ביאור ראובן על בבא קמא קיא

גמ' "טמון אתמר". כלומר, דכופף היינו כסה כמו חופף.

רש"י ד"ה ברוח שאינה מצויה. "דמידי דלא סלקא אדעתיה היא". ובכל זאת חייב בדיני שמים דמה לו לתבואת חבירו. אבל אשו ברוח שאינה מצויה פטור, דהלא מותר לו לעשות אש בתוך שלו ואם כן עשה כהוגן.

ד"ה פטור מדיני אדם, "דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק". כלומר, דהיזק שאינו ניכר כזה, ששקל בו משקולת, לכ"ע לא שמיה היזק. ובזה מתורץ קושית ר"ע איגר.

ד"ה והוא שחתרה. "כגון שחתרה הבהמה והפילה הכותל". דהא נפרצה קאמר, והיינו שפרצה הכותל. וכיון שכן, האונס בא מחמת הפשיעה ושייך למפרך למ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, אמאי פטור הכא בחתרה.

תוס' ל"ה אילימא. "וכן כפתו לפני ארי". ק"ל הלא בכפתו לפני ארי פטור מטעם שבלאו הכי הוה ממית אותו הארי ואם כן פטור אפילו הוי אש גמור.

בא"ד "ולא הוי מצמצם הואיל והחמה והצנה והארי אין עליו בשעת כפיתה". כלומר, דאי חיובו מטעם אש אז הוא צריך להביא את האש או להביא את הדבר אל האש, דאם לא כן אינו דומה לאש. אבל מצמצם הוי רציחה ממש, רציחה בגופו, ולכך חייב אפילו כשאינו דומה לאש.

בא"ד "וא"ת ההיא דהשיך וכו'. לפי מה שפירש בשמעתין דפי פרה ששם ידו לתוך פיו". כלומר, והוי כמו שהביא את הדבר אצל האש. "וי"ל דשאני התם, שאין הארס עדיין בעולם". כלומר, ולפי זה אינו דומה לאש, ולא היה יכול לתרץ דבעל חיים שאני, משום שיש לו רצון בעצמו, ולא הוי כמעשה המשיך, דבסנהדרין אמרינן כפתו לפני יתושין חייב, ואע"פ שהם בעלי חיים.

ד"ה אלא לחבריה. "משמע דהשולח פטור אף מדיני שמים". מכאן משמע, דהא דאמר בקדושין "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין", הוא טעם לפטור בדיני שמים אבל לפטור בדיני אדם הוי הטעם כמו שכתבנו לעיל (נא.).

ד"ה פשיטא. "וי"ל דהכי קאמר קרא דכשעובר". וליכא למימר דונשא עונו קאי רק כשעבר שבועתו, דאם כן מאי קמשמע לן הכא, הלא מקרא מלא "לא תשא".

בא"ד "ודוקא בב"ד וכו' ". כלומר, דהא דקאמר "אם לא יגיד ונשא עונו" בא למעוטי חוץ לב"ד, דאם כפר שם פטור מקרבן שבועה. והיינו דקאמר, "בדבר שאם לא יגיד היה נושא עון".