ביאור ראובן על בבא קמא קי

גמ' "ואלו הן בור ואש שן ורגל". אפשר לומר דהני ד' דברים מיעטה התורה בשמירתן משום דבשמירה פחותה אין עליהם שם מזיק כלל, דשן ורגל אינם מזיקים משום שהבהמה הלא צריכה לאכול וללכת, והמזיק הוא רק משום שלא שמרם ו"שמור הוא זה". וכן באש הלא צריך אדם לבער אש בתוך ביתו, והמזיק הוא רק משום שלא שמר. וכן בור אינו הולך ומזיק וחייבתו תורה רק משום שעשה דבר תקלה, וכיון שמכוסה אינו נקרא תקלה.

תוס' ד"ה הכונס. "זה היה ראוי לשנות לעיל בהדי מילי דשור", דאפילו לשמואל דאמר מבעה זה השן דכתוב במשנה אחרי בור, מ"מ כיון דמעיקרא מפרש מילי דקרן אע"ג דשור לדידיה הוה רגל, א"כ משמע דכשמפרש שור הוא מפרש כל מילי דשור וא"כ היה ראוי לפרש גם שן במילי דשור ומכ"ש דהכא איירי אף בהיזק דרגל.

ד"ה או שפרצוה. "הלסטים פטורים כשלא הוציאוה". כלומר, מטעם גרמא. ואם הוציאוה חייבים, דגזלן נעשה עליה שומר וכדאיתא בתוספות לקמן נו: ד"ה פשיטא.

ד"ה מאן. "דהכי דייק בסמוך". קשה לי, הא בסמוך בגמרא דייק משום דבתורה אינו כתוב גבי צאן קרן כי אם שן ורגל, ולמה שינו התוספות וכתבו הטעם משום שאין רגילין להזיק בקרן. ושמא טעמא דקרא נקטו.

ד"ה רבי יהודה. "דר"י דריש לעיל ולא ישמרנו לזה ולא לאחר". ולפי פשוטו אפשר לומר דולא ישמרנו לזה היינו למועד, ד"ואם הועד" כתיב, ולמעוטי תם, תדע, דאי לאו כרבי יהודה, כמאן? דהא כולהו סבירא להו דמועד לא סגי ליה בשמירה פחותה ואפילו כר"א בן יעקב לא אתיא מטעם דכתבו התוספות דצאן משמע דוקא מועד. ומסברא גם כן אי אפשר להחמיר בשמירה דשן ורגל.

ד"ה התורה. "דאין שייך להקשות משמירה אתשלומין". כלומר, דטעמא דמיעטה התורה בשמירת שן ורגל הוא משום דשור המזיק בשן ורגל אינו משונה משאר שוורים, וסתם שוורים די להם בשמירה פחותה, מה שאין כן בשור המזיק בקרן, שהוא משונה ולדידיה לא סגי בשמירה פחותה. אבל לגבי מזיק אפשר לאמר להיפך, דבקרן ששינה את דרכו הוי קצת כמו אונס ולפיכך חס רחמנא על המזיק, מה שאין כן בשן ורגל, דלא הוי אונס.

ד"ה הא כסהו. "ולא אמר הכתוב לא יכסנו אלא בכיסוי הראשון". ולא דמי לטח טפח וסילק אבניו, דמיבעאי ליה לרבא לעיל, דהתם כשהוסיף הטפח ועשה בו בור למיתה, דהיינו בור אחר, הרי סילק מעשה ראשון, אבל הכא לא סילק מעשה ראשון, כיון שהכיסוי של ראשון לא הוי כיסוי מעליא. ודמי טפי להא דאמר בהמניח, "מצא בור מגולה וכסהו וחזר וגלהו, דלא אסתלקו מעשה ראשון".

ד"ה אילימא. "משמע דחייב בידי שמים קאי נמי אכותל". כלומר, דאי על הבהמה הלא גרם ליה היזק במה שסתר את הכותל בשעה שהבהמה עמדה שם. ומשני, דכיון שמצוה לסתור אין ליה לחייב בידי שמים אע"פ שגרם ליה היזק, דבידי שמים הוא חייב משום שלא עשה כהוגן אבל כאן עשה כהוגן. "אי נמי למסתר ולמיפל קאי", ואפילו לא היה סותרו היה נופל הכותל והבהמה היתה בורחת ואם כן לא הפסיד כלום, קמ"ל דחייב משום שמא לא היה נופל הכותל קודם שהבעל היה מוציא את בהמתו.