ביאור ראובן על בבא קמא קיז

גמ' "ולא מסיימי". כלומר, אין בהם סימן (כמו דבר מסוים פירש רש"י דבר שיש בו סימן) מי חייש לכחש גופנא ומי לא חייש. ואביי אמר דמסיימי במקום אחר.

"אתתא דידי פקיחה היא ולא מבעיא חיה". ואע"ג דאשתו אינה פקיחה מ"מ כיון דיכול לטעון כך, הדין עמו, דכל דין הולך אחר הטענות. והדיין צריך לזכות את מי שטענותיו יותר יפות.

"שמו דקלא אגב קטינא דארעא". והיינו דפירשו את הברייתא דלעיל" ד' רואין אותה כאילו היא ערוגה קטנה' ומשערין אותה בפני עצמה. "והלכתא כוותיה דרב פפא" וכו', היינו כלישנא קמא, דשיערו בששים, דהא קיי"ל כוותיה דרב נחמן בדיני.

ד"ה אכלה. "ואפילו אם נתקלקל המשויירת משלם כענבים העומדות ליבצר". פירוש דברי התוספות הוא כך. לכאורה נראה דשלש מחלוקות במקום שהזיקה פירות שאינם גמורים: לחכמים, רואין כמה היתה יפה וכמה היא יפה. לר' יוסי הגלילי מחמיר לידון במשויר שבו. לר' יהושע מחמיר עוד יותר משלם בעד פירות גמורים, ואפילו נתקלקל המשויר. אבל אי אפשר לומר כן, דאי הכי לפלוג בתבואה, לפיכך מפרשים התוספות דמוכרחים אנו לומר דדוקא בסמדר קא מחייב ר' יהושע לשלם בעד פירות גמורים, ואפילו נתקלקל המשויר. אבל לא בתבואה. והחילוק בין סמדר לתבואה יכול להיות משני טעמים: חדא, דענבים פעמים שאלו מתקלקלים ואלו ניצולים אבל תבואה רגילה להתקלקל כולה יחד. ועוד, דבתבואה לא קנסו כל כך כמו בענבים. ואי הטעם הראשון עיקר על כרחך בתבואה גדולה כמו סמדר סבר דנידון במשויר, כר' יוסי הגלילי. אבל אי הטעם השני הוא עיקר יסבור ר' יהושע בתבואה כרבנן דרואין אותו כמה היה יפה.

ד"ה ומאי ניהו. "ר"ע מחמיר טפי". כשהיתה זיבורית דמזיק כעידית דניזק, לר' ישמעאל נותן לו המזיק מזיבורית שלו, כיון שהיא עידית דניזק, ולר"ע נותן לו מעידית שלו. והא ליכא למימר דר' ישמעאל מחמיר טפי כשהיתה עידית דמזיק כזיבורית דניזק, משום דבאופן זה לכ"ע נותן לו המזיק מעידית שלו "דאין חייב לקנות" וכו'.

ד"ה רבי שמעון בר יהודה. "אבל בהדי פגים ובוסר שייך לכוללו שפיר דטעמא משום דחשיב כפגין". כלומר, דדרך העולם כשמזכירין פרטים אחדים השוין בדינם הוי הפרט האחרון טעם ופירוש לכל הפרטים, כי דרך העולם לברר בדברים האחרונים את הדברים הראשונים. אבל מ"מ קשה, הלא אפשר לומר דלא זו אף זו קתני? ושמא לא שייך לא זו אף זו אלא בתרי בבי אבל לא בבבא אחת. אבל באמת נראה לתרץ דמהברייתא גופא משמע דר"ש בן יהודה לא בא לחלוק בעיקר הדין על ר' יהושע, דאי לחלוק בא, הוי ליה לסדר את דבריו אחרי דברי ר' יהושע והוי כל חד מיקל מחבירו. וגם אז היה יותר ניכר בדברי חכמים דבכל פירות שאינם גמורים משערים כמה היתה יפה וכמה היא יפה. אבל אי לא בא לחלוק אי אפשר לסדר את דברי ר"ש בן יהודה אחרי ר' יהושע, ד"אמר "משמע שבא לחלוק, וא"כ סדרוהו אחרי חכמים דחולק עליהם.

ד"ה מאן תנא. "אביי בא לומר דמסיימי שפיר". נראה דהתוספות לא גרסי בגמרא "אביי אמר מסיימי ומסיימי", רק אביי אמר מאן תנא דחייש לכחש גופנא ר"ש הוא.