיק להשיב במה שהוא רוצה, אפילו בסובין, וזה אינו, דהא כתיב מיטב, לפיכך אוקמי בדסופה להתיקר, והאי זכות שיש לו למזיק בהשדה הוי ביוקרא וזולא, שבידו לתת לו במחיר הגרוע, כיוקרא דלקמיה.

בא"ד, "שוה כסף כיוקרא דלקמיה". כלומר, דהכי משמע קראי: או מיטב או ישיב, אם לא מיטב אז ישיב לו כל השבות, אפילו כמה ששוה כיוקרא דלקמיה.

ד"ה אפילו טובא, "יותר מחצי דמיהן", דאע"פ שיש לו מאתים זוז, מ"מ הוא מעונה בזה גופא, שצריך למכור נכסיו בפחות משויו ואיכא "והחזקת בו".

ד"ה אפילו פורתא נמי, "דפושע הוא". וא"ת מה פשע, הלא צריך היה למעות? לפיכך נראה לי דטעמא דזול ארעתיה הוא משום, דכיון דעייל ונפיק אזוזי חוששים שמא הלוה בשטר אע"פ שאין קול, ועליו להוכיח בראיות או ע"י הכרזה שאינו כן.

ד"ה עד פלגא, "ואם הוזלו טפי", כלומר, והוזלו נמי דכ"ע.

ד"ה וכתובת אשה, "אשה רוצה לינשא", כלומר, דכתובת אשה דינה להיות כבעל חוב דהא הבטיח לה כסף, ובעל חוב דינו בזיבורית, אלא משום נעילת דלת בפני לוין תקנו שבעל חוב יטול מבינונית, אבל בכתובת אשה לא היה להם לתקן בבינונית משום שמא לא תרצה להנשא, "דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא".

תוס' ד"ה אי דאייקור. "לפי שרואין אותו שהוא דחוק". כלומר, כיון דהמשנה מחייבת לתת לו מעשר עני משום דחקות, אע"ג דלא הוי עני, א"כ תחייביה לתת לו אפילו טובא, כשאר עני, ומאי שנא דוקא עד מחצה דנקטה.

ד"ה אליבא. "אלא למעוטי דניזק", כלומר, דמה שאנו לומדים בג"ש הוי דוקא, אבל קרא אפשר נמי למדרש. ועוד מצינו למימר דמיבעי ליה בדר"ע לפי שבברייתא דתנו רבנן לא אמר ר"ע בהדיא דגובה ממיטב דמזיק, רק "לא בא הכתוב" דהיינו למעוטי דניזק. וברייתא דדב אשי לא שמיע להו לרב שמואל ולר' אבא, דהוו קדמאי. ועי"ל דמסברא קמיבעיא ליה, דכיון דבניזקין, כמו בכל ממונא, הקפידה התורה על חסרונו של ניזק וצותה שיקבל מיטב בעד נזקו א"כ מסתברא שהמיטב צריך להיות מה שהוא מיטב אצל המקבל דהיינו מיטב דניזק או מיטב דעלמא, דהוי מיטב אצל כל אדם, "כי היכי דלקפוץ עלה זבינא".