ביאור ראובן על בבא קמא קז

גמ' "שור וחמור אין מידי אחרינא לא". כלל ופרט אנו למדים במקום שבלי הפרט היה מובן היטב ובכן הפרט הוה למותר, כמו כאן, אם היה כתוב "ונפל שמה הנופל", היה הכל מובן היטב. אבל במקום שהפרט אינו מיותר למדים בנין אב.

"שבירתן זו היא מיתתן". כלומר, דעל ידי שבירתו נתבטלה צורתו ונתפרד האיחוד שיצר את הצורה.

רש"י ד"ה כלים. "הא לא קרינן בהו והמת יהיה לו". כלומר, דלרש"י הוי כמו שהיה כתוב בפירוש דחיובא דבור הוא בדבר שיש בו מיתה ואם כן איך אפשר שיבא כתוב אחר וירבה אף דבר שאין ביה מיתה.

תוס' ד"ה או מבעי. "יש לתמוה למה אין אנו פוסקין כמ"ד כר' יונתן מכח מילתיה דרבא בפרק השואל". ושמא יש לחלק, דעד כאן לא קאמר רבי יונתן דמשמע זה בלא זה ומשמע שניהם כאחד שלא במקום דהחיוב בשניהם כאחד יהיה כמו בזה בלי זה, כמו התם, דכשהכה שניהם לא יחייב יותר משהכה או אביו או אמו, או כמו בשאלה בבעלים דאם היה עמו במלאכה בשעת שאלה ובשעת מיתה יהיה פטורו כמו שהיה עמו רק בשעת שאלה, אבל הכא, דאם נפלו בבור גם שור וגם חמור אז יתחייב יותר, וא"כ אי אפשר לומר דאין הבדל אם נפל אחד או אם נפלו שנים בעל הבור ישלם, ולפיכך גם רבי יונתן מודה בזה.

ד"ה בין לרבי יהודה. "ומאי פריך כ"ש משום דלאו בני מיתה נינהו צריכי ריבויא לרבי יהודה". כלומר, דמשמע להו להתוס' דהאי והמת יהיה לו הוי רק רבוי בעלמא, משום דמיותר ואם כן הקשו, הלא יש עוד ריבוי, לרבות נמי כלים. אבל רש"י מפרש דלאו מטעם רבוי קמייתי ליה, אלא דפירוש דוהמת יהיה לו הוי כל בני מיתה, ולפיכך אפשר להוציא מזה כל דבר שלא שייך ביה מיתה. ואפשר דהיינו דכתב רש"י "לא תימא חזר וכלל למדרשיה בכלל ופרט וכלל (אלא שחסר רבוי לעופות) אלא אימא אמר קרא והמת יהיה לו" וכולא מילתא ילפינן מזה והמלה "אלא" מוכחת כפירוש רש"י.

ד"ה בין לרבנן. "משום דבכל מקום שיתחייב בהבל מתחייב בחבטה". וא"ת א"כ קשה לרב דמדר' יהודה נשמע לרבנן, כיון שלא מצינו מחלוקת בין ר' יהודה לרבנן אי דרשינן ונפל עד שיפול דרך נפילה או לאו, י"ל דרב סבר לה כתנא דברייתא דמייתינן לעיל סיוע לרב. ועי"ל דרב יסבור כר' יוחנן, בהמניח, דסבירא ליה דלאחר נפילת אונס מחלוקת, אבל לאחר נפילת פשיעה אפילו ר' יהודה מודה, והשתא ניחא נמי הא דמקשי הכא בין לר' יהודה ובין לרבנן.