ביאור הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר ח

(א) בכ"ח באלול נבראו חמה ולבנ'. ר"א לטעמי' פ"ק דר"ה (יא.) שבתשרי נברא העולם, והיינו אדם שנברא בששי למע"ב נברא בר"ה, וכמ"ש הר"ן פ"ק דר"ה (טז.) דהא דאמרי' שם פ"ג (כז.) דמצלינן בר"ה זה היו' תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון אתיא כר"א היינו תחלת מעשה של בריאת אדם ולא תחלת כל המעשים ממש שהי' בכ"ה באלול, והביא מהפסיקתא דדרשו דתני לה בשם ר"א בכ"ה באלול נברא העולם, וכ"ה בויק"ר ר"פ כ"ט ומסיים שם דאתיא הא דתקיעתא דבי רב זה היום תחלת מעשיך כר"א), והמאורות נתלי ברביעי דהיינו כ"ח אלול (ואלול חסר לעולם נמצא אדם בששי בר"ה), ורבי' בחיי פ' אמור ע"פ אשר תקראו אותם הביא מאמר הפר"א דכאן וכתוב שם בכ"ה באלול נבראו חמה ולבנה וט"ס הוא וצ"ל כ"ח כדהכא, ולעיל בפ"ו ופ"ז סתם ותני כל חשבון התקופות ומולדות ע"פ חשבון שבניסן נברא העולם, והוא כדמסקי' פ"ק דר"ה (יב.) שחכמי ישראל מונין לתקופה כר' יהושע (ואע"ג דהני ברייתות בי ר"א אתניין, אין לתמוה שסתמו כר"י, חדא דלעיל רפ"ז תני דריב"ז ותלמידיו הוא שדרשו ואמרו עם ר"א יחד על מולד הלבנה, ולכן סתמו כדבריהם, ובלא"ה נמי מצי' כי"ב בכ"מ בפר"א שסתמו דלא כר"א, וכמו דאיכא כמה משניות דסתם רבי כדברי הרבים ולא אליבא דנפשי'):

(ב) ומנין שהוא שנים כו' לפני הקב"ה כו'. ללשון הספרים משמע דהאי מנין נמשך על מקרא שמסיי' זה ספר כו', ואין מבורר איך משמע מיני' (ואולי י"ל דדייק מדכתיב זה ספר (שפירושו לשון מספר ומנין כמש"ל) של תולדו' אדם, וממעטי' מלשון זה, שהמספר ומנין שהיה קודם לכן לא הי' עדיין תולדות אדם), אך אפשר מלת שהא ט"ס (שהרי חוזר ושונה אח"כ היו לפני כו'), ולפ"ז האי ומנין יש לפרשו ל' מנין ומספר ולאו מקרא מייתי ראי' ע"ז, אלא מפרש ואזיל שקודם שנמסר לאדה"ר הי' מנין ומספר לפני הקב"ה, ואתיא כהא דב"ר פ"ג דדרש ר"י בר סימון מדכתיב ויהי ערב שהי' סדר זמנים קודם לכן:

(ג) שעות וקצים. הייתי סבור להגיה ועתים והוא חלקי שעה וכמ"ש בתוספתא וירושלמי פ"ק דברכות העת א' מכ"ד בעונה כו', אלא שמצאתי בויק"ר פי"ט ובשה"ר פ"ג ג"כ לשון ימים ושנים וקצים ועיבורים, וכן במ' סופרים פי"ט בנוסחת ברכת ק"הח קצים ורגעים [א] וכמדומה שכאן ג"כ צ"ל עוד ורגעים, ויהי' לפ"ז עשרה דברים נגד עשרה מאמרות (ורמוזים בעשרה אותיות של זה ספר תולדת (חסר ו' השני) שכל העשרה נמסרו אח"כ לאדם), וכן בת"י על פסוק והיו למאורות חושב בהן י' דברים אבל בסגנון אחר ע"ש: , (ובנוסחת הגר"א הגי' קצי רגעים):

(ד) ואח"כ מסרן לאדה"ר כו'. פליגא אהא דאיתא בפסיקתא פ' החדש שני אלפים תמ"ח שנה היה הקב"ה יושב ומחשב חשבונות ומעבר עיבורין ומקדש השנים ומחדש חדשים כו' ודרש לה מקרא דרבות עשית אתה ה"א נפלאותיך ומחשבותיך אלינו חשבנותיך אלינו, ור"ל מה שהיית מחשב בעצמך תחלה כל עיקרו הי' בשביל למסור החשבון אלינו אח"כ, וכ"ה בירושלמי פ"ק דר"ה ה"ג לשעבר רבות עשית אבל מכו"א נפלאותיך ומחשבותיך אלינו:

(ה) לאדה"ר בג"ע. משום דפרשת זה ספר (דדרש זה מיני') כתובה אחר לידת אנוש שהי' אחר גירוש אדה"ר מג"ע הרבה, לכן מפרש שנמסר לו המספר כשעודנו בג"ע, וכמ"ש בסיפי' דקרא ביום ברוא אלקים וגו', ואפשר דרש לי' מדכתיב ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה, לשמור חשבון תקופות ומזלות, וכמ"ש (דברים ד) ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים שדרשוהו פ"ז דשבת בחישוב תקופות ומזלות, וכתיב (דברים טז) שמור את חדש האביב שדרשו ממנו עיבור שנה כדי שיהי' אביב בזמנו, גם מן לעבדה יש לדרוש עבודה זו וכדאמרי' לקמן כהן משרת וכמש"ל אות י"ד אי"ה:

(ו) בגן עדן. ללמוד לדורות שמקומו במקום טהור וקדוש ולא בח"ל, ולכתחי' בציון וירושלים (שהן דוגמת ג"ע): וכמש"ל אות כ"ט אי"ה:

(ז) שנא' זה ספר כו' מנין עולם לכל תולדות בני אדם. כבר פי' לעיל פ"ז אות מ"ה דרש זה ספר לשון מספר ומנין לתולדות אדם שע"י חשבון סבוב המזלות נקצב טבע ותולדות ב"א [ועי' זהר יתרו (ע:) ברזין דרזין כגוונא דעבד קב"ה כוכבים ומזלות כו' ואינון אותות כו' הכי עבד בב"נ כו' וע"ש בליקוטי הגר"א כ"י) וזה ספר הוא ביסוד (כמ"ש בזהר שם) הכולל י"ב ותלויין בו י"ב מזלות כמ"ש בתקונים (לב:) ע"ש, ומפני שבפרשה זו מתחיל לכתוב מספר השנים של דורות, לכן רמז כאן שחשבון זה של שנים נמסר ביום ברא אדם לו ולתולדותיו:

(ח) ונכנס בסוד העיבור. הר"מ ן' גבאי בעה"ק חלק ס"ת פ"ב הביא מדברי רבי טודרוס הלוי בס' אוצר הכבוד שחלק על מה שפי' רש"י שלהי כתובות סוד העיבור חשבון תקופות ועיבור שנים ממש ופירש שהן הן סתרי התורה וטעמי' המשתלשלין ובאין ממעלה למטה ע"ש, והקשה עליו שמכאן נראה שהוא חשבון תקופות ועיבור שנים כפרש"י, וחזר בעל עה"ק וכתב לקיים דברי שניהם, שעיבור השנה יש לו ייחס ודמיון עם סוד העיבור האמיתי שהוא סתרי התורה וטעמי' כי עיבור השנה בא להשוות הילוך חמה ולבנה ולחבר ענינם יחד וזה מורה על ייחוד כחותיהם ודוגמתם העליונה שהוא סוד הייחוד הנעלם וחכמי ישראל היו יודעים הסוד המופלא הזה ואליו היו מכוונין בעיבור השנה, והרבה דברים ארז"ל בענין קה"ח ועיבור השנה וכן בעניני המולדות שמורים על הסוד הזה וסודות רמים ונפלאים מכוונים ומעידים על הסוד הזה עכ"ל בקצרה [ומפני שהוא נצרך לכ"מ בפ' הזה העתקתיו], ועי' בת"ז תכ"א (נו:) בארוכה בזה:

(ט) שנאמר ויתהלך חנוך כו' ויתהלך חנוך בדרכי מנין העולם שמסר האלקים לאדם. נראה דמויתהלך חנוך את האלקים השני שחזר וכתב דמיותר הוא דרש שהלך בדרכי מנין העולם, וזהו שסמכו ענין לשני חנוך שס"ה שנים, שהן כמספר ימי היקף גלגל חמה, וז"ל רבי' בחיי (ע"פ זה ספר וכן בפ' נח ע"פ את האלקים התהלך נח), שהשיגו מעלות השמש וכוכביהם וכיצד הם פועלים בשפלים ע"פ סידור שרשי המאורות העליונים ברצון אדון הכל וידעו הסבה העליונה ונדבקו בה וזה היפוך אנשי דורו שהיו שקועים בעבודת השמש והכוכבים ונותנים להם כח אלקים [ב] וי"ל שלכן נסמך זה ספר וגו' שהוא נדרש על מסירת חשבון וכחות השמש וכוכבים ביד האדם כמש"ל לסיום דור אנוש אז הוחל לקרוא בשם ה' שהחלו ליתן כח והוי' עצמית לשלוחי ומנהיגי עולם כשמש וכוכבים אשר באמת המה נמסרו ביד האדם ובממשלתו ובידו לעבר שנים ולקבוע חדשים וע"י כן משתנים ממילא גם פעולותיהם בשפלים, ואולי יתבאר ע"ז מ"ש (תהלים ט) כי אראה שמיך וגו' ירח וכוכבים וגו' מה אנוש וגו' ותחסרהו מעט מאלקים וגו' כל שתה תחת רגליו וגו', שע"י שחסרת בידו כחות חקות ירח וכוכביהם וחשבנותיהם בזה המשלתו במעשי ידיך ועשיתו כאלקים בצלמו ובדמותו, ובזה ישכיל האדם ויאמר ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ, שאף בארץ אין בכחות הכוכבים ומזלות לפעול מאומה בלי רצונו ית': , ומשני חייו שס"ה נרמז שהשיג בחכמתו מהלך השמש ונדבק בסבה העליונה עכ"ל בקצרה (משני המקומות הנ"ל יחד), וחנוך שהי' ז' לדורות מן אדה"ר השיג ענין היקף החמה התלוי באות ז' כמש"ל פ"ו, וידע בסוד העיבור שהוא ייחוד מהלכם יחד, שמשתווין לפ"ד שנה כדלעיל ספ"ז, וכן עולה מספר שם חנוך פ"ד (וחנוך נער שרשו ביסוד (ג"כ עולה פ"ד המייחד זו"ן הנק' שמש וירח):

(י) וחנוך מסר לנח. כגי' זו הביא הרש"ט בס' האמונות שער ג' פ"ב ובדרשות אבן שועב סדר וארא, וכן לקמן פ"מ במטה משה תני' ג"כ הכי שחנוך מסר לנח, והוא תימא שחנוך נלקח תתקפ"ז לאלף הראשון, ונח נולד נ"ו לאלף השני, ובילקוט במאמר המטה כתוב חנוך מסר לשם וכ"ה בלשון רבי' בחיי שהבאתי לעיל אות א'. וזה תמוה ביותר, ופלא יותר מזה נוסחת האג"ב פמ"ב אצל בגדי אדה"ר כתוב אדה"ר מסר לשם בכורו של נח, ובכל אלו ודאי יש חסרון, וצ"ל כדהכא, וגם כאן חסר וצ"ל חנוך מסר למתושלח ומתושלח מסר לנח, וכ"ה הגי' בבמ"ר פ"ד בענין בגדי אדה"ר (ושם כתוב אדה"ר מסר לשת ושת מסר למתושלח ומתושלח לנח, ואפשר גם באג"ב הי' כתוב כן, וטעו לדלג מן שת עד שם), ולפ"ז יהי' משה המקבל העשירי בסוד העיבור, והעשירי יהי' קדש שזכה להגלות על ידו בתורה לכל דורות הבאים [ג] ומצאתי בבעל הטורים פ' שמות ע"פ ואת המטה הזה תקח בידך וז"ל ה' תגין על המטה על ה' לומר שהוא צדיק תשיעי שהי' המטה בידו, עכ"ל, ולפי הגי' תשיעי הי' ראוי להגיה בדבריו על ט' במקום על ה', ובכ"ז אין מיושב למה ה' תגין, ע"כ נראה דמלת תשיעי ט"ס וצ"ל עשירי והיינו כמ"ש כאן, ולפ"ז ר"ל דה' תגין על ה' דהמטה לומר שה' עם ה' תגין הן עשרה: :

(יא) ואמר עוד כל ימי הארץ. לכאורה צ"ל שנאמר שמזה מביא ראי' שהי' נח יודע סוד העיבור, שלכן נאמר לו עוד כל ימי וגו' לא ישבותו, שיראה לעבר השנה בכדי שיבואו כל אלו בזמנן כדמפ"ו קיץ בעתו וחורף בעתו, ולגי' ואמר [וכ"ה הגי' בילקוט] יש לפרשו ואמר לו הקב"ה, ולפ"ז י"ל דזה שנכנס בסוד העיבור הוא נלמד מקרא דאת האלקים התהלך נח, וכדדרשי' לי' בחנוך בסמוך שהתהלך בדרכי מנין העולם (וזה נמסר לו כבר קודם המבול ממתושלח), ולא הוצרך להביא מקרא זה בנח כיון שכבר הביאו בחנוך, והאי ואמר הוא עוד תוס' ביאור או ראי' (ואפשר צ"ל ואומר) ממה שא"ל הקב"ה אחר המבול עוד כל ימי כו' לא ישבותו, שבימי המבול לא שימשו המזלות כדאיתא בב"ר, ואחר המבול א"ל שישובו לקדמותן להיות כ"א בעתו ושישמור סוד העיבור לכך כמ"ש בס"ד:

(יב) זרע זה תקופת כו'. כאן דרש להני בד' תקופות של ג' ג' חדשים, וכ"ה בת"י כאן, ובגנת אגוז (נ"א ד) ע"ש, וקיץ וחורף דרש להו לענין שיהיו בעתם כ"א ע"י העיבור (שהוא לעולם בחדש אדר בין החורף והקיץ שכל א' מהן ו' חדשים והעיבור הא' שביניהם במילוי וא"ו כמש"ל בשם התיקונים), אבל ברייתא דפ' המקבל (קו.) דמיתניא בתוספתא דתענית פ"ק וכן בב"ר דרש לכולהו בששה עתים של ב' ב' חדשים:

(יג) מני החמה כו'. זה מפ' על יום וליל' לא ישבותו, ומשרש לא ישבותו על המנין שיזהרו לחשוב לחמה ביום וללבנה בלילה וכמש"ל ספ"ז שאין מונין לחמה בלילה וללבנה ביום, ולאו למימרא שלא ישבותו לגמרי קאמר דנדוק מיני' דבימי המבול שבתו ולא שימשו, ור"א לטעמי' בב"ר פכ"ה ובכ"מ דס"ל ששימשו מזלות בשנת המבול:

(יד) ונקרא כהן כו' והי' משרת ביום ובלילה לפיכך נקרא כהן כו' מלך שלם וגו' והוא כהן לאל עליון. כצ"ל, ומפרש כהן משרת לפני אל עליון, ביום ובלילה, כמו הכהנים במשכן ובמקדש שכתוב בהם (דברים יח) כי בו בחר וגו' לשרת וגו' כל הימים לרבות הלילות (לעבודת לילה ולשמור משמרת הקדש), וכתיב (ד"ה א' ט') כי יומם ולילה עליהם במלאכה, כן הי' שם משרת לאל עליון ביום ובלילה חקת יומם ולילה שמש וירח לשמור חשבנותיהם ולהשוותם ע"י העיבור בכדי לידע ולהודיע שבוראן אל עליון יחיד מייחד ומסדר כוחתיהם להנהגת העולם, וז"ש אל עליון קונה שמים וארץ, כי שמים וארץ שהן זו"ן הן הן בחי' שמש וירח ויום ולילה, והמאורות אשר מלאה הארץ זיוום וכח פעולתם בכל הארץ יצא קיום, הן מודיעים שהן קניניו של הקב"ה כמ"ש (תהלים קד) מלאה הארץ קנינך (ולכן יסדוהו במטבע ברכת יוצר אור לשון זה), ואל עליון על כלם הוא קונם של כלם [ד] ואל עליון הוא בכתר קונה שמים וארץ שממשיך המוחין לזו"ן, עי' בפע"ח בפי' אל עליון כו' קונה הכל שבתפלה, והמוחין הן חב"ד שהן קנים, קנה חכמה קנה בינה, וכמ"ש בפ' הרואה, הרואה קנה בחלום יצפה כו' קנים כו', וב"פ קנה הוא ש"י עלמין שבחו"ב, שנמשכין מן אל עליון שבכתר ב"פ ש"י: , ולכן נקרא מלכי צדק מלך שלם, שהי' מחשב להשלים ולמלאות מהלך הלבנה לחמה ע"י העיבור, ולכן בחר למושב לו ירושלים עיר שלם (הרומזת ללבנה מ"ל), שבה ועל אופקה עיקר החשבונות (וכמ"ש המקונן בקינת ציון קחי, בך התקופה על קו האמת נשקלה כו'):

(טו) שהי' בכור. זה מפרש כפשוטו שהי' כהן מפני הבכורה שהיתה עבודה בבכורות והיו הן נקראים כהנים, והוא כדעת הרמב"ן בפי' התורה על אחי יפת הגדול שהגדול מוסב על שם (ולא כמשמעו' פסקי הטעמים שמופסק אחי מן יפת בטפחא ונסמך יפת להגדול במרכא ס"פ) [ה] ויתפרש לדברי הרמב"ן, שהזכיר הכתוב בשם לשבחו ב' דברים, א' שהי' אבי כל בני עבר שממנו יצא אברהם העברי וזרעו אשר בחר בו ה', והב' שהי' גדול וחשוב אף סיפת שגם הוא הי' חשוב מן חם ונתברך ביפת אלקים ליפת ויהי כנען עבד וגו': :

(טז) אתה כהן לעולם. לשרת יום ולילה על חישוב הנהגת עולם ביום ולילה כנ"ל:

(יז) שנא' על דברתי מלכי צדק. ע"פ הדברים שמסר לו מלכי צדק נתמנה (וי"ל דברתי לשון הנהגה וממשלה כמו יַדְבֵר) לכהן לעולם, ומסר לו כ"ז בשעה זו שא"ל ברוך אברם לא"ע קונה שמים וארץ, שמסר לו אז כיצד אל עליון קונה כל כחות מאורות והמזלות בהנהגת שמים וארץ, וכיצד הן מתנהגין בצירופי אותיות שמותיו ית' (וזו היא הברכה שברכו ועמש"ל אי"ה):

(יח) אברהם מסר ליצחק. אפשר לא הוצרך להביא מקרא ע"ז שמסר לו אברהם כיון שכתוב (בראשית כד) ויתן לו את כל אשר לו, וכתיב (שם כ"ה) ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, ועיקר מילתא שנכנס לסוד העיבור מפ"ו מן הברכה שנתברך:

(יט) ועיבר השנה לאחר מותו של אברהם. אבל בחיי אביו הי' אברהם מעבר ולא הי' יצחק נכנס בזה לפני אביו ורבו, מי ביעקב להלן מוכח שעיבר בחיי אביו יצחק עמש"ל אות ך"ב:

(כ) שנ' ויהי כו' ויברך אלקים כו' על שנכנס כו'. לפמש"ל אות ח' בשם עה"ק שהעיבור הוא קשור בסוד הייחוד בעליונים, יתפרש שלכן ברכו ה' כשעיבר השנה שע"י הייחוד נתברכו העליונים וכל המברך מתברך וערע"מ ר"פ עקב (רעא.) שדרשו ע"ז בכל המקום אשר אזכיר את שמי (והוא היה בעיבור וכדלקמן ס"פ שהיו מזכירין השם והי' ב"ק יוצאה) אבא אליך וברכתיך [ו] ואולי י"ל דסיפי' דקרא דויברך דכתיב וישב יצחק עם באר לחי רואי, נדרש על סוד העיבור וקידוש הלבנה (התלוי בו ונכלל בי' בכולי פרקא דהכא) דמיתנח בי' סימנא דוד מלך ישראל חי וקים, והלבנה שהוא המ"ל רואה לחי עולמים, שהוא היסוד הנרמז בא' שבמילוי הוא"ו המחברן כמש"ל: .

(כא) יצחק מסר ליעקב. אפשר היינו כשבירכו קודם ששלחו פדנה ארם דכתיב ויברר אותו ויצווהו ויאמר לו, דדרשי' ויצוהו שצוה ומסר לו דברים בע"פ (וכמ"ש פ"ב דחולין (כח.) כאשר צוויתיך מלמד שנצטווה כו'.) סוד העיבור, ובילקוט המכירי כ"י בתהלים ק"י מצאתי הגי' במאמר הפר"א בזה, ויצחק מסר ליעקב את כל הברכות ומסר לו סוד העיבור כו':

(כב) ועיבר את השנה יצא יעקב בח"ל כו'. אם נפרש האי עיבר את השנה ר"ל מיד קודם שיצא לח"ל, א"כ היינו ע"כ כשהי' נטמן י"ד שנה בבית עבר כדאי' בפ"ק דמגלה, ואע"פ שהי' יצחק קיים עדיין, אולי י"ל כיון שכבר כהו עיניו מראות לא הי' יכול לעבר שנים ולקדש חדשים כשהי' יעקב בארץ, דסומא בב' עיניו אינו כשר לדון לכ"ע כמ"ש הרי"ף וש"פ בפ"ג דסנהדרין (לד:) (ועוד י"ל כיון שכהו עיניו הו"ל כמת וכמ"ש בתנחומא תולדות שלכן ייחד הקב"ה שמו על יצחק בחייו לפי שהי' סומא בעיניו כאלו הוא מת ע"ש ובב"ר פצ"ד), ובילקוט ל"ג כלל להאי ועיבר את השנה כאן (מי' בכ"ז צ"ל שעיבר בחיי יצחק ממ"ש לקמן שרצה לעבר בח"ל לולי שמנעו ה', וגם מיד כשבא לא"י א"ל הקב"ה קום עבר כו'), ואף לגי' דהכא י"ל דהאי ועיבר את השנה אין ר"ל מיד אלא אח"כ כששב לא"י דמפ"ו להלן (וכאן כדי לסמכו למסירת יצחק ליעקב וכניסתו בסוד העיבור הזכיר בקצרה שעיבר השנה וחוזר ומבאר כיצד כשיצא לח"ל ביקש כו' וכשחזר לא"י אז הוא שעיבר):

(כג) אין לך רשות כו' נגלה עליו ומנעו מלעבר השנה בח"ל. אפשר רמיזא במ"ש (בראשית ל"א) שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהי' עמך, כלומר שם אהי' עמך ולא בח"ל (וכמש"ל פל"ו איני יכול לשכן שכינתי עליך בח"ל ע"ש), והיינו שבעיבור שנה צריך השראת שכינה וכמש"ל בס"פ (והאי ואהי' עמך פירושו לברכך וכמ"ש (שם כ"ו) ואהי' עמך ואברכך וכמשית"ל פל"ו מהב"ר, והיינו לענין דהכא רמז על העיבור שבגינו בא הברכה כדלעיל אות כ'):

(כד) הרי יצחק אביך הוא כו'. ואע"פ שכהו עיניו מראות וכמש"ל אות כ"ב, מ"מ כיון שלא הי' אחר בא"י, טוב יותר שיעבר הוא בא"י וכמש"ל ברועה צאן ובקר בא"י ות"ח בח"ל שמעברין ע"י רועה צאן ובקר בא"י ועמש"ל אות כ"ז אי"ה:

(כה) וכשבא לארץ כו' קום כו' שנא' כו' על שנכנס בסוד העיבור. בסמוך דריש מדכתיב עוד ולמה עוד כו' [ז] וי"ל ג"כ דהאי עוד ילפי' כעין גז"ש מדכתיב עוד כל ימי הארץ דדרשי' לי' לעיל בעיבור שנה שיקויים ע"י עתים הללו במועדם: , ויש להוסיף שז"ש כאן בבואו מפדן ארם, דקשה וכי ראיי' ראשונה היא זו אחר שבא מפדן ארם, והרי כבר כתיב לעיל מיני' שנראה לו וא"ל קום עלה בית אל (ופשטי' דקרא הא דכתיב כאן עוד, היינו נוסף על ראיי' ראשונה הלזו דעלה בית אל (גם י"ל עוד במקום הזה שכבר נגלה לו בו בברחו לפדן ארם ועתה בבואו חזר ונגלה לו שם), וא"כ הו"ל למיכתב שם בראשונה האי בבואו מפדן ארם), אלא שבא לרמוז שהברכה הזו עתה היתה על דבר שהי' שייך לביאתו מפדן ארם, והיינו עיבור השוה שבפדן ארם מנעו ממנה ועתה [אפשר שהגיעה שנת העיבור אז] בבואו א"ל קום עבר וברכו בשביל זה:

(כז) ברכת עולם. לקמן ר"פ ל"ה בברכת יצחק הלשון ברכת יסוד עולם, ופי' שם בס"ד שרומז למדת יסוד עולם שבו שם אל שדי הכתוב בפרשה שם, וכן כאן י"ל לשון ברכת עולם רומז לזה שנ' כאן אני אל שדי פרה ורבה וגו':

(כז) מכאן אמרו אפי' כו' ורועי בקר בא"י. מכאן אין מוכיח זה שהרי בא"י אדרבא הי' יצחק שהי' אביו ורבו של יעקב, ולפמש"ל אות כ"ב וכ"ד שיצחק מפני שכהו עיניו לא הי' ראוי כ"כ לעיבור השנה וכשבא יעקב לא"י נצטווה יעקב לעבר בחיי יצחק, אולי יש לפרש דלכן יליף מיני' נמי לרועי בקר (גם מצינו בכ"מ כלשון זה מכאן אמרו שאין פירושו מכאן ממש):

(כח) אפי' צדיקים וחכמים כו' אין מעברין כו' ע"י רועה כו' ע"י הדיוטים כו'. בס' פ הרואה (סג.) אמרי' דר"ע עיבר שני' וקבע חדשים בח"ל מפני שלא הניח כמותו בא"י, ואף חנני' בן אחי ר"י סבר לעשות כמותו מפני שחשב שלא הניח כמותו בא"י, וכן הוכיחו התוס' ביבמות (קטו.) ד"ה אר"ע כו' ובסנהדרין (יא:) ד"ה אין כו' דעסיא שעיברו בה השנה ר"מ רפ"ב דמגלה ור"ש בן יוצדק ור' חייא פ"ג דסנהדרין [ח] ושמעתי לדחות בההיא דר"ש בן יוצדק דסנהדרין יש לפרש דמלת בעסיא נמשך למטה, בעסיא פגע בהו ר"ל ונתלוה עמהם (עד בואם לא"י ושם עיברו) אבל נראה פי' התוס' עיקר, שאם כפי' השמועה הנ"ל למה הוזכר בש"ס כלל המקום שפגע בהו שהי' למסתם באורחא פגע בהו ר"ל (ממה שהוזכר בעסיא ניתן מקום לטעות דהני עובדי דמייתי אח"כ כהן וחורש כהן וזומר נמי בח"ל הוו, ובאמת בא"י הי' מקום שנוהג בו שביעית (ודוחק לומר בסוריא וסביבותיו שנוהג מדרבנן), לכן ודאי פי' התוס' עיקר דלעסיא הוו אזלי לעבר שנים ומא"י היו הולכין שמה (אפשר מפני איזו גזירה לא היו יכולין לעבר בא"י), ובעודם בדרך בא"י פגע בהו ר"ל ושם ראה עובדי דשביעית (ולא הוצרך הש"ס לפרש זה שידוע שמחוקו של ר"ש בן יוצדק א"י הי' ומשם היו הולכים), ועוד לשון כי מטו להתם כו' משמע שכבר הוזכר תחלה המקום שהיו מהלכין לעבר שמה, וזהו כפי' התוס' דלעסיא נמשך למעלה דהוו אזלי לעבר השנה בעסיא. ת"ל הוא, גם הביאו מן הירושלמי דסנהדרין פ"ק שאמרו שירמי' ויחזקאל (ופליגא אדהכא דאמר להלן שיחזקאל רצה ומנעו הקב"ה, ואפשר לומר דהא דירושלמי הי' קודם שעלה עזרא) וברוך בן נרי' עיברו בח"ל (מיהו מפורש בירושלמי שם דהיינו בשלא היו יכולין לעבר בא"י, וכגון מאונס גזירה שלא היו מניחין לעבר בא"י כההיא דפ"ק דסנהדרין (יב.) ולא הניחו ארמי הלז), ואפשר לומר דמחלוקת הפר"א והש"ס בזה תליא בדרשי דקראי שעמדו עליהן התוס' פ"ק דסנהדרין (יא:) סד"ה אין כו' דבפ' הרואה דרש לה מדכתיב מציון תצא תורה ובסנהדרין דרש לה מדכתיב לשכנו תדרשו ע"ש, די"ל דש"ס דידן דנקט הא דמציון תצא תורה, שהוא דברי קבלה ס"ל דמדרבנן הוא ואסמכתא הוא, ואי איתא שהוא דרשא גמורה א"כ ליבעי נמי ציון וירושלים דווקא, והרי אפי' חנניא איש אונו בסנהדרין שם לא בעי אלא יהודא, אבל ירושלים וציון לא בעינן, והרי עיברו כשהיו סנהדרין ביבנה ובטבריא ג"כ, וע"כ דאסמכא היא, וממילא נמי לא מעכבא דיעבד (יהא דדרשי' דאין מעברין בלילה מקרא דתהלים דחוק לישראל הוא משפט וגו' והתם דיעבד נמי אינה מעוברת, לא קשיא, דהתם גלוי מילתא בעלמא הוא דאיקרי משפט, וממילא הוא בכלל משפט ודין ביום דוקא, ולאו מילף מדברי קבלה הוא, ועי' ריש ב"ק), ואם לא הניחו כמותן בא"י מעברין אף לכתחי' לש"ס דידן בח"ל, אבל הפר"א ס"ל כדרשא דסנהדרין שם מקרא דאורייתא לשכנו תדרשו דדריש מיני' חנניא איש אונו דאם עיברוה בגליל אפי' דיעבד אינה מעוברת, וכאן שהזכירו א"י סתמא כולה משמע ולא פרטו יהודא כדחנניא, י"ל משום שאמרו בירושלמי סנהדרין שם שמשים מעשה שהי' עקרוה מיהודא (ומשמע שם שבימי רבי הי' זה ע"ש) וקבעוה בגליל, א"נ פליג אדחנניא בהא דדרש לשכנו רק על יהודא וס"ל דכולא א"י קדושה ונבחרה לנבואה ושירה כדאי' פ"ק דמגילה (טו.) ובמכילתא ר"פ בא ומקרי לשכנו, וכבר פי' הר"ן בחידושיו בסנהדרין שם דהאי לשכנו מידרש לפי ענינו, לפעמים דוקא ירושלים ולפעמים יהודא ע"ש, אף אנו נאמר דלהפר"א ס"ל דלענינא דהכא כולא א"י מיקרי לשכנו [ט] וזהו טעמו של הרמב"ם שפסק שלא כעדותו של חנניא איש אונו, אע"ג דקי"ל כל עדות הלכה היא דהיינו משום דסוגיא דס"פ הרואה דשבק קרא דאורייתא דלשכנו ומייתי קרא דד"ק דמציון תצא תורה ודאי פליג עלי' דחנניא לגמרי, ולחנניא מקרא דלשכנו מידרש בכ"ש דאם עיברוה בח"ל אינה מעוברת (ועי' בירושלמי סנהדרין שם ובהשגות רמב"ן בס' המצות שם), ומהש"ס דאמר אם לא הניח כמותו, מעברין בח"ל מוכח דלא ס"ל דרשא דחנניא, ומ"מ כתב הרמב"ם שאם הניח גדול ממנו בא"י ועיבר בח"ל אינה מעוברת ולא עשה כלום, שכן מוכח בירושלמי סנהדרין שם בעובדא דחנניא בן אחי ר"י שרכב על סוסיא להחזירם מן קביעות שלו ע"ש: :

(כט) ורועה צאן ובקר כו' אלא ע"י רועי כו'. היינו דאמרי' בסנהדרין פ"ב (יח:) ובפ"ג (כו.) שעיברו את השנה בא"י ע"פ ג' רועי בקר, והוסיפו כאן רועי צאן לרבותא טפי וכמ"ש ספ"ק דיבמות (טו.) לרועי בקר א"ל אפי' לרועי צאן ולפ"ז תני הכא זו ואצ"ל זו):

(ל) והדיוטים בא"י כו' ע"י הדיוטים שבארץ. בנדרים (עח.) ובב"ב (קכא.) אמרי' מועדי ה' צריכין מומחין ופי' הרא"ש בנדרים דדרשי' תקראו אותם תקראו אתם ולמשה ואהרן קמישתעי, ועי' ר"ן שם, וכן בספ"ק דר"ה (כב.) דרשי' לרבנן עדות זו תהא מסורה לכם ופירש"י לחשובי הדור, (והרמב"ם בפ"ה מקדוש החדש ובס' המצות עשין קנ"ג סובר שדוקא ב"ד הגדול. ועי' בהשגת הרמב"ן בסה"מ שם בארוכה בזה), והפר"א אפשר ס"ל דילפינן מהפרת נדרים דסגי בג' הדיוטות (וקרא דאלה מועדי ה' דרש כר"י הגלילי שם למעוטי שבת בראשית ולא למעוטי הפרת נדרים), וכמ"ש הרמב"ן בחידושיו פ' זה בורר והביאו הרשב"א בחידושיו לר"ה רפ"ג (כו:) ליישב קושיי' התוס' שם אליבא דמ"ד דיני ממונות בג' מומחין צריך קרא דעד דאיכא אהרן בהדך למעוטי יחיד מומחה דהיינו כי היכי דלא נילף מהפרת נדרים ע"ש, וס"ל להפר"א דכתיב עד דאיכא אהרן בהדך לאצרוכי ג' (שאין ב"ד שקול מוסיפין עליהן בע"כ עוד אחד) וכדתני לקמן בשלשה מעברין לת"ק, אבל מומחין לא בעינן וסגי בהדיוטות כהפרת נדרים, והאי לכם דרשי' לי' לקמן עד עכשיו הי' אצלי מכא"ו שלכם הוא כו' (ובמכילתא נמי דרשי' מני' דרשא אחריתא ע"ש), וכ"מ לכאורה בירושלמי פ"ב דר"ה ה"ו ופ"ק דסנהדרין ה"ב דפריך אדר"ל שהקפיד על שלא נמנה עם המעברין דלא שמיע לי' הא דאר"י מעשה שעיברו השנה ג' רועי בקר, משמע דס"ל דעל פיהן ממש נתעברה (ודלא כדאמרי' בבבלי דלאו ארעוותא סמוך אלא אסתיועי הוא דאסתייע) וכדעת הפר"א כאן, אלא שי"ל מה דאמרי' בירושלמי אח"כ וב"ד הסכים עליהן, הוא דיחויא דדחי דלא שעיברו הרועי בקר רק ב"ד הסכימו וסמכו דעתם להם וכדברי הבבלי דסיועי סייע בהדיי':

(לא) ע"י הנשאר בארץ. עם גדלי' בן אחיקם ולשון המקרא בגדלי' (מלכים ב כ"ה וכן בירמי' נ"ד ה) והעם הנשאר בארץ יהודא וגו' נקט, ובירוש' פ"ק דסנהדרין אמרו אקרא (ירמי' כ"ט) ואל יתר זקני הגולה אמר הקב"ה ביותר הן עלי זקני הגולה חביבה עלי כת קטנה שבא"י מסנהדרי גדולה שבח"ל, ונראה דגרסי' כיותר בכא"ף ור"ל כמיותרין וטפלין הן חשובים עלי נגד מה שבארץ שהן חביבים עלי כעיקר, וז"ש שם עוד החרש והמסגר אלף ואת אמר הכין ור"ל כדמפ"ו שם שחרש ומסגר הן סנהדרין והיו אלף ואעפ"כ קרא להו בלשון יתר זקני הגולה כאלו הן דבר מועט שנתותרו מן הרוב שהן אותן שבא"י שאע"פ שהן כת קטנה חשובין כמרובין ועיקר, וי"ל שזה נרמז ג"כ בלשון הנשאר בארץ, לומר שהן הן אשר חשובין להיות להם שם ושארית בארץ, ולהיותן קדושים וכמ"ש (ישעי' ד) והי' הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו (לכן נאה להם לקדש חדשים ולעבר שנים):

(לב) לא נשאר א' בארץ. לאחר שנהרג גדלי' ולא עבר איש ביהודא נ"ב שנה כמ"ש בשבת (קמז:) ובסע"ר ס"פ כ"ז:

(לג) עלה עזרא וכל הקהל עמו. לישנא דקרא הוא (עזרא ב) כל הקהל כא' ארבע רבוא וגו', ותפס כאן לשון זה לומר שאע"פ שמועטין היו נגד אחיהן שבגולה חשובין הן כל הקהל (וכלשון כל הקהל עמו (ד"ה ב א') האמור בשלמה ששם היו כל קהל ישראל ממש), ושבגולה טפלין להן ולא הי' רשות ליחזקאל לעבר שנה בח"ל, ומשמע דוקא כשעלה עזרא, אבל כשעלה זרובבל תחלה קודם לעזרא לא, והיינו משני שבטלה קדושת הארץ עד שחזר עזרא וקידשה, וכן מפורש בערכין (לב.) למ"ד קדושה ראשונה לא קדשה לע"ל לא חזרה קדושה שני' עד עזרא, וכן בפ"ק דערכין (יג.) נקט סתמא דסליק עזרא וקדיש כו', והיינו דנקט כאן וכל הקהל עמו, להוציא עליי' ראשונה של זרובבל:

(לד) ורצה יחזקאל לעבר כו'. משמע שיחזקאל האריך ימים והי' חי בעליית עזרא עדיין, וכ"מ לפירש"י ביחזקאל ס"ס כ"ט דביום שנצחו פרס לבלשאצר הי' עדיין יחזקאל קיים שעל אותה שעה נאמר עליו ביום ההוא וגו' ולך אתן פתחון פה בתוכם (וע"ל ס"פ ל"ג ומש"ש בס"ד (ושלא כדברי בעל ש"ק והנמשכים אחריו שהקדימו זמן מיתת יחזקאל לבימי נבוכדנצר), וק"ק א"כ הא דאמרי' ספ"ק דמגלה (טז:) שלכן לא עלה עזרא תחלה מבבל מפני שהי' ברוך בן נרי' קיים והי' לומד תורה מפיו, והרי אף כשמת הי' יחזקאל קיים שהי' גדול מברוך בן נרי' והי' יכול ללמוד ממנו ולא לעלות, ושמא י"ל כי יחזקאל מפני זקנותו לא הי' יכול עוד ללמד תורה לאחרים ולא הי' עזרא למד כ"א מפי ברוך בן נרי' רבו:

(לה) הרי ישראל אחיכם כו' יושבים על אדמתם כו'. י"ל דנקט לישנא דקרא (יחזקאל יא) אחיך אחיך אנשי גאולתך ונו' וכל קהל ישראל וגו' אשר אמרו להם וגו' וקבצתי וגו' ונתתי לכם את אדמת ישראל ועשיתי אשר בחקי תלכו וגו', וידרש, שא"ל הקב"ה זה לאחר שעלה עזרא ונגאלו מגלות בבל, שלכן קראם אז ליושבי א"י בשם אחיך אנשי גאולתך, ואמר שנתתי להם כבר אדמת ישראל וקבצתים עלי' ושלהם הוא לעבר את השנה ועשיתי אשר בחקי תלכו חוקות ר"ח וקביעתם וכמ"ש כי חק לישראל וגו' (וכן בהאי קרא דבית ישראל יושבים על אדמתם שמביא כאן, כתיב שם והבאתי וגו' ועשיתי את אשר בחקי תלכו וגו') [י] וי"ל שמפני זה שעלה בדעת יחזקאל לעבר השנה בח"ל אף שכבר עלה עזרא וגלותן לא"י הי' ג"כ גרם למה שנענש ולא נקבר בא"י כמש"ל ס"פ ל"ג ועמש"ש אי"ה, ואולי י"ל גם ביעקב אבינו כן שאמרו לעיל שרצה לעבר השנה בח"ל עד שמנעו הקב"ה, שלכן מת במצרים אלא שבכ"ז העלוהו משם להקבר בא"י, ועי' בירושלמי כלאים פ"ט אינו דומה הפולטה בחיק אמו כו': :

(לו) יעקב מסר ליוסף. נראה דהיינו נמי ממ"ש (בראשית מח) שא"ל יעקב ליוסף אל שדי נראה אלי בלוז וגו' ויברך אותי ויאמר אלי הנני מפרך וגו', דהיינו ראיי' זו שדרשו לעיל שנראה אליו עוד בבואו מפדן ארם וצוה לו לעבר השנה ובירכו על שנכנס בסוד העיבור, ומדסיפר זה ליוסף דרשי' שמסר לו אז ג"כ סוד העיבור, וזהו הברכה שכתוב שם ויברך את יוסף ולא פירש ברכה ליוסף עצמו, שהברכה שמפ"ו אח"כ היא לנערים (ועי' בזהר בלק במאמר הינוקא (קפז:) שהקשה זה ע"ש מה שתי'), אלא שהברכה הוא סוד העיבור שמסר לו ובירכו כמש"ל ביצחק ויעקב [יא] ולפמש"ל אות מ"ב אי"ה דעשרה שליטים נקראים המעברים את השנה שהן שולטים בארץ לשנות סדר ההנהגה כפי שקובעים, יש לדרוש ג"כ ביוסף מ"ש (בראשית מ"ב) ויוסף הוא השליט על הארץ על זה (ורמז לדבר השליט עה"כ בגי' שנ"ה כמנין ימי שנת הלבנה): :

(לז) מת יוסף ואחיו ונתמנעו העיבורין. וחזר המספר ומנין שנמסר לאדה"ר להיות בידו של הקב"ה כקודם אדה"ר, וי"ל שז"ש במתני' ספ"ק דעדיות ובמספר הדורות לפניו הוא הקץ, כי מספר השנים היו אז לפניו לבדו ית', שלא הי' בארץ בעת הגלות מי שיחשוב (ואולי י"ל שנרמז זה במ"ש ואלקים פקד יפקוד שידרש פקידה לשון מספר וחשבון הדורות כל ימי הגלות עד שיעלם אז ימסור החשבון לידם):

(לח) ונתמנעו העיבורין כו' כך עתידין להתמעט כו'. ונצנצה רוה"ק בלשונו של ר"א (שאמרו עליו בירושלמי שלהי סוטה שיצתה ב"ק יש בכם ראוי לרוה"ק ונתנו עיניהם בר"א בן הורקנוס) לחלק בין אחר מיתת יוסף ששנה לשון נתמנעו שנמנעו ובטלו לגמרי אז וחזרו לשמים עד שנמסרה למשה וכדמפ"ו להלן החדש הזה לכם עד עכשיו הי' אצלי כו', ובין סוף גלות הרביעי' ששנה בלשון נתמעט, לומר שלא נתמנעו ונתבטלו לגמרי, רק נתמעטו מסדרן, שנשאר בידינו העיבור שתקן הלל בנו של ר' יהודא הנשיא בימי אביי ורבא כקבלת הגאונים ז"ל, אלא נתמעטו משלימותם הראוי להיות כא"וא בזמנו וכדאי' פ"ק דסנהדרין (יב.) [ועי' במפרש להרמב"ם רפ"ד מה' קדוש החדש שכתב שם ע"ד הרמב"ם שדבר זה מתשרש בפר"א, ולא ביאר באיזה דבר בפרט נתכוון ע"ש]:

(לט) כך הוא עתיד להגלות עלינו בסוף כו'. אפשר רמיזא במ"ש (ירמי' לג) עוד תעבורנה הצאן ע"י מונה, שירמוז מונה הזה למונה וסופר חשבונות העיבור וחדשים (גם י"ל ממלת עוד כמש"ל אות כ"ה בהג"הה):

(מ) עד עכשיו אצלי כו'. ל"ד עד עכשיו מיום שנברא העולם, אלא משמת יוסף כמש"ל:

(מא) מכא"ו שלכם הוא כו'. אפשר ר"ל ע"ד דרשא דספ"ב דר"ה אתם אפי' מוטעים דדרש ר"ע שם, ובפסיקתא דפ' החדש אמרו הוא מסור בידכם ואין אתם מסורים בידו ומייתי עובדא דר' חנינא (ובש"ס דידן ובירושלמי הגי' בזה ר' חייא) דנטל צרור וזרק בו ונבלע במקומו עי' בילקוט בא בשם הפסיקתא, ועי' בירוש' פ"ק דר"ה ה"ו ובשמ"ר ס"פ ט"ו

(מב) בשלשה מעברין רא"א בעשרה כו' שנא' אלקים נצב בעדת כו'. ואין עדה פחותה מעשרה, וגם כדאמרי' פ"ג דמגלה שאין דבר שבקדושה פחות מעשרה, והכא נמי שהי' גלוי שכינה בעיבור שנה כדלקמן בס"פ ודאי הו"ל דבר שבקדושה, ואפילו להזכיר שם שמים אמרו בפ"ז דברכות וספ"ג דמגלה דלאו אורח ארעא לאדכורי פחות מעשרה כ"ש גלוי שכינה, (ולקמן ס"פ אמרי' שהי' ראש הישיבה מזכיר את השם, א"כ הרי כאן הזכרת השם וודאי דבעי עשרה, ועי' בתשובת הגאונים שבס"ס נהרות דמשק סי' נ"ה שכתבו שדבר שבקדושה פירושו הדבר הנעלם שבקדושה, רמזו לגלוי שכינה ע"י קדושה בעשרה), ובשמ"ר פ"ט אמרו עיבור שנה בעשרה ומייתי לה מדכתיב מעשרה שליטי' אשר היו בעיר (וקרי להו שליטים על שהמה מושלים על כוכבי מעלה לשנות כח הנהגתם ע"י קביעותם השנה וכמש"ל אות ט' ומ"ש פ"ק דסנהדרין (יב.) נציב לישנא דירחא כו' אולי יש להסמיכו לענין שליטים דהכא), והדר קאמר דשבעה משיבי טעם הכתוב בס' משלי הן ז' זקנים שהיו נכנסין לעבר השנה לפני שלמה והי' שם שלמה וגד החוזה ונתן הנביא הרי עשרה [יב] ובהגהותיי בשמ"ר שם פי' דטעם הוא לשון עצה, שעיבור שנה קרוי' עצה כמ"ש בחגיגה, ועיקרו מדכתיב בחזקיה (ד"ה ב ל) ויוועץ המלך ושריו לעשות הפסח בחדש השני ואמרו בברכות (י:) שעיבר ניסן, שוב מצאתי שכ"כ בטורי אבן בחגיגה שם: , ואתי' דברי השמ"ר כדר"א דהכא, ופליגא אמתני' דפ"ק דסנהדרין דלת"ק ס"ל בשלשה כת"ק דהכא, ורשב"ג ס"ל בג' מתחילין בה' נ"ונ ובז' גומרין (והכי סתים בירושלמי בפ"ג דחגיגה בשבעה זקנים שנכנסו לעבר השנה ודוקא נקט ז' שמנין זה צריך וע"ש בק"ע שנדחק בחנם), ומפרשי' בגמ' (שם י:) שהן נגד ג' שומרי הסף וה' מרואי פני המלך וז' רואי פני המלך (והפר"א והשמ"ר י"ל דס"ל נגד כל הז' רואי פ"המ וגם הג' שומרי הסף). ואף שיש לדחוק לפרש האי מעברין דהכא בעיבור חדש (וכדמ' קצת ממה שמסיים עלה ב"ק צווחת החדש הזה לכם), ובעיבור חדש תניא בסנהדרין (ע:) שאין עולין לה פחות מעשרה (וע"ש בפרש"י דמשום לפרסומא מילתא הוא דבעי עשרה אבל קידוש סגי בשלשה, וכדאי' רפ"ג דר"ה, ועי' בירושלמי פ"ק דסנהדרין תני שמואל אין קה"ח פחות מעשרה), אבל אין נראה, דהא כולא ענינא בעיבור שנה מישתעי, ובתוס' בברכות (מח.) ד"ה ולית כו' העתיקו בלשון הפר"א מעברין את השנה ע"ש:

(מג) ואם נתמעטו מביאין ס"ת כו'. לשון נתמעטו משמע שבתחלה היו עשרה ונתמעטו אח"כ כגון שיצא א' לנקביו או אונס אחר וכיון דאין עולין לה אלא במזומנים לה כדאי' פ"ק דסנהדרין (יא.) לכן אין יכולין להוסיף אחרים, ועבדי כתקנתא דהכא בס"ת כדמפ"ו, ואע"ג דבשארי דבר שבקדושה הצריכין עשרה אמרי' בירוש' פ"ג דמגלה שאם התחילו ויצאו מקצתן גומרין והביאוהו הפוסקים ז"ל, כאן משום כבוד שכינה ששרוי' ביניהם עבדו מילתא יתירתא שפורסין ס"ת, אבל מדברי התוס' בברכות (שם) שלא הזכירו לחלק בכך, משמע דס"ל שאפי' לכתחי' אם אין שם עשרה עושין כן ע"י ס"ת (והוא כענין ט' וארון מצטרפין דשם (מז:), ולשון נתמעטו אולי י"ל לפ"ד התוס' שנתמעטו היודעים בסוד העיבור בדור ואין לקבץ עשרה מהם, ולולי דברי התוס' (וגם שמצאתי בילקוט המכירי כ"י בתהלים פ"ב ובס' המנהיג לאבן הירחי ה' תפלה שע"ט שהביאו הגי' נתמעטו מעשרה כלשון הפר"א), עלה בדעתי שתיבת נתמעטו ראוי להגיה נתייעצו (גם י"ל נתייעטו בלשון ארמי היינו נתייעצו), ופירושו שנטלו עצה יחד והסכימו לעבר השנה (וכמש"ל בהג"הה באות שלפני זה שעיבור שנה קרוי עצה), אז היו מביאין ס"ת ופורסין לפניהם פי' גוללין לפניהם למצוא בפ' החדש הזה לכם להסתכל בפרשה ולקרות בה (ולפ"ז י"ל הא דמסיים וראש הישיבה מזכיר את השם הוא כעין ברכה על הקריאה, וכמ"ש כי שם ה' אקרא הבו גודל וגו' ודרשוהו פ"ג דברכות (כא.) על ברכת התורה, וכשהיו זוכין היו שומעין הב"ק צווחת פסוק ויאמר ה' כו' שהוא קול התורא בתורה הפרוסה לפניהם בפ' זו):

(מד) ופורסין אותו לפניהם. עי' בתוס' ברכות (מח.) הנ"ל שכתבו ואין מזכיר שם (בפר"א) שיהא הקטן אוחז ס"ת כו' (כמו שהיו מביאין ראי' מהפר"א לצרף קטן עם חומש בידו לעשרה), ואין לשונם מבורר יפה, שהי' להם ז"ל לומר בפשיטות שאין נזכר כאן כלל קטן (וכן מצאתי הלשון באמת בלשון ר"ת הכתוב בתשו' הגאונים שבס"ס נה"ד סי' קצ"ד וז"ל ואין מזכיר שם קטן שיהא אוחז הס"ת להצטרף בין שניהם לעשרה אלא משמע דהתם מועיל ס"ת בלא קטן, עכ"ל), גם כיון דאין עולין לה אלא במזומנים לה ודאי לא היו מזמנים קטנים ולא היו מניחים קטני' ליכנוס שם, והרי טרוד תרעא באפי ר"ל פ"ג דסנהדרין (כו.) וכ"ש קטנים:

(מה) ונעשים כמין גורן עגולה. כדתנן פ"ד דסנהדרין (לה:) סנהדרין היתה יושבת כקרן עגולה כדי שיהיו רואין זא"ז ומייתי שם בגמ' (לו:) מדכתיב שררך אגן הסהר, וכאן לענין עיבור השנה חדש א' כדי להשוות שנות לבנה לחמה, מידרש שפיר אגן הסהר על הלבנה ועל העיבור כמש"ל פ"ז אות נ"ח (וכאן י"ל עוד דאל יחסר המזג רומז שלא יחסר "המנין "מן "ז' "ג' ר"ל מעשרה, וחילקם לז' ולג' כמש"ל אות מ"ב דהני עשרה הן ז' רואי פני המלך וג' שומרי הסף):

(מו) עגולה. וזהו שקבעו במטבע ברכת קביעות החדש שבמס' סופרים פי"ט ה"ט וה"יא אשר בעגולה (כלומר ע"י הזקנים היושבים בעגולה, ובתוס' ברכות (שם) העתיקו בפר"א יושבין בעגולה ואין שם מלת בגורן כלל) גידל דורשי הורים כו' [יג] והיא על סדר א"ב וצ"ל כפי הנוסחא הישנה שבספרים הורים ולימדם זמנים חדשים טובים ירח כליל לבנה מינה נבונים כו' שבהם תיקן אותות חדשים כו', אבל הגר"א ז"ל בהגהותיו שם הגיה באופן שנשתנה סדר א"ב, והוא תימא, וכבר שמעתי בשם תלמידו הגדול הגאון מוהר"ח מוולאזין זצ"ל שתמה בזה: , והזכיר ברכה זו הרמב"ן ז"ל בתה"א שער ההתחלה (נ' ע"ג) והר"ן פ"ק דכתובות הביא דבריו בקצרה (ונשתבש שם בדפוס תחלת לשון הברכה ע"ש בהגהת מהר"ם טיקטין):

(מז) ויושבין הגדול לפי גדלו כו'. אפשר משום דאמרי' בב"ב (קכ.) בישיבה הלך אחר חכמה במסיבה הלך אחר זקנה (ונ"ל דנפקא לן הא דבמסבה אחר זקנה ממ"ש (בראשית מג) וישבו לפניו הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו, אע"ג דהוי בהו דהוי מפלגי בחכמה כיששכר), וקמ"ל דכאן הי' נוהגין בה כישיבה שהולכין אחר חכמה לישב הגדול בראש:

(מח) ונותנין פניהם למטה לארץ. פשוטו הוא לתפלה וכענין שכתוב במשה ואהרן ויהושע ודוד כשהתפללו על ישראל, גם י"ל שמפני אימת שכינה שהיו מקבלים עליהם שתשרה ביניהם באותה שעה, וכענין מ"ש בירידת האש (ויקרא ט כ"ד) וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם וביחזקאל (א' כ"ח) ואראה ואפול על פני (ומזה הטעם כשהיו שומעין שם המפורש יוצא מפי כה"ג היו נופלים על פניהם מאימת השם ושכינתו הנגלית בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וגו', וכאן ג"כ שראש הישיבה הי' מזכיר את השם אח"כ, אולי הי' הנפילה על פניהם הכנה לזה לקבל עליהם עומ"ש בעת ההזכרה, ועמש"ל פ"ד אות נ"ה):

(מט) ופורסין כפיהם לאביהם שבשמים. זה ודאי מורה שבתפלה היו עסוקין, שכן הי' דרכם להתפלל בנשיאת כפים כמ"ש אונקלוס (בראשית יד) הרמותי ידי אל ה' ארימית ידי בצלו, ועי' בזהר ר"פ יתרו (סז.), וכדכתיב נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים [יד] וממקרא זה הוא שיצא הלשון דכאן לאביהם שבשמים. וכן בר"פ אין עומדין כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים, ונ"א גרסי' שם שיכוונו לבם למקום, ועי' בשנות אליהו להגר"א שם שפי' כגי' ראשונה, ועמש"ש בס"ד בחידושיי לברכות שם: , וביבמות (קה:) ילפינן מהאי קרא שהמתפלל צריך שיתן לבו למעלה ועיניו למטה, וכן הי' כאן ונותנים פניהם למטה לארץ ועם פרישת הכפים היו מכוונין לבם למעלה כלישנא דקרא נשא לבבנו אל כפים:

(נ) מזכיר את השם. אפשר היינו ברכה על מצות עיבור שנה (או על קה"ת כפי מש"ל אות מ"ג בסופו), וקרי לברכה לשון מזכיר את השם כדאשכחן במתני' דמעשר שני פ"ה דמייתי בברכות (מ:) ולא שכחתי מלברכך ולהזכיר שמך עליו, ולקמן ס"פ כ"א ויזכיר את שמך הגדול כו' וכן פנ"ב והזכיר עליהן את השם כו' משמע שהוא הזכרת שם המפורש:

(נא) ושומעין ב"ק כו'. אפשר הני עובדי דמייתי בסנהדרין (יא.) שהיו מסובין בעליית בית גורי' ביריחו כו' וביבנה ונתנה עליהן ב"ק מן השמים יש כאן א' שראוי שתשרה עליו שכינה כו', זה הי' מעשה כשעלו לעליי' לעיבור שנה (כדאי' שם ובפ' בן סורר (ע:) שהיו עולין לעליי' בעיבור שנה וקה"ח), והיינו דמייתי' להו שם בענינא דעיבור שנה (ולא משום איידי דשבחי' דשמואל הקטן שם תחלה לחודי' מייתי להני עובדי), ומשום שאמר ר"ג על שמואל הקטן ראויים כל השנים להתעבר על ידך, מייתי עובדא דב"ק שאמרה בעת שהיו נכנסין לעיבור שנה בעליי' בפ"א, הרי שהיו ראוין לעיבור שנה כיון ששמעו הב"ק (דהא מסיים כאן ומעון הדור אין שומעים כו'):

(נב) שצווחת ואומרת בלשון הזה החדש. אף דכאן בעיבור שנה קאי וכמש"ל סוף אות מ"ב, מ"מ שייך בי' החדש הזה לכם, שהרי היו מוסיפין חדש (וכל עיקר העיבור הי' להשוות היקף הלבנה בחדשי' לחמה), ואמר הב"ק ע"ז שהדבר נמסר להם כראוי:

(נג) ומעון הדור אין שומעין כלום. בימי ר"א עדיין היו משתמשין בב"ק כדאי' בעובדא דתנור של עכנאי בב"מ (נט:) וכן בההיא דבעליי' ביבנה שבירושלמי שלהי סוטה ופ"ג דע"ג וספ"ג דהוריות תני שר"א היה שם עם שמואל הקטן והב"ק אמר יש בכם שנים שראויים לרה"ק אלא שאין דורם זכאי לכך ונתנו עיניהם בר"א, ואפשר היא הוספה אחר ר"א בימי האמוראי' כשעדיין היו מעברים שנים בא"י עד ימי הלל בנו של ר"י נשיאה שהי' בימי אביי ורבא, ואז אפשר לא היו הדורות ראויין עוד אף לב"ק:

(נד) שנא' אשרי כו' באור פניך וגו' באור פניו כו'. כמ"ש בויק"ר פכ"ט שהקב"ה הי' מצמצם שכינתו ביניהם ומאיר פניהם (ונכון יותר לגרוס עיניהם וכמש"ש אם טעו כו' מאיר עיניהם לחזות משרים בהלכה, וז"ש יהלכון), ולשון יודעי תרועה אולי יתפרש לענין העיבור, כמו שהיו תוקעין בקידוש החדש כדאמרינן בסנהדרין (מא:) חד שיפורא כו' ובספ"ד דנדה (לח.) שיפורא גרים וכדי לפרסמו (ועל שם תקעו בחדש שופר) כמו כן אפשר היו תוקעין לעיבור שנה לפרסמו:

(נה) באור פניו כו'. כמ"ש בשמ"ר פט"ו שהי' אור יוצא מבהמ"ד ובא לפניהם והיו יודעים שנתרצה להם ה' (משמע שמכוין לדרוש לפ"ז יודעי תרועה לשון ריעות ואהבת רצון) שנא' זרח בחשך אור לישרים, ועמש"ש בהגהותיי בס"ד:

(נו) על ג' כו'. תוספתא פ"ב דסנהדרין ומייתי' לה בש"ס שם (יא:) ועל העשבים דכאן נראה דהיינו על האביב דהתם:

(נז) הגיעו ב' ולא כו' על העשבים א' כו' על התקופות אם נפרש לשון הגיעו שהגיעו הסימנין לעבר עליהן כפשט הלשון, ומשמע דה"ק שלפעמים מעברים על אחד ואיזהו על סי' דתקופות, ולפעמים אין מעברין על שנים ואיזו הן על אילנות ועשבים, ואתיא כרשב"ג בסנהדרין (י"ב.) דאמר על התקופות וכהך סברא בבעיא שם דעל התקופות מעברין קאמר (וכ"פ הרמב"ם בפ"ד מה' קה"ח מכח סוגיא דהתם (יב:) דאין מעברין את השנה אא"כ היתה תקופה חסרה כו' (וע"ש בפרש"י' וסוגיא דפ"ק דר"ה (כא:) ודלא כהשגת הרמ"ה), אלא שיקשה לנו א"כ ג' סימנין למה נאמרו לעיבור, כיון דעל ב' דאילנות ועשבים אין מעברין ועל א' דתקופות מעברין לחודי' א"כ הרי הדבר תלוי רק בתקופות לחודי' (אם לא לסעד בעלמא כדאמרי' שם (יא.) בגדיים וטלאים), ועוד הא דתני על ב' אין מעברין אתיא דלא כחד מתנאי בש"ס שם (אם לא שנפרש דרשב"ג דקאמר על התקופה ה"ק על התקופה לחודי' דוקא ולא על ב' האחרים ופליג בהא נמי על ת"ק, והכא כולי כרשב"ג), וקרוב שיש כאן ט"ס וצ"ל להיפך הגיעו ב' ולא הגיע א' מעברין על האילנות ועל עשבין הגיע א' ולא הגיע שנים אין מעברין על התקופות ור"ל דברישא דמעברין על הב' תני לרבותא אפי' הב' שהגיעו הן אילנות ועשבין ותקופות השלישי שלא הגיע, ובסיפא דעל אחד אין מעברין נקט נמי לרבותא שאפי' אותו האחד הוא התקופה ולאפוקי מדרשב"ג, והרב ר"מ ברלין פי' דהאי הגיעו דהכא אין פי' הגיעו הסימנין לעבר עליהן, אלא אדרבא פי' הגיעו בזמנן כסדרן שלא יהי' בהן סימן המצריך לעבר עליהן, ולפ"ז יתפרש כפי הנוסחא שלפנינו דכשהגיעו שנים בזמנן ורק א' לא הגיע אין מעברין עליו ומפרש בין שהא' שלא הגיע הוא אילנות או עשבין (אבל על התקופה לחודי' מעברין כרשב"ג וכדמשמע מדתני להלן אם נכנסה התקופה כו' מעברין), אבל אם הגיע א' ולא הגיעו שנים מעברין על שני הסימנין שלא הגיעו בזמנן (ואפי' הב' הן אילנות ועשבים), והא דעל התקופות הוא נמשך למטה לאם נכנסה שחוזר ומפרש מאי על התקופות שאמרנו אם נכנסה כו'.

(נח) מעשרים יום של תקופת טבת ולמטה מעברין כו' ולמעלה אין מעברין כו'. בתקופת טבת אמרי' פ"ק דר"ה (כא.) אי משכא עד שיתסר בניסן, רק לגבי תקופת תשרי הזכירו בסנהדרין פ"ק (יג.) כ' יום לר' יוסי אליבא דשמואל ור' יהודא דברייתא וטעמא התם דס"ל מקצת חג בזמן האסיף, אבל כאן בתקיפת ניסן דהקפידא משום שמור את חדש האביב שמור שיהי' אביב בזמנו, א"כ לא שייך לומר דליהני בזה מה שמקצת חג הפסח יהי' בתקופת ניסן (דהיינו אם תקופת טבת מעשרים ולמעלה שהוא בי"ט בטבת ותקופת ניסן בכ"ב בניסן שהוא ז' של פסח, ואי אמרי' יום תקופה מתחיל י"ל מעשרים ולמעלה ועשרים כלמעלה), ועוד צ"ע דאפי' מעשרים ולמעלה שחלה תקופת טבת בי"ט מ"מ ליעברוה משום תקופת תשרי שתהא חלה בסוף תשרי לאחר החג וליכא חג בזמן אסיף תקופת השנה (ועי' השגת הרמ"ה על הרמב"ם שם), ע"כ הדבר קרוב דהא דתני הכא תקופת טבת ומעשרים חדא מיניי' ט"ס, דאי גרסי' תקופת טבת ומשום ניסן ואביב (וכדמשמע מענין המאמר דמיירי בתקופת ניסן שעלי' מדבר בכולי' פירקא), צריך להגיה בט"ז במקום בעשרים וכדברי הש"ס ספ"ק דר"ה, ואי גרסי' כ' ע"כ צריך להגיה של חדש תשרי במקום טבת וכסוגיא דסנהדרין הנ"ל:

(נט) מחזור העיבור מי"ט שנה. בגנת אגוז (מ"ו א) ביאר שזה נרמז באותיות ט"י של א"ב, ומפני שמי א' עד ז' נרמז היקף מחזור חמה כ"ח (ומן א' עד ו' היקף מחזור לבנה כ"א) וכמש"ל פ"ו ופ"ז בס"ד, לכן אותיות ט"י רומזין שלי"ט שנה משלימין למלאות להשוות היקף חמה ולבנה ע"י העיבורין:

(ס) וז' מחזורין קטנים כו'. והן ז' שנים מעוברות שבמחזור של י"ט שבכ"א מהן משתוה הלבנה לחמה מעט ולא בשלימות, לכן נק' מחזור קטן:

(סא) יש מהן משלש כו' משתים כו'. יש שמעברין השלישי' ויש שמעברין השני' ובין עיבור לחבירו הפסק שנה א':

(סב) שלש שלש ושתים ושלש שלש שלש ושתים. כצ"ל למנהג שלנו לעבר גו"ח אדז"ט, וניסחת הספרים משובשת שאינה עולה יפה אף למנהג בני מזרח שהביא הר"י ישראלי ביסוד עולם מאמר ד' פי"ד שמעברין בה"ז גו"ח:

(סג) והיתה שנת ט"ו למחזור הגדול. לפמש"ל פ"ז דמח"ג של לבנה כ"א שנה, ויצ"מ הי' ב' אלפים תמ"ח כדאי' פ"ק דע"ג ובסע"ר, א"כ בע"כ האי ט"ו ט"ס הוא וצ"ל י"ב שכן עולה החשבון וכ"מ אח"כ שהגיה בהגהות המלהגר"א, ועי' תשובת מעיל צדקה סי' כ"א:

(סד) שנת י"ז לשנות מחזור העיבור, ג"ז ט"ס וצ"ל ט"ז, וכן מבואר ביסוד עולם מאמר ד' פ"ב בלשון ר' אברהם ב"ר חייא הנשיא מ"ס העיבור (ויש שם ג"כ ט"ס שכתוב למחזור קכ"ג וצ"ל למחזור קכ"ט) ע"ש, ואם כנוסחת הספר שהיתה שנת י"ז א"כ היתה מעוברת לסי' גו"ח אדז"ט, ומדברי סע"ר פ"ג בחשבון י"ב חדש של מכות מצרים מבואר שהיתה פשוטה ע"ש, ודע שבפסיקתא דפ' החדש בסופה אי' אר"ש בר נחמני שנה שיצאו ישראל ממצרים היתה התקופה בליל ה' בתחלת הלילה ומולד הלבנה הי' ביום ד' בחצות היום והתחילו חדש הלבנה (דאיקבע ירחא בחמישי כדאי' בשבת (פז:) ועמש"ל פ"ט ופמ"ב ופמ"ו), וחדש התקופה בליל ה' שוין (והובא קצתו בילקוט פ' בא), וצ"ע טובא לכוין החשבון, ועמ"ש בהגהותיי לב"ר רפ"ו: