ביאור ראובן על בבא קמא קכא

גמ' "טמון מחדא מהנך קמבעיא ליה". ולפירוש רש"י, בעיא דטמון לא מקרא יליף אלא כך קבלה רב נחמן מרבותיו לפיכך ליכא לאקשויי למ"ד טמון באש קמבעיא ליה, מאי ויצילה?

"עברה נהר או שלולית שהם רחבים ח' אמות פטור". כלומר, אפילו בנכפפת ועצים מצויין לה פטור כשעברה נהר, דהא במקום הנהר אין עצים.

רש"י ד"ה דעבד. "כיון דאיכא איסורא גבי איניש דעלמא". אבל טמון, הרי הלכה כרבנן וליכא איסורא אף לגבי איניש דעלמא.

ד"ה ואפי' בשדה קוצים. "שקופצת לשם". עיין במהדורא בתרא, דהיה כתוב ברש"י משם, וזה ניחא טפי, דעל השדה שהיה בה האש בראשונה קאי, והכי קאמר אע"פ שיש בשדה שממנו יוצא האש הרבה קוצים והקוצים יגדילו את האש מ"מ די כשהגדר גבוה מהאש ארבע אמות. ורב פפא מוסיף דאז לא די שיהיה הגדר גבוה מהאש אלא צריך שיהיה גבוה מהקוצים, דהקוצים הוו כמקום האש משום שהאש יאחז בהם.

תוס' ד"ה ה"ג אלא. "כדי שלא יתחייב בטמון". משום דבטמון יכול הנגזל לתבוע ממנו ממון הרבה מאד, דהרי לר' יהודה מחייב אפילו על דבר שאין דרכו להטמין, והנשרף נאמן בשבועה, דהרי עשו תקנת נגזל באש.

ד"ה מאי ולא. "שלא רצה להפטר מחמת שהוא מלך". כלומר, אי הלכתא כר' יהודה דאחרים חייבין בטמון. ואפילו אי לית הלכתא כר' יהודה, הוי ליה למימר הניחא למאן דמחייב טמון באש.

ד"ה והתניא. "דבענין אחר ללא מיפרש". וכמו כן לא מיפרש אלא עד ולא עד בכלל דבכל מקום וכו'.

בא"ד "וא"ת אי בששניהם אין עד וכו' ". כלומר, ואנחנו צריכים לפרש עד מדעתנו, א"כ נוסיף רק חד עד ולא נצטרך לפרש מתניתן מלמעלה למטה וכו'.

ד"ה לא שנו. "אגדר קאי". אינו רוצה לומר כי הגדר היה קולח או נכפף, דאגדר אינו שייך לשון קולח. ועוד דלא הוי ליה למימר קולחת, לשון נקבה, אלא רוצה לומר, דהא דמחלק בין אש קולחת לנכפפת היינו דבקולחת די בגדר ארבע אמות ובנכפפת אפילו היה הגדר מאה אמה חייב.

ד"ה אלו. "שביל היחיד ושביל הרבים". שביל הוא דרך קטן שבני אדם הולכים בו. ודרך הוא מקום שמוליכים עגלות, וזהו לכל הפחות ד' אמות.

ד"ה שמחלקת. "שמשקין בהן השדות". ודלא כפירוש רש"י שהשלל קאי על הפירות.