ביאור ראובן על בבא קמא קג

גמ' "לעולם במשיכה". דבמסירה לא בעי ליה למימר כלום דמסירתו מוכיחה עליו.

"עליה דרב חסדא". לפני רב חסדא (מהרש"ל). וחבירו מכות כג. "כדדריש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא": ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע, אמר הקב"ה יבוא מי שמכיר אבוס בעליו ויפרע ממי שאינו מכיר אבוס בעליו". ועיין פירוש הר' יהונתן בשיטה מקובצת.

"בן או בת", אע"ג דקטנים הם ואינם יודעים לשמור עצמם וא"כ אפשר דהוי עליהם רוצח ממש.

"עבד או אמה". אע"ג דעבד ואמה הוו עם הדומה לחמור מ"מ נמעטו משור ולא אדם. ועיין לעיל דף טו: בתוס' ד"ה "מה שאין כן בבור". ועוד לעיל דף מט. בתוס' ד"ה "חמרתא מעוברת".

"ואתו גמלים וארעוה ואתו שוורים ונפלי ביה". לפי פשוטו הכי פירושו: אי נפלו בו גמלים פשיטא דחייב, דהא לגבי גמלים הוי בור, אלא כי קמבעיא לן לגבי שוורים, דלגבם הרי לא עשה בור, מאי? היכי דמי, אי דשכיחי גמלים פושע הוא, דהוי כאבנו סכינו ומשאו דנפלו ברוח מצויה, ואי דלא שכיחי גמלים אנוס הוא, דהוי כרוח שאינה מצויה, דטבע האדם שאינו חושב על דבר שאינו נמצא במקומו. לא צריכא דאתו רק בזמנים קבועים ואירע שבאו שלא בזמנם הקבוע, מי אמרינן דטבע האדם לחשוב על דבר שבא זמן מן הזמנים וא"כ פושע הוא או לא.

רש"י ד"ה ה"ד אי משיכה. "שהכישה במקל ורצה לפניו". והיינו טעמא דדרכן במשיכה, משום דבמסירה צריך הבעל למסור לו כל אחת לבדה, וטורח גדול הוא זה. אבל במשיכה, הלוקח יכול להכיש אחת במקל ושירוצו כולם הוי כמו שמשך כולם. אבל במשיכה הוא צריך להכניס לרשותו לחד מאן דאמר, ואף זהו טורח גדול שכשהן בר"ה. אבל בסימטא יש לכל אחד ד' אמות, והוי ברשותו. וכן בחצר השותפין, דזה נכנס לתוך שלו וזה לתוך שלו, וכיון שמשך את הבהמה בשבילו הוי כמו שנשתמש בחצר ונעשה שלו לבדו.

ד"ה אי במסירה. "שאין משיכה קונה שם וכו' בבבא בתרא (דף עו:)". כלומר, דבמקום שקונה משיכה שם אין מסירה קונה משום דלאו אורחה בכך, והיינו כרשב"ם בבבא בתרא עו:

ד"ה לאחריו מקול הכרייה פטור. "ואיידי דנקט ברישא מקול הכרייה תנא סיפא לאחריו מקול הכרייה". והיינו לרב. אבל לשמואל, לפי דברי התוספות לעיל (נ: ד"ה לשמואל) דוקא כשקול הכרייה גרם לו, אבל במקום דליכא קול הכרייה והבור עשה כל התקלה חייב לשמואל.

ד"ה ושמואל. "עד שיודיעוהו", כלומר, שיתרו בו.

ד"ה ויכרות. "אבל לשני שבא ונשתמש בו". משמע דגם הכא נשתמש השני בבור. ומ"מ לא דמי לנשתמש בו דבמשנה הקודמת, או משום דהתם מסר לו דליו או משום דהתם הניחו ראשון לשני משתמש בו וסמך עליו שיכסנו, ולפיכך הכא לא מיפטר ראשון לגמרי כדהתם. ומ"מ שמושו של שני והנאתו מטילה עליו חיוב יותר גדול לרש"י, כמו ההנאות של שואל מטילות עליו חיוב של אונסים. ולתוספות אין שמושו של השני מטילה עליו חיוב יותר גדול.

תוס' ד"ה כיון דמסר לו מפתח קנה. "רשב"ם מפ' בפרק חזקת הבתים וכו' ". הרי חולק בשני דברים על הרשב"ם: חדא, בזה שפירש דמסירת מפתח קונה במכר, והשניה, בזה שהוא פירש דנעילת דלת אינה קונה וליכא?? ומהגמרא דבבא בתרא נראה כר"י דשם משמע דאין חילוק מקנין בנכסי הגר לקנין דמכירה והלא להרשב"ם יש חילוק דהא במסירת מפתח בנכסי הגר לא קנה ובמכירה קנה. אבל באמת אין ראיה משם, דהתם בחזקה איירי אבל בקנינים אחרים פשיטא דיש חילוק, דהרי כסף ושטר שקונים במכירה ואינם שייכים בנכסי הגר והכי נמי מסירת מפתח - דמאן מסר ליה דליקני?

בא"ד "דאין זה אלא כמבריח ארי מנכסי חבירו". כלומר, דדבר זה לאו דוקא בעל הבית עושה, אלא כל איש שרואה הדלת בבית חברו פתוחה סוגר אותה בכדי שלא יגנבו, וכיון שכן אין זה סימן בעלות ואין זה קנין, שהקנין הוא מעשה בעלות של הקונה אותו והוא נראה בזה לעיני כל כבעלים, וכיון שהמוכר נתרצה שהקונה יחשב בעיני כל לבעלים זהו סימן שהוא הסכים בלב שלם שהקונה יהיה מעתה הבעל.

בא"ד "ואע"פ שאסור לקנות בשבת". כלומר, מדרבנן, ולפיכך התירו בשכיב מרע, אבל איסור דאורייתא, כגון לעשות מנעול, אסור אף לשכיב מרע. ואפילו לטלטל הגט, דהוה איסור דרבנן, לא התירו לשכיב מרע (לפי רוב הפוסקים) משום שהוא מעשה איסור הנראה לעינים וגם אפשר לעשות בלא זה.

בא"ד "שאותו שמעמיד דלתות רגיל לנעלה". דאל"כ השני נמי עצים בעלמא הפך. ורשב"ם פירש שם דהשני קנה ולא הראשון "משום דתחילת בנין אינו עיקר אלא גמרו".

ד"ה בכדי שידע. "דאין סומך אשמיעה עד שיודיעוהו". נראה דהתוספות גורסים עד שיודיעוהו, דבכדי משמע שעור הזמן שיודיעוהו, כמו בכדי שידע.

ד"ה ואתו. "דאפי' לא שכיחי גמלים כלל יש לחוש". כלומר, דדבר זה עולה על לב בני אדם וא"כ פשע במה שלא התחשב בזה, אבל שיולד לזה מזיק לשוורים אינו עולה על לב בני אדם, כיון דלא שכיחי גמלים וא"כ לא פשע במה שלא התחשב בזה.