ביאור ראובן על בבא קמא קכג

גמ' "הנותן דינר זהב לאשה". הא דנקט לאשה, פירש הרא"ה משום דרבא אמרה למימרא זו בשעה שדבר בקדושין. אבל יותר נראה דרבותא אשמועינן, דאפילו לאשה שדרך לתת לה מתנות, לא אמרינן דנתן לה דינר זהב על מנת להשיב ליה דינר כסף.

"עשו תקנת נגזל במסור דמשתבע ושקיל או לא". פירוש, ולא דמי לאש אי משום דגרמי מחייב רק מדרבנן, אי משום דהכי איירי כשהמוסר מכחישו (כדפירש ר"ת), וכה"ג רק גזלן חייב אבל לא מזיק.

"טעין כסא דכספא בבירא מאי?" לפי פירוש התוספות צ"ל השאלה הזאת קודם "ההוא גברא דבטש", משום דהשאלה הזאת הוי אי מהימן בשבועה כמו בשאלה דמסור ובטמון באש. משא"כ ב"ההוא גברא" דהשאלה היא אם הוא חייב מכל וכל, אפילו אם יש עדים.

תוס' ד"ה שאינו. "מדמי להו נמי לנותן דינר זהב לאשה ופשעה בו". פירוש, דמדליק בתוך של חברו הוי מזיק ממש ולא פשיעה.

ד"ה עשו. "כתב רב אלפס כגון שיש עדים שמסרו ואבד ממונו ואין יודעין כמה". פירוש, דאי מודה במקצת, כמו בגזלן, לא הוו מחייבי את המסור שבועה דהיה נאמן במגו דכופר הכל, דהרי הכא לא עשה לו הנמסר שום טובה, ולפיכך מעיז כפירוש רש"י, (ועוד, דומיא דטמון באש, דאיירי שאין אנו יודעין). אבל ר"ת פירש דהכא מיידי כשהמוסר מכחיש דומיא לגזלן, דאם אינו יודע להכחיש, כמו באש, מאי קמבעיא ליה? הא היינו אש. והא דלא פטרינן ליה במגו דכופר הכל? משום דאינו מעיז, דהרי חברו מכיר בשקרו. ובמחלוקת דתיקו נראה דהוי פלוגתייהו אי הלכתא כסומכוס בממון המוטל בספק אי כרבנן. וכן חולקים בזה בבבא בתרא הרשב"ם והתוספות.

ד"ה מי מנחי. "מה ענין זה למשנתינו". פירוש, דהמשנה לא איירי בנאמנות דשבועה כלל, אלא בחיוב דתשלומין, ואפשר לאוקמי מתניתן בדאיכא עדים. וטעמא דפטרינן מזיק בידים אי לא הוי ליה לאסוקי אדעתא אע"ג דאדם מועד לעולם? יש לומר, דשאני הכי, דהוי טמון, ולא מקרי מזיק כל כך. ומיהו מדברי רבא משמע דאהיזק בידים מחויבים אפילו על דבר דלא הוי לאסוקי אדעת, שהרי אינו אומר שהאשה חייבת משום הוי לה לאסוקי אדעתה, וזה שמביא מן המשנה י"ל משום דאמרינן לר' יהודה וכן לרבנן עשו תקנת נגזל שישבע ויטול הכל, ורבנן לא פליגי אר' יהודה בהא, דהא רק בתרתי פליגי.

ד"ה מה בין. "ובמציאות חרש שוטה וקטן". כלומר, דלא תקשי אי לא יהיב דמי הוי גזלן מדאורייתא.

ד"ה חמסן. "לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע". כלומר, ומי שעובר בלא תחמוד באופן כזה הוי בשוגג ולפיכך אינו פסול.

בא"ד "דאפי' היכא דיהיב דמי הוי כאילו נוטל נשמתו". כלומר, וכיון שכן פשיטא דפסול לעדות, וא"כ שמע מינה דפסול לעדות מן התורה.

בא"ד "שמא לא ראו חכמים לפוסלו", כלומר דלא תקשי, דהרי הא דבעי הכרזה הוא משום תקנת העולם, דלא ידעי בו שהוא פסול ומחתימים אותם על שטרותיהם וכיון שכן הכא נפסליניה בלא הכרזה, דהכא לא שייך תקנתא זו. ותירץ, דאפשר דטעמא דבעי הכרזה הוא לאו משום תיקון העולם אלא משום דשמא לא ראו חכמים לפוסלו בכך, ולפיכך גם כאן בעי הכרזה. ועוד אפשר דכאן לא יכריזו עליו לעולם משום דלא חטף בזרוע כחמסן דעלמא.