ביאור הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר נג

(א) המספר לשון הרע. כו'. הוא פתיחה לדרשא דותדבר מרים ואהרן במשה דדרש להלן בפרקין ובפרק שלאחריו:

(ב) אין לו חלק לעו"הב כו' אותו אצמית. דרש כדאמרינן פ"ב דערכין [טו:] לצמיתות לחלוטין. ודריש לי' לענין שלחלוטין הקב"ה מרחיקו אף מהעוה"ב (וי"ל דז"ש שם אח"ז לבקרים אצמית וגו' פי' בקר הוא עו"הב הדומה לבקר וכן תרגם המתרגם שם (נגד העוה"ז הדומה ללילה, כדלעיל פל"ד וריש פסחים ובכ"מ), גם לאותה שעה אצמית כל רשעי ארץ האמורין למעלה בלשון אצמית), וכן מצאתי בברייתא ד"א רבה פ' בתרא ר"י אומר כו' והמספר לה"ר אין לו חלק לעוה"ב, וכן מנאו הרמב"ם פ"ג מה"ת ה"ו באותן שאין להם חלק לעו"הב (והמפרשים שם לא הראו מקומו). ובפ"ז מה"ד ה"ג כתב אמרו חכמים על ג' עבירות נפרעין מן האדם בעוה"ז ואין לו חלק לעו"הב ע"ג ג"ע ש"ד ולה"ר כנגד כולם עכ"ל, והא דנפרעין הוא ברייתא בתוספתא וירושלמי פ"ג דפאה ואדר"ן פ"מ, ותני בה נפרעין בעוה"ז והקרן קיימת לעו"הב (והסמ"ג לאוין י' העתיק בשם התוספתא כלשון הרמב"ן ז"ל ע"ש, וצ"ע), וכמדומה שהרמב"ם ביאר לשון זה דאין לו חלק לעו"הב מדעתו ז"ל ע"פ שיטתו הנראית מפשט דבריו בפ"ח מה' תשובה שכל חייבי כריתות אין להם חלק לעו"הב, וא"כ ע"ג וג"ע וש"ד שהן חייבי כריתות ומב"ד (אע"פ שלא נכתב כרת בש"ד מ"מ וכי תעלה ע"הד שתהא קלה מחייבי כריתות) לדעתו אין להם חלק לעו"הב וכ"ש לה"ר ששקולה כנגד כולם (והא דלה"ר שקולה כג' אלו מייתי לה בערכין משמי' דתנא דבי רבי ישמעאל) וגם דס"ל כמ"ד בערכין [שם] בלה"ר שכבר כרתו דוד ברוה"ק, כמו שנראה מלשונו בה"ד שם, והו"ל כחייבי כריתות, אבל באמת נראה מש"ס דידן בערכין דפליגי בה, דרחב"ח אמר סיפר יש לו תקנה בד"ת (והכי משמע דס"ל לר' יוחנן ור' חנינא בירושלמי פ"ק דתענית ה"א דאמרינן שם חד בר נש אחטא בלישני' [פי' חטא בלשונו בלה"ר, ופי' המפרש איננו נכון] אתי לקמי' דר"י ושלחי' לגבי ר"ח וא"ל זיל תהי בך [חזור ממעשיך הראשונים ותקבל עליך שלא לספר לה"ר עוד] ולעי באורייתא דכתיב מרפא לשון עץ חיים, ועיין ריש דב"ר ובהגהותיי שם בס"ד), ואפי' מאן דאמר סיפר אין לו תקנה שכבר כרתו דוד ברו"הק, היינו אין לו תקנה להנצל מהעונשים, אבל מ"מ יש לו חלק לעו"הב, לפמ"ש הרמב"ן בתה"א שער הגמול בארוכה שכל חייבי כריתות יש להם מלק לעו"הב (ואין לה"ר מהמרגלים דתנן בפ' חלק [קח] שאין להם חלק לעו"הב וחטאם לה"ר היה ומינייהו ילפינן בערכין שם לענין לה"ר, דמרגלים שאני, שגרמו קלקול לכ"י שמתו במדבר, גם אמרו עליהם שדבר גדול דברו כי חזק הוא ממנו שאפי' בע"הב כו', גם כפרו בנבואה של משה, לכן היה ענשם גדול כ"כ), וממאי דלא תני להו בחלק באלו שאין להם חלק לעו"הב, אין ראיה, דהתם תני ושייר הרבה כמ"ש התוס" סוטה [ה.] ד"ה כל וכו' ע"ש, ויש עוד הרבה שלא הזכירו התוס' ומנאם הרמב"ם בפ"ג מה' תשובה, ולקמן בפ' בתרא הלשון המספר לשון הרע אין לו רפואה וכלשון הש"ס בערכין שם (ובמנ"המא סי' ג"ב הביא מאמר הפר"א דכאן נמי בגירסא זו אין לו רפואה ולא כגירסא דידן אין לו חלק לעו"הב), ובמעשה תורה שבס"ס ר"ח שער שלשה תני שלשה אין להם סליחה כו' ולה"ר כנגד כולם, ובאג"ב פ"ג (וע"ש פע"ח) אפי' הוא מת אין מכפרים לו כו' מדואג שאין לו חלק לעו"הב (אך י"ל מדואג ולא כדואג ממש), והיינו רק לענין שנפרעין ממנו בעו"הב ואין להם תקנה בתשובה בעו הז להנצל מהעונש, אבל אחר שקיבל את העונש בעו"הב יש לו חלקו:

(ג) וכתוב א"א ארור וגו'. לא בא להוכיח מזה שאין לו חלק לעו"הב (או שאין לו רפואה כגי' המנו"המא), דאטו כל הני דכתיבי בארורים אין להם חלק לעו"הב (ובסוטה [לז.] פרכינן ארור האיש אשר יעשה וגו' בארור סגי לי', משמע דארור קיל מעונש מיתה שאינו כ"א קללה. ומשמע ממילא שאין בכללו שלא יהיה לו חלק לעולם הבא), אלא מייתי לה דאית בי' אזהרה מ"הת מהאי קרא (וגם לפרושי' לקרא דמכה רעהו בסתר, דהיינו מכהו בשוט לשון בסתר, ושלא נפרש כפשוטו), וגם משום שרוצה לסיים ע"ז דרשא דנחש כמשית"ל אי"ה:

(ד) אדע לך כו' מהנחש כו' ואררו כו'. לפשוטו מביא ראיה שכן הוא פי' ארור מכה רעהו בסתר (ולא כפשוטו) כדמצינו שאירר הקב"ה את הנחש, וי"ל עוד דמייתי ראיה לענין שאין לו מלק לעו"הב או שאין לו רפואה, וכמ"ש בב"ר פ"כ ור"פ צ"ה ובשוח"ט מזמור א' (ועיין ירושלמי קדושין רפ"ד) דהכל מתרפאין לע"ל חוץ מן הנחש שנאמר ונחש עפר לחמו (אע"פ שלא יזיקו עוד וכמ"ש לא ירעו וגו' ושעשע יונק על חור פתן (ועיין ת"כ בחקותי ע"פ והשבתי חיה רעה), מ"מ לא יתרפא מקללתו לאכול עפר גם לע"ל ועיין בפ' פקודי [רסז:] במדורין), ובאג"ב ס"פ ע"ח לע"ל הכל מתרפאין והנחש אינו מתרפא כו' ואף לע"ל הנחש עפר לחמו וכשם שהנחש אין לו רפואה כך האומר לה"ר על חבירו אין לו רפואה לע"ל וכן דוד אומר מלשני וגו', ויש להוסיף עוד דהיינו דמייתי ועפר תאכל כ"י חייך דמן כל ימי חייך מרבינן גם לע"ל וכדדרשינן ספ"ק דברכות:

(ה) שהלשין לאדם ולעוזרו. שא"ל לה"ר על בוראם כדלעיל פי"ג ע"ש, ובב"ר פי"ט ובכ"מ אמרו שאמר דלטוריא על בוראו כל אומן שונא כו' מאילן זה אכל כו':

(ו) ואמרו היש כח כו'. מפרש חטא מתאוננים שלא נתפרש בתורה בהדיא (וע"ש בספרי שדרשוהו בכ"פ) שהוא היה כענין לה"ר כדכתיב בתהלים וידברו באלקים (וכמו בפ' חוקת וידברו באלקים ובמשה שאמרו שם ברבה שספרו לה"ר, ולכן נענשו בנחש, וע"ל ר"פ מ"ד), וכתיב שם לכן שמע ה' ויתעבר ואש נשקה ביעקב, הרי מפורש שם דזהו חטא מתאוננים שנענשו ותבער בם אש ה':

(ז) וידברו באלקים אמרו היוכל וגו'. בילקוט תורה שמיני רמז תקכ"ד כתוב קרא [דפ' חוקת] וידבר העם באלקים וגו' (ונדחק בז"ר שם), וט"ס הוא וצ"ל כדהכא:

(ח) שהלשינו בכבודו ומכבודו שהוא אש אוכלה אש שילח בהם אש לאכלה כו'. כ"ה בילקוט שמיני שם וכצ"ל, ור"ל כמ"ש ומראה כבוד ה' כאש אוכלת וגו' [שמות כד] ופירשו כאן דהיינו אש אוכלה אש, כמ"ש ספ"ק דיומא [כא:] אש אוכלת אש דשכינה [א] וענין ההלשנה בכבודו נראה שדברו במדת מלכותו ית' שהוא שם אלקים (ומ"ש היוכל אל וגו' מתפרש ג"כ במ"ל, כמו קרא דאל זועם שפי' כן בזוהר בכ"מ) ואמרו הן הכה צור ויזובו מים שהן ה' חסדים וע"י הכאה בצור שהוא מ"ל הגם לחם יוכל וגו' אם יכין שאר וגו' שזה תלוי בה' גבורות ממותקות (שמשם הבשר והמזונות שקשין כקי"ס), ואמרו שבמדבר שהוא מקום שליטת הדין (עמש"ל ריש פמ"ד בארוכה) אין כח ח"ו במ"ל לתקן ה' גבורות שמה, וז"ש היוכל אל לערוך שולחן במדבר, ששם החסד שבמ"ל לא יוכל לערוך שולחן התלוי בגבורות כמו שנתן מים התלוי בחסדים, במקום הדין, וז"ש כי לא האמינו באלקים ולא בטחו בישועתו, שישועתו הן ה' גבורות ממותקות וע"ש נקראת השכינה י'ש'ע'ה בגי' שכינה ולכן נאמר כאן וינסו וגו' שהוא כענין נסיון דמסה היש ה' בקרבנו כמש"ל ריש פמ"ד בס"ד ע"ש: .

(ט) סביב שנאמר כו' בקצה המחנה. דרש בקצה בכל קצותיו סביב אכלה אש (ואפשר יליף האי ותבער בם אש מדכתיב אש לפניו תלך ותלהט סביב וגו' [תהלים צג], או דיליף האי ותבער בגז"ש מדכתיב ותלהטהו מסביב וגו' ותבער בו [ישעיה מב]), היפוך מה שבתחלה כשהיתה שכינה מחופפת עליהם כתיב חונה מלאך וגו' סביב וגו', וכמ"ש בזוהר ר"פ וישלח [קסו.] דא שכינתא כו' ע"ש:

(י) משה רבינו תננו כו'. מפני שכתוב כאן ויצעק העם אל משה מה שלא נאמר בשום צרה שבאה עליהם. לכן דרש שהיתה קשה עליהם מכל צרות שבעולם (וכמ"ש בספרי שהיתה קופלת בם מתחתיהם כו' ע"ש), והיו צועקין ובוחרין בכל מות אחר שבעולם, אך לא באש אוכלה הזאת, ונקט לשון כצאן לטבחה שהוא ענין מגפה כדלעיל פמ"ה עיין מש"ש בס"ד, ועיקר הענין מפני שראו אש זה ירדה מן השמים, וידעו שהיא היתה מאש אוכלה אש שראו בסיני בעת שמחת לבם ואעפ"כ לא יכלו לעמוד בה ואמרו פן תאכלנו האש הגדולה וגו' וכתיב כי יראתם מפני האש וגו', עאכ"וכ עתה שירדה בחרון אף, המה ראו נבהלו נחפזו לצעוק אל משה ותבחר נפשם כל מות שיהיה אך לא מורא האש:

(יא) ראה משה כו' עמד והתפלל עליהן. ר"ל כמ"ש בספרי שם יכול שעיכב ת"ל ויתפלל משה יכול שעיכב המקום ת"ל ותשקע האש, ודרש לה מדכתיב ויתפלל משה אל ה' סתם ולא כתיב מה היתה התפלה (ולקמן [פרשת בחקותי] גבי נחש כתיב תחלה שהעם א"ל התפלל בעדנו ויסר מעלינו את הנחש, וע"ז נאמר ויתפלל משה בעד העם) לומר שמיהר וקיצר בתפלתו וענהו ה' במענה פיו ולא עכבו לגמור תפלתו אלא מיד שהתחיל להתפלל שקעה האש, וכמ"ש במכילתא ר"פ בשלח מה תצעק אלי בני נתונים בצרה ואתה מאריך בתפלה, שעת לקצר.

(יב) שנאמר ויתפלל משה כו'. כצ"ל.

(יג) שקעה בארץ ולא חזרה כו'. כמ"ש בספרי שם אלו חזרה לשמים היו חוזרים לקלקולם [פי' היו חוזרים ומכבידים לבם לחטוא] אבל עתה שחזרה לאוהל מועד היו רואים אותה כל שעה ויראים פן תצא ותאכל בם, שהיתה מתוקדת תמיד על המזבח, וז"ש בתדא"ר ספ"א לכך נאמר אש תמיד תוקד וגו' משל לאדון שנטל את הרצועה ואמר לעבדו בזה אני מכה כו' ע"ש ובהגהותיי שם בם"ד, ועיין זוהר צו [כז:]:

(יד) נכנסה לאוה"מ. והא דאמר ששקעה בארץ וכדכתיב ותשקע האש, צ"ל ששקעה במקומה בארץ, ודרך תחת הקרקע הלכה עד לאוהל מועד ושמה יצאה מהארץ ונכנסה לאוה"מ, וכדאיתא בספרי שם אלו חזרה לאחת מכל הרוחות היתה קופלת כל אותו הרוח, לכן נכנסה לאוהל מועד דרך תחת הקרקע:

(טו) וכל הקרבנות כו' במדבר כו'. מדנקט במדבר משמע דשלא במדבר אש אחרת היתה, ואתיא כר"נ בזבחים [סא:] דס"ל אש שירדה בימי משה נסתלקה בשילה, ואחר כך בימי שלמה חזרה וירדה (וכן משמע דס"ל לתנא דתו"כ שמיני פסקא ל"א עיי"ש), ואע"ג דמשמע לר"נ נמי בשילה הוא דנסתלקה הא בגלגל עדיין היתה במקומה, וכן כשחרב משכן שילה ובאו לנוב וגבעון וחזרו להקריב על מזבח שעשה משה חזרה למקומה (והיינו דתני ר' נחמיה בויק"ר ספ"ז קרוב לקי"ו שנה היתה האש מתוקדת בו, וט"ס הוא וצ"ל לק"י, והיינו ל"ט במדבר וי"ד דגלגל ונ"ז דנוב וגבעון, וכדאיתא בשלהי זבחים [קיח:] ועיי"ש), צ"ל דכאן קאמר במדבר, לומר דכל זמן שהיו שרויין במדבר היו יראים מן האש שהיתה על גבי המזבח:

(טז) ותרד אש אין כתיב כאן אלא ותצא אש. לכאורה משמע שר"ל שזו האש היתה אותה ששקעה במתאוננים, אבל הוא תמוה, דירידת האש על המזבח היה באחד בניסן, כדמנינן לי' בסע"ר ובשבת [פז:], ומעשה מתאוננים היה באייר אחר שנסעו מסע ראשון בכ' באייר עיין תענית [כט:], וכ"מ אח"כ שתמה בז"ר סדר שמיני ע"ז, ונראה דה"ק דלהכי כתיב ותצא אש ולא ותרד אש כדכתיב בימי שלמה [ד"ה ב ז] והאש ירדה מן השמים, וכן באליהו [מלכים ב א] כתיב ותרד אש מן השמים ותאכל (וכשירדה האש מן השמים בימי אליהו על המזבח בהר הכרמל כתיב ותפל אש ה' [שם א יח], יש לומר שנפלה פתאום תיכף כשאמר ענני ה' ענני ולא הרגיש לראות בירידתה כלל, א"נ יש לומר מפני שהיו עובדי הבעל לא זכו לראות בירידת האש מן השמים), להורות דכאן במדבר שהיה מראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר, משם יצאה האש (ודנקט לעיל מן השמים, לאו דוקא), וכמו כאן דכתיב ותבער בם אש ה', מדלא כתיב לא ותרד ולא ותצא אלא אש ה' הידועה שהיה לעיניהם בראש ההר, משם יצאה האש ובערה בהם, וכן כששקעה שקעה באוהל מועד שהיתה מאותה האש עצמה מדלא כתיב בה ותרד אלא ותצא, כן נראה לדחוק לשון המאמר:

(יז) ותצא אש מלפני ה'. בילקוט שם וגם בסדר בהעלותך (אלא שבסדר בהעלותך יש ערבוב בלשון, שערבו במאמר הפר"א דכאן מאמר אחר בשם ר' אייבו, שלפי הנראה הוא לשון ילמדנו, וכן מצאתי אח"כ בס"ד בילקוט ואתחנן רמז תתי"ג שהביא מאמר זה דר"א בשם ילמדנו עיי"ש) גרסינן ואותה האש ירדה ואכלה בני אהרן שנאמר ותצא אש מלפני ה' [עיין בפי' הרמב"ן שם) והיא האש שאכלה לעדת קרח כו':

(יח) מאותה האש. אפשר רמז לדבר מדכתיב ואת האש הגדולה הזאת לא אראה עוד ולא אמות [דברים טו] משמע דבשעת מיתה רואים האש, וענין האש נראה כמ"ש לעיל פ' ל"ד ובת"כ ר"פ ויקרא וספרי בהעלותך שאין הנשמה יוצאה מהגוף עד שרואין השכינה, ומזה נמשך ענין האש והיא אש קדושה (ואפשר מזה נמשך ענין עמודא דנורא דאפסיק לכמה צדיקים במיתתן וכן אשא דהוה בביתא דרשב"י כולי' יומא כשנפטר כדאיתא באדרא זוטא) וככל הני שבמאמר זה, ועיין זהר ויחי [ריח:] שלהובא דאשא כו', אבל לא מסתבר לומר שהוא מענין שיטותא דנורא דמה"מ בשלהי מועד קטן [כח.] ובזוהר נשא [קכו:]:

(יט) וכי כושית היתה והלא צפורה היתה אלא כו'. כצ"ל וכ"ה במ"ק [טז:] ובספרי סוף פרשת בהעלותך ועיי"ש כל המאמר:

(כ) ציפורה משונה במעשיה הטובים. ולפי"ז מתפרש כי אשה כושית לקח, שזהו מאמר אהרן ומרים כשדברו במשה כי הלא אשה כושית משונה במעש"ט לקח ולא היה לו לרחקה (וא"צ לתרגומו של אונקלוס שהוסיף בלשון המקרא. ארי כו' רחיק):

(כא) וכי עבד כושי היה והלא ברוך היה. מפרש הכושי קאי על העבד וכ"ה במפרשים ובפסיקת' רבתא דדברי ירמיהו (והובא בילקוט ירמיה ל"א) דקאמר ד' אנשים נקראו כושים וחשיב עבד מלך הכושי, אבל במועד קטן [שם] מפרש כושי קאי על המלך צדקיהו (וכ"ה בת"י עבדא דמלכא צדקיהו), ודרש דצדקיהו משונה במעש"ט, ונראה דפלוגתייהו תליא אי צדקיהו צדיק גמור הוו אי לא, דחזינן דפליגי בי' סוגי' דבשבת [קמט:] אמרינן צדקיהו צדיקא מאי הוה לי' למעבד, ובערכין [טז.] אמרינן ביקש הקב"ה להחזיר כל העולם כולו לתוהו ובוהו מפני דורו של צדקיהו ונסתכל בצדקיהו ונתקררה דעתו, ובסוכה [נב:] איכא נוסחא דחשיב לצדקיהו בשמונה נסיכי אדם, וכ"ה הנוסחא בילקוט וכן כתבו התוס' בגטין [לה:] בפשיטות שחסיד גדול היה, אבל בשלהי מועד קטן [כח:] אמר ראב"ע ומה צדקיהו שלא עשה אלא מצוה אחת כו' משמע פשטי' דלישנא דלא היה צדיק (ועיין שם בפירש"י שבע"י ובחידושי שם בס"ד), וכן משמע מהא דיליף ר"ח בברכות [יח.] דרשעים בחייהם קרויים מתים מדכתיב ואתה חלל רשע נשיא ישראל ופירש"י שעל צדקיהו נאמר כן בחייו, וקרא מפרש כתיב בי' ויעש הרע בעיני ה' כאשר עשה יהויקים (מיהו בסנהדרין [קג.] דריש ליה על שהיה בידו למחות ולא מיחה), וכתיב עליו נמי [יחזקאל יז] אם לא בריתי אשר הפר ואלתי אשר בזה וגו', ובאג"ב פ' מ"ת חשיב צדקיהו בז' רשעים ע"ש, ונראה לי דהני תרי לישנא בהוריות [יא.] דאמרינן הוא שלום הוא צדקיהו ולמה נקרא שמו שלום חד אמר שהיה משולם במעשיו וחד אמר ששלמה מלכות בית דוד בימיו, נמי בהא פליגי, דמאן דאמר משולם במעשיו ס"ל צדיק גמור הוי, ומאן דאמר ששלמה מלכות ב"ד בימיו סבירא לי' דלא היה צדיק, לכן דרש לי' הכי, והכא נמי הפר"א ס"ל דצדקיהו לאו צדיק היה כפשטי' דקראי, לכן דרש הכושי על העבד, והש"ס דמועד קטן ס"ל דצדיק היה:

(פב) ברוך בן נריה היה. נראה דרמיזא בהא דכתיב [ירמיה לט] הלוך ואמרת אל עבד מלך הכושי וגו' והצלתיך וגו' והיתה לך נפשך לשלל וכתיב בברוך ב"נ [שם מה] ונתתי לך את נפשך לשלל וגו':

(כג) וכי כושי היה והלא בן ימיני היה. משמע דבעי למימר דכוש בן ימיני [תהלים ז] הוא כוש זה דיואב, ותימה הוא שאין ענין המזמור שם מתפרש על זה כלל, ובמועד קטן וספרי ושוח"ט ותרגום שם דרשוהו על שאול, ונראה דגם כאן גרסינן כן, וחסרון וערבוב דברים יש כאן, וכצ"ל וכי כושי היה והלא ישראלי היה (ור"ל כדמפ"ו להלן דאיש אחד דכתיב ברישא הוא כושי זה, וסתם איש הזה מישראל היה ואם לא היה מישראל לא היה יואב שולחו, אלא מה כושי משונה בעורו כך היה איש זה משונה במעשים טובים מכל ישראל (וכדמפ"ו להלן) שגיון לדוד וגו' כוש בן ימיני וכי כושי היה והלא שאול היה שנאמר בן ימיני אלא מה הכושי כו' וכדאיתא במ"ק ובספרי ופסיקתא רבתא ובשוח"ט תהלים שם דדריש לי' על שאול:

(כד) של אותו האיש שאמר ליואב. מדמייתי לה הכא משמע דבעי למימר שהכושי היה זה האיש שראה והגיד ליואב שראה אבשלום תלוי באלה ולא רצה להגיד לו המקום, ונראה דדרש לה מדכתיב הגד למלך אשר ראית, ודרש הוא עצמו היה הרואה האמור למעלה ראיתי אבשלום תלוי באלה (ואולי ז"ש בפסיקתא רבתא הובא בילקוט כאן [בשם מדרש] ובפ' וזאת הברכה רמז ללובירין (עיין ערוך ערך לטירם ומוסף שם, ולגירסא שלנו לובירין נראה דצ"ל לופרין, שהן שרי טבחים שממונין לענוש, ע"ע ארכי לופרין) שלו ודקרוהו, שאע"פ שאנוס היה ובעל כרחו שלקחו בזרוע הראהו ליואב, מ"מ מפני שהגיד תחלה ליואב נתגלגל זה, ולכן נענש):

(כה) התחיל כורע ומשתחוה לו. נראה דעל יואב קאי שהיה כורע ומשתחוה לפני האיש שיראה לו המקום, ודרש זה מדכתיב לא כן אוחילה לפניך, דמפרש אוחילה לשון חלות פנים ותחנונים שהיה מרבה יואב תחלה לפניו, ואמר לו יואב לא אוסיף עוד לחלות פניך כאשר עשיתי עד כה רק נטלו בזרוע כו' (אבל דחוק לפרש שהאיש היה כורע ומשתחוה ליואב שלא יכריחנו להראות המקום):

(כו) והראהו לו ולפי שבא כו' לפיכך נדקרו כו'. כן הוא במשנה בסוטה [ט:] וכצ"ל:

(כז) ששה נדמו לאדם הראשון כו'. בסוטה [כ.] תני חמשה נבראו מעין דוגמא של מעלה (והיינו הך שאדם הראשון קודם החטא כל קומתו שלימה היה בצלם ודמות דוגמא של מעלה) ולא חשיב שם עשהאל ויאשיהו וחשיב אסא ברגליו, ובזוהר חיי שרה [קכא:] במדה"נ וכל אינון דהוי רמיזי כו' בדיוקנא דדין שית ב"נ כו' שת כלומר שיתא:

(כח) יאשי' בנחיריו. נראה לי דנפקא לי' מדכתיב רוח אפינו משיח ה' וגו' שנדרש בתענית [כב.] ובאיכה רבה על הריגת יאשיהו, וקרי לי' רוח אפינו משיח ה', שהיה בו כח בנחיריו כמשיח ה' (שהוא כאדם הראשון מעין דוגמא של מעלה כולל כל הנשמות יחד), ואפשר כחו זה בנחיריו היה דמורח ודאין כמ"ש בסנהדרין [צג:] במשיח מדכתיב והריחו וגו' (ואפשר זכה לכך מפני ששב בכל לבו בענין הדינין כמ"ש בשבת [נו:] שכל דין שדן מבן ח' עד י"ח החזירו), ונהרג בנחיריו, י"ל גם כן שרמוז בהאי קרא שבמקום רוח אפיו בנחיריו נהרג (אולי ירו המורים ולא מת עד שירו בנחיריו וכדלהלן בצדקיהו בעיניו), שוב מצאתי קצת מזה בדברי הרמ"ז ביודעי בינה שלו כ"י ע"ד מדה"נ חיי שרה הנ"ל עיין שם:

(כט) צדקיהו בעיניו. פירש"י בסוטה [שם] קבלה היתה בידם ולא ידענא מאי היא (וע"ש בח"א), ובתנחומא ואתחנן מפרש שנתנו לונביאות של ברזל בעיניו ולא נתעוורו (מפני שהיה כח עיניו מעין דוגמא של מעלה) עד ששחטי בניו לפניו:

(ל) גבור כח היה במלחמה וחרבו מצומדת כו'. פי' הואיל והיה גבור כח למלחמה והרי יצא במלחמה בעצמו (ולא כמו שאמרו עבדי דוד לדוד ולא תצא עוד אתנו למלחמה ולא תכבה וגו'), א"כ ודאי חרבו היתה מצומדת על מתנו כדרך הגבורים חגורי חרבם על ירך (ותפס לשון המקרא שמואל ב כ), וא"כ מפני מה כו', ועיין סוטה [ט:]:

(לא) מוטב לי להתלות בשער ראשי. ואהרג מעבדי אבי ויתכפר לי על ידי מיתתי בעולם הזה על שקבלתי עלי את הדין (או אפשר יביאוני חי אל אבי וירחם עלי):

(לב) ולא לירד באש. שהוא כענין ירידת חיים שאולה של קרח, והוא הוראה על גודל ענשו:

(לג) חמשה בני בני כו' מחמשה פתחים. בסוטה [שם] אמרו ח' בני בני ז' דאסקי' מז' מדורי גיהנם וחד איכא דאמרי דקריב רישי' לגבי גופי' ואיכא דאמרי דאייתי' לעלמא דאתי (ופליגי הני לישני בהא דאמר ר"מ בסנהדרין [קג.] ויכהו וימיתהו שאין לו חלק לעולם הבא, ועיין בתוס' בסוטה שם), והיינו דתחלה כתיב בפסוק א' מיד כשהוגד לו חמשה פעמים בני בני, ושוב כתיב אחר כך והמלך לאט את פניו ג' פעמים בני, והש"ס חשיב כולהו אהדדי, והפר"א חשיב רק חמשה שבפסוק ראשון, ומה שכתוב באידך פסוקא אינו אלא חזרת דברים, שהיה חוזר ושונה קריאתו הראשונה כמה פעמים (ולא נכתב במקרא כי אם שלשה פעמים כדי לקצר), להכי סבירא לי שלא נכנס כי אם בה' פתחי גיהנם (ואולי יש לרמוז מה שכתוב ויעל על עליית השער, שעלה להעלותו ה' שער, ר"ל מן ה' שערי ופתחי גיהנם), ובהיכלות דפקודי [רסו.] משמע דבהיכל חמישי דגיהנם נידונין שופכי דמים, וזה היה אבשלום שהרג לאמנון וביקש להרוג לאביו ונפלו על ידו כמה אלפים ורבבות מישראל, ולא סבירא ליה להפר"א דאסקי' לגן עדן, ולא נענה דוד כי אם דלא לדייני' ונשאר בפתח ראשון דגיהנם (והדברים מכוונים לפי זה לדברי הברייתא דר' יהושע בן לוי שהביא הרמב"ן ז"ל בתורת האדם שער הגמול [צז א] שבמדור ראשון של גיהנם יש אבשלום אלא שאין מלקין אותו מפני זכות דוד שהצילו), והא דקריב רישי' לגבי גופא לא סבירא לי' כלל להפר"א, דלפשטי' דקרא לא כתיב במקרא כלל שחתכו ראשו רק שנהרג על ידי השבטים ורמחים של יואב ונושאי כליו (והש"ס נראה סבירא לי' הא דכתיב ויכהו וימיתהו היינו כדרך שהיו ממיתין מן הצוואר):

(לד) ונחמתני על אבלו. במה שנענה והעלהו משערי גיהנם, ויש לפרש קרא דלקמי' דכתיב בי' והושיעה לבן אמתך, שעל אבשלום קאי (וז"ש לקמי' והצלת נפשי משאול תחתיה, וכתב בלשון נפשי שהיה שקול לו כנפשו במ"ש מי יתן מותי אני תחתיך, ולדברי הפר"א שהיה בפתח ה' בגיהנם, הוא מכוון שהוא שאול כדאיתא בהיכלות דפקודי שם ובזוהר חדש רות [סב:] אבל בזוהר חדש בראשית [כב:] איתא שאול מדור הששי, ולדברי הש"ס בסוטה כיון דכתיב שאול תחתית י"ל שהוא מדור התחתון שנקרא תחתית כדאיתא בזוהר חדש שם), וי"ל גם כן שזה שכתוב שם בקרא דואתה ה' אל רחום וגו' ז' מדות רחמים מן י"ג מדות, שנתכוון דוד להעלותו מז' מדורי גיהנם, כדברי הש"ס בסוטה: