ביאור ראובן על בבא קמא קיג

גמ' "חוץ מהשבת אבידה שהרי ריבתה בו תורה השבות הרבה". וסברא הוא, דבכולם לקח מיד הבעלים ולפיכך צריך להחזיר לידי הבעלים, ובלי דעת בעלים לא הוי לידי הבעלים, מה שאין כן בשומר אבידה שלא לקח מיד הבעלים.

תוס' ד"ה לא ממקום. "דפושע הוא". כלומר, דלא תימא הוי סוף כל סוף נגנבה או אבדה ולפטור לרבה משום דש"ח פטור מגנבה ואבדה.

ד"ה אלא. "פי' אלא ברוח מצויה". כלומר, דלא תקשי, אי אינה משתמרת א"כ הוי ליה פשיעה ולחייב אפילו אי הוי שומר חנם.

ד"ה כגון. "ועוד אע"ג דלא שכיח יכול לטעון כן". כלומר, אפילו תימא דמלתא דלא שכיח לא חשיב פירכא מ"מ הבא שכיח הוא, דאע"פ דהדבר הוא אינו שכיח, הטענה היא שכיחא, משום דהוי דבר שאי אפשר לו להיות נתפס בשקרו.

בא"ד "אע"פ שאין אונסו גדול יותר". כלומר, כיון שחייב הכתוב בגניבה, וגניבה קרובה לאונס, א"כ אי אפשר לחלק בין אונס גדול לאונס קטן, דאם כן נתת דבריך לשעורין, וכל שומר יטעון דהגניבה היתה באונס כזה שהוא צריך להיות פטור, ולפיכך חייב על כל גניבה, אפילו באונס גמור. ואע"ג דאונס בכל מקום רחמנא פטריה, מ"מ הכא חייב, דהוי כמו שקבל עליו אחריות על גניבה. תדע, דהא הכא צריך קרא לפטרו משאר אונסים, ולא הוי ילפינן מ"ולנערה לא תעשה דבר". ועוד, הא הכא מחייבינן את השואל על כל האונסים, והיינו משום דכיון דכל ההנאות הם שלו קבל עליו אחריות, וא"כ אין זה דוחק. וא"ת לרבה, היאך פוטר את הרועה אי על בעידנא דעיילי אינשי, הלא הוא חייב בכל גניבה אפילו על ידי אונס? כבר תירץ המהר"ם שיף דרבה פוטר את הרועה דוקא כשבא ארי ואכלו, אע"ג דאם היה שם היה יכול לקדמו ברועים ומקלות, אבל כשנגנב בעידנא דעל חייב.