ביאור ראובן על בבא קמא קכ

גמ' "שנאמר ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר". ואע"ג דהתם לא איירי ביציאה מן העיר, אלא מן הבית, ומן הבית פשיטא דשרי, מ"מ הרי היתה אז שעת סכנה אף חוץ לבית, ומהתם איכא למילף לכל סכנה דצריך להמתין עד הבקר. וכעין זה פירשו בתוספות.

"דבר בעיר כנס רגליך". בימינו גם חכמי הרפואה מודים לזה.

"דבר בעיר אל יהלך אדם באמצע הדרך". כלומר, לא ישתדל להתערב הרבה בין אנשים, אבל בשעת שלום ישתדל להיות מעורב בין הבריות.

"אל יכנס אדם יחידי לבית הכנסת". הנה ידוע שהיחידות והשממה פועלת לרע על נפש האדם.

"כלבים בוכים וכו' וה"מ דלית בהו נקיבה". זאת היא עצה טובה לאחינו שבגולה. והכלבים, אלה שדרכם להשמיע את קולם ולעורר את ההמון אל כל דבר ודבר, ואם הם בוכים וצועקים על איזה עול שנעשה לעמם (כביכול) בידי אחרים, זהו סימן רע לישראל. אבל אם הם שוחקים, והשחוק אינו בא רק מתוך תאוה גסה, הוא סימן טוב לישראל.

רש"י ד"ה בכי טוב. "בעוד חמה זורחת ילין במלון". כלומר, דלא תקשי למה הקדים כניסה ליציאה, משום דבכניסה אל המלון קאמר, ולא אל עירו, וכדפירש ר"ת.

ד"ה משום חציו. "ונפקא מיניה לחייבו". כלומר, וזהו אינו רק אגדתא דנפקא מיניה להלכה.

תוס' ד"ה מהו להציל. "איבעיא ליה אי חייב לשלם כשהציל עצמו מפני פקוח נפש". אבל לא אם מותר להציל עצמו כשהוא בסכנה, דהא גזל אינו משלשה דברים דהוו ביהרג ואל יעבור. וא"ת אם כן מאי מבעיא ליה, למה לא ישלם לחברו, הרי הוא נהנה וחבירו חסר? וכן לא דמי למבריח ארי, דהא אית ליה פסידא ולא הוי מדעתיה? י"ל דלא נתנה תורה זכות בעלות בממון שתלוי בו הצלת חיי שום אדם, והוי כמו מת מצוה קונה מקומו. אבל רש"י פירש "ויצילה שלא ישרפוה", וא"כ נראה דסבירא ליה, דאסור להציל את עצמו בממון חבירו אפילו על מנת לשלם, וזהו תימה? ואפשר דסבירא ליה דאנשי דוד לא רצו לשרוף בכדי לשלם משום שזה עלה להרבה ממון, וא"כ לא רצה לשרוף בכדי להפטר עצמו מטעם מלך.