ביאור ראובן על בבא קמא קכט

תוס' ד"ה אין לי. "פי' שגנבו בידו ממש". כלומר, דלא תקשה היכי סלקא דעתיה דבידו ממש, האיך אפשר להמצא הבהמה בידו? הרי פשיטא דידו משמע רשותו, לפיכך פירש שגנבו בידו. אבל קשה איך ס"ד דהכישה במקל לא הוי כמו ידו הא בכל מקום קיימא לן דהכישה במקל הוי משיכה. וליכא למימר דמהכא קיימא לן בכל מקום דהכישה במקל הוי כמו ידו, דהא אפשר לאוקמי דנכנסה בעצמה בחצרו ונעל בפניה, כמו שפירש רש"י בב"מ י: לכן נראה כפירוש רש"י שם.

ד"ה גופא. "אמאי לא מייתי ראיה ממתני' דכל הגזלנים וכו' ". כלומר, דהא היא שנויה תחילה דגזל חמץ, דהא כל הגזלנים שנויה במשנה ראשונה דהגוזל עצים.

בא"ד "אבל גבי אגודה דאם איתא בעין לא הוי בת השבה". כלומר, והוי אמינא דאין צריך להחזיר אותה משום דאינה שוה פרוטה, קמ"ל דלאו אשעתא דחזרה אשגיחינן אלא אשעתא דגזל, כמו בגזל חמץ ועבר עליו הפסח.

בא"ד "אבל לא כדמים של שעת הגזילה". כלומר, דהא משלם את החמץ שעבר עליו הפסח, אע"פ שעכשיו הוא שוה פחות ממה שגזל, ולפיכך מביא המשנה דגזל חמץ להשמיענו דהיכא דאין הגזלה בעין משלם לפי דמים שגזל.

ד"ה דתניא. "לפי' ר"י דלקמן", דפירש, דאם השנוי הוא במחיר (והיינו מה שקאמר דמים) משלם קרן כדמעיקרא וכפל וד' וה' כשל עכשיו.

ד"ה אנא מפטמינא. "דאמר לקמן דמשלם כפל ד' וה' כעין שגנבו". כלומר, מה שאמר בתחילת הדף השני "עד כאן לא פליגי" אלא דמ"ס שינוי קונה ומ"ס שינוי אינו קונה אבל לענין שלומי כ"ע כדמעיקרא משלם.

ד"ה מה לי. "כי קטלה פלגא נמי דהיינו הכחישה לא אזלינן בתר השתא אלא בתר מעיקרא". כלומר, דלמ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף, כל מה ששוחט עד הסוף לא הוי אלא הכחישה, וכיון כשגמר השחיטה אמרינן ליה לשלם כמו שהיתה שוה קודם שהכחישה הכי נמי כשלא גמר השחיטה, דמאי שנא גמר מלא גמר? אבל כשלא הכחישה, אלא הוכחשה ממילא, לא הוי כמו שחיטה ולפיכך ליכא למילף משחיטה.