ביאור ראובן על בבא קמא קב

גמ' "והוסיף בו הבל בין למיתה בין לנזקין". וה"ה דהוי מצי לתרוצי דהוי ביה הבל לנזקין והא דקתני אחרון חייב היינו למיתה, אלא משום דאחרון חייב סתם משמע בין למיתה ובין לנזקין. ועוד דלעיל משמע דסתמא כשאין הבל למיתה אין הבל נמי לנזקין ולפיכך מהדרינן לאוקמי הכי.

"בור שמונה ומהן ב' טפחים וכו' ". נראה לי דפשיטא ליה דהא דקתני בור שמונה ומהן ב' טפחים מים דוקא קתני, דאי לאו הכי, ליתני כל טפח דמיא כתרי דיבשה דמיא, אלא מבעי ליה אם שמונה דוקא ואתא למעוטי פחות משמונה, או ב' טפחים דמיא דוקא.

"אדרבה הרי קריב הזיקא". והא דלא אמרינן בסייד וכייד הרי הרחיק הזיקא. משום דהכא הרי חזינן דההרחקה לא הציל את השור מליפול בבור, ואפילו אי בחבטא מיית אמרינן דמחמת שהוסיף הבל חלה שור ומת בחבטא.

"ר' אליעזר בן יעקב סבר יש ברירה" כלומר, דשותפים יכולים לחלוק אפילו בזמן, כלומר הזמן שאני אשתמש יהיה שלי והזמן שאתה תשתמש יהיה בדבר שלך. ולא דמי לברירה בכל מקום, דהתם צריכים לעשות איזה מעשה בדבר שאינו ידוע בשעת מעשה אלא שיודע אחר כך וצריכים אנו לומר הוברר הדבר למפרע אבל הכא כל שעתא ושעתא חלוקה היא ובשעת חלוקה כבר מבורר איזה תשמישין נוטל זה ואיזה נוטל זה. ולפיכך פסקינן הכא כר"א בן יעקב אע"ג דבעלמא פסקינן אין ברירה. והא דאשמועינן מחלוקת דר"א בן יעקב ורבנן שתי פעמים, משום דחדא בממונא וחדא באיסורא, דלא ילפינן זה מזה ועיין בסוף בית כור (בבא בתרא) דפסקינן נמי בחלוקת יורשים דיש ברירה.

"אי בחזקה", כלומר, ואי במקום דאינם קונים בכסף לחוד. והא דלא קאמר אי בשטרא לקני בשטרא? משום דהכא במוכר עסקינן ובמכר הא אמרינן בקדושין (כו.) דאין קונים בשטר. "לעולם בחזקה", כלומר, לא משכחת להו כי אם בחזקה, דאז אינו עושה המוכר שום מעשה ולפיכך צריך לומר לך חזק וקני להראות שהוא מסכים על הקנין, אבל בכסף, קבלת הכסף מוכיחה על הסכמתו.

"ובעי למימר ליה לך חזק וקני". אבל בכספא ליכא למימר הכי, דקבלת הכסף מוכיחה שהמוכר החליט דעתו להקנות אבל בחזקה ליכא מעשה דמוכר להוכיח שהוא מסכים לחזקתו של הלוקח. ומשמע דאפילו שתיקה לא יועיל, אלא אמירה בפירוש.

רש"י ד"ה אפי' רבנן. "לא מצינו למילף מינה וכו' ". כלומר, דלא תקשי למה לי "איש בור" למידרש אחד ולא שנים הא מוהמת יהיה לו אתיא.

ד"ה ליקנייה. "משנשתמש בו". קשה לי, הרי הקנין חזקה הוא שיעשה תיקון בקרקע, ולא שישתמש בה, ודמי לאכילת פירות, דאמרינן עידר וניכש דבנכסי הגר לא קנה. וכן פירש רשב"ם שם (נד.). ואפשר דרש"י סבירא ליה כתוס' שם דלא קני בציבי משום דלא מתכוין לקנות הדקל.

תוס' ד"ה אי בהבלאי. "מכל מקום אם לא דהרחיב לא היה נופל". כלומר, דלכאורה משמע דלהאי לישנא לא משגיחינן כלל באיזה גיסא נפל ואע"פ שהלך השור באופן כזה שאם לא היה מרחיב את הבור לא היה נופל.

ד"ה השותפין. "שיכול המשכיר להקדיש וכו' אע"פ שאין יכול למחות ביד השוכר שלא ליכנס". והיינו מטעם דגוף הבית קנוי למשכיר ולכן הוא יכול להקדיש את הגוף. ולפי שאסור להשתמש בגוף של הקדש משום חילול קודש ולכן אסור השוכר להשתמש בבית אע"פ שמצד הדין התשמישין הם שלו. ואם במקדיש בית הוא כך, דהוי קדושת דמים, כל שכן בקונמות, דהוי קדושת הגוף והקדש, חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד. "ואם תאמר ומאי שנא מבעל חוב" וכו'.