ביאור ראובן על בבא קמא קיט

גמ' "דההוא ודאי מעשה דידיה גרמו". ואע"ג דגרמא בנזקין פטור, מ"מ שאני אש, שהתורה העידה שהוא חייב כשעשה מעשה שיכול להזיק על ידי דבר אחר, (ע"י רוח) וכיון שכן, כשעשה מעשה שיזיק בודאי, המעשה הזה הוי מעשה מזיק ממש, דבמעשה הזה כבר נגמר המזיק של אש.

"ולבתו הרוח מצד אחר". והכי פירושו: "אם יש בלבויו", כלומר באש שלבה הוא בעצמו, בלי צירוף האש שלבתה הרוח, חייב.

"ולא שכיח דפשע אימא לא". כלומר, דאש לא חייבה תורה משום מזיק בידים אלא מטעם פשיעה (וכדאיתא לקמן ברש"י סב. ד"ה מאי הוי ליך) דהוי ליה לאסוקי אדעתא, שהאש ילך ויזיק, וכיון שכן, הוי אמינא דהא דלא הוי ליה לאסוקי אדעתא פטור לגמרי, אפילו למ"ד אשו משום חציו, ואדם מועד לעולם.

רש"י ד"ה כגון שליבה. "אבל זורה לענין שבת סגי לה ברוח מצויה". כלומר, דאע"ג דבאה רוח שאינה מצויה, שלא נתכוין לכך, משום שלא על דעתו שתבא רוח זו, מ"מ הרי סגי ברוח מצויה, והוי הרוח שאינו מצויה מסייע שאין בו ממש.

תוס' ד"ה ליבה. "דבלאו איהו נמי היה הולך ומזיק". כלומר, והוי לן לחייב זה שהביא את השור, ולא את המלבה אבל כשאין ברוח כדי ללבות אי אפשר לחייב את המביא את האור משום שאשו, בלא המלבה, לא היה מזיק. וגם אי אפשר לחייב את המלבה, דבלבויו נמי לא היה מזיק. והא דלא מחייבינן את שניהם בשותפות (וכדהקשו התוספות לקמן), י"ל דהא דאש חדוש הוא, דמחייבינן את האדם על מה שעשה הרוח, וכיון שכן אין בו אלא חדושו, והיינו כשיש ברוח בעצמו בכדי להזיק, אבל כשאין ברוח בכדי להזיק פטור משום דלא הוי ליה לאסוקי אדעתא שיבוא אחר ויסייע לרוח, וכיון שכן לא חשבינן מעשי הרוח כמעשיו.

ד"ה רבא. "דחשיב כאילו עושה הכל בפני עצמו". כלומר, דברוח מצויה נברא לבויו, כמו לענין שבת.

ד"ה רב אסי. "דפריך גבי רקתא בלא יחפור מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו". כלומר, והתם הלא בענין מזיק עסקינן, וא"כ משמע דלמר בר רב אשי לא שני ליה מזיק משבת? ומשני דהתם איירי רק בענין הרחקה דמזיק, והיינו לחייב אותו לכתחילה להרחיק בכדי שלא יזיק, אבל אם אירע דהזיק אפשר שהוא פטור מטעם גרמא. וליכא להקשות, מאי שנא מנתנו לו זמן לקוץ את האילן או לסתור את הכותל ונפלו לאחר זמן דחייב? משום דהתם הרי הכותל והאילן הוו שלו, ואפשר לחייבו מטעם ממונו שהזיק, אלא דפטרינן אותו כשנפלו בתוך הזמן מטעם אונס, וכיון שנתנו לו זמן לא הוי שום אונס. אבל הכא הלא הפקיר את הרקתא, וכן הניצוצות היוצאים מתחת הפטיש, וכן הנמיה שקופצת דרך הסולם אינה שלו.

ד"ה והכא. "ואין בכל אחד כדי ללבות פטור". ונראה לחלק, דכשלבו שניהם בבת אחת הרי עשו מעשה בשותפות ולא שייך גרמא אלא כשעשו זה אחר זה, דהשני נקרא מזיק בידים, כלומר, מיד, והראשון גרם ליה להיות מזיק. אבל הכא מה שנעשה ע"י הרוח אינו נקרא מעשה כלל דהרי הדבר בא בטבע וזהו ממילא, רק שחדשה תורה שמי שהאש שלו חייב מטעם פשיעה, דהוי ליה לאסוקי אדעתא שרוח מצויה תלבה, אבל כאן הרי לא היתה בידי הרוח ללבות, ולא הוי ליה לאסוקי אדעתיה. והמלבה אינו חייב על לבוי הרוח, משום דלא הוי אשו, שהרי אחר הביא את האש.

ד"ה לרבות. "אבל בירושלמי משמע דמרבי אילנות וכל דבר המחובר". כלומר, לא כמו שפירש רש"י דמרבינן דוקא בעלי חיים ומחובר שאינו ב"ח אינו צריך רבוי, אלא שגם מחובר צריך רבוי משום שאין דרך לבער אש במחובר.