ביאור ראובן על בבא קמא קיח

גמ' "מאי שנא הני מסאני". לפי דברי התוספות נראה דבי ריש גלותא הקפידו משום שלא היה לבוש כמנהג היהודים.

"ה"מ מידי דצריך לשדה". כלומר, דוביער בשדה משמע שהשחית בשדה והפירות הגמורים אינם בטלים אגב שדה ולכן אינם חשובים שוב שדה.

"בנטר בי דרי עסקינן". כלומר, דסתם מגדיש בתוך שדה חבירו הוא בנטר בי דרי, דאם לא כן, למה ליה להוציא את התבואה משדהו לתוך שדה חבירו? וכיון שכן פשיטא דכיון דאמר ליה עייל וגדיש עייל ואנטריה לך קאמר ליה, דאם לא כן, למה ליה להכניס בתוך שדה חברו? הלא עיקר ההכנסה היה משום שמירה אבל בהכניס קדרותיו לחצר בע"ה ברשות, עיקר ההכנסה הוא משום מקום, שאין לו מקום לשום בו קדרותיו ובעל החצר כשנתן לו רשות נתרצה לו רק להשאיל לו מקום אבל לא לשמור.

"עייל ואנטר לך הוא". ובירושלמי מוקי לה בשדה הננעלת במנעול, דבשדה כזו לכ"ע קבל עליו בה"ב לשמור, משום דשדה כזו לרוב היא ננעלת וכל מה שבתוכה נשמר, והמגדיש חשב כי גם גדישו ישמור.

"הפקח חייב". והשולח פטור אף בדיני שמים, משום דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין? אבל בחש"ו דלא שייך זה, חייב בדיני שמים.

"שמסר לו גחלת וליבה". הירושלמי לא גרם ולבה, ומשמע דנתלבה מאיליו. ולפי זה מקשה על חזקיה למה יהא השליח הפיקח חייב, כיון שהגחלת היתה ממונו של המשלח והשליח לא עשה בה כלום, "אילו מי שראה גחלתו של חבירו מגלגלת והולכת ואין מכבה אותה שמא אינו פטור?" ומשני "בשמסר לו גחלת הפקר". כן נראה בעיני פירושו של הירושלמי.

תוס' ד"ה דהוה סיים. "שלא יהא עליו כלל צד לבנונית מפני חיבתה של ירושלים". כלומר, דלא תקשי היאך היה אלעזר לבוש רצועות שחורות כמו שהיו לובשים הנכרים.

ד"ה כתב. "וכן משמע לשון חתמה". כלומר, דמי שחותם על מעשה אחרים הוא רק מסכים ומתרצה במעשה אחרים, אבל אינו עושה מעשה משלו.

בא"ד "והוי כאילו קביל עליה אחריות". אבל בחתימה בעלמא פשיטא דאינה מקבלת עליה אחריות, דדוקא כשמוכר בעצמו וכותב שטר מסתמא קבל עליו אחריות.

בא"ד "דאפי' לא פירש לו את השבח קאמר רב דיש לו שבח". כלומר, דהתם רוצה לומר דטעמא דשמואל, דאין לו שבח, הוא משום שלא פירש לו את השבח, וא"כ דלרב אפילו לא פירש לו יש לו שבח. והיינו משום דכל מי שמוכר שדה מקבל עליו לקיים ללוקח בכל הזכותים שהוא סובר לקבל ממכירה זו ואע"ג דבנמצא שאינה שלו הוו המעות כהלואה, דלכולי עלמא הוי אחריות טעות סופר. (ועיין בתוספות בב"מ שם) מ"מ בשבח לא הוי כהלואה, דהא דמי השבח לא קבל המוכר מהלוקח, וחייב רק מטעם דהמוכר קבל עליו להעמיד ללוקח הזכות לקבל את השבח משדה זו.

ד"ה לבתה. "וכן משמע לישנא דכולן". דכולן משמע כל אלו שנזכרו במשנה, והיינו המביא עצים, המביא אור והמלבה, וא"כ רואים שהיה כאן גם כן מלבה שלבה עם הרוח.

בא"ד "ובאין בליבויו כדי ללבותו ולא ברוח בפני עצמו כדי ללבות כמו שאפרש בגמרא". וצריך לחלק, מאי שנא מלבה הרוח בפני עצמו, דמחייבינן אותו, כדאמרינן גבי חרש, וכי משום שהוא סיוע לרוח מגרע גרע? וי"ל דלא דמי, דכשלבה הרוח בפני עצמו, והיה בלבויו כדי ללבות, הלא עשה המבעיר בעירה כזו שיכולה להזיק, דהלא הרוח הוא מצוי לבוא, וא"כ עשה דבר המזיק. אבל כשאין בלבוי הרוח ללבותה, הלא לא עשה עוד דבר שיכול להזיק ואע"פ שבלבויו גורם שיהיה בידי הרוח ללבותו? לא הוי אלא גרמא בנזקין ופטור. והיינו דמחלק רב אשי לקמן בין ליבה ולבתה הרוח לזורה והרוח מסייעתו. ועי"ל דהכי מיירי שהאחד הביא את העצים ואחד הביא את האור ואחד לבה ומשום הכי כולם פטורין, וכן עיקר.

בא"ד "וכגון שקודם ליבוי כבר בא הרוח שלבתו וכו' ". כלומר, דלא תקשה מה שמקשה ר"י אי ברוח שאינו מצויה מוקמינן, מה קשה ליה על הברייתא מזורה ורוח מסייעתו, דכיון שהרוח היה כבר בשעת הליבוי לא שייך לאמר, לא הוי ליה לאסוקי אדעתא.

בא"ד "וכן משמע מתוך תירוצו של רבא שתירץ כגון שליבה ברוח מצויה וכו'". כלומר, דלמה ליה למימר כגון שלבה ברוח מצויה, לימא רק כגון שלבה למימר כגון שלבה ברוח מצויה, לימא רק כגון שלבתה רוח שאינה מצויה.