ביאור הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר ז

(א) ור"ג ור' ישמעאל ור"א בן ערך כו' ור"ע היו יושבין כו'. צ"ע שיהי' ר' ישמעאל סתם (שהוא חבירו של ר"ע, ולדברי הרמב"ם תלמידו) וכן ר"ע שהיו תלמידי ר"א ור' יהושע תלמידי ריב"ז, יושבין ודורשין יחד עם ריב"ז רבי' דרבותי', ולפי הנראה כשנעשה ר"ע חכם כבר מת ריב"ז, ואכמ"ל בזה, ובשלמא ר' ישמעאל אולי י"ל שהוא ר"י בן אלישע כה"ג שנהרג בחרבן הבית בימי ריב"ז, אבל ר"ע ודאי צ"ע:

(ב) ור"א בן הורקנוס. אע"פ שבאבות פ"ב נמנה ר"א בן הורקנוס ראשון לתלמידי ריב"ז, סדר ר"א עצמו מפני ענוה כאן באחרונה, וכענין מ"ש בעירובין (יג:) ולא עוד אלא שמקדימין כו':

(ג) דבר אחד כו' בדבר ה'. ז"ל אותיות דר"ע אות רי"ש, נעשה לא נאמר אלא נעשו אלו ז' רקיעים שברא הקב"ה בדיבור אחד בדבריו לא נאמר אלא בדבר ה', ע"כ. ובהגהות המיוחסות להגר"א הגיה (במקום אמר הקב"ה) בדבר הקב"ה נבראו כו', נראה מפרש ואמרו דבר אחד היינו שריב"ז ותנאים הנ"ל הסכימו לדבר אחד לדרשא זו דלהלן:

(ד) נבראו שמים למכון כסא מלכותו. אפשר בא ליישב קושי' בן זומא שאמרו בב"ר שהרעיש את העולם אקרא דויעש אלקים את הרקיע דהא כתיב בדבר ה' שמים נעשו ע"ש, וביאר כאן דשמים אלו שנבראו בדיבור א', הן של כסא מלכותו (שהן ז' רקיעים כמש"ל מהאותיות דר"ע), וכמ"ש השמים כסאי (ותפס לשון מכון כסא מלכותו ללמדנו לפי דרכו מ"ש (מלכים א' ח') השמים מכון שבתך, היינו כסאו, וביאר שהוא כסא מלכותו, עי' עה"ק חלק התכלית פמ"א), ורקיע דכתיב בי' ויעש כבר פי' לעיל רפ"ד שהוא רקיע שעל ראשי החיות ע"ש:

(ה) אבל בצבא השמים יגיעות הרבה כו'. כמו שמפ"ו נפח ברוח כו' (ומאן דנפח מתוכי' כו', ועי' בזהר אחרי מות (סח.) בשעתא דנשב כו' בכל חילא וחילא דשמיא כו' הה"ד וברוח פיו כו', ומשמע שם שעל נפשות ורוחות צבא השמים הוא), ולכן כתיב בכוכבים (ישעי' מ) המוציא במספר צבאם וגו' מרוב אונים ואמיץ כח, מפני שבבריאתם ניכרת רוב און וכח (ומפני שהן להנהגת התחתונים ותולדות ב"א כדלקמן סוף פרקין, לכן המשיל בהן רוב יגיעה כביכול בבריאה ובנפיחת רוח פיו ית' כענין מ"ש בבריאת נשמת אדם):

(ו) נפח ברוח נשמת פיו. מפני שי"ל שברוח פיו כל צבאם הוא אדרבא למעט כח הפעולה יותר מבדבר ה' שנעשו בו שמים (וכ"מ קצת מדברי הזהר בראשית (לג:) דבדבר ה' שמים נעשו שמים דלתתא אתעבידו בדבר שמים דלעילא (ת"ת שהוא ה') כו' וברוח פיו כל צבאם כלהו תתאי קיימין ברוח דאיהו דבר (מ"ל), וכן יש לפרש מה שמסיים באותיות דר"ע שם שפמליא של כל רקיע נבראו ברוח כו' ע"ש, וכן משמע קצת מדכתיב (ישעי' מ"ה) אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי, דשמים בנטיי' ידיו וצבאם בציווי בעלמא), לכן בא לבאר שהוא נפיחת נשמת רוח פיו שהוא כח פעולה יותר גדולה מהדיבור, וכן לענין קיומם של שמים וכוכבים, הנה בשמים כתיב (תהלים קי"ט) לעולם ה' דברך נצב בשמים ואמרו בשוח"ט שם בדבר ה' שמים נעשו באותו דיבור שבראם ה' נצבים ועומדים לעולם (שהדיבור ההוא מהוום ומקיימם על מצבם תמיד). ובצבא השמים כתיב (ישעי' מ') המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא, שהקב"ה מוציאם לסדרן על משמרותם תמיד ע"פ יצאו ויבואו להחליף עתים ולשנות הזמנים לפי מעשה ב"א ע"י התלי המנהיגם וכמ"ש בזהר יתרו בס"ת (ע:) דמתחלפי במשכא ברקיע חיזו דכוכבי ומזלי לפום עובדין דעלמא, וע"ש בליקוטי הגר"א כ"י:

(ז) בתחלת ליל ד' ולא קדם כו', עי' בתוס' פ"ק דר"ה (ח.) ד"ה לתקופה, ובמפרש להרמב"ם ה' קדוש החדש רפ"ט על ענין ז"ט תרמ"ב שקדמה תקופת ניסן למילד ניסן של תהו (ולקמן רפ"ח סתם כמ"ד בתשרי נברא העולם), והוא חולק ע"ד הפר"א אלו (וגם מש"ש המפרש שתקופת החמה הי' בשעה ג' חולק על הפר"א):

(ח) אלא שתי ידות שמה. אולי אפשר לעמוד על שיעור ב' ידות שעה בלשון הפר"א ממ"ש לקמן ס"פ כ"ח כשהשמש נוטה לבא במערב שתי ידות שעה תש כחו ואין נוגה לו ע"ש:

(ט) לפיכך כו' במתינות כו' בזריזות. כרודף להשיג חבירו שקדמו ב' ידות שעה:

(י) מה שהחמה מהלכת כל ימות השנה מהלכת לבנה ליום אחד. נמחק בכמה נוסחאות, וכן בהגהות המיוחסות להגר"א (ועי' בס' הישר לר"ת סי' תקס"ח), ואולי הי' כתוב כאן כלשון הירושלמי פ"ב דר"ה ה"ד מה שחמה מהלכת לשלשים יום לבנה מהלכת לב' ימים ומחצה מה שחמה מהלכת לב' חדשים לבנה מהלכת לה' ימים מה שחמה מהלכת לג' חדשים לבנה מהלכת לז' ימים ומחצה מה שחמה מהלכת לו' חדשים לבנה מהלכת לט"ו יום, וכאן דלגו וקצרו ושינו בהעתק בטעות:

(יא) כל המזלות כו' לאחריהם למפרע. כדמפ"ו שמולד תחלת מחזור קטן של ג' שנים חל ביום שלפני מולד תחלת מחזור קטן שלפניו:

(יב) ולאחר ג' שנים כו' תחלת ליל ג' כו' בשעת נוגה. שהוא המשמש תחלת ליל ג' כדלעיל רפ"ו וכן כולם, והנה חשבון זה מיוסד על חשבון ימי חדש הלבנה כ"ט י"ב ותש"ך חלקים שהן ב' ידות שעה (ובלא ע"ג חלקים היוספים עוד עד תשצ"ג כפי חשבון אי"ב תשצ"ג המוזכר ספ"ב דר"ה (כה.) ומוחזק בידינו) שנמצא לפ"ז בין מולד לחבירו אי"ב תש"ך, ויתרון של שנה ד' ח' (בלא תתע"ו חלקים המוחזק בידינו לחשבון תשצ"ג), ויתרון מחזור קטן של ג' שנים י"ג יום, והכי תניא לקמן אין בין מחזור הקטן למחזור הקטן אלא י"ג יום (בלא ב' שעות תס"ח חלקים המתקבצים מן ג"פ תתע"ו יתרון שנה לחשבון תשצ"ג,) דהיינו ו' ימים, ולכן סדר המולדות ממחזור קטן למחזור קטן למפרע ובתחלת הלילה, שי"ג יום הן שבוע שלמה וששה ימים, וכן הא דתני לקמן כל השעות משרתו' מולד לבנה לאחריהן למפרע בשנה הראשונה בשעת שבתאי ובשני' בשעת לבנה כו', כ"ז הוא לחשבון יתרון ד' ח' מכוונים, שלכן מולד שנה מתרחק משל חבירו שעה א' למפרע, וכן תני לקמן כל שעות של חודש לבנה תרק"ח שעות וב' ידות שעה ולא הוזכרו הע"ג חלקים, וכן הביא ראב"ע פרשת בא מל' ברייתא דשמואל ב' ידות שעה בלא ב' חלקים, ומ"ש כאן בפירקין באיזו מקומות זכרון הע"ג חלקים לחדש והתתע"ו חלקים לשנה (וכן חשבון יתרון שנת החמה על הלבנה דתני לקמן י' ימים כ"א שעות ר"ד חלקים), הוא תוספות המעתיקים אחרונים ע"פ חשבון אי"ב תשצ"ג המוחזק בידינו מימי הש"ס, וכן בהגהות הגר"א מחק להלן בהא דאין בין מולד לחבירו אלא ל"ו שעות וב' ידות שעה וע"ג חלקים, אבל ברייתות דפר"א ודשמואל הקדמונים נראה שהעלימו דקדוק החשבון מן הע"ג חלקים או בכדי להקל החשבון כתבוהו רק ב' ידות שעה שבקל יש לצרפן לשעות ולא נצטרך לדקדק בחלקים עוד, או בכוונה העלימו החשבון המצומצם שלא לגלותו והחזיקוהו בסוד העיבור וכתבו רק החשבון בקירוב (וכמו תקופות שמואל ורב אדא שכבר כ' הקדמונים ז"ל דשמואל בפרהסיא ודרב אדא בצנעא, שג"כ ענינו כן שלהקל החשבון בדקדוק החלקים פרסמו רק דשמואל שאין בה דקדוק חלקים רק רביע יום ושעות וחצי שעות), אבל ודאי גם הפר"א וברייתא דשמואל לא היו חולקים על הש"ס בחשבון אי"ב תשצ"ג האמיתי שהי' מקובל ביד ר"ג מאבותיו [א] ובקנה הגדול (ק"ו ג') כתב שיסודו מן שם הראשון של שם מ"ב, ולא ביאר ז"ל תוספת השי"ן שבאי"ב תשצ"ג מהיכן מקורו, ונראה שהוא מכוין עם מ"ש בפע"ח שער עולם העשי' פ"ה שאות א' מן שם השביעי מצטרף כסדרו עם כל שם והראשון שהוא השי"ן ממנו מצטרף עם שם הראשון ע"ש, (ובגנת אגוז (נ' ע"ב) הביא דברי הפר"א ולא העיר עליהם כלל מחשבון אי"ב תשצ"ג, ושם להלן (נ"א ד') הזכיר ב' ידות שעה וע"ג חלקים): (ובלא"ה חשבון זה לאו כללא הוא, שהרי הוא מיוסד על ג' שנים פשוטות, וא"א לשלשה שנים בלא עיבור וכדתני לקמן ספ"ח ע"ש):

(יג) מחזור הגדול של לבנה כ"א שנה. שאז הוא חוזר להיות בשבתאי כמו שהי' ביום שנברא בתחלת ליל רביעי, וכבר כתבתי לעיל פ"ו אות ט"ז שחשבון כ"א של מחזור לבנה שרשו מצירוף אותיות מן א' עד ו' שמספרן יחד עולה כ"א [ב] שוא"ו של שם הוא שרש מאור הלבנה שמקבלת אורה מהשמש שהוא ו' (וכן ה' של שם שהוא בלבנה במילוי א' עולה ו'). ולכן שית שעי מיכסי סיהרא כמ"ש פ"ק דר"ה (כ:) שעד שיעברו עלי' ו' שעות אין הארת ו' של שם ניכר בה: , גם עיקר מספר הכ"א מיוסד על אותיות יק"ו של השם שמספרן כ"א, שהן המאורות דנהירין בסיהרא שהיא ה' (עי' זהר שלח (קנח:) בשם יהושע דשדר בי' נהורי דסיהרא ע"ש בביאור הגר"א הנדפס), והיא חוזרת למפרע בימים ושעות במולדות תחלת השנים והמחזורות שרומז הכל לרדיפתה לחזור לאחורי' (להשתוות עם החמה) לתחלת בריותה ואינה משיגתה עד שיעברו עלי' כ"א שנים מנין נהורין שם יק"ו:

(יד) וז' מחזורים קטנים כו' מג' ג' שנים. שכל ג' שנים חוזר המולד לתחילת לילה של יום שלפניו למפרע כמ"ש בסמוך, והוא האות האמצעי והיסוד באותיות מן א' עד ו', כי אחרי שהן זוגות נחשב אות ג' האמצעי (שהוא היסוד לכפול עמו אות האחרק ויצא סך כולל מספר כל האותיות כמש"ל פ"ו אות י"ז, וכשהן זוגות הכלל שמסירין האות האחרון וכוללין האמצעי מן ה' הנשארים וכופלין האמצעי שהוא ג' עם האחרון שהוא ה' ועולין ט"ו ואח"כ מוסיפין להן האות אחרון שהוא ו' ויצא כ"א, ורומז לו' של שם שאין מתחבר עם ה' של שם רק בעת יחוד השלם, ואינו כמו י"ק של שם שהן ריעין דלא מתפרשין), ולכן שנות מחזור קטן מיוסדין עליו, וכן מגלגל הלבנה עד שתשיג לחמה ג' גלגלים שהחמה ברביעי כמש"ל פ"ו:

(טו) הוא המשלים בסוף חדש הלבנה. את יום ומחצה וב' ידות שעה הנותרים על כ"ח:

(טז) אחת ביום וא' בלילה. פי' אם מולד חדש זה ביום אזי מולד חדש שלאחריו בלילה וכן בהיפוך עד עולם:

(יז) וזה האות שלהם ויהי ערב ויהי בוקר. סימנא בעלמא הוא שהמולד הראשון הי' בלילה כמש"ל תחלת ליל ד' בשבתאי והיינו סימני' ויהי ערב שהי' המולד הראשון בערב אז ויהי בקר יהי' המולד שלאחריו בבקר ויש לומר גם סיפי' דקרא יום אחד הוא מן הסימן לומר שמולד מתרחק מחבירו יום אחד שלם ולבד זה עוד ערב שלם או בקר שלם, לבד החלקים שבחצי השני מן יום השני):

(יח) ותתע"ו חלקים. כבר כ' לעיל אות י"א שזה אינו מעיקר נוסחת הפר"א:

(יט) אין בין מחזור הקטן למחזור הקטן אלא י"ג יום. כצ"ל:

(כ) ובמערב אימתי כו'. חסרון הניכר יש כאן בלשון (ועמש"ל בהערה קודם פ"ו בשם הכוזרי), ויסוד ענין המאמר נראה שהוא מ"ש לקמן שהחמה מהלכת לפני' ולבנה לאחרי', והיינו דתנן פ"ב דר"ה (כג:) אם אמר לפני החמה לא אמר כלום, ושנינו שם לצפונה או לדרומה ומפרש בברייתא שם (כד.) כאן בי"הח כאן בי"הג ע"ש בפירש"י שהלבנה בחידוש' לעולם בקרן מערבית דרומית (ועי' זהר חקת (קפא:) עד דאשתכח בקרן מערבית ובמק"מ שם), רק בי"הח היא בדרומה של חמה ופעמים היא לצפונה וע"ש בבעל המאור בשם הירושלמי, וז"ש כאן שבמערב ר"ל בתחלת חידושה שהיא במערב (כדתני' שלהי פרקין ג"כ שהיא יוצאה ממערב) בזמן שהחמה כו', ולשון אימתי דקתני מפני מסרון הלשון לא ידעינן תנא אהייא קאי דתני אימתי (ובגנת אגוז (שם) העתיק בבא דרישא מברייתא זו בקצרה ואין בלשונו מלת אימתי, ובהגהות המיוחסות להגר"א מחק מלת אימתי להלן בסיפא בזמן שהחמה מהלכת בקרן צפונית, וברישא לא מצאתי בהגהותיו שלפני שמחקו, ואפשר טעות הוא בהעתק שלפני):

(כא) ובשנה השני' כו' בשעת לבנה. שהיתרון בין שנה לחבירתה הוא ד' ח' כדלעיל, א"כ כיון שבראשונה הי' תחלת ליל ד' בשבתאי שהוא בשעה ראשונה יהי' בשני' בליל א' בשעה תשיעי', ובליל א' מתחיל לשמש כוכב כדלעיל רפ"ו נמצא תשיעית שעת לבנה, וכן כולן:

(כב) מד' פנות כו' ג' בצפון כו'. בילקוט מלכים א' ז' רמז קפ"ו בשם מדרש תדשא ג' פונים צפונה טא"ק, ג' פונים מערבה שב"ג, ג' פונים נגבה תמ"ד, ג' פונים מזרחה סע"ד (ונקט כאן פנות ולא רוחות לרמוז ללשון פינות שכתוב במלכים שם אצל הי"ב בקר שרומזים למזלות כמדרש תדשא הזה), וכ"ה בפי' הגר"א במלכים שם, ובסודי רזי (י"ז:) הגי' טא"ק במזרח שב"ג בדרום סע"ד בצפון תמ"ד במערב, וממנו העתיק בלשונו בס' הקנה הגדול (ל"ג ג'), ובילקוט פקודי רמז תי"ח טש"ת במזרח סא"ב בדרום מע"ק במערב גד"ד בצפון), אבל בש"ס בפסחים (צד.) אמרו עגלה בצפון ועקרב בדרום ופירש"י עגלה מזל שור. וכן לקמן בפירקין תני' שעגלה בצפון, והגר"א בפירושו על התיקונים תיקון ל"ב (עט:) ביארו ששור הוא התחלת הצפוניים ועקרב תחלת הדרומיים מפני שטלה ומאזנים הן אמצעיים ע"ש:

(כג) וכל השעות משרתות לבנה בלילה. פי' כל כוכבי השעות:

(כד) ב' בצפון כו' וב' במערב. ב' מן ז' המזלות לכל רוח משמשין ללבנה כשהיא שם (ואפשר טעם ב' לכל רוח, שהן ח' שעות לכל ד' הרוחות, מפני שזו היא הלילה הקצרה שבאופק א"י וכמש"ל פמ"א בחדש סיון היום כפול כלילה ור"ל שהיום ט"ז שעות והלילה ח' שעות ועמש"ש אי"ה, לכן חלקום ב' שעות לכל רוח, ואף כשהלילה גדולה חוזרין לשמש כן וזהו שמסיים וכן כל סביבותיו, או אפשר שעות אלו הן זמניות, שלעולם חולקין שעות הלילה לח' חלקים):

(כה) ב' במערב. בהגהות המיוחסות להגר"א הגיה א' במערב, ולדבריו מכוונין לז' מזלות, ולגי' הספרים צ"ל שהכוכב הראשון חוזר ומשמש שנית במערב:

(כו) ובשעה שמתחיל לשרת בדרום גומר במערב. לפמ"ש לפרש לגי' הספרים שהכוכב המתחיל לשמש בדרום חוזר ומשמש במערב יתפרש ז"ש כאן כן (והוא כענין הוא הפותח והסוגר דלעיל בפרקין וכן בפ"ו בחמה):

(כז) כל מאורי אור הגדולים. לשון המקרא הוא (יחזקאל ל"ב) כל מאורי אור בשמים, ואין זה חמה ולבנה [ג] וכלשון מאורי אור שבמטבע ברכת יוצר אור ועל מאורי אור שעשית יפארוך כו', דמשמע דעל חמה ולבנה קאי (ועי' רד"א שם) שקרויין מאורות בתורה, וכן בתהלים (קלה) אורים גדולים: אלא כוכבים המאירים ביותר שהן בדרום קרויין כן, ועי' זהר בראשית (כ:) נהורין דסלקין לעילא איקרון מאורי אור, ושם להלן (כא.) מאורי אור מסטרא דימינא, וז"ש כאן בדרום:

(כח) נתונים בדרום. וסימנך מנורה בדרום, וכן בבהמ"ק (שממנו אורה יוצא לעולם) שנינו במדות פ"ב רובו מהדרום, ובברייתא דמלאכת המשכן שבילקוט ס"פ פקודי (ובברייתא שלפנינו ליתא,) תניא נמצא רוב תשמישם בדרום, נראה שנתכוונו להך דהכא שרוב הכוכבים משמשים בדרום (ומסיים שם בצפון משמשים בצפון מן העגלה ולדרום וכמ"ש כאן חוץ מן העגלה כו'), אלא שעיקר הברייתא שם דמפרש ואזיל לה אח"כ הוא משובש ע"ש, ובת"י פקודי (בציווי הקמת המשכן) ע"פ והבאת את המנורה) בסטר דרומא מטול דמתמן שבילי שמשא וסיהרא ומתמן איסרטוון דנהורא כו':

(כט) וכל המזיקין כו'. נראה שהוא נמשך למעלה שגם הם מקומם שם וכמש"ל ספ"ג ושם הוא מדור למזיקין כו', ושם הוא נוקבא דתהומא רבא כמש"ל פ"ט אות יט ע"ש [ד] ואולי מקומם אצל העגלה שבצפון שהוא מזל שור כמש"ל אות כ' וכמ"ש בזהר כי תשא (קצא.) ושלח (קעב.) לבושא קדמאה דנקט תבנית שור, וז"ש בשור שחור ביומי ניסן שהשטן מרקד לו בין קרניו, וע' זהר פקודי (ר"מ:), והוא מכוין למ"ש בסודי רזי בכ"מ שבתקופת ניסן ממונה ס"ם ע"ש: :

(ל) המהלכים ברקיע. אותן שיש להם רשות וכח לעלות לרקיע וכמ"ש בר"פ מי שאחזו (סט.) באשמדאי דסליק לרקיעא וגמר מתיבתא דרקיע, וכי"ב. וכשהן עולין לשמוע מאחורי הפרגוד לפנים ממחיצתן הן מתרדפין כו':

(לא) והמלאכים שנפלו כו' בימי דור אנוש. ע"ל פכ"ב ופי"ד ולשון מגדולתן וממקום קדושתן מן השמים, אפשר רומז לרבות גם ההוא דפי"ד ע"ש:

(לב) בימי דור אנוש. נראה משרש הנפילים היו בארץ בימים ההם, בימי דור אנוש הי' (והאריכו בעוונם כל הדורות עד המבול), ואפשר יליף הא דכתיב המה וגו' אנשי השם, מהא דכתיב בימי אנוש אז הוחל לקרוא בשם ה', וכמ"ש בז"ח רות (ס"ג ג) מאי אנשי שם אילין נפילין דאוליפו (כצ"ל וכ"ה בריקאנטי משפטים ע"פ מכשפה ל"ת וכן בספרו טעמי מצות במצות אוב וידעוני, ובציוני ס"פ בראשית ובנוסחא שלנו כתוב דאפילו וט"ס הוא שנשתבשו המעתיקים, ומדרשא דנפילים על שנפלו מהשמים הידוע, טעו לכתוב כאן כן.) בעלמא שם בכל מלה ומלה לאשלמא חרשיי', והיינו דדרש אז הוחל לקרוא בשם ה', שחללו כבוד שמותיו הקדושים, והתחילו לשמש בשמות הטומאה שלמדום הנפילים [ה] וכן אמרו בשלהי תדא"ז שעזא ועזאל (שהן הנפילים) למדו אותן כשפים שמורידין בהם חמה ולבנה (ונראה שז"ש בתנחו' ס"פ בראשית שהיו רואין חמה ולבנה ועושין כשפים שנא' המה היו במורדי אור, ולשון שהיו רואין ט"ס וצ"ל שהיו מורידין וכלישנא דקרא מורדי אור, וכלשון התדא"ז הנ"ל, וכן בספרי ראה פסקא פ"ד ובסנהדרין אפי' מעמיד לך חמה וכוכבים כו'), אבל בילקוט בראשית בשם אבכיר הזכירו בהן שהיו עולין בשם המפורש לרקיע, ולפ"ז י"ל לשון הוחל מענין התחלה שהתחילו לשמש בשהמ"פ ושוב ראיתי בלק"ת ס"פ נח שכ' כן וביאר ששני הפירושים עולים כאחד ע"ש: :

(לג) כשהן עולין לשמוע דבר מאחורי הפרגוד. בפ"ב דחגיגה (טו.) אמרי' יודעים מה שעתיד להיות כמלה"ש ופרכינן יודעין ס"ד אלא שומעין מאחורי הפרגוד כמלה"ש, וצ"ל דכאן כשדוחקים לפנים ממחיצתן הראוי להן הן מתרדפין. אבל הרמב"ן בפי' התורה פ' אח"מ גרס יודעין ס"ד אלא שומעין מה שעתיד להיות, וביאור שם ששמיעה זו הוא משרי ונגידי התלי שבאויר השמים ע"ש, ולדבריו א"ש בפשיטות שלשמוע מאחורי הפרגוד אין מניחין להם (ובס"פ הנחנקין (פט:) אמרו בשטן כך שמעתי מאחורי הפרגוד כו'):

(לד) הן מתרדפין בשבט של אש וחוזרין לאחוריהן כו'. הדבר מכוין למ"ש בזהר ויקהל (רג:) כוכבא חד מסטר' דצפון נהיר כו' ועייל איהו לגו וקריב לגבי כו' דליג לגו כו' וסלקא לעילא לאעלא כו' כדין חד שלהובא נפיק ובטש כו' ואעיל לי' לנוקבא דתהומא רבא, והיינו חוזרין למקומם דתני הכא:

(לה) י' ימים כ"א שעות ר"ד חלקים יתרים כו'. כבר כ' לעיל אות י"א שזה ע"פ חשבון המצומצם של אי"ב תשצ"ג והוא הוספת ותיקון המעתיקים, ולעיקר נוסחת הפר"א לעיל שתי ידות שעה בלא חלקים, היתרון הוא תת"פ חלקים, אלא שאין זכרון לחלקים כלל בפר"א, ובסע"ר ספ"ד וב"ר ס"פ ל"ג אמרי' י"א יום יתרין ימות החמה על ימות הלבנה (והן נגד ו"ה של שם שהן מאירין לחמה ולכנה כמש"ל, והעיבור בא להשוותן ולייחדן כדלקמן):

(לו) והעיבור נכנס להשוות כו'. אבל אין משתווין לגמרי עד ז' עיבורין בי"ט שנה כדלקמן ספ"ח ע"ש, וכתב בלק"ת פ' ויצא ובביאור הגר"א לס יצירה שי"ב חדשים הן ב"ו מלא ו', וחדש העיבור הוא א' שביניהם המייחדן שעל ידו הן י"ג כמנין אחד, ושרשו מן הת"ז תכ"א (נו:) ע"ש, והייחוד הגמור הוא לז' עיבורין כשה"א מצטרף עם הו' ז' פעמים כמנין א' עם ו' יחד (ואז עולה הלבנה בת שבע ז' דרגין להתייחד עם האור הראשון):

(לז) החמה מהלכת לפני' בתקופת. בגנת אגוז (נ" ע"ב) הגי' מהלכת לפני הלבנה כתיקונה, וכצ"ל.

(לח) דוחה לראש מולד הלבנה. שלר"ח ניסן שראוי להיות בטלה ויעמוד בחדש אדר הקדום:

(לט) ועומד בר"ח אדר כו' ועומד בר"ח שבט כו'. כצ"ל:

(מ) עד שנת מחזור הקטן. האי מחזור הקטן אינו של ג' ג' שנה דלעיל אלא מחזור הקטן של עיבור שמפרש לקמן ספ"ח ע"ש:

(מא) י"ב עיבורין באין חמה ולבנה שוין לתחלת ליל ד' בשעת שבתאי בשעה שנבראו. באמת לי"ב עיבורין אינה משוות רק להיות מזל טלה מתחילן לשמש לפני' בניסן דבי' מיירי הכא, אבל להשתוות להיות תחלת ליל ד' כשנבראו זה אינו כ"א לפ"ד שנה כדלקמן שהן ל"א עיבורין, ובודאי ט"ס הוא, ומפני שבכ"מ בפ' זה נזכר השיווי בלשון זה לתחלת ליל ד' כו' טעו לכתבו גם כאן, ובהגהות המיוחסות להגר"א הגיה לז' פעמים י"ב עיבורין:

(מב) אלא כהרף עין. שכהרף עין א' היא חסרה אורה לגמרי אף בשמים, ות"ומי מתחלת להאיר בשמים (אלא שאין כח בעין לראות עד כו' כדמפ"ו), ועי' בפע"ח שער ר"ח פ"ג שהוא ענין הסתרתי פני רגע ממך, ורגע קטן עזבתיך ע"ש:

(מג) סובבת במזרח ובמערב. היינו בראש מולדה ובסוף מולדה דלהלן בסמוך, וכדפירש"י פ"ק דר"ה (כ:) בשם רבי' סעדי' שקודם חידושה היא במזרח ולאחר חידושה צומחת במערב וזהו ששנינו בשלהי פרקין הופכין פניהם ברוח מערבית והיא יוצאה כו' לרוח מזרחית כו':

(מד) ואין כח בעין לראות הלבנה עד ח' שעות כו'. בפ"ק דר"ה שם אמרי' כ"ד שעה מיכסי סיהרא לדידן תמניסר מעתיקא ושית מחדתא ולדידהו שית מעתיקא ותליסר מחדתא וע"ש בבעל המאור, ואששר הגי' הנכונה כאן ו' שעות, והיינו אותן ו' שעות שהיא מתכסה בין לדידן בין לדידהו בין בעתיקתא בין בחדתא הוא דקחשיב, וכן בירושלמי פ"ב דר"ה ופסיקתא רבתי דפ' החדש כל חדש שלא נולד קודם ו' שעות און כח בעין לראותו, והיינו ברייתא דר' שמלאי בפ"ק דר"ה (שם.) וכן מצאתי אח"כ בהגהות המיוחסות להגר"א שהגיה כאן ו' שעות (וכבר כ' לעיל בר"פ אות י"ג שהוא בסוד ו' של שם המאיר בה, גם ו' שעות כשהן כסדרן שצ"ם חנכ"ל, הנה השעה הששי' הוא כוכב שהוא ביסוד כמש"ל רפ"ו אות ז' והוא פשיטו דו' דאנהיר לסיהרא, עי' בז"ח בסתרי אותיות ח' א'):

(מה) ח' שעות גדולים. אפשר לשון גדולים מרמז שהן שעות של כ"ד שעה במעל"ע שהן גדולים לעולם, ולהוציא שעות זמניות המתחלקין בכל לילה לפי מה שהיא שלפעמים הן קטנים מאד:

(מו) שנ"ד ימים ושליש יום. כמנין שם שנה (ושליש היום נחשב ג"כ ליום דמקצת היום ככולו), ובז"ח בסת"א (י' ע"ב) ובתז"ח שם (פ"ט ד') שיסוד, המנח על אור שבעתיים ז"פ ז' פעם ז' שהן שמ"ג ועוד י"ב לי"ב שבטים וחדשים (והי"ב הוא ו"ו במילואו המאיר בה אתר הקיפה ז"פ של ז"פ ז', ששרשן מ"ט שערים, והשער הנ' הוא היום שנ"ה המחבר לב' שנים יחד ועולה לכאן ולכאן כמו שנת החמשים שנת היובל שעולה לכאן ולכאן):

(מז) תרק"ח שעות וב' ידות שעה. וסימן ת"חש"ב, וכמ"ש בזהר בכ"מ דכל חשבנא בסיהרא:

(מח) ולתולדות בני האדם. לקמן רפ"ח דרש זה סבר תולדות אדם מנין עולם (דרש ספר לשון מספר ומנין) לכל תולדות בני אדם, וידרש לענין דכאן, שע"י חשבון ומנין שימוש המזלות לימים ושעות יודעים תולדות טבעי ומקרי בני האדם התלויין במזל לידתן וכדאי' שלהי שבת, ורמיזא נמי בקרא (איוב לח) איזה הדרך ישכון אור וגו' וכי תבין נתיבות ביתו ידעת כי אז תולד ומספר ימיך רבים, ונתיבות ביתו שלאור וחשך הן הן דרכי חמה ולבנה וכל המזלות (שכתובין שם אח"כ להלן) וחכמי המזלות כן יקראום בשם בתים ונתיבות, וכן דרשו בזהר לך לך (עח.) ממולדתך מההוא חכמה כו' ובההוא מזלא כו', ובבמ"ר פט"ו דרשו שמש ידע מבואו שהשמש מודיע קצו של כל אדם ע"ש, ובזהר וישב (קפ: קפא.) שתלוין בלבנה בהיותה בעת הלידה במילואה או בחסרונה ע"ש:

(מט) ועליהם העולם עומד. כמ"ש ויעמידם לעד לעולם חק נתן וגו'. והוא מוסב על צבאיו שמש וירח וכוכבי אור הכתובין לפניו שהן נקראים חק חוקת שמים כמ"ש (ירמי' ל"א) נותן שמש לאור יומם חקת ירח וכוכבים וגו' אם ימושו החקים האלה וגו', ושלשה אלו דתני כאן, מולד הלבנה (שמסבב השנה) ותולדות בני האדם (טבעי הנפש ומזלו) ועמידת העולם, הן עולם שנה נפש ששנינו בס' יצירה פ"ה:

(נ) וכל מי שהוא חכם ומבין כו'. רומז ללשון הכתוב כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים וכמו שדרשוהו פ"ז דשבת (עה.) על חישוב תקופות ומזלת, וכתיב בסיפי' אשר ישמעון את החקים האלה (והן חקת שמים הנ"ל) ואמרו רק עם חכם ונבון וגו':

(נא) הוא מבין מולד הלבנה ותולדות ב"א. אפשר הגי' הנכונה לפי הלשון, הוא יודע, וכמ"ש בקרא דאיוב (שם) ידעת כי אז תולד, ולפ"ז הוזכר כאן חכם ומבין ויודע שהן חב"ד, דעה בינה והשכל שיצר בהן חמה ולבנה, ועל ידם נתן בהם כח וגבורה להיות מושלים בקרב תבל, ועמש"ל ספ"ו אות מ"ד בס"ד:

(נב) ועליהם ה"א והיו לאותות כו'. ז"ל הגר"א בפי' לבראשית כ"י (ובאדרת אליהו כנדפס שינו המעתיקים הרבה והוסיפו בלשונו ז"ל.) לאותות הן אותות הכוכבים שמהן בא כל דבר טו"ר והן המנהיגי' את העוה"ז כפי קבלתם מלמעלה, ובהן הכל ניכר, ובהן הליקווים, עכ"ל, ודבריו נראה נובעים מהמאמר דכאן, דמפרש מ"ש והיו לאותות והדר כתיב והיו למאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ, דוהיו למאורות קאי על חמה ולבנה שהן עיקר המאורות (ואור דכוכבים לאו אור הוא וע"ל פ"כ), ורישי' דקרא דוהיו לאותות קאי על כלל הכוכבים כלם (ובכללם חמה ולבנה ג"כ) שבהן תלוי' הנהגת עולם, וז"ש כאן עהכ"א כו'.

(נג) לא ימושו כו'. רומז ללישנא דקרא דירמי' הנ"ל אם ימושו החקים האלה וגו', ולכן הם לאותות ולמועדים, מפני שלא ימושו לעולם:

(נד) בשלש מחזורות של חמה שהן ד' מחזורות של לבנה. כצ"ל:

(נה) פ"ד שנה שהיא שעה אחת מיומו של הקב"ה. שהוא אלף שנה, ולקמן פמ"ח קתני פ"ג שנה ושליש שנה, וט"ס הוא וצ"ל ושני שלישי שנה (או צ"ל פ"ד שנה פחות שליש שנה) וחושב יומו של הקב"ה לכולו יום בלא לילה נחלק לי"ב שעות לכן כל שעה פ"ד שנה:

(נו) באים חמה ולבנה שוים. שפ"ד שנה הן ב' שמות מ"ב שבו נברא מע"ב (ואולי הוא כענין מ"ב זווגין שבזהר ר"פ בראשית שפירשוהו ז"ל ב"פ מ"ב ע"ש), והן נגד חמה ולבנה שכ"א מהן נברא בשם זה (ועל שניהן מברכין עושה מע"ב כשחוזרין למקומן כדאי' בפ' הרואה (נח:) ע"ש), וסי' לדבר לפמש"ל בפרקין ובפ"ו אות י"ז שמחזורי חמה ולבנה נוסדו על אות ו' ז' הנה כפל שלהם זע"ז עולין מ"ב:

(נז) ובשעה ששלהבת לבנה כו' במעלות ס' כו' מגעת ללבנה בלילה במעלות מ' כו'. לא נתבאר לנו חשבון מעלות אלו לאיזה סך היקף הוא, בכדי שיהי' אפשר לעמוד על חשבון ס' ומ' מעלות אלו שבלקויים המאורות כאן (וע"ל פל"ה עד עכשיו לא ירד השמש חמשים ירידות וכו', והן מעלות וכ"ה בהגהות המיוחסות להגר"א שם), וז"ל גנת אגוז (נב ב) וגם ראיתי ר"א הגדול מפליג באלו הענינים, אמנם איני מבין לאיזו צד נוטה בלקות החמה והלבנה וכמדומה לי כי ע"ד ההתעלמות נתנהג בזה, ושם אמרו ר' נהוראי אומר גזרת מלך היא, עכ"ל, ואולי י"ל לפמ"ש בז"ח בסת"א (ח' ע"ב) וכד סיהרא איתמליא איתעביד ם בשלימו, שלזה רמזו בכאן במעלות מ' שליקוי הלבנה א"א להיות כ"א במילוי שרומז לאות מ' (וכ"ה בתדא"ז פט"ז ואם לקתה הלבנה בחצי חדש מרחשוון כו', משום שהליקוי לעולם בחצי חדש, ומ"ש ברע"מ כי תצא (רפ"א:) וכד לקת בחסרונה כו', צ"ע), ושם בז"ח וכן בכ"מ בר"מ ותיקונים רמזו אות ס לאימא וחמה, וי"ל שז"ש ס' מעלות בליקוי החמה, לרמוז שהוא בתחלת החדש או בסופה דייקא בעת שאין אור ללבנה (שהיא מאות מ' כנ"ל), ומ"ש בתדא"ז שם אצל ליקוי החמה ג"כ חצי חדש ט"ס הוא (ובלא"ה יש שם חסרון בשם החדש), עי' יסוד עולם מאמר ג' פי"ז ובגנת אגוז (נ"א ג):

(נח) ר' נהוראי או' גזרת מלך במלה מפורסמת היא. בילקוט ירמי' ט' רמז רפ"ו ובסודי רזי (יט:) ליתא לתיבות במלה מפורסמת וכן בהגהות המיוחסות להגר"א מחקו מכאן, ולגי' הספרים אפשר צ"ל בעולם מפורסמת היא, ומשני שהליקוי נראה בחלק גדול מהעולם, לכן קראו מפורסמת בעולם:

(נט) ואין מעברין השנה כראוי. שהעיבור בא להשוות חמה ולבנה כמש"ל, והוא כענין שלום וחיבור ביניהם (וז"ל עה"ק חלק ס"ת פ"ב, להשוות חמה ולבנה ולחברם יחד שזה מורה על ייחוד כחותיהם העליונים שהוא הייחוד הנעלם, עכ"ל), ולכן כשחוטאין ואין מעברין כראוי, נראה כעין קטט וקטיגוריא בין המאורות ששלהבת א' מכבה חבירו:

(ס) הקב"ה מכהה את הלבנה וגונז כו'. בילקוט הגי' עובר בתוכו ומכהה אורו והקב"ה עושה ברחמיו ומכהה את הלבנה וגונז כו', ואף שיש לדחוק לפרש נוסחא זו של הילקוט, שהי' ראוי שתהי' כהיות אורה גדולה ביותר וירמוז לגזרה כללית על שש"י ח"ו, והקב"ה ברחמיו גונז א' מהסנהדרין לכפר על ישראל ומתמעט כהיות הלבנה הרומז על הגזרה, אבל מ"מ נכון יותר שנוסחת הילקוט משובשת וממה ששנינו בסיפא כשישראל עושין רש"מ הקב"ה ברחמיו כו', טעו לכתוב גם ברישא כן:

(סא) וגונז א' מהסנהדרין. גונזו לחיי עוה"ב (ומפני שכתוב יקר בעיני ה' המותה לחסידיו (תהלים קט"ו) קראוהו בשם גניזה, כגונז באוצרותיו דבר יקר), ונ"ל דרמיזא בקרא דשררך אגן הסהר אל יחסר המזג דדרשי' לי' פ"ג דסנהדרין (לז.) ובשה"ר על סנהדרין, ורמזוהו בלשון סהר שהיא לבנה וסיהרא בלשון ארמי (ושם זה הוא ללבנה כשהיא חסרה כמ"ש בפע"ח ובחילוף ה' בח' הוא אותיות חסר), וכן דרשוהו בת"ז תי' י"ח (לב:), והן מגינים על הסהר שבל יחסר ולא ילקה לכהות אורו, ונרמז על עיבור השנה במלת אגן עה"כ שהוא בגי' נ"ה שבתות שלמים של שנת העיבור, וכ"ה מלת המזג בגי' נ"ה, ואם ח"ו אין העיבור כראוי אז יחסר המזג שנחסר א' מהסנהדרין:

(סב) וכשישראל עושין רש"מ. בילקוט ובסודי רזי מסיים בה ומעברין השנה בראוי:

(סג) עושה ברחמיו הרבים ומכהה את החמה כו'. משמעות הלשון שבאותו מצב וזמן עצמו שהי' הלבנה ראוי' לכהות מהפך ומכהה את החמה, ואם יתפרש על חמה ולבנה גשמיים, בע"כ צ"ל שהוא ע"י התלי המהפך ומסדר הכוכבים ברצונו של הקב"ה כל שעה כמש"ל בהצעה קודם פ"ו בשם הגר"א (ויתכן ביותר לפ"ד גנת אגוז (שם) שתולה הליקויים על הכרע מצב התלי בין חמה ולבנה ע"ש):

(סד) שנאמר אל דרך וגו'. דרש דרך הגוים על החמה שהעובדי גלולים עובדים גם לה ולימי דרך היקפה (וקראו דרך כמ"ש כגבור לרוץ אורח), ומהם אמר שלא ילמדו דוגמא לעצמן לירא באותה שעה, שאין שייכות להם בחמה כלל, ואח"ז ומאותות השמים אל תחתו, י"ל שהוא על הלבנה, שמונין לה, גם אמר אל תחתו, מפני שהי' ראוי לחתות כמ"ש שהיא סי' שחוטאין, ואמר שבכ"ז אל תחתו, כי יחתו הגוים מהמה, ר"ל משניהם, כי ברחמיו של הקב"ה הופך אף זמן הראוי לכהות הלבנה ג"כ לרע' על עובדיהם, ולמאמיני התורה לא יאונה כל און וכדמסיים. ועי' במכילתא פ' בא וספ"ב דסוכה ותדא"ז פט"ז בזה:

(סה) כשם שאין אור החמה מושל כו' ולא אור הלבנה מושל כו'. ר"ל אין מושל בגבורתו להנהיג עולם משיצא אור הלבנה להאיר בכולם, וכן אור הלבנה אין מושל ומנהיג העולם כשיצא אור החמה בעולם. וז"ש בב"ר פ"ו כלזמן שאורו של גדול קיים אין אורו של קטן מתפרסם בעולם כו', ובירושלמי ריש ברכות תני שמואל אין הלבנה זורחת (אלא, כ"ה בהגהות הגר"א על הירושלמי כ"י) בשעה שהחמה שוקעת, ופי' הגר"א בא"ח סי' תקס"ב ס"ג שזורחת היינו בכח על הארץ וכדברי רמ"א מא"ז שם ע"ש, וכן הלבנה בבקר מיד שיוצא אור החמה אין אור הלבנה מושל בעולם וכמ"ש בחולין (ס:) שרגא בטיהרא מאי אהני, ולשון מושל דנקט הוא לישנא דקרא למשול ביום ובלילה, וכתיב (תהלים קלו) לממשלת ביום וגו' לממשלות בלילה, וכמ"ש בריש פסחים ופקדי' אמצותא כו' ענין פקידות וממשלה:

(סו) כך אין מונין לא מנין החמה בלילה ולא מנין הלבנה ביום, הא דאין מונין ללבנה ביום הוא כמ"ש בב"ר שם ובירושלמי ספ"ב דר"ה ופסיקתא דפ' החדש שאין מונין ללבנה. אלא משתשקע חמה, אבל הא דאין מנין החמה בלילה, אין מיושב יפה, וכי יש חמה בלילה, ולאיזו מנין מדבר, וצ"ע, וע"ל פ"ח אות י"ג דמסמיך לה קרא:

(סז) ולא ישיגו גבול איש את רעהו, משמע שרומז למ"ש בויק"ר פכ"ו ושוח"ט מז' י"ט שהן לוין זה מזה ופורעין זל"ז ואין אומר ואין דברים (וכן אמרו לקמן פנ"ב ואין מערערין זע"ז) וללמד מוסר לב"ח שלא ישיגו גבול רעהו (ואולי נרמז זה בקרא דלא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים, שראשונים הן חמה ולבנה שאין משיגין גבול זה לזה מראשית ברייתן):

(סח) בין ענן לערפל. כדמסיים מקרא דענן לבושו וערפל חתולתו, ובסודי רזי (י"ט:) סמך לו ענין כמ"ש ענן וערפל סביביו:

(סט) והיא יוצא מבין שניהם. בס' הפרדס הגדול לרש"י ה' ר"ה (מד.) כתב שז"ש לבנה ממכון שבתה, וכ"כ בסודי רזי (כב.) ע"ש:

(ע) את פניהם. מקום פיהם שיוצא משם קרוא פניו:

(עא) ברוח מערבי'. שמשם הלבנה יוצאה בחידושה כמש"ל אות מ"א:

(עב) כמין שופר. מפני שקרן א' רחב וגבוה מחבירתה כמ"ש ברע"מ פנחס (רמ"ח:) ע"כ מדמהו לשופר. ובת"ז תי"ח (לב:) מדמהו לתמונת כ' כפופה, ועי' סודי רזי (יט:):

(עג) לרוח מזרחית. ששם שוקעת כמש"ל (שם):

(עד) פאת הלבנה שיצא מתחלה כו'. כ"ה הלשון גם בילקוט המכירי כ"י בתהלים פ"א, אבל בילקוט שלנו באיוב הגי' פני' של לבנה, וכ"ה בסודי רזי שם פינת הלבנה כו':

(עה) שנא' בשומי ענן כו'. ענינא דקרא בים משתעי, ואפשר משום דלעיל בענין כתוב שם ברן יחד כוכבי בקר וגו' לכן דרש להאי בשומי ענן לבושו על לבנה, שהיא מושלת בים וכאשר ניכר העליי' וירידה במי הים ממילוי וחסרון הלבנה (ועי' בז"ח בסת"א (י' ע"ב) דכמה דהאי סיהרא כו' ה"נ האי דרגא כו' ומ"ט איקרי ים כו' ע"ש), ורמיזא נמי בקרא (ירמי' ל"א) חקת ירח וכוכבים רוגע הים ויהמו גליו, לומר שרגיעת הים והמיית גליו תלויים בחקת ירח וכוכבים, וז"ש ואשבור עליו חוקי וגו' ולא תוסיף ופה ישית וגו', שע"י חוק הירח במילויי' וחסרונה (שנקצב לו חוק ומדה בכל לילה כדלעיל בסמוך בלילה הא' מדה אחת כו' מדה שניי' כו') ניתן לו לים חוק וגבול לבל יוסיף או יגרע ועמש"ל פ"ה בס"ד, וז"ש בגיחו מרחם יצא ג"כ י"ל שחוזר על הלבנה שנמשכת ויוצאת מכיסוי' ונולדת כיציאת וולד מרחם וכן נקרא שמו מולד הלבנה שנולד ויוצא מענן וערפל (וכי"ב דרשו בתוספתא דברכות פ"ב ובויק"ר פ' ט"ו על הוולד ענן לבושו זה השפיר וערפל חתולתו זו השליא):

(עו) ומנין שהיא מתכסה כלו. אפשר ר"ל כולו ממש, ושלא כמ"ש ברע"מ פנחס (שם) ההוא נקודה דלגו איהו כמבועא דל"ל פסק, דמשמע שנקודה א' נשארת ממנה לעולם. אבל כאן תניא לעיל שכהרף עין היא חסרה לגמרי אף מן השמים עמש"ל אות מ', וע"ז מביא מקרא דבכסה שביום החדש מתכסה כולו:

(עז) בכסה ליום חגינו ביום שמתכסה כו'. בזוהר אמור (ק:) מבואר דדרש מדכתיב בכסה בה"א ולא בכסא בא', לכן דרש לי' לשון כיסוי, ובערוך ע' כס השני הביא לשון הפר"א ונראה שגם הוא מבאר מדרשא כן מדכתיב בכסה ולא בכסא (אלא שט"ס בדפוס וכתוב בסכה במקום בכסא ע"ש):