ביאור ראובן על בבא קמא קיב

גמ' "כיון דרחמנא שעבדיה בעל כורחיה הלכך כש"ש דמי". כלומר, דטעמא דש"ש חייב בגניבה ואבידה הוא משום דכיון דקביל שכר הוא מחויב לשמור, וכיון שכן הכא נמי מחויב לשמור.

רש"י ד"ה דקמו. "אלא עמדו בפניה וכו' לאכול". מכאן נראה דרש"י מפרש דגם הלסטים הכא מחייבי מטעם מעמיד, ולא מטעם גזלן. והא דתני הוציאוה לסטים, הוא הדין אפילו אחר אלא משום דאורחא דמלתא דנקט.

תוס' ד"ה פשיטא. "בהוציאוה לגוזלה איירי". ובהוציאוה שלא לגוזלה אלא להאבד קאמר התם דפטורין. כלומר, ולא בכדי שתזיק, דאז לא היה קשה מה שהקשו התוספות מנא לן דחייבין, דהוי כמו מעמיד.

בא"ד "דאהכי קאי". כלומר, דלא תימא דהא חייבין היינו על הבהמה שאבדה.

בא"ד "דאף לשואל שמין כדרב כהנא ורב אסי". כלומר, דאף השואל חייב לשלם רק מה שעשתה מיתה אבל הנבלה הוי לבעלים, ואם פיחתה פיחתה לו. ואם כן מוכח דהשואל אינו קונה בשינוי, דהרי כשמת הבהמה נעשה שנוי בה. ואם השואל אינו קונה בשינוי אז אין חילוק לגביה בין הכחשה דהדרא להכחשה דלא הדרה, ואם חייב בזה חייב נמי בזה. ופשיטא דאי אפשר לומר דהשומר אינו חייב בשום נזקין דהא בפירוש חייבה התורה את השומר על נשברה. וטעמא דהשומר חייב בהכחשה דהדרה והגזלן הוא פטור משום דעל השומר הוא לשמור מנזקין ועל הגזלן אינו מוטל לשמור, ואם כן מנא ידעינן דגזלן חייב כשהזיקה הבהמה?

בא"ד "לכל מילי". פירוש, "מה שהוא וכו' ".

ד"ה המעמיד. "כמו מדליק פשתנו של חבירו בנרו של חבירי". ולפי זה הוי כמו בור שאע"פ שאינו שלו מ"מ הרי הוא עשה המזיק. וזהו משמע שלא כדברי התוספות בראש מכילתין, שכתבו, דהא דאמרי גבי בור וממונך הוא לאו דוקא. אבל קשה קצת מהא דאמר ר' ישמעאל "שני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו, ואלו הן: בור ברשות הרבים", דמאי שנא בור מאש ושן ורגל? הרי אף בבור עשה את המזיק?

ד"ה וליסטים. "ולא חשיב לה מילתא דפשיטא כמו שהיה חושב המקשה", כלומר, דהיא גופא קמשמע לן, דהכישה במקל הוי כמו משיכה. אבל ליכא למימר דלא חשיב לה מלתא דפשיטא מטעם דאפשר לומר דגזלן פטור בנזקי בהמה וכדהקשו התוספות לעיל (וכדפירש מהרש"ל) דאם כן למה ליה לאוקמי בהכישה במקל, לימא בהוציאה ממש.

ד"ה בההיא הנאה. "לרבה כדאית ליה מפשיעה", וליכא למימר דלרבה היא גופא קמשמע לן דדי ליה בשמירה פחותה, דבגינתו וחורבתו מסתמא אינו נשמר אלא בשמירה פחותה דלהא לא צריך קרא, דמאי הנאה קמטי ליה.

בא"ד "ונראה לר"י דהלכה כרבה בכל מקום לגבי רב יוסף וכו' ". וי"ל דהכא הלכה כרב יוסף מטעמא דשאר אמוראים, ר"א והאמוראים דנדרים סבירי להו כותיה דרב יוסף, וא"כ הלכה ככל האמוראים דפליגי ארבה.

בא"ד "דלמסקנא מוקי כולהו אליביה". כלומר, רב יוסף מוקי כולהו תנאי, דהיינו ר"א ור"ע, אליביה, ומפרש דר"א אינו פוטר את המלוה באבידת המשכון אלא כשאינו עושה מצוה בשמירת המשכון, דהיינו שנשתמש בו, ולפיכך אין לו שכר מצוה והוי כשומר חינם, וכיון שכן הוי לן לאוקמי אף מתניתין כר"א, ומדלא מוקי מתניתין כר"א, ש"מ דסבירא ליה לסתמא דגמרא דאין הלכה כרב יוסף, דמחמת מצוה לא הוי כשומר שכר, וטעמא דמתניתין דמשוי ליה במשכון שומר שכר היינו משום שנהנה בזה שהוא סומך על המשכון בפירעון חובו, וא"כ אין חילוק בין משתמש במשכון או אין משתמש, וע"כ מתניתין דלא כר"א.

בא"ד "וא"כ מצוה קעביד ולכל הוי כשומר שכר". אבל לרבה ליכא לאוקמי הכי, דהא אפילו מצוה קעביד הוי לדידיה שומר חנם, וא"כ לדידיה, הא דמלוה על המשכון הוי שומר שכר משום ההנאה שכל זמן שהמשכון בידו הוא בטוח בכסף הלואתו וא"כ אין חילוק בין מלוה לצריך למשכון לאינו צריך. ואדרבה אם אינו צריך למשכון הוי ש"ש, כל שכן בצריך.

בא"ד "אבד אלפי זוזי". משום דלשמואל הוי כמו תנאי שהתנו ביניהם, דאם לא תחזיר לי את המשכון לא אחזיר לך את מעותיך, דסתמא כשנותנים משכון מתנים, כשתחזיר לי את המשכון, ואם המלוה אינו יכול לקיים את התנאי אין על הלוה להחזיר את המעות.