ביאור ראובן על בבא קמא קא

גמ' "בשיתא נמי סגיא". כלומר, בשלמא הא דקתני במתניתין "אם היו פחותין מעשרה טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור, איכא לתרוצי משום דאין בו הבל, וכרב, אלא הא דקתני "כדי להמית י' טפחים" משמע דפחות מעשרה אי אפשר להמית ולרב נחמן הלא אפשר ואפשר. ומשני, "מתניתין דאיגנדר לבור", וכיון שכן פטור בפחות מעשרה אפילו לשמואל, ועכשיו חזר בו הוא ממה שסבר בראשונה דרב נחמן אית ליה כרב, כן נראה דעת הרא"ש. אבל מ"מ קשה, דהא גם בתורה כתוב בור סתם, והיינו י' טפחים, ולפי זה צריכים אנו לפרש דגם התורה איירי דאיגנדר לבור, דאז דוקא בור י' חייב במיתה, וזהו נגד הכלל דהתורה דברה בהוה. ומיהו י"ל דלרב נחמן פטר ליה ממיתה בבור פחות מעשרה אפילו בנפל השור כדרכו, דכיון דבבור עצמו ליכא חבטא בפחות מעשרה לא מיקרי הבור מזיק לענין מיתה, והתורה לא חייבה את בעל הבור אלא משום דתחילת עשייתו לנזק, כלומר, דבשעת עשייתו הוא מזיק גמור, ולא אם היותו מזיק תלוי בדבר אחר, כמו הכא, דתלוי באופן נפילת השור. והכי קאמר הכא, מתניתין דקאמר דבבור פחות מעשרה אין בו כדי להמית משכחת לה באיגנדר לבור וכיון שאין בו כדי להמית באופן כזה אם כן לא עשה בעל הבור מזיק גמור ולפיכך פטור אפילו כשנפל השור בבור.

"אלא אי סבירא לן בור ברשותו פטור". להכי דייק וכתב "לך משום דתנא דמתניתין סבור דבור ברשותו נמי חייב, כדתני "או ברה"ר ופתחו לרשות היחיד". ומ"מ נראה ממתניתין דאף בר"ה משכחת לה בור של שני שותפין, דהא בור של שני שותפין אהחופר בור בר"ה דבסמוך קאי.

"אין שליח לדבר עבירה". מכאן משמע דהא דאמרינן אין שליח לדבר עבירה איירי אפילו אם השליח לא ידע שיש עבירה במעשיו, דאם לא כן לוקמי דהשליח לא ידע שהוא חופר ברשות הרבים. וטעמא הוא, משום דאי אפשר לחייב את השולח לדבר עבירה כעושה מעשה עבירה עצמה דכמה פעמים דהשולח לדבר עבירה לא יהין בעצמו לעשות העבירה וכיון שכן אין השולח עומד באותה הבחינה הרעה שהעושה בעצמו עומד בה. והא דאמרינן בקדושין דטעמא דאין שליח לדבר עבירה הוא משום דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין? י"ל דהאי טעמא לאו אפטורא דשולח הוא אלא אחיובא דהשליח, כלומר, לפיכך השליח לדבר עבירה חייב אע"פ שעשה מעשה עבירה לא מרצונו אלא מרצון אחרים (וא"כ נחשביה כעושה מעשה שלא מרצון) משום דלא היה לו לשמוע לאחרים וא"כ אחריות העבירה עליו. עי"ל דהאי טעמא אפילו אפטורא דהשולח קאמר, והכי פירושו: טעמא דנתנה התורה דין שליחות הוא משום דדרך בני אדם להיות נשמעים זה לזה ולעשות שליחות לחבירו ולפיכך כן הוא דרך לעשות מעשים וכשעשה ע"י שליח, עשה את המעשה בדרך עושה מעשה, ויש לו דין עושה מעשה. וזה דוקא בדבר הרשות אבל לדבר עבירה אין דרך בני אדם להשמע זה לזה, "דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין", ולכן בעבירה לא הוי דרך עשיית המעשה ע"י שליחות וכשעשה ע"י שליח לא עשה כדרך עשיית מעשה ואין לו דין עושה מעשה. ומתוספות ב"מ דף יב: לא נראה כן.

"ולרבנן בין למיתה בין לנזקין היכי משכחת לה". ובירושלמי מקשי, הא איכא לאוקמי בחפר זה י' וזה כ', דאמרינן לקמן בברייתא דשניהם חייבין? ומשני: משום דרוצה לאוקמי המשנה בבור י', דאמתניתין דלעיל קאי, "מה בור שיש בו כדי להמית עשרה טפחים". וכן תירצו בתוספות. ומהאי טעמא אמר נמי דלרבנן ולנזקין לא משכחת לה, אע"ג דאיכא לאוקמי בזה חפר בור ח' ובא אחר והשלימו לט' דשניהן חייבין בנזקין.

"כי יפתח וכי יכרה וכו' להביא כורה אחר כורה שסילק מעשה ראשון". כלומר, דכי יכרה דומיא דכי יפתח מה כי יפתח הוי בבור כרוי אף כי יכרה בבור כרוי ומה כי יפתח חייב הפותח הכל אף כי יכרה סילק מעשה ראשון. "ורבי אמר לך הנהו מצרך צריכי", לרבה כדאית ליה (לבור ברשות הרבים) ולרב יוסף כדאית ליה. "אלא היינו טעמא דרבנן "אמר קרא כי יכרה איש בור, אחד ולא שנים". ואע"ג דברשות היחיד משכחת לה בור של שניהם, הא האי כי יכרה בבור בר"ה משתעי. ובעקרו שניהם חוליא אחת ליכא לאוקמי, דהא שניהם שוים והי מינייהו מפקית וא"כ על כרחך בכורה אחר כורה למעוטי קמא. "ורבנן, תרי איש בור כתיבי", כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור.

"דאמר קרא והמת יהיה לו ההוא דקא עביד מיתה". דהכי קאמר בעל הבור והמת, דהאי בעל הבור הוא גם כן בעל המת, כלומר, מי שגרם את המיתה, כמו שמפרשים בעל הבור, בעל התקלה.

"דבההוא דעבד מיתה עסקינן". כלומר, דפשיטא דהאחד אינו הראשון, דהא הוא לא עבד שיעור מיתה, ואפילו היה מת בבור ט' שהוא כרה לבדו היה פטור, וע"כ הא דמחייבינן רק אחד היינו האחרון והיינו דצריכין נמי "איש בור".