ביאור ראובן על בבא קמא יב

גמ' "פטור מלשלם". כלומר, על ההיזק שבא מחמת הנפילה, דהיינו שהזיקו בשעת נפיל?ה או אפילו אחר נפילה קודם שהיה לו פנאי לסלקו. אבל אם הזיקו אחר שהיה לו פנאי לסלקו, אז, אין מחייבים אותו מחמת שנפלה אלא מחמת אבנו שמונח בר"ה, ובזה לא איירי הכא במתניתין. וכן פירשו בתוספות.

"אכל כחושה משלם שמינה". נראה בעיני דמעיקרא קסבר דהמחלוקת בין ר' ישמעאל לר' עקיבא היא אם צריך לשלם במיטב, (דהיינו שישלים את החסרון בערוגה הנאכלת במיטב פירותיו) או לגבות ממיטב (דהיינו דשמין את הערוגה לפי מה שהיא ואם בא לשלם קרקע ישלם לו ממיטב שדותיו) ולבסוף קאמר דהמחלוקת היא במיטב דניזק שהזכיר ר' ישמעאל.

"לא משלם אלא כחושה". כלומר, כיון דקא מודית בהא משום דזהו בהסכם עם הכלל שאין אדם משלם יותר ממה שהזיק על כרחך תודה נמי דבספק לא ישלם יותר מכחושה משום דהוי נמי בהסכם עם הכלל דהמוציא מחברו עליו הראיה.

"ורבי עקיבא סבר בדמזיק שיימינן", והכי משמע מדברי ר' עקיבא "לא בא הכתוב אלא לגבות מן העידית", כלומר דוקא ממי שגובין יהיה השדה עידית דהא כתיב מיטב שדהו.

"אלא גבי ממיטב". כלומר, במקום שיש לו קרקע כעידית דניזק הוא מחויב לתת לו דוקא כעידית דניזק ובמקום שאין לו הוא מחויב לתת לו מן המיטב שלו, וככה אהני ג"ש ואהני קרא, פעמים נותן לו ממיטב דניזק ופעמים ממיטב שלו. ואיפכא לא מצי למימר, דבמקום שיש לו מיטב צריך לתת לו כמיטב דניזק, דהא מה שיש לו הוי מיטב שלו ואם כן אין לו מיטב היכי משכחת לה?

"אלא גבי ממיטב". והכא ליכא למיפרך, הרי יד המוציא על התחתונה, לפי שמדינא צריך לתת ליה מיטב, או דניזק או דמזיק.

"ולא שור של הקדש", וליכא למימר בקדשים קלים ואליבא דר' יוסי הגלילי, דכיון דלדידיה הוי ממון בעלים, כנכסי הדיוט דמי, ולא הוי ליה למימר וק"ו להקדש.

"רש"י ד"ה מאי שנא. "שכל שעה היא מהלכת". ואמנם נראה דהזיקו מצוי הכא אין פירושו, דרכו בכך, כמו היזקו מצוי דגבי רגל, דאיך נאמר גבי כותל ואילן דדרכם להזיק טפי מאש או שור אלא פירושו שההיזק בא ממילא, בלי כח הממציא אותו. והיינו דומיא דבור. והא דלא אמר שאין דרכו לילך ולהזיק, משום דבשעת נפילה הוי כדרכו לילך ולהזיק. ומ"מ קאמר בתר הכי "מה לשור שכן דרכו לילך ולהזיק", משום דבנפילה ההילוך הוא ממילא, ולא הוי כשור דההילוך בא מחמת כח, ומ"מ לא הוי נמי כבור, דהתם אין הילוך כלל.

ד"ה שור רעהו. "ואי קודם פדיה אין מעילה בקרקעות". ופירש מהרש"ל לחייב עליהם כמו שאר נכסי הדיוט. דהא קתני הכא במתני' לקמן "נכסים שאין בהם מעילה" וצריך לסיים דהא דלא מוקי הכא בשדה הקדש אע"ג דחייב משום דהוי כהדיוט וליכא למימר בהו ק"ו להקדש. אבל מ"מ קשה לפי זה, למה ליה לאוקמי לקמן בקדשים קלים ואליבא דר' יוסי הגלילי, לוקמי בקרקע ואליבא דכ"ע. ובכלל ק"ל מנ"ל לפרש נגד מה שפירשו התוספות בהדיא לקמן והחילוק בין לשון ראשון לשני הוא דהא מוקי לה באכילת שדה הקדש הוא משום דלא שכיחא ומשום דכיון דאין בהם מעילה א"כ אין כאן ק"ו דקיל. אבל מ"מ פטור דהא ילפינן מקרן ואדם ובור. והקושיא של המהרש"ל אפשר לתרץ, דבעי לאוקמי בשור שאין בו מעילה משום דתנא אשור רעהו קאי והיינו דכתב רש"י התם "ממון בעלים הן ושור רעהו קרינן בהו".

בא"ד "דכל המחובר לקרקע כקרקע דמי'. וקשה לי _ אי כל המחובר לקרקע כקרקע ואין מעילה בקרקעות ובהדיוט דמי, א"כ למה ליה לאהדורי מעיקרא אטעמא דשדה חרם דכהנים הוי ואטעמא דפודהו לאלתר ומוכרין אותו לאלתר? וי"ל דקשה ליה למה לא קאמר הגמרא אי בשדה הקדש, אין מעילה בקרקעות? ומתרץ משום דלא משכחת לה, להכי מוכרין. ועיין עוד לקמן יב: מה שהקשה מזה על הדיוק שבגמרא "מעילה הוא דלית בהו" וכו' "מאן תנא?"

תוס' ד"ה ורבי ישמעאל. "פי' בשלמא", דקשה להו להתוספות למה ליה למימר "אכל שמינה משלם שמינה", אלא מזה אין קושיא לר' ישמעאל. ותירץ, דכן הוא הדרך לפרש אצל הקושיא מה שניחה בהמימרא שלו. ועוד תירצו, "דאכל שמינה משלם שמינה", הוא חלק מהקושיא, כי מאי טעמא דלא קנסינן בשמינה וקנסינן בכחושה?

ד"ה שור. "אי בהכשר נזקין". כלומר, בנזקא ממונא, שאני רק הכשרתי וזמנתי את ההיזק בזה שלא שמרתי את ממוני מלהזיק.