ביאור ראובן על בבא קמא קו

גמ' "לענין ארבעה דברים ודמי ולדות אדם חייב". לכאורה נראה דהאדם חייב לשלם הכל, דהא רבא סבירא ליה כרבי נתן, דאית ליה כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי, אבל אפשר לומר דהא ס"ל כרבי נתן דאמר בעל הבור היזקא קעביד אבל לא סבירא ליה כותיה בהא דאמר כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי.

רש"י ד"ה לענין נזקין. "בגון אם דחפו שם אדם". הא דאמר אדם לאו דוקא, אלא משום דכל המימרא, חוץ מסיפא, איירי באדם אוקי נמי רישא באדם.

בא"ד "כגון אם נפל לתוכו עבד". הא דקאמר "עבד" משום דדוקא עבד ממעטינן משור ולא אדם. אבל בן חורין אפשר למעט מוהמת יהיה לו, דהא מת אסור בהנאה וכדפירשנו בתוספות (ט: ד"ה מה).

ד"ה אדם ובור. "פטור מדתנא דבי חזקיה בהמניח את הכד (דף לה.)". עיין לעיל ד. בתוספות ד"ה בראי אדם, דפירשו זה בשם ריב"א, אבל ר"י סובר דלא שייך קם ליה בדרבה מיניה אלא במקום דבמעשה אחד נעשו שני מעשים, כמו זורק חץ שבת ובהליכתו קרע שיראים, וכיון ששופטים אותו על מלאכה בשבת, אי אפשר לשפוט אותו שוב על אותו מעשה ולחייבו ממון על השיראים, אבל כאן נעשה רק מעשה אחד, רציחת אדם, ועל מעשה אחד יכולים לענשו בעונש יותר גדול, דהיינו מיתה וכופר, אי לאו דכתיב "עליו" ולא על האדם.

תוס' ד"ה שור ושור. "ולפי שאין לו פדיון", כלומר, ולפיכך לא הוצרך להזכיר שלא נפדו. אבל אי אפשר לפרש דלפי שאין לו פדיון לפיכך לא הוי בכלל רעהו, אבל פסולי המוקדשין דעלמא שיש להם פדיון הוי בכלל רעהו אע"פ שלא נפדו, דהא לקמן אמרו בתוספות בפירוש "וכן כל פסולי המוקדשין שלא נפדו".

ד"ה הא כרבנן. "וקמ"ל דאפי' בשני שוורים יהיה הדין כמו בשור ובור". כלומר, דליכא למימר דכל אחד קמשמע לן כמאן סבירא ליה, דא"כ יאמר מר הלכה כרבי נתן ומר הלכה כרבנן. והנה בראשונה קמשמע דלאו דוקא בשור ובור אלא אפילו בבור ובור (דהיינו הניח אבן) אמרינן הכי. ועכשיו קמשמע לן דאפילו בשור ובור נמי אמרינן הכי.

ד"ה שור ואדם. "מידי דהוה אנתהפך דסוף פ"ר". ולכאורה נראה דלא דמי לנתהפך, דהיכי דמי, אי ידע בשעת דחיפה אם כן הוי כל המעשה בכונה, דהא אי הוי פסק מלדחוף לא היה נופל. ואי אחר הדחיפה א"כ לא היתה הכונה בשעת מעשה כלל, ולא דמי לנתהפך, דהתם הוי הכונה בשעת סוף המעשה, דהא נתהפך מכחו, אבל היה בא אפילו אם לא היה נתהפך. ובתוספות לעיל ו. ד"ה לאתויי, פירשו דהאי ד' דברים הוו חוץ מבושת, ולפי זה לא קשה.

ד"ה לענין כופר. "דבבת אחת דברי הכל פטור". איני יודע מה קשה להו, הא רבא גופיה קאמר בסנהדרין פ. דשור הנסקל שנתערב בין הרבה שוורים מעליא ממיתין כולם, הרי ששור אינו דומה בזה לאדם. וכן בעשרה דברים דסנהדרין לו. אינו דומה. וצ"ע. ועיין לעיל כז.

ד"ה ולענין כלים. "ושמא רבא כרב יוסף ס"ל". ובזאת נראה דלא קשה כלל, דפסחים איירי בקדושת דמים, דהא בחמץ ליכא קדושת הגוף, ובקדושת דמים אין לו להקדש רק ממונא בזה וכיון שנפדה פקע מזה הקדושה, דהא המקדיש הקדיש רק לדמיו ולפיכך מותר ליהנות מזה, כמו שהיה מותר לאכול אי לא הוי חמץ, אלא שאסור לזלזל בזה כל כך ולהאכיל לכלבים, לחד מאן דאמר. אבל הכא איירי בפסולי המוקדשים, שהיה קדוש קדושת הגוף אלא שאי אפשר להקריב אותו לקרבן מטעם מומו ולפיכך נשאר בו קדושה ראשונה שהאדם צריך לאכול אותה, והוי כמו שזכה משולחן גבוה, אע"פ שנפדה.

ד"ה איפוך. "אך קשה דמשור איש נפקא". והקושיא הזאת אינה קושיא גדולה כיון דלפי המסקנא מוקמינן פטורא דוהמת יהיה לו אבור, וכעין זה מתרצים התוספות בכל דוכתא, דהכא נמי הוי יכול לומר וליטעמיך ולא קאמרה.