ביאור ראובן על בבא קמא קט

גמ' "כיון שעיזא לא נחית בים ושיבוטא לא סליק ליבשה לא כלום עביד". כלומר, דמשום דהוו בשני מקומות הוו כשני מלאכות לחודות ולפיכך לא הוי כלאים, דבכלאים בעינן מעשה אחד, או דילמא כיון דהעושה עושה בבת אחת הוי מעשה אחד. ותימה אם העושה קסמך, משום דעושה מעשה בכלאים הוי אסור אם כן "חבר חטה ושעורה" נמי יהיה אסור? ומשני, פשיטא דבכלאים מקום נמי בעינן (לאו דוקא שהזורע יזרע) אלא דאין חילוק בין שני מקומות למקום אחד.

תוס' ד"ה אמר ר"ל. "א"כ תרנגולת טווס ופסיוני כלאים זה בזה וכו' ואע"ג דרבו בהדי הדדי". ובירושלמי מחלק את המימרא הזאת לשנים: ר"ל הוציא מן המשנה דכלאים נוהג בעופות, לאפוקי ממאן דאמר התם דכלאים אינו נוהג בעופות, ור' יוחנן הוציא מברייתא דבית לוי דתרנגול טווס ופסיוני כלאים בזה בזה, ולפי זה ניחא בפשיטות טפי.

ד"ה המרביע. "משמע דאי אפשר להרביע דגים". כלומר, דהדגים מוציאים את הזרע לחוץ ובחוץ נפגשים הזרע זכר עם זרע נקבה ונפרים.

ד"ה למינהו. "דבהמה ואילן דאיירי ביה קרא דחוקותי". כלומר, דכתיב "את חוקותי תשמורו, בהמתך לא תרביע כלאים ואת שדך לא תזרע כלאים".

בא"ד "ונ"מ לגבי דגים". כלומר, דלא תקשי, אי לגבי ישראל ל"ל למינהו הלא הוזהרו אחר כך בפירוש בכל מיני כלאים, ולפיכך קאמר "דנ"מ לגבי דגים אי נמי לגבי הרכבת האילן" דלא הוזהרו בפירוש. וא"ת נימא דהא דכתיב למינהו באילנות היינו נמי לזריעה, והרכבה מנין? ולפיכך קאמר דדרשינן "מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה", והיינו משום דכתיב "את חוקותי סמוך לבהמתך לא תרביע, ולפיכך קאמר בתר הכי דתרוייהו מואת חוקותי, אלא דפליגי היאך ילפי, אי לאיסור גמור אף לבני נח או רק לרמז שיש חילוק במינים ונפקא מינה לאסור למי שאסור במינים חלוקים.

ד"ה אלא מיתק. "אבל בכלאי זרעים חייב בחטה ושעורה לחודא". ונפקא מינה לחיובא דכלאי זרעים לכלאי הכרם הוא, דבכלאי הכרם אסורים אף בהנאה, מה שאין כן בכלאי זרעים, ועוד נפקא מינה להרחקה, דבכלאי הכרם חייב להרחיק ד' אמות ובכלאי זרעים חייב להרחיק רק ג' טפחים.