ביאור הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר נא

(א) מתקדשין ומתחדשין כו'. הרד"א בפי' ברכת הלבנה, וכן הר"מ ן' גבאי בתולעת יעקב בפי' ברכה זו, והריקאנט"י בהר [קנט.] הביאו נוסחת המאמר מתחדשין ומתקדשין, וכן בסיפא בישראל (וכ"ה בסימני פר"א, ישראל יתחדשו ויתקדשו כר"ח), וכן ודאי נכון, שאחר החידוש ראוי לקדש (ואולי יש ליתן טעם לגי' הספרים שלנו, שלע"ל יתקדשו ישראל מלמעלה תחלה אף שלא יתחדשו מעצמן בלבבם, וכמ"ש [יחזקאל לו] וזרקתי עליכם מים טהורים וגו' אטהר אתכם, והיינו טהרה וקדושה, ואח"כ כתיב ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה וגו', וכן בר"ח בעו"הז י"ל כדלהלן בפרקין שהיו דלתות בהמ"ק נפתחין מאליהן ומקדשין ישראל החודש, וזהו לשון מתקדשין תחלה ואח"כ מתחדשין), ובנוסח ברכת הלבנה גי' הש"ס שלנו בסנהדרין [מב.] וכן במ"ס פ"ק, מקדש חדשים, אבל בירושלמי דהרואה ופס"ר דר"ה הפטרת חנה, הגי' מחדש חדשים, ובשמ"ר פט"ו מייתי בה פלוגתא ע"ש, ואפשר פלוגתייהו תליא בפלוגתא דראב"ש ורבנן פ"ב דר"ה [כד.] דלראב"ש שאין ב"ד צריכין לקדש חדשים כלל, שפיר מברכינן מקדש חדשים, שמקדשין אותו שמים מאליהן (ומ"מ הואיל והחשבון והקידוש תלוי בב"ד, לכן מברכינן מקדש ישראל ור"ח, ישראל דמקדשי לר"ח, כדאיתא ספ"ז דברכות, וכדאמרינן בירושלמי בהרואה שם), אבל לרבנן דבעינן קידוש ב"ד דווקא מברכינן בא"י מחדש חדשים, שהקידוש תלוי בב"ד בלבד (ואפשר דלר"א בר"צ דאמר אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שפסק הרמב"ם כוותי', נמי שייך לברך מקדש חדשים. ולפי"ז אתיא נוסחת ש"ס דידן כהלכתא), וכאן נקט תרווייהו, שלע"ל יהיו שניהם ע"י הקב"ה [א] ובישראל לע"ל, נראה שהם ב' עטרין דחו"ב קידוש בחכמה, וחידוש באימא שמחדש מע"ב) שעתיד הקב"ה להחזירן כדאי' בשבת [פח.] ועיין בפי' ספד"צ להגר"א ז"ל פ"ק [ד.] בהגה"ה: :

(ב) כך יהיו ישראל מתחדשין כו'. זהו שיסד במטבע ברכת הלבנה, שהם עתידים להתחדש כמותה וכמ"ש הרד"א והר"מ ן' גבאי:

(ג) קדושים תהיו. דרש קדושים תהיו לע"ל, וכמ"ש בפ' הספינה [עה:] עתידין צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש שנאמר והיה וגו' קדוש יאמר לו (ומה דמסיים כי קדוש אני ה"א, מידרש שפיר לפי"ז כדדרשינן בפ' חלק [צב.] מה קדוש לעולם קיים כו', וזש"א כי קדוש אני, ותהיו קדושים מענין קדושתי), ועל החידוש אינו מביא ראיה, ולעיל בפמ"ה מביא ראיה בנשים שהם עתידין להתחדש כמו ר"ח, מדכתיב תתחדש כנשר נעורייכי ע"ש (ואפשר נשים זוכים רק לחידוש שהיא עיטרא דאימא כמש"ל, אבל אנשים עתידין להתקדש ג"כ בעיטרא דאבא, ואולי ז"ש כאן אחר קדושים תהיו, איש א"וא תיראו וגו', כי ע"י מצות מורא א"וא זוכין לב' עטרין אלו):

(ד) קורא בספר וגולל אותו וחוזר ופותח וקורא וגולל אותו כך עתיד כו'. כן הנוסחא בתשובת הרשב"א ח"א סי' ט' וברבינו בחיי פ' בראשית (ע"פ ויברך אלקים) ובריקאנטי בהר [שם], ור"ל כמו הגולל ספר כדי שישלוט בו האויר חדש שלא יכלה כדתנן [ב"מ כט:] כך עתיד הקב"ה לגלול השמים שהן כיריעות (כענין יריעות ספרים) כדי לחדשן [ב] וענין זה נראה רומז לענין חזרת ז"א שהוא השמים בעת שיתחדש העולם, וכמ"ש בביאור הגר"א לספד"צ שציינתי להלן סוף אות ט, וכמו שבתחילת בריאת שמים אמרו לעיל פ"ג ששמים נבראו מאור לבושו כו' וכמש"ש בס"ד שהוא אור אימא בהתלבשות אבא שהוא י' דמתחבר באור ונעשה אויר, וע"י כן חוזר ונפתחין בהארת אויר חדש עליהן: :

(ה) את השמים כספר שנא' ונגלו כו'. כן הגי' ברשב"א ורבינו בחיי שם, ובריקאנט"י הלשון גולל אותו וחוזר ומחדש אותו למקומו שנא' ונגולו כו':

(ו) והארץ כבגד תבלה. הוא מקרא אחר [ישעיה נא] ורישי' שמים כעשן נמלחו, רק משום שאין נזכר שם ענין התיקון וחידוש בשמים, לכן מביא מקרא דונגולו כספר, שגוללו ע"מ לחדשו בכך (והא דכעשן נמלחו יכול להתפרש ג"כ לענין התיקון, שהמליחה הוא שחוזר ומערבו יפה יפה לחזור ולחדשן, ומפני ששמים מאש ומים ואויר דימן אותן לעשן המורכב ג"כ מחלקי אש ואויר, ומולח וטורף ומערב בהן יחד לחדש כוחותיהם):

(ז) והוא מיכל אותה כו'. גי' הספר משובשת (ובנ"ח מבלה אותה, כלשון כבגד תבלה דקרא, אבל אינו מכוין לענין המשל, כי בגד הנבלה, מה מועיל לו הקיפול אח"כ). ואולי צ"ל מלל אותה, פי' מוללה בידו לרככה ולהסיר ממנה כל הנדבק בה, ויותר נכון לגרוס והוא מנער אותה וחוזר כו', וכדתנן בב"מ שם, אבל ברשב"א ורבינו בחיי וריקאנטי הגי' פושט טליתו ומקפל אותה וחוזר ולובש אותה (ובריקאנטי שם הלשון וחוזר ופותח ולובש ומקפל אותו) כך מקפל את הארץ כו', והכוונה שע"י הקיפול הבגד מתתקן ומתחדש כדמוכח בפ' אלו קשרים [קיז.] ע"ש, ומ"מ בשעת הקיפול הוא מתבטל לשעה מענין בגד ומלבוש (ועיין פ"ב דשבת [כח:] שהוזכר בפתילת הבגד קיפול מועיל לבטל מתורת בגד), ולכן כינוה בשם כבגד תבלה [ג] ועיקר הענין רומז לארעא אתבטלת שהוא חזרת המ"ל בבחי' נקודה אחת והוא כקיפול הבגד ביטול התפשטותו: :

(ח) ומחדש אותה כו' שנא' והארץ וגו'. בריקאנט"י שם מסיים זהו שנא' כלבוש תחליפם [תהלים קב]:

(ט) יטעמו טעם מיתה כו'. לשון טעם מיתה משמע שאינו מיתה גמורה (וכההיא דיומא [עח:], ודרש זה מדכתיב כמו כן ימותון (שפי' כמו ענין המיתה) ולא כתיב ימותון סתם, גם לשון ימותון בנו"ן הוא להקטין הענין, מדלא כתיב ימותו, והיינו כמ"ש בחלק [צב:] וא"ת אותן שנים שעתיד הקב"ה לחדש בהן עולמו (ופירש"י אלף הז' דחרוב, וכאן דנקט שני ימים, אפשר דס"ל תרי חרוב, וכן נראה מדברי הריקאנטי שם,) צדיקים מה הן עושין הקב"ה עושה להם כנפים ושטין ע"פ המים, ואין זו מיתה ממש, ועיין ביאור ספד"צ להגר"א ז"ל פ"ק [יז ג ד] בזה:

(י) מחדש את הכל ומחיה את המתים ומקים כו'. כ"ה ברשב"א שם:

(יא) ליעבר ולהתחדש. ברשב"א ורבי' בחיי הגי' ליבול ולהתחדש, וכלשון המקרא יבול, ומשום דברישא דקרא כתיב ונמקו כל צבא השמים דמשמע שימוקו ויתבטלו לגמרי, לכן מפרש דלשון יבול הוא כנבול עלה, שאח"כ חוזרין ופורחין כו', שחוזרין ומתחדשין:

(יב) מה הגפן והתאנה הזאת עליהן נובלות והן עומדות כו'. כ"ה שם ושם וכצ"ל:

(יג) ופורחות ונוצצות [מלשון הנצת נץ] וצומחות ומוציאות עלין כו'. לגי' זו חושב בהן ד' דברים. וכן להלן בצבא השמים (וי"ל כנגד ד' עולמות אבי"ע), אבל שם ושם ל"ג וצומחות:

(יד) להודיע שהוא מבלה כו'. שם ושם הגי' שיש אלוק מבלה ואינו בולה. וכמ"ש כי אין בלתך, ודרשו לבלותך, שהוא מבלה מעשה ידיו (ועיין ב"ר פי"ב:

(טו) לא רעב ולא מגפה. ברשב"א הגי' לא רעה [במקום רעב], וכ"נ שרעה כולל כל הרעות. ומגפה פרט לביטול המות כמ"ש בלע המות וגו', ולשון מגפה ל"ד שאין מיתה כלל לע"ל כמ"ש רפ"ו דפסחים [סב.] וכן בב"ר רפכ"ו, ואפשר דאדרבא נקט מגפה לרבותא לומר שלא די שהמיתה הטבעית תבטל אלא אף ע"י עונש כמו גזרת מגפה ודבר ר"ל ג"כ לא תהיה, ולפ"ז אפשר דגי' ספרים שלנו. רעב, נכונה. ורומז לד' שפטים הכתובים בס' יחזקאל [יד] חרב ורעב וחיה רעה ודבר, שכולן יתבטלו לע"ל, ועל חרב וחיה רעה לא הוצרך להזכיר, כי מפורשות הן במקרא, חיה רעה בישעיה בפרשה זו זאב וטלה וגו' לא ירעו וגו', וחרב כתיב [שם ב] לא ישא גוי אל גוי חרב וגו' ועוד כ"מ. רק אלו השנים רעב ודבר [שהוא גזרת מגפה] הוא שהוצרך לבאר שהן נלמדין מן הכלל דנשכחו הצרות הראשונות:

(טז) שנאמר כי הנני בורא שמים חדשים. ולקמי' כתיב כי נשכחו הצרות הראשונות וגו' וכתיב אח"כ שישו וגילו עדי עד:

(יז) כל צבאות השמים כו' בכ"י. כלפי מה שאמר ר"א כל צבאות השמים עתידין להתחדש [ולהראות שיש אלוק מבלה הכל כמש"ל גי' רשב"א ור"ב] בא ר"י לומר שאף בכ"י ניכר זה שהן מתחדשין בכ"י, וע"ז נתקן במטבע ברכת יוצר אור, מחדש בכ"י תמיד מע"ב וושוב מצאתי כן בפי' היכלות להגר"א ז"ל כ"י בהיכל ב', והוסיף שזהו שמסיימין כאמור לעושה אורים גדולים, כי מעשיית והתחדשות האורים גדולים שמש וירח בכ"י מתחדשין מע"ב, וכדמסיים להלן ועולה להאיר על הארץ ומחדש מע"ב).

(יח) במערב הוא רוחץ במימי אוקיינוס כו'. כ"ה בילקוט סוף ישעיה רמז תקי"ג וכצ"ל, וה"נ תניא לעיל ספ"ו שחמה שוקעת בלילה באוקיינוס, וכ"ה בת"י ע"פ השמש יצא וגו' שמשא עברת ימא כו' (ועמש"ל שם בס"ד לשון ר"מ לוצאטו בפי' על האד"ר על מאמרים אלו), ואף למ"ש בפסחים [צד:] שבלילה מהלכת למעלה מן הרקיע יש לכוון הדברים לפמ"ש בפר"א לעיל פ"ג שמימי אוקיינוס בין קצות הארץ לקצות השמים וקורקסי שמים באוקיינוס הן ע"ש, וס"ל שמהלכת ברקיע דרך אוקיינוס, ומיושב בזה קושיית רבי בפסחים שם שבלילה מעיינות חמין וביום צוננין, כי להפר"א שמהלכת בלילה דרך אוקיינוס, א"כ י"ל שלכן מתחממין המעיינות המחוברין לאוקיינוס ע"י סילונות שתחת הקרקע ועמש"ל ספ"ט בס"ד, ואף לדברי חכמי התכונה שם דמהלכת בלילה תחת הקרקע, כיון שהם בררו עתה שאין חצי הכדור שלמטה משוקע במים, א"כ אכתי קשה למה מעיינות חמין בלילה, ולהפר"א מיושב שכשהולך דרך אוקיינוס זמן רב, מיד שיורדת מאופק שלנו, וגם כשהולכת תחת הקרקע הולכת שם שטח גדול נגד ים אוקיינוס שבתחלת חצי הכדור שמה ומכין ניצוצות החמה בעומק אוקיינוס (אע"פ שעליונותו של הים אינן חמים בלילה) ומתחממין תחתיתו, וע"י הסילונות המחוברין עמו גם כל המעיינות:

(יט) רוחץ בנהר אש. בילקוט שם מסיים הנקרא נהר דינור. ובסודי רזיא לרוקח (הנקרא אצלנו רזיאל) מבואר הדבר יפה [כא א ב, כב א] כי נהר דינור זה הוא מתולדות האור שנברא ביום ראשון (וע"ל רפ"ד) ובו מנו ערב ובוקר עד יום ד' שנתלו המאורות (וביאר שם שנהר דינור שבפ"ב דחגיגה היוצא מזיעתן של חיות אחר הוא שהחיות עצמן נבראו בשני) ע"ש בארוכה:

(כ) רוחצים בנהר של ברד. משמע שהוא אור מאור שמקבלין ממנו לבנה ומזלות את אורם רק שהוא קר כברד, לכן אינן מחממין את הלילה, וכן לעיל ספ"ו אמרו בפני החמה שלמטה שמשמש בעולם בחורף הוא של ברד ע"ש, משמע שהוא מאיר כאש רק שאינו מחמם, אבל בילקוט ישעיה שם הגי' בקצרה, וכן הירח וכוכבים משמע שהן ג"כ רוחצים בנהר אש כמו החמה (רק מפני קטנן אינן מקבלין אור אש הרבה, לכן אינן מאירין כ"כ כמו החמה וכ"ש שאינן מחממין):

(כא) ולע"ל הקב"ה מחדש כו'. כלומר שמסיים עתה דבריו שודאי בהן מתחדש מע"ב בכ"י, ומה שאמר ר"א שהן מתחדשין לע"ל, היינו לענין חידושין לגמרי בתוס' אור כדמפ"ו:

(כב) אלו ב' ואלו ב' כנגד ב' עולמות כו'. מן כ"א מהן בשבת ור"ח מקריבין ב' להעיד על ב' עולמות ולומר שהנהגת ז' ימי המעשה ול' ימי החודש שבעוה"ז כולן עתידין להתחדש בעו"הב:

(כד) מקריביהן שעתיד לחדשן. כצ"ל, והאי מקריביהן פי' הרב ר"מ ריוולין משקלאב דורש לציון תוב"ב ז"ל, נגד ז' מזבחות שבנו האבות, כמ"ש בבמ"ר ותנחומא על את שבעת המזבחות ערכתי, ואין נראה, וי"ל נגד ז' זמנים שקריבין בהם מוספין כדחשיב להו בז"ח תולדות [כד:] ג' רגלים ור"ה ויו"הכ ושבת ור"ח ע"ש וג"ז דוחק ואינו מענין המאמר כ"כ ע"כ נראה יותר נכון כנגד ז' כוכביהם (או צ"ל ז' משרתיהן ור"ל שהן משרתים לחמה ולבנה דלעיל וכמש"ל פ"ו) שמחדשן כמו ר"ח, והוא מענין המאמר שאמר ששני כבשים של שבת ור"ח נגד עוה"ז ועוה"ב שפי' לעיל (אות כ"ב) שהן רמז שז' ימי השבת ול' ימי החודש עתידין להתחדש, כן ז' כבשים רומזים על ז' כוכבים שעתידין ליבטל ולהתחדש, וע"ז מביא שנאמר עולת חודש וגו' וכמש"ל באות שאח"ז:

(כה) שנאמר כו' לחדשי השנה. שעתיד הקב"ה לחדש כל זמני השנה לע"ל:

(כו) אחר עולת ר"ח מה כתיב כו'. כצ"ל:

(כז) ברא שני מאורות כו'. ע"ל רפ"ו:

(כח) והקשה הירח את ערפו כו'. אפשר היינו מ"ש בחולין [ס:] שאמרה לפניו בשביל שאמרתי דבר הגון אמעט א"ע כו' חזי' דלא קמיתבא דעתא, אבל לא ח"ו קישוי עורף ממש ועיין במדרש כונן עוד מקטרוג הלבנה:

(כח) מה כתיב עליו הנני עושה כו'. אפשר דרש לה מהלא תדעוה כדכתיב [יחזקאל מג] הודע אותם וכתוב וגו' (או דיליף האי עתה תצמח מדכתיב [זכריה ו] ומתחתיו יצמח ובנה את היכל וגו'):

(כט) ושערים שטבעו בארץ כו'. זה שפיר מידרש מלשון תצמח שיצמחו מארץ שטבעו בה, וי"ל לפמ"ש בפ"ק דסוטה שבשביל שהיו מעשי ידיו של דוד לא שלטו בהן אויבים, דז"ש [תהלים קלב] שם אצמיח קרן לדוד, שלעתיד עתידים לצמוח שערי דוד שנטבעין בארץ, וי"ל שז"ש [ישעיה סא] כי כארץ תוציא צמחה וגו' כן ה"א יצמיח צדקה ותהלה. דתהלה היינו שערים כד"א [שם ס] ושעריך תהלה, וצדקה הוא בהמ"ק מקום הצדק:

(ל) כאו"א במקומו. מכאן סמך גדול לדעת רש"י ז"ל וש"מ שדחקו לכוין פי' בנין יחזקאל ע"פ בית שני לכוונן יחד, כי כיון שכא"וא עולה ומתחדש במקומו ע"כ שוים הם בבנינם, אבל הגר"א ז"ל כתב שאין להשוותן יחד ע"ש:

(לא) הן נפתחין מאליהן. דרש יפתח שמאליו יפתח וכדר"י לקמן (ונראה דגם נסגרין היו מאליהם כדכתיב לא יסגר עד הערב דמשמע דבערב היו נסגרין מאליהן), וגבי נשיא כתיב ופתח לו וגו' ויצא וסגר וגו', אבל שבת ור"ח שהם זמן גילוי כבוד ה' לכל, היו נפתחין מאליהן וכמ"ש בזהר נח [עה:]:

(לב) היו ישראל עומדים שם כו' וכן בר"ח היו ישראל כו'. לגי' הספר משמע שכן היה גם במקדש מכבר, וכן מפורש להלן וכן לשעבר וכן לע"ל, דמשמע דמפרש דכל הפרשה היה לשעבר ג"כ, ובאמת לא נשמע בשום מקום שהיה נעשה נס זה בבהמ"ק, ולשון מתניתין פ"ג דתמיד ופ"ד דמדות דתנן פשפש שבדרום לא נכנס בו אדם מעולם ועליו מפורש בקבלה ע"י יחקאל ויאמר אלי השער הזה סגור כו', משמע לכאורה דבבית שני לא היה נפתח כלל אפי' בשבתות ור"ח (אף דג"ש י"ל ולומר דכניסה הוא דלא הא נפתח להשתחות), וכן כל מה שכתוב ביחזקאל הוא רק חידוש לע"ל כנראה מדברי הרד"ק שם (ומדברי הזוהר ס"פ נח [שם] אין מקום לומר שכן היה נוהג לעולם (ועיין זוהר פנחס [רנ.] בקדמייתא אתפתחו כו' תרעא חד לסטר דרום כו'), דע"כ צ"ל שכוונת הזוהר למעלה בהנהגת העולם העליון, שהרי משמע שאף בזמן הזה [שחרב בהמ"ק] הדבר נוהג כן ע"ש), וגי' הילקוט [יחזקאל מו] יהיו ישראל עומדין כו' משמע דלע"ל קאמר, וכ"מ כאן ממילתא דר"א דלעיל שאמר בהמ"ק עתיד כו' ושער החצר כו' ביום השבת הן נפתחין, משמע דהאי נמי על עתיד שבתחלת דבריו קאי, והא דוכן לשעבר יתבאר להלן אי"ה אות ל"ו: (לג' ומקדשין ישראל את השבת כו'. להלן בר"ח ניחא, כדמסיים שראש מולד הלבנה סימן לב"י, וכדאמרינן ישראל דמקדשי לר"ח, וכדלעיל פ"ח החודש הזה לכם א"ל עד עכשיו היה אצלי מכ"וא שלכם הוא (וכדדרשינן אתם אפי' שוגגין כו' וכדאיתא בירושלמי דר"ה פ"ק ה"ג ובשמ"ר פט"ו ודב"ר פ"ב ופס"ר דפ' החדש דהקב"ה אומר למל"הש אני ואתם נלך אצל סנהדרין שלמטה), אבל שבת הא קביעא וקיימא ולא בעי' קידוש ב"ד כדאיתא פ"ב דביצה [יז:] ופ"ק דקדושין [לז:], א"כ איך שייך לומר זה, ואולי י"ל דרגע כניסת השבת אין מכיר בו אלא הקב"ה וכמ"ש בב"ר פ"י ארשב"י כו' הקב"ה שהוא יודע עתיו ורגעיו נכנס בו כחוט השערה כו', וזה יתגלה בבהמ"ק תחלה לישראל שיהיה מחיצתן לעתיד לפנים ממלה"ש כדאמרינן נדרים [ל.] וירושלמי ספ"ז דשבת (או י"ל שהכוונה על תוספת שבת שישראל מוסיפין וכיון שמוסיפין ממילא מתקדש למעלה, וכשרואין הדלתות נפתחין יודעין שהוא זמן הרצוי והראוי להוסיף מחול ע"הק, ודחוק):

(לד) חסין יה ואמונתך סביבותך. ונאמר ויאמר וגו' יהיה סגור וגו' כי ה' א"י בא בו והיה סגור מיד כורעים כו'. כצ"ל, והראי' מקראי דתהלים י"ל מדלקמיה כתיב ויודו שמים פלאך וגו' אף אמונתך בקהל קדושים, והיינו שבקהל קדושים דהיינו קהלות קדשו בבהמ"ק שמה נודע אמונתך וכדכתיב בתרי' נערץ בסוד קדושים רבה ונורא ע"כ סביביו, נערץ בסוד קדושים הוא בשמים בין מלה"ש, ונורא ע"כ סביביו הן צדיקים (כמ"ש בסוכה [מה.] על סביב י"ח אלף דרי דצדיקי דקיימו קמי דקב"ה, וכן דרשינן סביביו נשערה מאד, שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה), והיינו דכתיב כאן ואמונתך סביבותך, שאמונתך ושכינת עוזך נגלית סביבותך על הצדיקים בבהמ"ק בשעה שהקב"ה בא בו:

(לה) מיד כורעים כו'. קאי למעלה שתיכף כשרואין שנפתחו השערים ויודעין שבא ה' א"י בו היו כורעין כו':

(לו) וכן לשעבר כו'. לכמש"ל אות ל"ב דלא נזכר זה בשום מקום ע"ש, י"ל דהאי וכן לשעבר היינו בכל שעה שכיה גילוי שכינה כמו בירידת האש שהיה בימי משה ובימי אליהו (וכן מה שהיו כורעים כשהיו שומעין את השם מפורש יוצא מפי כה"ג, היינו שבהזכרתו השם היה גילוי שכינה כמ"ש בכל המקום אשר אזכיר וגו') וכן י"ג השתחואות שהיו מקדש נגד י"ג שערים כדתנן [רפ"ו דשקלים] היינו שכל שער ופתח הוא מקום גילוי קדושת בהמ"ק. ודרך כבוד להשתחוות נגדו, וז"ש כאן וכן לע"ל שנאמר והשתחוו פתח השער.

(לז) והרי כתיב אין כלחדש כו' א"ל הצדיקים כו'. לגי' הספרים משמע שר"י דלעיל השיב כן לר' יונתן השואל, אך קשה קצת לומר דר' יונתן ישאל כשאלת המלגלג ששאל לר"ג בשבת [ל:] ע"כ קרוב הדבר לדעתי שט"ס הוא וצ"ל אלא הצדיקים, והוא הכל מדברי ר' יונתן עצמו, ור"ג דהתם אפשר דלקושטא דמילתא סבר דקרא מידרש כדהכא (אין כ"ח לרשעים הבוטחים בשמש, אבל צדיקים שעוסקין בתורה שלמעלה מהשמש יש להם חדש וכדדרשינן התם כי"ב בקרא דכל עמלו שיעמול תחת השמש), רק מפני ששאל אותו תלמיד דרך לגלוג לא רצה להשיב לו כדהכא והראה לו שאין בלגלוגו כלום שיש דוגמתן בעוה"ז:

(לח) מי באר עתידין כו'. סובר שמים אלו שיצאו מתחת מפתן הבית הן מי בארה של מרים שעתיד להקבע שם, ואפשר דלשון מים יוצאין דרשו על הבאר כד"א [במדבר כ] ויצאו מים רבים, ומדקאמר ונעשין לי"ב נחלים, נראה שמכוין למ"ש בילקוט [יהושע ה וזכריה יא] מהילמדנו שלע"ל עתידה הבאר לצאת לישראל בי"ב מבועין כנגד י"ב שבטים, ודרש לה מדכתיב ועל מבועי מים ינהלם (וי"ל רמז על י"ב נחלים שמהתחלת עיקר הסיפור שהוא והנה מים מפכים עד סוף הענין כתוב לשון, מים, מי, מימיו, י"ב פעמים) [ד] וענין המאמר נראה שהמים מפכים אלו כענין הים וי"ב בקר, שהמים יורדים מכתף הבית הימנית מנגב למזבח שהוא המקום שהיה בו הים וי"ב בקר כמ"ש [מלכים א ז] ואת הים נתן מכתף הבית הימנית קדמה ממול נגב, וכן הבאר אמרו בתדא"ר פי"ב שהיתה נובעת בדגל יהודה בין שבט יהודה לשבט יששכר והוא דגל המזרח (ואולי י"ל ע"ז מ"ש במחוקק במשענותם, במחוקק, זה יהודה, כדכתיב יהודה מחוקקי, ומשענותם זה יששכר, כד"א [ד"ה א יב] וכל אחיהם ע"פ, והיינו כל ישראל נשענים עליהם בד"ת, גם י"ל לפ"ז משענותם כדדרשו חגיגה [יד.] על מקרא ומשנה, ועיקרו רומז למ"ש בסבא משפטים [קה:] יששכר ירכא ימינא, ובזוהר וילך [רפו.] במשענותם נ"וה (שהן ירכין שהבית זה הגוף נשען עליהם), וכמו שהים על י"ב בקר, וכאן המים י"ב נחלים, כן בבאר אמרו ג"כ בז"ת חוקת [מ ע"ד] שהיה נעשה לי"ב שערים לכל שבט, וכן בזוהר [קפג:] אמרו דנפק לתריסר נחלין, ורמיזא בתוספתא פ"ג דסוכה שהיה כ"א מושך לשבטו במקלו לשבטו וכ"ה בכ"מ) ע"ש, ועיין זוהר שלח [קס"ה א ב] ובביאור רבינו הגר"א ז"ל שם, וע"ע שם [קעא.] וברע"מ תצא [רעז:]: :

(לח) ומפרין ויוצאין. יותר נכון לגרוס ומפכין ויוצאין (אף דיש לפרש גם לשון מפרין כהא דאמרינן בפרת שמימיו פ"ור) כלישנא דקרא, מים מפכים והנה מים יוצאים (הכתוב שם תחלה), וכלשון המשנה שקלים פ"ו וס"ב דמדות מפכין ויוצאין כו':

(מ) ג' כלפי דרום כו' עד השוקיים. אינו מביא מקרא ע"ז וגם בקראי שם לא נזכר מדידה זו של שוקיים ואולי מפרש מים מפכים מן הכתף הימנית דהיינו דרום, מפכים עד השוקיים (ואפשר מפכים, בהפך מכפים, כלומר שמגיעים לטבול כפות הרגל עד שוק התחתון המחובר לו ועד השוקיים עד ולא עד בכלל):

(מא) מי אפסים שהצואר אפם לגוף. פי' אפס וקצה בנין הגוף, והיינו עד צואר הגיעו, אבל בברייתא דתוספתא דסוכה דמייתי בש"ס פ' יו"הכפ [עז:] מפרש אפסים, קרסולים, וכ"ה בת"י. והוא למטה משוקיים כדמשמע בריש אהלות דמני ל' בפסת הרגל י' בקרסול ב' בשוק, ולפ"ז אתי המקרא כסדר דכתב אפסים תחלה, ואח"כ מי ברכיים ואח"כ מתנים. ועל מתנים כתיב אח"כ נחל אשר לא אוכל לעבור, כדמפרשינן ביומא שם דממתנים ולמעלה אסור לעבור, גם לפ"ז כתב כסדר שהנחל נמשך ויוצא ביושר ביציאתו מן המזרח. אבל להפר"א דאפסים הוא הצואר, א"כ כתב תחלה צואר ואח"כ ברכיים ומתנים, וגם הא דנחל אשר לא אוכל לעבור, לא קאי עוד על מתנים, שהרי עבר במי אפסים וצואר ג"כ. אלא הוא מילתא באנפי נפשא כדמפו' בפר"א להלן. והא דכתב תחלה מים מפכים ומי אפסים, ואח"כ ברכים ומתנים, צ"ל מפני שכתב ויוציאני דרך שער צפונה וגו' דרך הפונה קדים והנה מים וגו' הכתף הימנית שהוא דרום, ולשם היה עיקר היציאה להראותו מקורם כי מן המקדש המה יוצאים (וכמש"ל והמים יורדים וגו' הימנית מנגב למזבח), לכן כתב תחלה מים מפכים שהן עד שוק התחתון כמש"ל, ואח"כ כתב את המזרח מי אפסים שהוציאו שם כמ"ש בצאת האיש קדים וימד וגו', ושוב כתב שאר הרוחות:

(מב) ומתגאין למעלה מהנחל. בילקוט הגירסא ויורדין לנחל קדרון ומתגאין, וצ"ל שהולכין דרך עקלתון כשיוצאים מהמזרח מי אפסים עד צואר חוזרין אל נחל קדרון שהוא במערב (ואפשר מלשון נחל דרש על נחל קדרון, וז"ש ב"פ נחל בפסוק, נחל אשר לא אוכל וגו' נחל אשר לא יעבר), ויתפרש לפ"ז לשון ומתגאין למעלה מהנחל דקאמר דהיינו למעלה מנחל קדרון, אבל בילקוט הגי' ומתגאין למעלה נחל אשר לא אוכל לעבור:

(מג) ויורדין אל הערבה. בילקוט הגי' אל ערבות יריחו (שהיא ג"כ ארץ ערבה כשמה שאינ' עושה פירות, וע"כ היו בה המים רעים [מלכים ב ב] ומצינו באמת ערבות יריחו נקרא ערבה סתם [במלכים ב כה] בצדקיהו דכתיב וילך דרך הערבה (סתם) ואח"כ כתיב וישיגו אותו בערבות יריחו וכן עין גדי דכתיב כאן הוא אצל ים המלח סמוך ליריחו עיר התמרים ולכן נקרא חצצון תמר), אבל בתוספתא דסוכה שם ובירושלמי דשקלים פ"ו פי' הערבה זו ימה של טבריא:

(מד) אשר ישרץ אל כל אשר יבא שם נחלים יחיה. כצ"ל, ודרש אל כל אשר יבא שם שיביאו שם מן המים להשקותו יחיה, יתרפא לעשות פרי (וזה קרוי ג"כ חיה כדמצינו [נחמיה ג] היחיו את האבנים, ובלשון חז"ל כ"ח שבירתן זו היא מיתתן ושלימותן חיותן, ועיין תוס' שבת [עו:] ד"ה כדי דבני נרבונא מפרשין כן חי דבכוס של ברכה, וברע"מ עקב [רעג:] ע"ש), ואפשר דרש אשר יבא שם נחלים כמו נחלת שדה וכרם [במדבר טז]:

(מה) ומכסין אותו שנאמר כו' הקדמונה וגו' ובאו הימה אל הימה המוצאים ונרפאו המים. כצ"ל, ולפי לשון המקרא והענין היה נראה דגרסי' ומרפין אותו, וכן בירושלמי שם אמרו ימא דמילחא כדי למתקן, אבל בילקוט הגי' והם מוציאים אותם, ואם הגי' דייקנית משמע דמפרש כשבאין אל הימה שהוא ים המלח (או אפשר מפרש הגלילה הקדמונה על ים המלח שהוא בקצה גבול מזרח א"י) מתרבין מאד על מימיו (וי"ל שזהו ג"כ לשון מכסים דהכא וגם לשון וירדו על הערבה ולא אל הערבה יתפרש נכון לפ"ז לומר שיכסו למעלה כל ים הערבה) עד שמוציאין את מימיו הרעים ממנו לגמרי (וצ"ע להיכן יוצאין מים רבים כאלה) וכלשון המשנה במקואות פ"ג ובכ"מ עד שיצא ממנו מלואו כו' (ומקום היה לומר שכן דרש הפר"א, כיון שאינו מזכיר התוספתא והירושלמי על הימה הימה המוצאים דדרש שם הימה ימה של סדום (דהגלילה הקדמונה דרש ימה של סבכי, כ"ה בירושלמי, ובתוספתא איתא הגלילה הקדמונה ים של סדום, וט"ס הוא, וכן בילקוט) הימה המוצאים על ים הגדול, א"כ משמע דהפר"א דרש לה הכל כאחד על ים המלח כמ"ש), אבל לשון המקרא ונרפאו המים מבואר שנשארין הן במקומן ומתרפאין, וכן להלן כתיב בצאתיו וגבאיו ולא ירפאו למלח ניתנו, ואי איתא דמי הים עצמו מוצאים לגמרי הו"ל לכתוב תחלה לא יצאו ואח"כ לא ירפאו:

(מו) ויהיו מזדווגין כל מין דגים כו' שנאמר למינה וגו'. אפשר דרש למינה שמזדווגין למינם (כעין למינהו הכתוב במע"ב) לדגי ים הגדול (שהמים מגיעים שם לדעת התוספתא והירושלמי הנ"ל, ולפ"ד הפר"א צ"ל בסילונות שתחת הקרקע), לכן תרבה דגת הנחל כדגת ים הגדול, אבל הלשון דחוק, ונראה נכון יותר שצ"ל ויהיו מדייגין כל מין דגים של הים הגדול שנאמר למינה וגו', ופי' שישרצו ויתיילדו בו כל מיני דגים שנמצאים בים הגדול, כולן ימצאון גם בנחל זה:

(מז) והם נעתקים ועולין בנחל. כצ"ל (או צ"ל נמשכין ועולין כו'), פי' נעתקים ממקומם בים המלח והנחל וחוזרים כלפי מעלה לירושלים, והעיקר נראה שצ"ל והן נדחקין ועולין כו', ור"ל משום שקשה לדגים לחזור למעלה נגד חריפותא דנהרא (וכמ"ש בפ' חבית [קמ:] והאי כיון דלא שריר שדרי' לא מצי סליק). לכן אומר שמפני ריבויין [וכמ"ש רבה מאד] הן נדחקין ועולין בחזרה מן ים המלח למעלה לירושלים:

(מח) עד ירושלים ושם הם נאחזין כו' מעין גדי ועד עין עגלים משטות לחרמים. הנה עין גדי הוא סמוך לים המלח כמש"ל אות מ"ו, רק עין עגלים אפשר הוי פסיקא להו שהוא סמוך לירושלים (ואולי י"ל ששער הדגים שבחומת ירושלים במזרח [כמבואר בנחמיה ג] הוא נקרא ע"ש זה שבו עתידין הדגים להאחז לע"ל בשובן מים המלח דרך נחל הפונה קדים למזרח חומת ירושלים):

(מט) יעמדו כתיב. אפשר בא לדרוש הכתיב לומר שמיד שיעמדו עליו יאחזו במכמרותם במקום שיעמדו, וז"ש ושם הם נאחזין במכמרותם, שהן נאחזין במקומן מעצמן במכמרותיהם, וז"ש והיה יעמדו עליו דוגים שמיד שיעמדו הדווגים יהיו עליו:

(נ) וכל חודש וחודש יהיו מבכרין כו'. אתיא כר' יוסי בירושלמי דשקלים שם ופ"ק דתענית, דדרש לחדשיו לכל חודש וחודש וכ"ה בשמ"ר פט"ו ובמ"ר ס"פ כ"א כר"י (ומוסף שמחדש בכל חודש מין אחר ע"ש, ואפשר יצא להם זה דדרש חדשיו שני חידושין, חידוש הצמיחה וחידוש המין ג"כ), אבל ר' יהודה פליג שם, ואמר מיעוט חדשים שנים ובכל שני חדשים יבכרו:

(נא) ואלו עולין שנאמר ולא יתום פריו לחדשיו יבכר כי מימיו וגו'. כצ"ל:

(נב) רוחץ כו' נתרפא שנאמר כו' נחלים יחיו וגו' כי באו שמה המים האלה וירפאו וחי. כצ"ל.

(נג) לוקח מעליהן ומתרפא. סי' לוקח עלה ונותן ע"ג המכה ומתרפא, שכן דרך להיות נותנין עלה ע"ג מכה כדאיתא בירושלמי דשבת פ"ז ה"ב, ובילקוט כרוך ותני כל שהוא חולה או מוכה שחין רוחץ מן המים ומתרפא שנא' ועלהו לתרופה, אפשר דרש עלהו שיעלה מן המים לרחוץ בהם, אבל אין גירסת הילקוט במאמרים אלו מדוקדקים לסמוך עליהם:

(נד) פריו למאכל ועלהו לתרופה א"ר יוחנן לתרפיון מצץ עלה וטרף מזונה. כצ"ל, וכ"ה בירושלמי דשקלים שם, וריש דב"ר, עיין בהגהותיי שם בס"ד: