ביאור ראובן על בבא קמא קה

גמ' "כגון דנתקל בבור ונפל לאחורי הבור". אינו רוצה לומר דלאחריו לשמואל הוי פירושו אחורי הבור, דא"כ לא הוי דומיא דלפניו, דמשמע לפניו דשור. ועוד בברייתא דתנא, "בבור בין לפניו ובין לאחריו חייב", ליכא לפרש באופן אחר. אלא הכי קאמר: נפל השור לפניו היינו בדרך הליכתו ומסתמא נפל בבור, אבל כשנפל לאחוריו, מסתמא נתקל בבור ונפל לאחורי הבור.

"דהבלא דאהני ביה אהני ביה", והא דאמר בברייתא סתמא "בבור בין לפניו ובין לאחוריו חייב", משום דמסתמא כשנפל נופל בתחילה לפניו וכשרוצה להציל את עצמו הוא מתהפך.

"שהבאיש את מימיו דלא שנא לפניו ולא שנא לאחריו מחייב". ולרב יוסף הכי פירושו "בבור" כלומר, אם ההיזק קרה בדבר שבבור לא שנא, דלא תימא דלאחריו לאו אורחא הוא ולא לחייב נזק שלם, קמשמע לן.

"תנא רב חנניה לסיועי לרב". וזה שאינו מקשה מהברייתא הזאת לשמואל משום דלא מתניא בי ר' חייא ור' אושעיא.

"בעל הבור הזיקא קא עבד". כלומר, תרי מילי נינהו, בעל הבור הוי מזיק אע"פ שהנפילה נגרמה על ידי דבר אחר, ומה שאין לו להשתלם מבעל השור משתלם מבעל הבור. ורבנן פליגי בתרתי ובפרק ראשון (דף יג.) לא הוצרך להביא אלא מחלוקת אחת לפיכך לא הביא שם "בעל הבור היזקא קא עביד" ועיין שם.

"שותפתאי מאי אהני לי". כלומר, דלתם חשבינן כמו שהיה מזיק בחצי השור, ולפי דהאי כוליה הזיקא עבד והאי כולי היזיקא עבד נמצא דהבור הזיק חצי האחד בפני עצמו וחצי השני הזיק בשותפות עם השור ולפיכך משלם החצי לבדו והחצי השני משלמים בשותפות דהיינו כל אחד רביע.

"אנא תוראי בבירך אשכחיתיה את קטלתיה". נראה דלפי שהבור עשה את ההיזק חשבינן ליה כמי שהוא היה מזיקו של הניזק והשור המזיק גרם ליה לבעל הבור להיות מזיק והוה כמו שהוא היה המזיק של בעל הבור ולפיכך הניזק תובע הכא הכל מבעל הבור ובעל השור המזיק צריך רק לשלם בעד בעל הבור את החלק שגרם. וזהו לא כדברי התוספות.

"הניח אבן", לא הוי כמו הניח אבן דלעיל, דהתם צירף את האבן לבור ועשהו חלק מהבור, אבל הכא הניחו אצל הבור ולכן תלוי במחלוקת רבי נתן ורבנן.

רש"י ד"ה נפל לפניו. "וכשאין הכורה בעל הבור עסקינן". נראה דרש"י סובר דהא דאנו רוצים לפטור את בעל הבור כשדבר אחר גרם ליה ליפול הוא משום שבעל הבור לא פשע כל כך כבור שהתורה חייבתו, ואם כן הכא דפשע, שהרי בעל הבור גרם לו ליפול כשהוא בעצמו היה הכורה לפיכך הכא הוה ליה לחייב. והא דלא מוקי בגמרא כשבעל הבור עצמו היה הכורה משום דסתמא קאמר ומשמע אפילו אחר (וליכא למימר דאי בעל הבור עצמו היה הכורה א"כ מאי קמשמע לן, דהא איכא למימר דהיא גופא קמשמע לן דלא שייך כאן גרמא. וגם ליכא למימר דהוא חד לישנא ברש"י. והא דאמר "וכשאין הכורה בעל הבור" משום דבגמרא הכי משמע, דקאמר "נימא כורה גרם ליה וכו' וכל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי", כדאיתא במהר"ם שיף, דהא קאמר בתר הכא, "דאי האי כרייה הוי כורה חייב", ולא פטרינן ליה מטעם גרמת קול הכרייה.

תוס' ד"ה שמואל. "אבל הכא הכרייה גרם לו ליפול וגם נחבט בקרקע עולם בהא הוה פטור". כלומר, דלטעמיה משמע דמימרא דשמואל דהכא אפשר ללמד מהתם והכא הלא אי אפשר ללמד הכא מהתם? ותירץ, דמ"מ אפשר ללמד, דלשמואל הוי חבט כמו הבל ולאחריו כמו לפניו, וכיון דלפניו מקול הכרייה חייב ממילא אף לאחריו מקול הכרייה חייב אם נפל בבור. ועוד אפשר לומר, דלטעמיה דטעם דהכא ודהתם אחד הוא, וא"כ לא קשה כלל.

ד"ה ובעל הבור. "בשוטה או מהלך בלילה קאמר". ורש"י פירש דאפילו בפיקח ומהלך ביום. והא דלא הוי תחילתו בפשיעה וסופו באונס נראה משום דלא שכיח דשוורים יפילו זה את זה בבור. ואע"ג דלא שכיח מ"מ חייב אם אירע שהפילו, כמו שחייב לעיל בכסוי שאינו יכול לעמוד בפני גמלים אע"ג דלא שכיחי גמלים. ולתוספות הוי תחילתו בפשיעה כיון דלשור פיקח עצמו היה יכול להיות חייב.