ביאור הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר נב

(א) ז' דברים מופתים כו'. אולי יש לכוונן בז"ת מלמט' למעלה כי נס כבשן האש במדה שנקראת כבשן, עיין רע"מ פנחס [רנב:] וע"ע שם [רנה:] (ואש שבכבשן היא ג"כ אש אלקי'), ולידת שרה בשם צבאות שהוא שם הבנים כמ"ש בתפלת חנה, בנצח, ושיבה הדר זקנים בהוד והדר, ועיטוש בנחירים שנהפך לחיים ביסוד, דמתמן פרחין נשמתין, ועיין בספ"דצ להגר"א פ"ק [א א ב], וקריעת ים סוף בת"ת כד"א מוליך לימין משה זרוע תפארתו בוקע מים מפניהם [ישעיה סג], ומלחמת יהושע בגבורה, ובה ה' נלחם לישראל [יהושע שם], ורפואת חולי בחסד, שמברכין הגומל חסדים טובים [כגי' הש"ס ברכות נד.] וכד"א ישלח דברו וירפאם וגו' יודו לה' חסדו [תהלים קז] וכתיב [שם קג] הרופא לכל תחלואיכי הגואל משחת חייכי המעטרכי חסד וגו':

(ב) נבראו בעולם. בילקוט לך לך רמז ע"ז הגירסא נעשו בעולם, וכן הלשון מכוון יותר, ואפשר לגי' דהכא נבראו בעולם פי' כההיא דב"ר פ"ה (וע"ל פ"י אות מ"ז שהביאו רבינו בחיי פרשת בשלח בשם הפר"א) דתנאי התנה הקב"ה עם הים וכל הנסים ע"ש:

(ג) שלא היו כמותם. פי' לא היה מכבר קודם לזה, אבל אחריהן יש איזו מז' מופתים שהיו ג"כ וכמו הצלה מכבשן האש לחמ"וע, והשיבה והחולי וההבראה מהחולי, נקבעו מאז ואילך לנוהג בטבע תמיד, ונראה דחשיב הני ז' דווקא שנתפרסמו בכל העולם, וכמו קריעת י"ס ועמידת חמה ולבנה שמפורש במקרא שנתפרסמו בכל העולם, וכן בכל הני תני כאן וראו כל אנשי ארץ כו', וכמו שיתבאר להלן אי"ה, אבל נסים אחרים שנעשו לישראל ע"י הנביאים לא נתפרסמו כ"כ בכל העולם לכן לא חשיב להו:

(ד) וראו כל אנשי ארץ ותמהו. עמש"ל אי"ה בשרה אות ו':

(ה) מיום שנ"הע לא היתה אשה יולדות לצ' כו'. לכאורה דורות הראשונים שקודם המבול כגון משותלח שכתוב בו שהתחיל להוליד בן קפ"ז שנה, ונח בן ת"ק שנה, וכי נאמר שלא נשאו נשים עד סמוך ללידת בניהם, ולא היו נשיהם זקנות כ"כ כשילדו (רק שי"ל שנשאו גם בבחרותם ולא ילדו להן, ואח"ז נשאו נשים אחרות סמוך לזמן לידת בנים שבמקרא, וא"כ אותן נשים לא היו זקנות כ"כ כשהולידו), ובב"ר פכ"ו ובשוח"ט מזמור א' אמרו בנח שמנע הקב"ה שלא יוליד עד שיהיה בן ת"ק שנה, ובספר הישר כתוב שגם אשת נח היתה בת ת"ק כשהולידה, ומדברי הרמב"ן סוף פרשת לך לך [על פסוק הלבן מאה שנה] שהפלא בשרה מפני שכבר חדל ממנה אורח כנשים (ונולדו בה כבר סימני זקנה כמ"ש אחרי בלותי וגו'), אבל לשון מיום שנ"הע לא היתה אשה יולדת לצ' שנה. עדיין אינו מיושב כ"כ., וי"ל שעיקר חידוש בשרה היה מפני שקודם צ' לא הולידה כלל ולשנת צ' הולידה בתחלה. אבל כל הני דורות הראשונים י"ל שהולידו ג"כ קודם לכן (ולא נזכר שמם במנין הדורות כי מתו או לא היו חשובים כ"כ, ולא מנאו במספר הדורות רק החשוב שבדור אף שלא היה הבן הבכור לאביו, אבל מדברי הרמב"ן ם"פ בראשית נראה שמנו הבנים הראשונים ע"ש), וי"ל שזהו שאמר כאן בפר"א לא היתה אשה יולדת לצ' שנה כו' שרה אמנו וילדה לצ' שנה כו' ולא נקט לא היתה בת צ' שנה יולדת כו' שרה וילדה בת צ' שנה כו', משום דא"כ הוי משתמע אף שהיו יולדין מכבר פסקו לאחר צ' מלהוליד, וזה אינו כמ"ש, לכן נקט לשון לא היתה יולדת לצ' שמשמעו התחלת לידתה מן צ' שנה:

(ו) וראו כל שרי ארץ ותמהו ולא האמינו. שביום הגמל את יצחק אמרו בב"ר פנ"ג משתה גדול גדולי עולם היו שם (אך עיקר נראה שר"ל כל יושבי תבל וכד"א [איכה ד] כל יושבי תבל). ולפי דרכו לימדנו מלשונו פי' המקרא [תהלים מח] המה ראו כן תמהו, שהכוונה שלא האמינו כלל בבנין ירושלים וגדולתה (עד שאח"כ הרגישו בדבר נבהלו נחפזו כו' ברוח קדים כו') וכמו שלא האמינו כי יבא צר ואויב בשערי ירושלים [איכה שם] כן בבנינה יתמהו:

(ז) חוטי דדי כו'. פי' חוטי, גידי (והן גידי בישול החלב) וכמו חוטי דפ' ג"ה [צג.] ובכ"מ:

(ח) ומביאין הילדים כו'. בב"מ [פו.] אמרו שבמשתה הגמל יצחק לא האמינו ואמרו שהביאו אסופי מן השוק (ובפסיקתא דכי פקד ה' את חנה הלשון בנה של שפחה הוא), ולכן אמרו כאן שהוביש ה' חלבן בכדי שיוכרחו להביאן לשרה להניקן (ובב"מ שם אמרו שמתחלה לא הביאו מניקותיהן כדי לבדקה ועיין בב"ר ופסיקתא שם):

(ט) כל עצי השדה כו'. ובב"ר שם אלו הבריות וכד"א כי האדם עץ השדה:

(י) זה נמרוד. וקאי זה על נס ההצלה מכבשן האש, אבל בב"ר ופסיקתא דרשוהו על אבימלך ע"ש:

(יא) עץ לח אלו נשי כו'. שם קאמר נשי אבימלך שעצר בעד כל רחם, וא"ש טפי, שא"כ הן כסדרן הובשת עץ לח קודם הפרחת עץ יבש, אבל לדרשא דהכא הוי שלא כסדרן, דהובשת נשיהם במשתה הגמל את יצחק היה אחר הפרחת שרה, אלא שי"ל דהפרחת שרה היינו מה שאמרו בב"מ שם שנפתחו דדיה כשני מעיינות בכדי להניק כל בניהן, וא"כ הוי כסדרן אף להפר"א:

(יב) לא זרקה שיבה כו' בו נזרקה שיבה כו'. לפי דרכו למדנו פי' לשון גם שיבה זרקה בו [הושע ז] שפי' כמו נזרקה וכמ"ש הרד"ק שם (ודלא כמ"ש ראב"ע זרקה בתולדה, כי בימי אברהם עדיין לא היה זה התולדה בטבע):

(יג) ובו נזרקה שיבה. כמ"ש בב"מ שם משום דלא הוי ידעי להבחין בין אברהם ליצחק (משום שנהפך קלסתר פני יצחק דומה לשל אברהם כדאי' שם בסמוך) עיין ב"ר פס"ה ותנחומא נח:

(יד) ומנין שנזרקה בו שיבה שנאמר ואברהם זקן כו'. וכתיב תקבר בשיבה טובה [בראשית טו]:

(טו) שנא' עטרת בחורים כחם והדר זקנים שיבה. בשיבה גופא כתיב לשון עטרת [משלי טז] עטרת תפארת שיבה וגו' ומיני' מייתי בב"ר פנ"ט ואג"ב ס"פ ל"ד, וכאן אפשר משום שרוצה להביא שהשיבה לזקנים כעטרה, לכן מביא מקרא זה שמתפרש שהבחורים מתעלים על חבריהם בכוחם, אבל הזקנים לא בכוחם רק בהדר שיבתם יכבדום וישמעו לדבריהם:

(טז) עוטש ונשמתו יוצאה מנחירו. כשם שניתנה בו ע"י נפיחת רוח חיים באפיו, כן ע"י עיטוש שהוא חזרת הרוח מאפיו לחוץ בחזקה, היתה הנשמה ויצאה וחוזרת למקומה:

(יז) עד שאצוה את בני וב"ב. בב"מ שם פירש"י ג"כ כן וכ"ה בב"ר פס"ה, אבל בפ' חלק [קז:] פירש"י כדי שיתקבצו בניו אליו קודם מותו, ובזוהר תרומה [קעד:] הוסיפו, לפקד לביתי' ולמיתב מחובוי, ושם משמע שיעקב בקש רחמים שיהיה כן לעולם, ולא כדמשמע לכאורה הלשון כאן שלא תטול את נפשי עד שאצוה כו', דמשמע דוקא על עצמו ביקש, שרצה לצוות את בניו ולהגיד להם את אשר יקרה באחרית הימים ולברכן ולהוכיחן כמו שהוכיח לראובן שמעון ולוי (ומלשון הב"ר פצ"ח ופסיקתא דחנוכה משמע שהיה רוצה להוכיח את כולן, וכמ"ש בספרי ר"פ דברים שאין מוכיחין אלא סמוך למיתה), רק כשנשמעה תפלתו הוקבע הדבר בטבע לעולם:

(יח) לפיכך חייב אדם כו' בעטישתו חיים. וכ"ה בירושלמי פ"ו דברכות אהן דעטיש גו מיכלי' אסור לומר לו זיט, כ"ה גי' הערוך, ופי' חיים בלשון יוני, וכן הביא בערוך ערך עטש מהילמדנו, לומר חיים טובים, אבל גירסא שלנו בירושלמי שם לומר לו ייס פי' לשון אסוותא. כמו שאנו נוהגין וכדתניא בתוספתא פ"ח דשבת ומייתי לה בפ"ח דברכות [נג:] א"א מרפא בב"המד כו', ובילקוט לך לך הנוסחא בלשון הפר"א דכאן, חייב אדם בעטישה להודות להקב"ה שנהפך כו':

(יט) שנהפך המות הזה לאור שנאמר כו'. שנהפך לסימן טוב, שהמתעטש בחליו סימן יפה לו כמ"ש בפ"ט דברכות [נז:] מהאי קרא דעטישותיו תהל אור, גם עיקר העיטוש הוא נחת רוח לאדם עתה כמ"ש בפ"ג דברכות [כג:] כשם שעושין לו נ"ר מלמטה כו', גם מאיר עינים כמ"ש תהל אור וכדנקט כאן שנהפך לאור (ובבן השונמית [מלכים ב ד] ויזורר הנער עד שבע פעמים פי' הרד"ק נתעטש, והיה זה סימן חיים שחזרה נשמתו בו):

(כ) ועברו בתוך הים ושמעו כו'. ע"ל פמ"ב:

(כא) ואין מערעין זע"ז. לגי' הספרים פי' שאין מזדמנין יחד (כמו מערעי כנישתא, ובלשון הש"ס מאורע) לשמש אחד בגבול חבירו וע"ל ספ"ז, אבל אפשר הגי' הנכונה אין מערערין זע"ז וכלשון השמ"ר פל"א ויק"ר פכ"ו ושוח"ט מז' י"ח אין אומר ואין דברים, שאין דנין זע"ז:

(כב) וע"ש היתה. עמש"ל בס"ד סמך לזה באות כ"ז, ובסע"ר פי"א אמרו שבג' בתמוז יום התקופה היה זה, וא"כ לפי מ"ש שם שמלחמת יריחו היתה בשבת וכמש"ל פל"ח, ומלחמת יריחו היתה בכ"ח בניסן (שבכ"ב בניסן התחילו להקיף ובשביעי נכבשה) א"כ הרי חל ג' בתמוז באחד בשבת ולא בע"ש, ובע"כ צ"ל דפליגי אהדדי וע"ל פ"ט אות כ"ט:

(כג) שלא יחללו את השבת ועוד שראה כו'. י"ל שהעמדת השמש היה משום חילול שבת, שהעיקר תלוי בזה בשמש בזריחתו ושקיעתו, וכ"ז שהחמה זורחת אף שגם הירח עלה הרי אמרו בירושלמי ספ"'ב דר"ה וב"ר רפ"ו ופסיקתא דפ' החדש שאין מונין ללבנה אלא משתשקע החמה [א] ולכאורה מהך דהכא (דכיון דלא שקעה להם החמה [אף שידעו שכבר עברו הכ"ד שעות של ע"ש לא נחשב לשבת רק] כיומא אריכתא של ע"ש הוא) יש קצת סמך לאותן מדינות הסמוכים לצירים ואצלם משך כמה ימים רצופין יום בלא לילה או לילה בלא יום, שהכל יהיה נחשב אבלם כיום או כלילה א' (ודלא כהאומרים שראוי להם למנות כל כ"ד שעות ליום א וכשכלו ו"פ כ"ד שעות יקדשו השבת, עיין תשובת הרדב"ז ח"א סי' ע"ו), מיהו מעובדא דאשכבתא דרבי דאמרי' בירושלמי פי"ב דכתובות דתלי לון יומא עד שבאו לביתם וצלו להם דג והדליקו את הנר ואח"כ קרא הגבר ושריין מציקין שמא חללו את השבת עד שיצאת ב"ק כו' משמע דאף דנקדה להן החמה מ"מ כיון שידעו שעברו כ"ד שעות של יום ו' יש לחוש לחילול שבת, ויש לחלק בין הך דהכא דיהושע שנקדה החמה בכל העולם לההיא דאשכבתא דרבי שלא נקדה להם החמה רק ה' האיר לעיניהן של העוסקים באשכבתא כאלו הוא יום אבל לכל העולם כבר היה לילה, ולכן נצטערו וחששו לחילול שבת (ומעתה אלו שסמוכים לצירים אולי אפשר לדמותן להא דאשכבתא דרבי ג"כ וצ"ע): וע"ל ספ"ז, והעמדת הירח היה מטעם הב' משום כשפים שתלוין בכוכבים שמושלין בלילה עם הירח, וכשהעמיד הירח נתערבבו ובטלו כשפיהן (ובתדא"ר פ"ח אמרו כששב הצל אחורנית בימי חזקיהו נתעוותו כל כשפיהן, משמע דבעירבוב הילוך החמה ג"כ בטילין הכשפים):

(כד) כובשין במזלות. בילקוט לך לך הגי' רוגשין ובילקוט יהושע הגי' חובשין (ופי' ענין קשירה ואסירה ע"י המזלות, וכלשון הרגיל בזה בזוהר בכ"מ קטרי קיטרי ואסרי איסרי) ולגי' דהכא פירושו ענין דחיקה כמו מכבש וכההיא דאמרינן בתנחומא מקץ אשפים שדוחקים במזלות שכן אשף לשון דחוק שנא' השואפים על עפר (וזהו שיסד בשיר היחוד ליום ה' וכל אשף וחרטום לא ילחצוך). וז"ש בב"ר פמ"ד המזל דוחקני:

(כה) ולאור הכוכבים. במקרא לא נתפרש עמידת הכוכבים, כי הן טפלין לחמה ולבנה ואין עמידתן ניכרת כלל רק כאן לענין הכשפים שתלוין בכוכבים ומזלות הוצרכו לבאר שהן ג"כ עמדו משימושן ובטלי כוחות הכישופים:

(כו) והזכיר עליהן את השם. דרש ליה מדכתיב אז ידבר יהושע לה' שפי' שדיבר קשה נגד השמש וירח בשם ה' שהזכיר עליהן (ועיין מ"ש הר"מ ן' גבאי בעה"ק חלק התכלית פי"ג בזה), והיינו דהדר כתיב ויאמר לעיני ישראל, ובס' סודי רזי [ח סע"ב] הוזכר בו שם להעמיד החמה שלא ילך עד שיתירהו ע"ש:

(כז) ל"ו שעות עד מוצאי שבת. בפ"ב דע"ג [כה.] פליגי בה אמוראי, וכאן דקאמר עד מוצ"ש, ובע"ש הוא שא"ל. א"כ הני ל"ו שעות הן עם של ע"ש, ואתיא כר"א דהתם לל"ק או כריב"ל לל"ב [ובח"א שם הביא ל' הפר"א דהכא וכתב דאתיא כרשב"נ לל"ק או כר"א לל"ב וע"ש מה שמישב הא דלכאורה ק' דמלחמת מצוה דוחה שבת ולמה הי' לו להעמיד החמה בכדי שלא יחללו שבת, המל"הד], ולפמש"ל פ"ך בס"ד דברי הירוש' פ"ח דברכות והב"ר, שאור של יום הששי מו' ימי בראשית שימשה ל"ו שעות עד מוצ"ש שנברא האש י"ל דדרשי' הא דכתיב הכא כיום תמים היינו כיום שנתממו וכלו בו מע"ב שהוא יום הששי ושביעי שלאחריו ששימשה בו האורה ל"ו שעות (ומזה י"ל סמך למ"ש כאן דאותו יום ע"ש היה כיום תמים ממש של מע"ב), והיינו דכתיב ולא היה כיום ההוא וגו' לשמוע ה' בקול איש, ר"ל אבל היה כבר כזה היום ממש, בלא שמיעה ודיבור איש, דהיינו יום ו' של מע"ב:

(כח) שלא היה כמוהו כו'. ואע"פ שעמדה לו חמה למשה ג"כ, משנינן בע"ג [שם] שעות הוא דלא הוי נפישי כולי האי ע"ש.

(כט) לא היה אדם חולה ויחיה מחליו עד שבא חזקיהו כו'. כ"ה גם בזוהר תרומה [שם] ובב"ר פס"ה שחזקיהו חידש שיתרפא חולי מחליו (ולכן שאל אות ע"ז, כי היה חדש לא היה לעולמים, ורצה שיתפרסם הדבר בעולם, ובכ"ז נענש ע"ז כמ"ש בפ' חלק [קד.] בשביל מה אות כו'), אבל בב"מ [שם] אמרו עד אלישע לא הוה קצירא דאיתפח ששלשה חלאים חלה אלישע, ולא תיקשי לדברי הפר"א מחליי אלישע, וגם מבן הדד ששלח לדרוש מאלישע האחיה מחלי זה [מלכים ב ח] והרי היה זה קודם לחזקיהו, דא"כ גם לדברי הש"ס תקשה מחלי אביה בן ירבעם [מלכים א יד] ששלח לדרוש מאחיה השלוני מה יהיה לנער, וכן אחזי' [שם ב א] ששלח לדרוש בבעל זבוב אם אחיה מחלי זה, ובימי אליהו היה קודם שחלה אלישע אף חליו הראשון (שאמרו בב"מ שם על שגירה דובים בתינוקות, וזה היה אחר שנסתלק כבר אליהו), ועכצ"ל כמ"ש התוס' ספ"ק דב"ב [טז:] דחולי שע"י מכה היה לו רפואה גם מקודם (וכ"ה ודאי מוכרח לומר שהרי מקרא מלא דבר הכתוב בתורה ולא ימות ונפל למשכב רק שבתו יתן ורפא ירפא), ובהאי גוונא היו כל הנך חוליים (ואחזי' ודאי הכי הוי, שנפל בעד השבכה בעלייתו ויחל), או כמש"ש בשם ר"ת ור"י דדוקא חולי שהגיעו עד שערי מות לא נתרפא אבל שאר חליים נתרפאו גם קודם לכן:

(ל) וברח מפניו השמש. כ"ה בילקוט וכצ"ל:

(לא) אחורנית וגו' וישב את הצל במעלות אשר ירדה וגו'. כצ"ל:

(לב) וכן במליצי שרי בבל המשלחים עליו לדרוש המופת וגו' וראה כו' מלאכי מלך בבל. כצ"ל:

(לג) ונתגאה לבו כו'. כמו שכתוב בד"ה [שם] כי גבה לבו (ומפני שנתחבר עם מלאכי בבל ואכל עמהם, דבקה בו קצת מהרע דבבל, דנחת להו גסות הרוח כמ"ש רפ"ב דקדושין [מט:] וכתיב [ישעיה יג] גאון כשדים וכן בנ"נ רם לבבי', ועל כי בבל הוא רישא דדהבא, לכן רומו ראש להתגאות), ובתדא"ר פ"ח אמרו כששינה לו מעשי שמים גבה דעתו עליו כו':

(לד) אוצרות בקה"ק. במקרא אין מפורש זה. רק י"ל כיון שכתוב לא היה דבר אשר לא הראם חזקיהו וגו' ובכל ממשלתו, א"כ ממילא גם אוצרות בק"הק שהיו תחת ממשלת המלך וכדמשמע מקראי דיואש המלך ובירושלמי דשקלים ס"ה ה"ב ע"ש, ובישעיה כתיב ואשר אצרו אבותיך, י"ל שבכללם אוצרות בית ה' שאצרו והתנדבו דוד וכל מלכי יהודה:

(לה) שפתח את הארון והראה להם את הלוחות. וודאי לא הכניסם בפנים בקה"ק ח"ו (כיון דישראל אסורין לכנוס אף בהיכל האיך יכניסם לשם), אלא הראה להם מבחוץ דרך פתחים שהיו מכוונים זה כנגד זה, אבל מ"מ צ"ע מי נכנס לקה"ק לפתוח את הארון והלא אף כה"ג אסור לכנוס אלא ביהכ"פ בשעת העבודה, ולפמ"ש כאן בזה אנו עושין כו' י"ל דאתיא כמ"ד בירושלמי דסוטה שהביאו התוס' בעירובין [סג:] דארון אחר היה ששברי לוחות היו מונחים בו, והיה נכנס ויוצא עמהן למלחמה, אלא שנראה מדברי תוס' שם שכשנבנה בית עולמים היו שברי לוחות מונחים עם הלוחות בארון, וכ"ה מפורש בתרגום ד"ה [שם] למחמי' ית תרין לוחי אבניא דהוי בארון קיימא דה' דאצנע תמן משה עם תרין לוחי אבניא דאיתברו על חובא דעגלא דעבדו בחורב וארשייה [והוא תרגום עזבו ה', שהניח לו בלא הזיק באותה שעה לנסותו, אבל לא רשות ממש לעשות כן] מימרא דה' לאחמיותהון ולא אתנזק (כמו שהכה באנשי בית שמש על כי ראו בארון ה' [שמואל א ו] ואמרו בבמ"ר ספ"ה שנכפלה היריעה וראו בארון) וצ"ע:

(לו) בזה אנו עושין מלחמה ונוצחין. שה"ר פ"ג פ"ד ע"ש במ"כ בשם א"א:

(לז) ותחת הלוחות יקחו מבניך סריסים כו' שלא הולידו בנים. וזהו שבנבואה לחזקיהו [בישעיה שם] נאמר שמע דבר ה' צבאות, ובכל הפרשה שם נזכר הכל דבר ה' סתם, לרמוז שבשם זה חטא חזקיהו ונגזרה עליו גזירה זו, וממ"ש כאן ותחת הלוחות יקחו מבניך כו' ולא אמר שהלוחות והארון יגלו לבבל, משמע קצת דהפר"א ם"ל כמ"ד ביומא [נג.] שארון עצמו לא גלה לבבל ודלא כשיטת ר"א שם, ועמש"ל פ"ח אות א':

(לח) ועהכ"א כו' לסריסים וגו' את שבתותי. שהן היו זהירין מאד במצות שבת וכמ"ש בתדא"ר פכ"ו ממקרא זה ע"ש, לכן קיימו מצות זכור את יום השבת שהוא בצדיק חי העולמים, וז"ש ונתתי להם כו' טוב מבנים אין טוב אלא צדיק שנאמר אמרו צדיק כי טוב), ובשה"ר פ"ז אמרו שביום שהשליכו לחמ"וע לכבשן האש היה שבת ויו"הכפ, וי"ל שז"ש אשר ישמרו את שבתותי, תרין שבתות שבת ויו"הכפ שהוא שבת שבתון, ושמרו שלא לחלל בהן ש"ש (גם שמרו כבוד שבת שנתלבשו אז בפטשיהון כו', כמ"ש בשה"ר שם ועין בהגהותיו שם בס"ד:

(לט) יד ושם טוב. אמרו בפ' חלק [שם] זה דניאל שנקרא ספרו על שמו: