ביאור ראובן על בבא קמא קכח

גמ' "אם המצא בעדים תמצא בדיינים". לפי פשוטו הכי משמע, אם תמצא מעשה הגנבה שתי פעמים, בראשונה על ידי עדים ואחרי כך ע"י בית דין, אז שנים ישלם. אבל כשתמצא הדבר רק בב"ד בלי שנודע מעשה הגנבה חוץ לב"ד, והיינו כשהודה מעצמו, אז לא קרינן ביה שנים ישלם. ובמודה בקנס ואחר כך באו עדים פליגי לקמן רב ושמואל. ונראה בעיני דבהא קמפליגי, רב סבר דהא דפטרינן מודה בקנס הוא מטעם דהודאתו חשובה כתשובה על פשיעותו, ולפיכך אין לחייבו שוב אפילו כשאחר כך באו עדים, דהרי הודאתו כפרה על חטא ואין על מה לקנוס אותו שוב. אבל שמואל סבר, דהא דפטרינן מודה בקנס הוא מטעם שהודאתו אינה מספקת לחייבו קנס, והיינו משום דקנס הוי כשאר עונשין שאפשר לחייבו רק בב"ד, וכאשר אין עדים אין ב"ד, דבעינן "ועמדו שני האנשים לפני ה' ", והיינו פירושו ד"אשר ירשיעון אלקים", פרט למרשיע את עצמו, דכיון שהוא מרשיע את עצמו אין כאן אלקים. וכיון שכן, כשבאו אחר כך עדים הרי יש כאן אלקים.

רש"י ד"ה ואימא גנב עצמו. "הואיל ומקראי דלעיל נפקא לן גנב עצמו". כלומר, דהקושיא היא בגנב וחד בטוען טענת גנב, ואם כן אפשר לאמר דהא דקאמר "ונקרב ב"ה אל אלקים" אתרוייהו קאי, ועוד היקישא הוא. אבל למאן דיליף גנב עצמו מאם המצא תמצא אין להקשות כיון דכתבה תורה דבטוען טענת גנב חייב כפל רק בשבועה ובגנב עצמו לא כתבה, ואם כן נלמד במה מצינו סתום מן המפורש? דכיון דגנב חמור מטוען טענת גנב, משום דאתא לידו באיסורא, א"כ אי אפשר למילף במה מצינו בגנב מטוען טענת גנב להקל.