ביאור ראובן על בבא קמא קכה

גמ' "אבל עופות לא". וכי תימא נילף בק"ו משלמה, דאטו משום דהוו בעלי חיים גריעי? י"ל כדפירשו התוספות, דא"כ לכתוב שלמה לחוד ואנן נרבה אף כל ב"ח מק"ו, וכיון שכתב כל הני בעלי חיים שמע מינה דאי אפשר למילף בעלי חיים משלמה.

"על כל אבידה לכדר' חייא בר אבא". כלומר, מלשון אבידה נפקא דר' חייא בר אבא, אבל "על כל" אינו מיותר, דהא איצטריך לריבוי ומיעוט וריבוי, דבלא כן לא יהיה אלא ריבוי ומיעוט דהוי ככלל ופרט וכלל.

רש"י ד"ה ואי ס"ד. "לענין שבועה הוא דאתא כדכתיב בתריה וכו' ". מכאן נראה דרש"י לא פירש כדברי התוספות דכפל ושבועה מחד קרא נפקא, וכפל ושבועה הם שוים בכל דיניהם אף לפי המסקנא.

ד"ה למעוטי. "שאין לבעלים סימן בו שפטור מכפל". נראה דרש"י סובר, דכיון שאין לבעלים סימן בדבר ואם אבד אין חייבים להחזיר לו, א"כ אין לו בו חזקת בעלים כל כך ולפיכך אין בדבר זה חיוב כפל על דבר הנגנב מבית הגנב, מפני חסרון בעלות בדבר. אבל להתוספות לית להו סברא זו, ופירשו בענין אחר.

תוס' ד"ה רעהו. "ולמסקנא דנפיק כפל ושבועה מחד קרא א"ש". קשה לי, דמ"מ למה לי שתי פעמים רעהו, ושמא יש לאמר, כדתנא דבי ר' ישמעאל, "כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא לדבר שנתחדש בה", וכיון דבפרשת על כל דבר פשע נתחדש הדין של אבידה, והדין של מה כלים שנים אף כסף שנים, שעכשיו אפשר ללמד מן וכי יתן, לפיכך כתב אף כאן "רעהו".

בא"ד "מבית איש דשייך ביה רעהו כדכתיב ולא מבית הקדש". כלומר, דהאי איש על כרחך אדם הוא, ולא לשון זכר, דהא כתיב רעהו. ולא תקשי למה לי איש כלל, דמרעהו לחוד אפשר למעוטי הקדש, דאין הכי נמי, ומיעוטי דאיש אתי לאפוקי גונב מגנב, דלא משלם כפל.

ד"ה דהא כל. "ש"מ למדרש כל חד וחד פרטא באפי נפשיה". וכן גבי המצא תמצא, דכתיב עד על כל פרטא "משור עד חמור וכו' ".

בא"ד "ה"מ למפרך קושיא אחריתי". כלומר, השתא דאמרינן דבכל מקום דרשינן כולהו פרטי באחת ואז שפיר הוי דרשינן דבר המטלטל וגופו ממון, אבל כאן סובר דליכא לדמידרש כולהו פרטי באחת משום קושיא, דכל הני פרטי יתירא למה לי, דדי בשלמה לחודא וע"כ ידע מהקושיא הזאת, א"כ למה לא הקשה בתחילה, "א"כ כל הני פרטי למה לי", כמו שמקשה לבסוף?

בא"ד "שמקשה דאפילו מה שאמר אין אמת". כלומר, דכיון דכתיבא כל הני פרטי, ולא שלמה לחודא, א"כ אינו אמת מה שאמר דאפשר לרבות כל דבר המטלטל וגופו ממון, דהא אפשר למעט נמי עופות, כיון דכל חד וחד כלל ופרט באפי נפשיה דרשינן. ואי היינו ממעטים עופות לא היה אפשר להקשות עוד למה לי כל הני פרטי, דמשלמה לחוד לא היינו ממעטים עופות.

ד"ה למה לי. "היינו דורשין מיעוט קרקעות ועבדים ושטרות מקרא דוכי יתן". כלומר, ואז לא היינו דורשים מה כלים שנים אף כסף שנים. והא דקא מביא בגמרא הך דרשא שאינה לפי האמת, ואינו מביא דרשא דעל כל פשע, דמינה ממעטינן באמת קרקעות וכו', אף לענין שבועה, לפי דברי התוספות משום דרוצה להביא הפשוט יותר, דהא בפסוק דעל כל דבר פשע לא כתיבה שבועה בהדיא, אלא רק שבפסוק דוכי כי יתן הוקשו כפל ושבועה. וכן פירשו התוספות בתוספות שאחר זה ד"ה "אלא", דהתנא מהדר לכתוב הדרשה השגורה בפי כל אע"פ שאינה לפי האמת, דכיון דבעצם הדין אין חילוק.

בא"ד "הכי נמי לענין כפל". כלומר, דוקא בטוען טענת גנב, דבהכי איירי קרא דוכי יתן, אבל על גנב עצמו פשיטא דמחייב אפילו גנב אחד, כמו דאמרינן נהרשאה גנב ספרא וכן אמרינן דלא צריך שור ושה לחייב ד' וה'.

ד"ה דבר. "בגנב עצמו מהיכא אתי". כלומר, דהא חזינן דלא ילפינן גנב מטוען טענת גנב, דהרי מצריכינן קראי למעוטי קרקעות, עבדים ושטרות בגנב עצמו אע"ג דכבר אימעיטו בטוען טענת גנב, וטעמא דלא ילפינן משום דאיכא למימר מה לטוען טענת גנב דלא מחייב אלא בשבועה. וכן הוכיחו התוספות דלא ילפינן נמי טוען טענת גנב מגנב עצמו, וטעמא, דאיכא למימר נמי איפכא, דמשום שבועה מחייב כפל אכל מילי, ואע"ג דאהני פטור נמי משבועה, הא סבירא להו להתוספות דכפל ושבועה מחד קרא נפקי.