ביאור הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר נ

(א) וכי לא היה יהודי בשושן כו'. לא ניחא ליה לפרש כמ"ד במגלה [יב:] אמו מיהודה, דמשפחת אם אינה קרויה משפחה אלא כפשט לשון יהודי שבכל המגילה שפירושו מאומת היהודים:

(ב) והא כתיב והיהודים אשר בשושן וגו'. מקרא דלקמי' כנוס כל היהודים הנמצאים בשושן, אין יכול להוכיח, שי"ל הנמצאים לפי שעה, כדרך בירת המלך שתמיד נמצאים שם אנשים מכל מדינות המלך, אבל לא היו דרים שם בקביעות רק מרדכי לבדו שהיה מיושבי שער המלך, לכן מביא מקרא זה דהיהודים אשר בשושן נקהלו וגו', דמיני' נפקא קביעות יום ט"ו לדורות כשושן דעבדה הכי כמ"ש ריש מגלה, ובע"כ שהיו דרים שם יהודים בקבע, שאם לא היו שם רק נמצאים לפי שעה ועתידין לחזור למקומן, אע"פ שבאותה שעה לא נחו ממלחמה עד ט"ו, בכל זה לדורות לא היה ראוי לקבוע יום ט"ו בשבילם כיון שעתידין לחזור למקומן הרי הן כבני מקומן, אלא ודאי שהיו דרים שם בקביעות (והיינו טעמא נמי שאינו מביא מקראי אחריני שכתובין בענין שם, בשושן הבירה הרגו היהודים וגו' ויקהלו היהודים אשר בשושן וגו' שמכולם אין הכרח כ"כ שהיו דרים שם בקבע):

(ה) והיה עוסק בתורה כל ימיו. לפיכך נקרא יהודי כד"א [תהלים ס] יהודה מחקקי, ואמרו רובן של סנהדרין משבט יהודה (ב"ר שם ורות רבה פ"א):

(ו) ובפיו לא היה נכנס מאכל אסור. בסעודתו של אחשורש, וכן הוא להדיא במאמר זה בילקוט אסתר סוף רמז תתרנ"ב, ולכן נקרא יהודי וכמ"ש במגלה [יג.] שהאכילה מאכל יהודי, וי"ל לפ"ז אפי' למ"ד בפ' חלק [צג:] דדניאל לבדו משבט יהודה אבל חמ"ו משאר שבטים, דמ"מ קאי מבני יהודה אכולם (ועיין בפרש"י שהוצרך לדחוק דאדניאל לחודי' קאי), וכדהכא:

(ז) כמר דכי. כקטורת שראשו מר דרור, דמתרגמינן מירא דכיא, וכמ"ש פ"ק דמגלה [י:] ובשלהי חולין [קלט:], והמשיל התפלה לקטרת כד"א תכון תפלתי קטרת לפניך וגו' [תהלים קמא] וכמו הקטרת שמשיב כל חרון אף ומפיר כעס (כמו שסמכוהו בשה"ר פ"א ע"פ [תהלים פה] נשאת עון עמך כסית (כד"א וכסה ענן הקטרת) כל חטאתם סלה אספת כל עברתך (קמיטו דכל רוגזין דתייבין לאתרייהו) השיבות מחרון אפך וגו' והפר כעסך עמנו), כן מרדכי בתפלתו השיב חרון אף וביטל הגזירה:

(ח) בן יאיר שהיה מאיר פנים בהלכה. במגלה שם דרשו שהאיר עיניהן של ישראל (מן אופל צרת הגזירה, וכי"ב בתענית פ"ג [כג.] דור שהיה אפל הארתו כו') בתפלתו, ובן שמעי דרשו שם ששמע ה' תפלתו, אבל כאן שכבר דרש שנכנסה תפלתו כקטרת, שוב לא ניחא לי' למדרש בתפלה אלא דרש לי' מאיר פנים בהלכה שהיה מיושבי סנהדרין:

(ט) בן שמעי שיצא לקלל את דוד. רומז למ"ש שם [שמואל ב טז] איש יוצא ממשפחת בית שאול ושמו שמעי, שמזה למדנו מש"ל שהוא מזרע המלוכה (ולשון שיצא לקלל כו', בא לפרש לשון איש יוצא שבמקרא זה, שביאורו כמ"ש אח"ז יצא יצוא ומקלל), ואפשר מש"ה לא בעי למידרשי' כאן לשבח כמו שדרשו במגילה שם כמש"ל:

(י) שהקיש על דלתי רחמים ונפתחו לו. כלומר דלת הננעלת כבר שנחתם גז"ד כדאיתא באסתר רבה הקיש עליהם בחזקה וחזרו ונפתחו לו, ונ"ל שזהו שנקרא שמו פתחיה [א] ועיקר ענין פתח י"ה נראה שהוא מכוין למ"ש בפע"ח שהוא ביסוד אבא שנקרא י"ק, וכל יסוד נקרא מפתחא כידוע שפותח שערים, וכאן הוא הפותח שערי אימא שהן שערי רחמים ושערי תשובה לקבל תשובתן של ישראל, ונראה מכוון לזה מ"ש בזהר ויקהל [רא:] דממונה פתחי' על צלותא דמצלאין כו', וזה מכוון על מרדכי שהתפלל כו', והפילו ה' נפל תפל לפניו כו': כדתנן פ"ו דשקלים פתחיה זה מרדכי כו' שפתח לו יה שעריו הסגורים כבר ע"י תפלתו:

(יא) בשבעים לשון ולפיכך היה שמו מרדכי בלשן. כצ"ל וכ"ה פ"י דמנחות [סה:] וגם בפ"ק דמגלה [יג:] אמרינן שהיה מיושבי לשכת הגזית שיודעין בע' לשון:

(יב) והיה יושב בשער המלך לראות שלא תחטא כו' במאכל אסור. דרש סמיכות ומאמר מרדכי אסתר עושה כאשר היתה באמנה אתו ומרדכי יושב בשער המלך, לומר שזה היה טעם ישיבתו שיראה שתקיים המצות כאשר היתה באמנה לה' כשהיתה אתו (ובתחילה כשנלקחה ולא היה ידוע עדיין אם יבחר בה המלך, היה די לו במה שהיה מתהלך בכל יום לפני חצר בית הנשים לדעת שלום אסתר שהוא ג"כ שלומה במעשים טובים, אבל לאחר שנשאת לו, הוצרך לישב שם בקביעות לראות כו', וז"ש בימים ההם ומרדכי יושב כו') ובזכות זה שנשמרו ע"י אסתר ונערותיה ממאכל אסור, נתגלגל אתחלתא דגאולה מעשה בגתן ותרש (כמ"ש במגילה [יג:] אחר הדברים האלה אחר שברא הקב"ה רפואה למכה ע"ש בפי' רש"י):

(יג) אסתר ונערותיה. כמ"ש וישנה ואת נערותיה לטוב וגו' ודרשו במגלה [שם.] שהאכילה (וכן נערותיה) מאכל יהודי:

(יד) בלשון כשדים. במגילה שם איתא בלשון טורסיים, ויצא להם דדרשי ותרש כמו ותרשיש דמתרגמינין טרסוס, וזהו שדקדקו בש"ס לומר בגתן ותרש שני טרסיים היו, דלכאורה סגי למימר טורסיים היו אלא הכוונה לומר ששניהם טורסיים היו, כמו תרש שידוע כן מלשון תרשיש שהיה טורסי, כמו כן בגתן טרסי היה ושניהם היו מספרים בלשון ארצם תרשיש שהוא מאיי הים הרחוקים ולא היה מכיר בלשונם כ"א מרדכי שהיה מסנהדרין שיודעין בע' לשון (וי"ל עוד שלשון המקרא שני סריסי המלך דרשו, דמלת שני מיותר אלא לומר ששניהם שוין (וכדדרשינן כה"ג ביומא [סב:] לשון שני שכתוב בתורה כ"פ ע"ש,) מעם ולשון אחד היו), וגי' דהכא בלשון כשדים קרוב שהיא ט"ס, דלשון זה ודאי הרבה היו מכירין בו דארץ פרס ומדי סמוכין לבבל וקיבלו המלכות מהם, וגם ושתי מכשדים היתה והיו ודאי הרבה משרתים מארצה שיודעין לשונה, וכן יהודים הרבה שהיו בשושן מגלות בבל ודאי היו יודעין לשון כשדים, ולא היו מספרים בלשון זה לפני מרדכי, כי היו חוששין שמא יודע בלשון כשדים:

(טו) עתה ישכב המלך משכב הצהרים כו'. לשון עתה מתפרש לפי מה שכתבו במגלה שם מיום שבאת זו לא ראינו שינה בעינינו כו' עיין שם, ולכן היה אחשורש בימים ההם שוכב שינת הצהרים, וכן יש לומר עוד שבימים ההם שבאה אסתר בחדש טבת, משם ואילך מימי התקופה היום מתחיל להאריך כמו שכתבו פרק קמא דע"ג [ח.] לכן עתה בימים ההם הי' מתחיל אחשורש לשכב משכב הצהרים:

(טז) ישכב כו' משכב הצהרים. יראה רומז ללשון המקרא באיש בשת [שמואל ב ד] כחום היום כו' והוא שוכב את משכב הצהרים, שדרך משכב הצהרים כחום היום, ולכן היו יודעים שכשיעמוד משנתו יבקש מים לשתות לקרר חום הצהרים המתגדל בשינה:

(יז) ניתן לו סם המות בקיתון של זהב. נראה דמפרש שומרי הסף כלי זהב ששותין בו מים, וכמו הסיפות והמזמרות [מלכים א ז] שת"י קולייא שהוא כד וקיתון כמ"ש הרד"ק שם (וכן פרש"י סדר בא על הדם אשר בסף מהמכילתא), וכן מתורגם בתרגום שני שומרי הסף נטרי מניא [פי' כלים] ודרשוהו מענינו שרצו ליתן סם המות בכלי הסף שבידם להשקותו (ואולי י"ל דיליף מדכתיב [זכריה יב] סף רעל ופי' כלי מלא יין התרעלה):

(יח) ושמע מרדכי לשונם. מפרש ויודע הדבר למרדכי, שידע והבין לשמוע לשונם:

(יט) ואסתר הגידה למלך כו' שנאמר ותאמר אסתר כו' כל האומר דבר כו'. בקרא כתיב ותאמר אסתר, ובאמת היה ראוי לכתוב ותגד כמו ברישי' ויגד לאסתר, וכן הוא הלשון בענין סיפור א' לחבירו דברי שלישי כמו ויגד משה את דברי העם אל ה' וכי"ב הרבה, ולזה דרשו שכל האומר דבר בשם אמרו כו' ושם אמירה הוא אפי' אומר הדבר לעצמו, כגון שונה משנתו לעצמו ראוי לו לשנותו בשם אמרו, שכן נשנה זה בפ' שנו חכמים, בדברים שהתורה נקנית בהן, וכן בחולין [קד:]:

(כ) יפים הם והם מים טובים כו' קרים כו' ברורים. אם יפים הוא מעלה בפ"ע, יתפרש יפים במראה שלא נשתנה מראיהן, וטובים בטעמם ולא מלוחים ומרים, וקרים שלא נתחממו מחום היום (וטובים לצנן החום משינת הצהרים כמש"ל), וברורים מנוקים מכל פסולת וא"צ לסננם, אך קרוב יותר שיפים הם הוא כעין כלל שחוזר ופורט יפיותם, טובים וקרים וברורים (וע"ל ספ"ט בנהרות שחושב ג"כ ג' מעלות בהן ועמש"ש בס"ד), ואולי יתפרש מ"ש [ירמיה יח] אם ינתשו מים זרים קרים נוזלים על ג' מעלות שבמים אלו, קרים כמשמעו, נוזלים הן טובים ומתוקים בטעמם וכמ"ש באדר"נ ס"פ ל"ג אין נוזלים אלא מתוקים, וזרים יש לפרש מלשון זורה ובורר (וכמו זרים וזרוה [ירמיה כא] לפי' ב' של הרד"ק שפי' כן ע"ש) והיינו ברורים:

(כא) שפכו אותם לפניו ומצא בהם סם המות. במגלה אמרו נטיל ארס בספל, וסתם לשון ארס הוא ארס נחש וכן בתרגום שני דשויאו חויא חורמן בכוזא דדהבא דהוה שתי ביה אחשורש וכ"ה בילקוט בשם אבא גוריון ע"ש:

(כב) וצוה המלך לתלותם. מפני שכתוב ויתלו ולא כתיב ויתלום, סד"א שהם עצמם תלו וחנקו עצמם מפני האימה והבושה, לכן מפרש שבציווי המלך תלאום, ולא היה צריך להזכיר זה בכתוב שהשולח יד במלך חייב מיתה כחוקי דיני המלכות והתורה, אבל בהמן הוא שהוצרך לכתוב ויאמר המלך תלוהו עליו, כי שם מיתתו היה בגזרת המלך (ובפרט לגדול כהמן היה צריך דבר המלך ע"ז):

(כג) היו כותבין אותה לפניו ומניחין בדלוסקמא שלו. כמ"ש באסת"ר ב' דברים טובים היו בו כו' שכל מי שהיה עושה לו טובה היו כותבין אותה, וכאן הוסיפו לבאר הדבר שהיו כותבין אותה לפניו ממש וגם היה מניחה בדלוסקמא שלו שעמו תמיד כדי שלא תאבד גם יהיה מצוי לפניו מיד שיחפוץ לקרות בהן, והכל סיבב הקב"ה תחלה לגאולת מרדכי וישראל, שאם היה סומך על סופרי המלך (שהן היו בני המן כדלקמן), ודאי היו משנים להקטין הענין שלא להזכיר טובה למרדכי, ואם לא היה מונח לפניו עמו היו מאבדין אותו באיזו סבה לגמרי, ונדרש זה מלשון ויכתב בספר ד"ה לפני המלך, שפי' לפני המלך הוא על ב' דברים אלו, שהיו כותבין לפני המלך בפניו דווקא, גם קאי על ס' דברי הימים כלומר זה הספר אינו ספר ד"ה למלכי מדי ופרס שהיו מונחין באחמתא, אלא ד"ה אחר קצר היה לו תמיד לפניו עמו בכדי לזכור מיד מי שעשה לו טובה (וז"ש להלן [ו] להביא את ספר הזכרונות דברי הימים):

(כד) דלוסקמא. היא תיבה שמניחין בו שטרות וכתבים עיין תוס' ספ"ק דב"מ [כ:] ד"ה מצא:

(כה) שני עשירים היו כו'. באסת"ר פ"ו מסיים בה ולא עמד להם ממונם אלא לרעתם, ור"ל כמ"ש עשר שמור לבעליו לרעתו ודרשוהו בשמ"ר פל"א ובקה"ר פ"ה זה קרח והמן (ובפ"י דפסחים [קיט.] הזכירו רק קרח, נראה דלשון שמור משמע שהיה שמור מכבר וטמון בשבילו, וזה לא שייך כ"א בקרח שהיה אוצר יוסף טמון ושמור לו שימצאנו, אבל לא בהמן שכינס ממונו בגזל וחמס אוצרי מלכי יהודה כדלקמן ועמש"ל אי"ה):

(כו) אוצרות של כסף וזהב שהטמין יוסף. כ"ה הגי' באסת"ר שם וכן בפסחים שם כל כסף וזהב שבעולם יוסף לקטו כו' וא' נתגלה לקרח (ובמקרא כתיב ביוסף רק וילקט את כל הכסף, שכסף זו פי' כמו מעות שנקרא בכ"מ בלשון כסף וכולל גם זהב, ומפני דכספא חריף טבעי' טפי מזהב כדאיתא רפ"ד דב"מ):

(כז) והמן כו' שלקח כל אוצרות מלכי יהודה ואוצרות בית קה"ק. הא דבית קה"ק י"ל לפמ"ש להלן ס"פ שהעץ גבוה נ' שהיה בבית המן היה מבית קה"ק, הרי שהיה המן ממחריבי הבית (והיה בחילו של נ"נ), ומצא ולקח אז אוצרות בית קה"ק, אבל אוצרות מלכי יהודה לא מצאתי סמך, ובס"ס מלכים וירמיה וד"ה כתוב בפי' שנ"נ לקח אוצרות בית ה' ואוצרות מלכי יהודה, ובחזקיהו כתיב [מלכים ב כ וישעיה לט] ונשא כל אשר בביתך ואשר אצרו אבותיך עד היום הזה בבל, ואפשר המן מבבל לקחה כשנכבשה מפרס ומדי (ועיקר הכוונה נראה באו לומר שהכסף שב למקומו אח"כ כשניתן בית המן לאסתר ומרדכי, ובשוח"ט מזמור כ"ב ומזמור ע"ח אמרו שנחלק לג' חלקים, ומשליש ממנו בנו בהמ"ק, נמצא הושב הכסף שנטל מק"ק ומאוצרי מלכי יהודה למקומם לבנין בהמ"ק), ויש לרמוז מ"ש בהמן את כבוד עשרו ילפינן שהיה של מלכי יהודה שכתוב בהן עשר וכבוד בדוד ושלמה ויהושפט וחזקיהו, לומר שעושר זה נפל לידו:

(כח) וראה המלך כו' עשרת בניו ורצה המלך לגדלו כו'. ובאסת"ר שם הגי' וכיון שראה המלך כו' ואת עשרת בניו כולן שרים לפניו עמד וגדלו ורוממו שנאמר אחר הדברים האלה גדל כו'. וכצ"ל גם כאן, וי"ל דדרש מ"ש את כבוד עשרו ורוב בניו ואת כל אשר גדלו המלך, לאמר שבשביל זה גידלו המלך מפני כבוד עשרו ורוב בניו שהיו לו הרבה בנים וכולן שרים:

(כט) לרוממו ולגדלו. באסת"ר שם כתוב גידלו קודם רוממו (וכן הוא בכמה מקומות גדלו לה' כו' ונרוממה שמו, גידלתי ורוממתי) וכמ"ש כאן גידל המלך וגו' וינשאהו שהוא לשון רוממו, וכדמפרש אח"ז וישם את כסאו מעל כל השרים זהו גדלו (שהוא ג"כ שר כמוהם רק גדול וראשון מהם במעלה) וכל עבדי המלך וגו' כורעים ומשתחוים, זהו ונשאו, שזהו דבר שהוא נשא ורם מעל כולם ואין ערוך אליו, וכאן בפר"א מ"ש וצוה לו המלך להיות כורעים כו', הוא לפרש מ"ש תחלה לרוממו ושזהו פי' וינשאהו, וז"ש להלן [ה] ואת כל אשר גדלו המלך ואת כל אשר נשאו על כל השרים ועבדי המלך, כי גדלו הוא אשר שם כסאו למעלה כנ"ל, ונשאו הוא אשר צוה לכרוע לו, וז"ש על השרים ועבדי המלך, השרים בענין הכסא, ועבדי המלך בענין ההשתחויה (שלא נזכר רק עבדי המלך אשר בשער המלך היו כורעים לו ולא כל השרים):

(לא) על בגדיו. באסת"ר איתא על בגדיו ועל לבו, ובתרגום ראשון אנדרטא די הקים בחדיה (פי' בחזה שלו דהיינו ג"כ על לבו):

(לג) וראה מרדכי ולא קיבל עליו כו' שנאמר ומרדכי לא יכרע כו'. מדלא כתיב ומרדכי לא כרע ולא השתחוה, דרש לא קבל עליו דמן הדין אסור היה לו לעולם לכרוע ולהשתחוה (וכאלו אומר הכתוב בלשון ודאי ומרדכי לא יעשה כן אלא ודאי לא יכרע ולא ישתחוה), ומ"ש וראה מרדכי פי' שמרדכי ראה זה שהיה לו מרוקם בבגדו, אבל אפשר הגי' הנכונה וראה שמרדכי לא קיבל עליו להיות כורע כו', ועל המן קאי וכמ"ש וירא המן כי אין מרדכי כורע ומשתחוה לו, והיינו דמסיים ונתמלא חימה עליו סתם, דבהמן קאי, אבל לגי' הספר היה לו לפרש נתמלא המן חימה עליו:

(לד) ונתמלא חמה ואמר היהודים כו'. בא לפרש דהאי וימלא המן חימה נמשך יחד עם מ"ש אח"ז ויבז בעיניו כו' כי הגידו לו את עם מרדכי ולומר שלכן נתמלא חימה ביותר כי זכר שנאת אבותיו:

(לה) ועכשיו אני אומר למלך שיאבד אותם לעולם ועד. תחלה כתיב ויבקש המן להשמיד את כל היהודים ואח"כ כשאמר למלך אמר יכתב לאבדם, ולאבד הוא החמור יותר מכולם כמ"ש להלן להשמיד להרוג ולאבד, וכמ"ש בביאורי למגלת אסתר בס"ד, שלאבדם הוא אפי' טף יונקי שדים, וז"ש כאן שיאבד אותם לעולם ועד לבל יצמח מהם שרש אחרי האבדון, וז"ש ועכשיו אני אומר כלפי מה שתחלה היה מבקש בדעתו רק להשמידם אך עכשיו נמלך לאבדם בשעה שאמר למלך:

(לו) מה עשה נכנס לפני המלך. לפי שבמקרא אינו כתוב ויבא המן לפני המלך ויאמר כו' אלא ויאמר המן למלך אחשורש כו' כאלו אחשורש שם היה לפניו בעת הפור ומיד אמר לו שם, לזה ביארו שאינו כן אלא נכנס לפני המלך ואמר (ומה שלא נכתב במקרא ויבוא לפני המלך, אולי מפני שהיה עייל בלא בר כל זמן שירצה לכן כתיב ויאמר סתם כאלו לפניו היה מיד באותה שעה לאחר הפור):

(לח) קח את חצי ממוני. נראה דדרש לי' מדכתיב ואת פרשת הכסף אשר אמר המן לשקול, דרש פרשת לשון הפרשה לחצאין, ואולי דרשי' פרשת בשי"ן כמו פרסת בסמ"ך לשון פרוסה לחצאין, שעשרת אלפי כסף שרצה ליתן היו חצי ממונו:

(לט) ותתן לי רשות עליהם. ממה שאמר אחשורש אח"כ והעם לעשות בו כטוב בעיניך, מוכח שבקשו ע"ז שיתן לו רשות עליהם לעשות בהם כרצונו, גם הכוונה בזה שהכסף נתן המן למלך לא עבור העם אמר (ואסתר שאמרה כי נמכרנו אני ועמי וגו' אם פי' לשון מכירה ממש בכסף, י"ל שלהגדיל חמה על המן אמרה כן שרצה לבזות המלך לקנות ממנו עם לאבדון, ובלא"ה הרי באמת לפי הנראה לא קיבל ממנו המלך הכסף כשא"ל הכסף נתון לך, וכמ"ש מרדכי פרשת הכסף אשר אמר המן, משמע אמר ליתן ולא נתן, א"כ אין שייך לשון מכירה ממש) רק עבור טובת הנאה שנתן לו לעשות בהם כחפצם, אבל העם עצמם הקדים לומר שאין שוים כלום למלך להניחם:

(מ) ורוה"ק מכרזת ואומרת חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו. בפ' חלק [צג:] מפרש לה ר' יהושע ולא בכסף תגאלו לא בתשובה ומעש"ט, ולר"א דאמר אם אין ישראל עושין תשובה אין נגאלין (והכי איתא לעיל ס"פ מ"ג משמי' דר"י ע"ש), מפרשי' בירושלמי ריש תענית מה עבד לה ר"א צדיקים (כצ"ל ושם כתוב תשובה וט"ס הוא) כד"א צרור הכסף לקח בידו (דדרשי' בפרק חלק [צו:] על צדיקים) והכא נמי מייתי לי' שאף שבאותו הדור צדיקי' מועטים היו ונתחייבו כליה, בכ"ז נגאלו לא בכסף צדיקים, אלא בתשובה שתשובה ודאי עשו בגזרת המן כמש"ל בפרקין וכמ"ש בסנהדרין שם:

(מא) אסטרלוגוס גדול. כצ"ל, ופי' חוזה בכוכבים (ואולי מכאן יצא הלשון שכתוב בפע"ח שהמן היה מכשף גדול) ודרש הפיל פור כו' לפני המן, דמשמע הפיל המפיל אחר, רק שהיה לפני המן, וכן הוא בתרגום שני ששמשי ספרא הפיל הפור לפני המן, שהיה יושב ומכוין בעצמו באסטרלוגיאה שלו, והמפיל היה עושה המלאכה לפניו:

(מב) וכתב אגרות פתקין והפיל גורלות. מפרש מלת פור, פתקין (ועיין ראב"ע שהיא מלה פרסית, ואולי יש לו מוצא בלה"ק מענין פור התפוררה, על שהיא נעשה כפרורין קטנים כמו גרגירי חול או אבנים דקות כמ"ש כי"ב הרמב"ם בספר המצות לאוין ל"א ע"ש, וכן פתקין קטנים לפי הפר"א, וזהו כפל הלשון אגרת פתקין, שאגרת י"ל גדולים, לזה ביאר פתקין קטנים שעושין לגורל (ואפשר צ"ל אגדות פתקין):

(מג) לידע בין יום ליום ובין כו'. מפרש פי' לשון מיום ליום ומחדש לחדש, שר"ל לידע בין יום זה ליום אחר, להבחין מזל כל יום, ויהיה לפי זה מ"ש ובין מזל למזל פירושו דבין יום ליום ר"ל בין מזל יום למזל חבירו, אבל העיקר נראה דמה שאמרו בין מזל למזל הוא דבר חדש שהוסיף בפר"א, שהפיל גם כן גורל בין מזל למזל, ר"ל מזל יום ויום מימי השבוע וכדמסיים לקמן ביום השלישי במזל אריה, ואולי מוצא לזה ממה שמיום ליום אין מפורש בכתוב ליום שלשה עשר, כמו שמפורש מחדש לחדש שנים עשר [ב] ובתרגום שני מבאר שמיום ליום לא עלתה בידו הגורל לשום יום באמת ע"ש, ופשוטו י"ל דבחדש נתפרש לחדש אדר, מפני שכתוב בחדש ניסן הפיל פור, לכן מפרש שהפיל מן חדש ניסן עד חדש אדר, והבחין מזל כל הי"ב חדש, אבל מיום ליום, שלא נתפרש כאן באיזה יום בניסן הי' מפיל הגורל, לכן לא פירש גבול סוף הימים: , אלא ירמוז דבלשון מיום ליום כולל שני עניני יום, יום החודש ויום השבוע במזלו, וענין יום השבוע שהוא יום שלישי מזל אריה שהופך עצמו לכל צד כמש"ל סוף פרקין הוא ענין מעניני החכמה שדרך הכתוב להעלים בכי"ב (ובפרט במגלה שנכתבה בדתי פ"ומ), לכן העלים הכתוב מלפרש בימים לאיזו יום נפל הגורל ונמסר הדבר בתורה שבע"פ בקבלה שעיקר הגורל על יום שלישי היה:

(מד) וכתב ושלח בכל המדינות כו'. מפני שכתב תחלה סתם ויכתב ככל אשר צוה המן, ואח"כ כתיב ונשלוח ספרים ביד הרצים אל כל מדינות המלך להשמיד כו', דהוי משמע דשילוח הספרים הוא עוד ד"א לבד הכתיבה ככל אשר צוה המן מדלא כתיב ונשלוח הספרים בה"א הידיעה לברר שהן הן הכתבים שכתבו נשתלחו, לזה ביאר כאן שהכל אחד כתבו ושלחו כנוסח הזה בכל מדינות כו' (וי"ל שכתבו תחלה בדת פקודת המלך שכן צוה וכן יעשו, ושוב שלחו זה בספרים לכל המדינות, אבל סגנון ולשון אחד היה כתוב בספרי המלך ובספרים הנשלחים):

(מה) ביום השלישי במזל אריה. מזל יום ג' מימי השבוע הוא בע"כ, דמזל חדש אדר הוא דגים, ובאיזו סדר משימוש המזלות יבוא ביום שלישי שימוש מזל אריה לא מצאתי (ועיין בסודי רזי [ו ע"א] שם ששי בשבת בתקופה הרביעית [שבה חדש אדר] אריה) וצ"ע*. ואולי עיקר הענין שייחסו הגזרה למזל אריה הוא מפני שבמזל זה חרב הבית באב וכמ"ש בפסיקתא דשמעו, כיון שבא [נ"נ] להחריב בחמישי [ירח אב] לא היה יכול לפייס [למצוא זכות כבשאר החדשים שם, גם י"ל שהארי עז וקשה להתפייס] שנקרא חמישי אריה ונקרא נ"נ אריה שנא' עלה אריה מסובכו ויחריב הבית שנקרא אריאל ויכה ישראל שנקראו אריה שנא' כארי יתנשא על שביטלו דברי אריה שנאמר אריה שאג וגו' (כצ"ל ושם ט"ס בדפוס) ועיין בשמ"ר ס"פ יתרו ומש"ש בהגהותיי בס"ד, וכן אחשורש נקרא אריה במזמור אילת השחר (הנדרש באסתר) הושיעני מפי אריה ודרשוהו במגלה [טו:] שחזרה וקראתו אריה, ועמש"ל ס"פ בס"ד בזה:

(מו) ושמע מרדכי. מפרש מ"ש ומרדכי ידע את כל אשר נעשה כפשוטו מפני שהיה יושב בשער המלך שמע מעבדי המלך כל אשר נעשה כבר שנכתב ככל אשר צוה המן, וגם את פרשת הכסף שמע שם:

(מז) וקרע את בגדיו. זה קאי על ושמע, ולומר שקורעין על שמועות הרעות כמ"ש ספ"ק דמ"ק [כו']:

(מח) ויצא לרחוב העיר. אפשר מפרש כן מ"ש ויצא בתוך העיר, דהיינו רחוב העיר אשר לפני שער המלך, כמ"ש להלן ויצא התך אל מרדכי אל רחוב העיר אשר לפני שער המלך (ומפני שלא היה יכול להרחיק עצמו לגמרי משער המלך בלא רשות המלך, וכמ"ש ראב"ע שלכן הכניס עצמו לסכנה שלא להשתחוות להמן ולא יצא לגמרי משער המלך בכדי שלא יראוהו המן ע"ש, ובשער המלך אין לבא בלבוש שק, לכן יצא לישב ברחוב שלפני שער המלך), ואפשר לפמ"ש בתרגום שני כאן שעשו באותה שעה תעניות כסדר האמור רפ"ב דתענית שהוציאו ס"ת באותה שעה, וא"כ עשו זה ברחובה של עיר כדאיתא בתענית שם (ובתרגום שני כ' לתרע שושן), י"ל שז"ש כאן ויצא לרחוב העיר:

(מט) והיה צועק ואומר רבון כו'. מפרש האי ויזעק זעקה, הוא תפלה, וכמ"ש בספרי ואתחנן, זעקה א' מעשרה לשונות שנקראה תפלה:

(נ) רבש"ע לא נשבעת לאבותי כו'. אפשר דרש האי זעקה היה בזכות אבות, דילפי' לי' מזעקה דמצרים, דכתיב [שמות ב] ויזעקו ותעל שועתם וגו' (שהזעקה הכתובה שם באחרונה היא שנשמעה והיא היא הנאקה שכתיב אח"ז וישמע א' את נאקתם) וכתיב שם ויזכור אלקים את בריתו (אין ברית אלא שבועה) את אברהם א"י וא"י (וזעקה גי' יעקב שהוא בחיר שבאבות וכולל כולם, יושב אוהלים תרין דאברהם ויצחק), גם הלשון מוכיח מתוכו דנקט לשון תפלת משה [שם לב] זכור לאי"ו וגו' אשר נשבעת וגו' ארבה את זרעכם ככוכבי השמים, ומרדכי הוא בחי' משה בדורו כמש"ל ר"פ בס"ד, וכמ"ש בת"כ בחקותי ובמגלה [יא.] לכלותם בימי המן וכן במשה שם בשעת עגל נאמר ויחר אפי בהם ואכלם וגו' ולכלותם מע"פ האדמה, וכן סיפא דעכשיו נתת אותם כצאן טבחה, הוא כלשון שכתוב לעיל פמ"ה בתפלת משה הלזו, ועיין מש"ש בס"ד (ובדרך רחוק קצת אולי י"ל דלשון גדולה ומרה דרש מאגרא רמה לבירא עמיקתא, שתחלה היו במעלה גדולה ואח"כ ומרה לשון שפלות כד א [מלכים ב יד] ומורה מאוד שפירש"י ירוד ושפל).

(נא) ושמעה אסתר ותשש כחה שנאמר ותתחלחל וגו'. בא לבאר מלת חלחלה שענינה תשישת כח (והיא כפל מענין חולה) משמיעת הגדה רעה פתאומית וכד"א [ישעיה כא] חזות קשה הוגד לי וגו' ע"כ מלאו מתני חלחלה וגו' נעותי משמוע וגו' (וי"ל עוד שרמזו ללשון הש"ס בברכות [לב.] תשש כחו כנקבה ואין יכול להציל, וזה רומז באסתר שהיא הנוק', וכתיב ותתחלחל המלכה מאד, שם מ"ה דדכורא הנותן לה מוחין תשש):

(נב) ושלחה וקראה כו' נאמן ביתה. שלשון המקרא ותקרא להתך כו' אשר העמיד לפניה קשה, כיון שהיה עומד לפניה לא היתה צריכה לקרוא אותו, והול"ל ותאמר להתך, לכן ביאר אשר העמיד לפניה היינו שיהיה נאמן ביתה, ולא שיהיה עומד לפניה תמיד (וכמו בלוים [במדבר ג] והעמדת אותם לפני אהרן הכהן ושרתו אותו, שאין פי' שהיו עומדים לפניו ממש אלא שיסמוך עליהם בשירות העבודה, וכמו והקימותי לי כהן נאמן [שמואל א ב] שענינו כמו [ישעיה נב] יתד במקום נאמן), וכאן שהוצרכה לדבר סוד לכן שלחה וקראה אותו, ולכן אח"כ כשנהרג התך לא מצאה עוד איש אחר נאמן לשלוח ע"י כדלקמן:

(נג) לדעת מה נעשה. זהו פי' לדעת מה זה, מה דבר של צער נעשה שעליו צועק מרדכי ובוכה (או ירמוז ג"כ פי' ועל מה זה על איזה חטא שחטאו ישראל נגזר כן, וז"ש מה נעשה דבר עבירה בישראל. וכמ"ש במגלה [טו.] שמא עברו כו'):

(נד) ויצא התך כו' והגיד לו את הדברים כו' והגיד לאסתר. זה בא לברר מ"ש לעיל שהיה נאמן ביתה, שמרדכי הגיד לו כל הדברים אשר קרהו כו' ואת פרשת כו' ולהגיד לה ולצוות כו', וקיים והגיד כל דברי מרדכי לאסתר, הרי שהיה ציר נאמן לשולחיו:

(נה) וראה כו' יוצא ובא והרגו. ז"ש ויבא התך ויגד לאסתר, דמלת ויבא מיותר, דהול"ל ויגד התך לאסתר, לכן דרשו לי' שיציאתו וביאתו היא שגרמה שלא יוכל עוד להגיד דברי אסתר למרדכי, ובתרגום ראשון מבואר שהרגו כשרצה לצאת שנית להגיד למרדכי דברי אסתר שנצטווה כל עבדי המלך וגו', ולכן כתיב ויגידו למרדכי את דברי אסתר [ג] ומסיים בתרגום שם ואזדמינו תמן מיכאל וגבריאל וחויאו למרדכי כו' (וז"ש ויגידו לשון רבים וכ"כ באבן יחייא ע"ש) ויש לרמוז להשיב אל אסתר, וכן להשיב אל מרדכי, מלת להשיב בגי' מיכאל גבריאל: וכדדייקי' במגלה [שם] ואילו איהו [התך] לא אזל לגביה משום שאין משיבין על הקלקלה), אבל הפר"א שמפרש אח"כ על ותאמר אסתר להשיב אל מרדכי אמרה היא בעצמה לבא כו', אין מתפרש כן ברישא ויאמר מרדכי להשיב אל אסתר, שבע"כ מרדכי לא בא לפניה כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק (וזהו ששלחה אסתר תחלה בגדים להלביש את מרדכי בכדי שיוכל לבא לפניה להגיד לה בעצמו הדבר, וכאשר לא קיבל מרדכי להזיז ממנו השק, הוכרחה לשלוח אליו ע"י התך), ואין לומר שהוכרח מרדכי לפשוט שקו מעליו ולבא לפני אסתר, שא"כ למה אמרה אסתר לבא אל מרדכי בעצמה והרי הוא כבר בא לפניה, ומוכרחין אנו לומר שסובר הפר"א שלא הרג המן להתך ביציאה וביאה ראשונה, שלא הרגיש עדיין בזה ואמר מקרה הוא, אך כאשר יצא ובא כבר ב"פ דהיינו כשהשיב לאסתר אל תדמי בנפשך וגו' (ומ"ש ויגידו למרדכי את דברי אסתר ולא נזכר התך, אולי י"ל לדברי הפר"א כי אסתר [או התך] אמרו תשובה זו כל עבדי המלך וכו' אחת דתו כו' בכוונה לפני כמה אנשים אחרים ג"כ שיגידו זה למרדכי, כי בתשובה זו אין לה מה להעלימה, כי היא רק מודיעה חוק המלך ששומרת ואינה יכולה לעבור עליו, גם אין לה לירא מהמן, שאדרבא הרי מונעת עצמה מלבא להתחנן עבור היהודים, אבל תשובת מרדכי אל תדמי בנפשך אמר מרדכי רק ע"י התך לבדו להשיב אל אסתר), אז הרגיש בו המן והרגו:

(נו) והרגו. בילקוט איתא בעט בו והרגו, ועמש"ל אי"ה בפרקין אות ע"ב ענין הבעיטה:

(נז) אמרה היא בעצמה לבא אל מרדכי. אע"פ שסיים הלשון אמרה לו לך כו', היה משמע טפי לפרש שבאמת אמרה ועשתה כן ובאה ודברה עם מרדכי בעצמה כ"ז, אך הואיל ודבר קשה הוא מאד שהמלכה אשר כל כבודה פנימה תצא לרחוב אשר לפני שער המלך לספר עם איש, ע"כ נראה יותר נכון לפרש, שהלשון אמרה לבא כו' דוקא הוא, שאמרה וחשבה לעשות כן ולא עשתה, וחסר כאן סיום הדבר, וצ"ל כמ"ש בתרגום הנ"ל בהגה"ה שנזדמנו לה מלאכים, או כמ"ש בילקוט אמר הקב"ה הואיל והרגו תהא משמשת ברוה"ק:

(נח) שנאמר ותאמר אסתר להשיב אל מרדכי. ומ"ש תחלה במרדכי ויאמר מרדכי להשיב אל אסתר, אולי י"ל דמשום דכתיב תחלה ויגידו למרדכי את דברי אסתר, שייך לכתוב ויאמר מרדכי להשיב ע"י המגידים האלו, אבל כאן באסתר שכבר הופסק הענין מהמגידים הוא דמדייק שלפי הלשון היה לו לחזור ולכתוב ע"י מי אמרה אסתר להשיב (וכדרך המקרא כשמאריך הענין לחזור ולפרש שם המדברים):

(נט) ג' ימים ואלו הן י"ג כו'. ששלשה ימים רצופין היו (ואע"פ שבשוח"ט ריש מזמור כ"ב אמרו וכי אפשר לאדם לעשות כן אלא שהיו מפסיקין מבע"י, ש"ס דידן שלהי יבמות [קכא:] פליג ע"ז וס"ל רצופין ממש היו):

(ס) י"ג וי"ד וט"ו בניסן. לקמן מפרש שהמשתה הראשונה עשתה אסתר בט"ז בניסן (ובקצת נוסחאות כתוב בט"ו, וט"ס הוא כמשית"ל אי"ה) והשניה בי"ז בניסן, ובו ביום נתלה המן, ולפ"ז לא היה בג' ימי הצום רק יום ראשון של פסח שהיה שלישי לתעניתם וכן במגלה [שם] לשון הש"ס ויעבור שעבר יום ראשון של פסח בתענית, ולפ"ז אתי שפיר בפשיטות שאסתר במשתה ג"כ אכלה ושתת עמהם וכדמשמע פשטי' דקראי, ובפרט במשתה שניה ויבא המלך והמן לשתות עם אסתר המלכה משמעו ודאי דגם היא שתת עמהם, דאע"פ שגם היא היתה בתענית כמ"ש גם אני ונערותי אצום כן מ"מ הרי ג' ימי התענית כלו בט"ו, אבל רש"י פי' במגלה שם שהתענו י"ד ט"ו וט"ז [ד] וצ"ל לדבריו דנקט הש"ס יום ראשון של פסח מפני שהוא יו"ט (וגם ביטלו אכילת מצה ומרור וד' כוסות כיון שהתענו רצופין כדס"ל להש"ס ביבמות) וחמור איסור עבירת התענית בו ביותר (ובפרש"י כתוב הלשון יום טוב הראשון של פסח), אבל באמת התענו גם ט"ז בניסן באיסור, שאסור להתענות בחו"המ, ובילקוט הגי' שא"ל מרדכי כתיב במגל"ת שאין מתענין בניסן (ולשון כתיב במגל"ת שבילקוט מגומגם, דמגל"ת נתקנה הרבה זמן אחר מרדכי והנסים שבה אירעו אח"ז, רק שכיוונו למ"ש במסכת סופרים פכ"א שאין מתענין בניסן מפני שבו הוקם המשכן ע"ש), ואתה אומר לגזור בי"ד וט"ו וט"ז (כצ"ל ובדפוס יש חסרון) שקרב העומר: , וכדבריו משמע ממ"ש במגלה [טז.] ששב מרדכי אל שקו ותעניתו ביום שהרכיבהו על הסוס שהיה זה בט"ז בניסן ביום העומר, שלכן עסק מרדכי אז בדיני עומר כמ"ש בויק"ר פכ"ח ובאס"ר ובפסיקתא דפ' העומר, וכן פירש"י במגלה שם על לשון הש"ס שם, דהוי מחוי להו לרבנן הלכות קמיצה שהיה דורש בענינו של יום תנופת העומר (וז"ש באס"ר שם, תמן אמרין הלכות קמיצה אחוי להון ודבר אחד שהיו קומצין מן העומר שפירשתי בהגהותי שם בס"ד דהאי תמן אמרין הוא לשון הש"ס דידן הנ"ל וחזרו ופי' שדבר אחד הן (עם לשון המדרש שאמרו במצות העומר היו עסוקין,) שמן העומר היו קומצין ג"כ), וכ"ה בסע"ר פכ"ט שבט"ו בניסן באה אסתר לפני המלך ובט"ז בניסן נתלה המן, ופרש"י שם שלפ"ז הא דכתיב ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות, אין זה שלישי לתענית (שהרי כתיב אח"כ בלילה ההוא נדדה וגו' ולמחר נתלה המן ביום ט"ז שלישי לתענית, א"כ לבשה מלכות בט"ו שני לתענית) אלא לשילוח הרצים, גם צריך לדחוק לפ"ז דלא שתת אסתר במשתה עם המלך והמן שהרי יום ב' וג' לתענית היו, וזה דחוק כמש"ל דלשתות עם אסתר כתיב (ולולי ההיא דשב לשקו ולתעניתו היה מקום לומר כיון שבעיקר התענית כתיב וצומו עלי, דהיינו שתתקבל ברצון לפני המלך, וא"כ כיון שנתקבלה כבר ברצון היה להם לפסוק התענית, וכמ"ש הפוסקים בא"ח ר"ס תקס"ט בצבור שהתענו ועברה הצרה, גם לולי שפירש"י דתענית מרדכי ששב לתעניתו היינו יום שלישי לתענית אסתר, היה אפשר לומר שמרדכי היה מתענה בלא זה על הגזרה אף קודם שאמרה לו אסתר וצומו עלי, וכמש"ל אות מ"ח בשם תרגום שני שגזרו תענית צבור כשהציעו שק ואפר לרבים):

(סא) והלא יום ג' יום פסח כו' למי הפסח כו'. לפי מה שכתבו הפוסקים בא"ח סי' רפ"ח ס"ט שאין מתענין בשבת על שום צרה מהצרות כלל, א"כ מרדכי כדין אמר, אם לא שנאמר דאתיא כדר"א בפ"ו דפסחים [סח:] דבי"ט או כולו לה', או נאמר שהוראת שעה היתה ומפני צרת כל ישראל, וכמ"ש אסתר אם אין ישראל למי הפסח (וכענין פיקוח נפש היה אפשר לדונו וכמו תענית חלום בשבת, מפני שיפה תענית לחלום בו ביום), וזהו שכתוב ויעבור מרדכי שהעביר יום א' של פסח בתענית, ר"ל שעברו על שורת הדין ע"פ הוראת שעה, ולפי דברי הרמב"ם שהובא בב"י שם דמתענין בשבת, א"כ אסתר כדין אמרה, ודעת מרדכי אולי היה דסגי בתענית יום א' או ב' ימים, או אפשר מרדכי חשב כיון דתעניות אלו בשביל אסתר היו כמ"ש וצומו עלי הו"ל כעל היחיד דמשמע פ"ג דתענית [כב:] לגי' דידן דלא גרסי' בה בשבת, דבשביל יחיד אין מתריעין וכ"ש שאין מתענין בשבת, מיהו לגי' רי"ף ורמב"ם ושא"פ דגרסי שם בשבת, י"ל שלפי' דברי הרמב"ם הנ"ל דמתענין בשבת הוא הדין נמי על היחיד, גם אסתר כיון דהיה תלוי בה צרת כלל ישראל, לא מסתברא כלל לחושבה כיחיד:

(סב) ואם אין ישראל למי הפסח. אולי י"ל דרך דרש זהו שאמרה אשר לא כדת וכאשר אבדתי אבדתי, דאשר לא כדת קאי אדלעיל, ע"ד הצומות, לומר שמה שא"ל מרדכי שהוא שלא כדת, הנה כאשר אבדתי ר"ל כאשר ח"ו עומדת אני לאבדון עם כל עמי הנה אבדתי גם דת קיום הפסח שאני מצוה אותך לעבור עליו:

(סג) שמע מרדכי את דבריה ועשה כו'. באסת"ר הלשון שמע מרדכי והודה לדבריה, ואולי מכוין זה למ"ש בתדא"ר רפ"א ויעבור שהעביר על הדברים שהקפיד עליה תחלה ע"ש:

(סד) ועשה כל אשר צותהו שנא' ויעבור כו' ככל אשר צותה. לפמש"ל שהיתר עברת התענית בפסח הוראת שעה היתה, י"ל למ"ד אסתר ברה"ק נאמרה, שזה שאמר כאן ששמע ועבר (להתענות בפסח) כאשר צותהו אסתר ברה"ק (וי"ל עוד שז"ש וצומו עלי וכד"א עלי קללתך בני [בראשית כז] שתרגם אונקלוס עלי אתאמר ברוח נבואה, אף כאן אמרה אסתר וצומו וסמוכו עלי בזה, כי כן נאמר לי ברו"הק):

(סה) בלא אכילה. נקט לשון בלא אכילה ולא נקט בתענית, לאשמועינן שאף מצה ומרור לא אכלו (וזה רבותא טפי מן התענית דס"ל לר"א דאי בעי כולו לה' בי"ט כמש"ל):

(סו) לבשה בגדי מלכות. לאפוקי ממ"ד שלבשתה רוה"ק. הוסיף מלת בגדי כפשטי' דקרא (ולפ"ד הזוהר שלח [קסט:] דדרש אתלבשת בדיוקנא דההוא עלמא מלכות דא רוה"ק כו', א"כ יש לכווין אדרבא לשון הפר"א עם דברי הש"ס דלבשה רוה"ק):

(סז) בסעודה שעשתה בט"ז בניסן. כן הוא הנוסחא הדייקנית, ומ"שכ בקצת נוסחאות בט"ו בניסן ט"ס שהרי להלן בסעודה שניה שלמחר כתיב בי"ז בניסן, א"כ הראשונה בט"ז וכמש"ל, ולדעת הפר"א דיום שלישי לתענית בט"ו היה ובו לבשה מלכות והזמינתם לסעודה וכתיב יבא המלך והמן היום אל המשתה, צ"ל דלבשה מלכות סמוך לערב עם מצוי היום כשגמרה תעניתה, והסעודה היתה בלילה שהוא (לנו שהיום הולך אחר הלילה) יום ט"ז, ולדידהו שהלילה הולך אחר היום קרוי היום:

(סח) המלך גדל אותי. ז"ש את אשר גדלו המלך:

(סט) ואשתו מרוממת אותי. הרימה מעלת כבודי עד שלא זימנה עם המלך כ"א אותי, וז"ש אף לא הביאה אסתר וגו', ולשון אף הוא מוסב על אשר גדלו המלך ואף אסתר מרוממת אותי כי לא הביאה כו':

(ע) ואין גדול ממני כו'. ז"ש ואת אשר נשאו על כל כו':

(עא) שנא' ויצא כו' שמח וטוב לב. יש לדרשו שמח על העבר וטוב לב על העתיד שזימנתו אסתר גם למחר כמ"ש גם למחר אני קרוא לה (וי"ל עוד כד"א [קהלת] וטוב לב משתה תמיד, אף זה מן משתה היום המזומנת לו למחר טוב לבו), וזהו שאח"כ כתיב ובא וגו' אל המשתה שמח, ולא כתיב עוד טוב לב, שכיון שכבר יבא אל המשתה ישמח בה, אין שייך להזכיר עוד טוב לב על העתיד (וי"ל עוד טוב לב, שלא היה לבו דואג עליו שמא תעזור אסתר ליהודים כאשר היה מפחד תחלה כשראה התך נכנס ויוצא בין מרדכי לאסתר כדלעיל):

(עב) נדדה שנתו של ממ"ה (ובנ"א שנת מלכו של עולם ממ"ה). כצ"ל, ומפני שלא נתבאר במקרא סבת הנדידה, לכן דרשו שעיקרה במלכו של עולם נאמר, אשר ממנה נתגלגל בארץ ג"כ שנדדה שנת המלך אחשורוש, ועיין בתרגום:

(עג) ונבהל ועמד. זה פי' תחלה מלת נדידה שנבהל משנתו ועמד (ולא שלא היה יכול לישן כלל כמו ותדד שנתי מעיני דיעקב, שהרי רוצה לבאר שראה בחלומו, א"כ היה ישן רק נבהל בחלומו), וחזר וביאר ממה נבהל, שראה בחלומו כו' [ה] שנדידתו היתה לגאולתן וטובתן של ישראל וכמ"ש באסת"ר כאן וכמ"ש במכילתא בשלח פ"ה בזמן שישראל עושין רש"מ נא' לא ינום ולא יישן וגו', ובזמן שאין עושין רש"מ נא' ויקץ כישן ה': :

(עד) וראה בחלומו. נכון יותר לגרוס שראה בחלומו:

(עה) להמן שנתן את הסייף כו'. י"ל דיליף האי נדדה ממ"ש [ישעיה כא] מפני חרבות נדדו, ומזה דרשו שנדדה מבהלת חרב שלופה שראה בחלומו, ובקה"ר רפ"ה משמע דממה ששאל מי בחצר יצאו לדרוש (ובילקוט כאן בלשון הקה"ר הנ"ל וכי בכל יום היה שואל כן אלא כו') זה שרצה לידע אולי המן שם, ורצה לקרוא להמן כדלקמן:

(עו) ואמר לבני המן שמשיו וסופרים שלו. כמש"ל סוף פרקין שעשרת בני המן היו סופרי המלך, ובערוך ערך נקראין הביא לשון הפר"א קוראי ספרים של מלך היו, וכן באסת"ר שהועתק מן הפר"א הזה נשמט תיבת שמשיו ע"ש, ולפי נוסחא דהכא שמשיו, אולי יש לכוונו ללשון הש"ס במגלה [טו.] שמשי מוחק, ופרש"י שזהו שמשי ספרא שבספר עזרא:

(עז) לידע מה שעבר עליו. מפרש מה שכתב ספר הזכרונות דברי הימים, שמלת הזכרונות אינו סמוך לדברי הימים, שא"כ הול"ל ספר זכרונות ד"ה, אלא ביאורו ספר שע"י יזכר דברי הימים מה שעבר עליו, וכן בפסקי טעמים מופסק הזכרונות מן דברי הימים:

(עח) ופתחו הספרים ומצאו הדברים כו'. ז"ש וימצא כתוב והיה ראוי לכתוב וימצא כתוב קודם ויהיו נקראים, אלא מפני שדורש ויהיו נקראים מאליהן כדלקמן, לכן הקדים לכתוב ויהיו נקראים, שלולי שהיו נקראין מאליהן לא היה נמצא הכתוב כלל שלא היו רוצין לקרות:

(עט) קוראים לא נאמר. שאז היו משמעו שהיו קוראים סופריו הרגילים לקרות שצוה להן להביא ולקרות בו:

(פ) אלא נקראים. בילקוט משמע לחד לישנא שהיו נקראין ממש בקול מאליהן, ומסיים ואל תתמה שהרי הגורל היה מדבר, ועוד אמר שם והיו הכתובין פורחים מקינטרא לקינטרא [ו] ופי' קינטרא נראה שהוא מסופר לסופר וכמו קומנטרסין בספ"ב דגיטין [כח:] שפי' הנכון נראה סופרים, כי קומי פי' נגיד וממונה, ונוטריס הוא סופרי, א"כ קומוטרוס פי' ראשי הסופרים, ורש"י לא פירש כן, וגם דברי הערוך הן בענין אחר קצת בזה ע"ש: ובאים ונתנים בחיקו של אחשורש, משמע דדרש נקראין לשון מזדמנין כמו נקרה נקרתי, שפתאום פרחו מיד ליד עד שנזדמנו לחיק המלך וקראם בעצמו:

(פא) קראו לי להמן כו' הרי הוא כו'. נראה שז"ש הנה המן עומד בחצר, שהיה לו לכתוב רק ויאמרו המן בחצר שהיא תשובת מי בחצר, לכן דרשו ששאלת מי בחצר היה בכדי לשלוח אחר המן (בכדי לעמוד על ענין חלומו על המן), ולזה השיבוהו, הנה הוא עומד בחצר ומצפה:

(פב) הרי הוא בחוץ. ר"ל בחצר בית המלך החיצונה:

(פג) אמת הוא הדבר שראיתי בחלום. בקה"ר שם, אמר המלך כי בא החלום וגו' (ודרך דרש י"ל מ"ש ויאמר המלך יבא ולא כתיב קראו לו ויבא, שרומז לדרוש שנתכוון המלך כאומר כי יבא דבר החלום אמת באם לא נקדים להרוג את המן):

(פד) לא בא השעה הזאת כו'. שהיה עדיין בבקר, וכמ"ש לו ובבקר אמור למלך וגו' וכן עשה ובא בבקר השכם, ולמה זה בא בעידנא דלא עייל אינש כי רק מקרה היה הלילה הלזו שנדדה שנת המלך, והשכים לעמוד כ"כ:

(פה) א"ל אמרו לו שיכנס. מפני שבמקרא כתיב ויאמר המלך יבא שהיה משמע שהמלך עצמו קראו, לכן הוסיף לבאר שאמר כן לנעריו שיאמרו לו שיבא (ובמקרא קצרו בלשון, לומר שבבהלה אמר המלך זה וקיצר בדבריו):

(פו) לגדל ולרומם לאיש אחד. כאן כתיב רק חפץ ביקרו, רק לעיל כתיב ששאל המלך מה נעשה יקר וגדולה למרדכי, ומפרש שיקר הוא כענין רוממות ונשיאות וכמש"ל בהמן גדלו ונשאו, ושאל המלך אם נעשה לו יקר שהוא רוממות ונשיאות או עכ"פ גדולה, והשיבו לו לא נעשה עמו דבר אף לא גדולה וכ"ש יקר, ועכשיו כשאמר המלך לעשות לו, הזכיר יקר וממילא בכלל זה גדולה (וי"ל שסיבב ה' כן שלא יזכיר המלך יקר וגדולה, כי אז היה מבין המן שלא עליו יאמר המלך, כי לו אין עוד מה לגדלו וכמש"ל אין גדול ממני בכל המלכות, אבל כשהזכיר יקר, חשב שאותו יחפוץ המלך ליקרו עוד):

(פז) לאיש אחד. מבאר מלת באיש שבמקרא, שפירושו באיש אחד המיוחד וידוע, וכ"ז היה סבה להטעות את המן שיחשוב שוודאי עליו מכוין המלך שהוא אחד הידוע בגדלו:

(פח) וכל זרעו של עמלק כו'. הכוונה שסוד זה שאמר המן בלבו נתגלה ברוה"ק וכדאמר ר"א בפ"ק דמגלה [ז.] מהכא דאסתר ברוה"ק נאמרה (ועיין ראב"ע):

(פט) אדוני המלך אם אתה כו' לאיש אשר אתה חפץ בו. נראה שבלשון הזה יתורץ מה שהביא להמן לומר דברים כאלו לבוש מלכות והכתר (אשר מה' היתה זה נסבה, לא לבד לגדל כבוד מרדכי אבל גם לחזק דברי החלום על המן וכמ"ש בתרגום ראשון שכן נאמר לו גם בחלומו, א"ל להמן מה למעבד בגברא דמלכא צבי ביקרי' ותיחזי' דלא שאיל מינך אלא לבושין דמלכותא וכתרא דמלכותא וסוסיא דרכב עלי' מלכא), כי הטעהו לשון המלך שאמר אשר המלך חפץ ביקרו, ושפט כוונת המלך על דברי יקר כזה, וזהו שחזר המן לשנות בדבריו לשון איש אשר המלך חפץ ביקרו יביאו כו', שהוא כעין התנצלות למה מלאו לבו לדבר גבוהות כאלו, כי המלך שא"ל לשון אשר המלך חפץ ביקרו הרי הוא כמכוין לכך, וז"ש כאן אדוני המלך אם אתה רוצה כו' יקר לאיש אשר אתה חפץ בו. ר"ל יקר כזה אשר גם אתה חפץ ביקר כזה, ע"כ ראוי לעשות כן יביאו כו' וזהו ג"כ שאמר וקראו לפניו ככה כו' אשר המלך חפץ ביקרו, למען לא יפלא זה בעיני הכל שמשתמש הדיוט בבגדי מלכות יכריזו שסבת זה הוא שהמלך אמר שחפץ ביקרו:

(צ) אשר לבש בו המלך ביום שהמליכוך. דאותו לבוש הוא יקר וכמ"ש בויק"ר פ"ב ופסיקתא דפ' שקלים למלך שהיה לו פורפירא כו' שאותה לבשתי ביום מלכותי:

(צא) ואת הכתר אשר ניתן בראשך ביום שמלכת. לגי' הספר נראה שהוא כמסרס המקרא דכתיב ואשר ניתן כתר מלכות בראשו, ומפרש ליה כאלו כתיב וכתר מלכות אשר ניתן בראשו (של מלך בעת הידוע שדרכו להנתן דהיינו ביום שמכתירים אותו למלך (ועיין רלב"ג שהביא פי' זה בשם הפר"א וכתב שפי' יפה הוא), ולשון ביום שמלכת לפ"ז ר"ל לאפוקי כתר קטן אחר שהיו רגילים המלכים תמיד לישא על ראשם בימים ההם (כמ"ש בשאול [שמואל ב א] ואקח את הנזר אשר בראשו וכן בדוד [שם יב] ותהי על ראש דוד), אבל כמדומני שעיקר הגי' האי ביום שמלכת צ"ל אצל הסוס אשר רכבת עליו ביום אשר מלכת (וכמו בלבוש מלכות דלעיל מיני') וכפי' התרגום ראשון דרכב עלי' מלכא ביומא דעאל למלכותא ועראב"ע, וז"ש אשר רכב עליו ולא אשר ירכב עליו, דפי' אשר רכב כבר ביום הידוע (כמו אשר לבש בו המלך דלעיל,) וכן הרלב"ג לא העתיק בלשון הפר"א זה:

(צב) חזר ואמר ונתן הלבוש והסוס ע"י איש וגו'. ולא הזכיר עוד הכתר וכמ"ש רש"י בפירושו, וזהו לשון חזרה דכאן (ואולי י"ל שלשון חזר ואמר, ר"ל שהמן תיקן דבריו הראשונים מ"ש ואשר ניתן כתר מלכות בראשו היה כוונתו ע"י איש מהפרתמים אשר ניתן ע"י כתר מלכות בראשו כשהמליכוהו):

(צג) א"ל המלך צא ועשה כן כו'. משום דדרש לקמן מתיבת מהר, שהמן היה מסרב תחלה, לכן הוסיף שכבר א"ל צא ועשה כן, ואח"ז חזר וא"ל מהר כו':

(צד) מיד נבעת ונבהל. אולי דרשו כן מ"ש להלן והמן נבעת מלפני המלך והמלכה, דמלפני המלך אין זה מ"ש המלך שם מי הוא זה וגו' (שהרי עדיין לא פורש למלך שהוא המן), אלא הוא שנבעת מלפני המלך מכבר בכאן (ועיין זה בתרגום שני בארוכה), גם י"ל לשון והמן נדחף אל ביתו הכתוב כאן מתפרש ענין בהלה ובעתה כמ"ש מבוהלים ודחופים:

(צה) כ"א על גדול מזה היית אומר. כצ"ל, ועל המלך קאי:

(צו) אבל אלו מה יועילו לו. לא ירגיש כלל בכבוד עניני מלכות אלו (וי"ל מ"ש נערי המלך לא נעשה עמו דבר, שמלת עמו מיותר, ולפמש"ל שנערים הסופרים אלו היו בני המן, וג"כ לרעה נתכוונו כמ"ש המן כאן, כי עמו, עם איש כזה אין כדאי לעשות לו יקר וגדולה שאין לו תועלת בהם),

(צז) ועשה כאשר דברת וגם אני יכול כו' מה שגזרת בפיך. במגלה [טז.] דרשו זה מן אל תפל דבר וגו', דהא נמי הב לי', וכאן דקאמר גם אני יכול ליתן לו, משמע שנתינה זו שלא ע"י המן תהיה, א"כ נראה דלאו מן אל תפל דבר דריש לי' (גם יתבאר אי"ה להלן דהפר"א דרש לי' לענין אחר) אלא נראה דכאשר דברת דרישא דקרא (שהוא מיותר כיון דכתיב ועשה כן היינו כאשר דבר) דרש לי' דכל מה שגזרת בפיך אני יכול ליתן לו שלא על ידך ואתה צא ועשה כן מ"ש מהר קח את הלבוש ואת הסוס כי לך נאה להיות השר פרתמי לעשות כן על ידך:

(צח) א"ל המלך חיי ראשי ומלכותי. לפי הנראה חסר כאן עוד דברים שהיה מרבה המן כדכתיב בתרגום שני ובילקוט וכ"ה הלשון בילקוט עד מתי אתה מרבה שיחה לפני, ונדרש זה ממ"ש מהר קח מכלל שהיה מסרב המן, אבל ענין השבועה אין לו סמך במקרא, ואולי י"ל מדכתיב אל תפל דבר, שלשון זה רגיל לכתוב במקרא בדבר ה' או במלך כשנשבע על קיום הדבר (כמ"ש [יהושע כא] ככל אשר נשבע וגו' לא נפל דבר [שמואל א יד] חי ה' אם יפול משערת וגו' וכ"מ, ומזה ילפינן דהאי אל תפל דבר ג"כ בשבועה א"ל):

(צט) ולך נאה לעשות כן. מפני שהמן אמר רק ונתון הלבוש והסוס ע"י איש משרי המלך הפרתמים, אבל עיקר המעשה אמר אח"כ והלבישו כו' והרכיבוהו כו' וקראו כו' דמשמע ע"י אחרים, וכ"ה בתרגום ראשון וילבישון תורבייני [פי' מגדלי ואומני] מלכא כו', ואח"ז כתיב שנעשה הכל ע"י המן, וילבש כו' וירכיבהו כו' ויקרא כו', לכן ביאר כאן שבלשון ועשה כן כו' אל תפל דבר כו' נכלל ציווי המלך שהכל יהיה נעשה ע"י המן עצמו (וכפמ"ש בפי' למג"א בס"ד פירוש אל תפל דבר אף הדיבור והקריאה ככה יעשה תעשה בעצמך, אף שאמרת וקראו כו', ותפס הדבר האחרון והוא מוכיח על כל הראשונים שלפניו):

(ק) והלך ושאל לו לשלום. כדי שלא יתבהל מרדכי בבואו, וכמ"ש במגלה [שם] שאמר מרדכי לרבנן האי רשיעא למיקטל נפשי קאתי, ואין סמך במקרא ע"ז, ועיין מש"ל באות שלאח"ז בס"ד:

(קא) בגדי מלכות של מלך. לא לבוש מלכות סתם אלא של מלך ר"ל שלבש בהן המלך וכמש"ל אות פ"ט:

(קב) לובש שק ואפר ויושב עליו. ז"ש שק ואפר יוצע לרבים. לישב עליו, וגם מרדכי שכתוב בו וילבש שק ואפר לא הניח ידו מזה כאשר עשו רבים:

(קג) אלא הוליכני כו'. במגלה [שם] מפרש ולאו אורח ארעא לאשתמושי במאני מלכותא הכי, וכן באסת"ר ובויק"ר ופסיקתא הנ"ל איתא מה את מבזי במלכותא, שאין ללבוש אותם על גוף מעולל באפר (וז"ש באבל שפטור מהתפלין שנאמר בהן פאר ופירש"י בברכות [יא.] ואבל מעולל בעפר אין זה פאר):

(קיא) עלה ורכוב כו'. ניכר הלשון שהוא הוספת המעתיק בדברי הפר"א מן הש"ס דמגלה שם (וכן מ"ש להלן אבל מבתו כו', כמש"ל אי"ה):

(קיג) ובא מרדכי לפני המלך והמן מכריז כו'. נכון יותר לגרוס איפכא תחלה והמן מכריז ככה כו' ביקרו, ואח"כ ובא מרדכי לפני המלך והמן נדחף כו', והוא מה שכתוב וישב מרדכי אל שער המלך והמן נדחף כו', ונקט כאן ג"כ כלישנא דקרא להלן ומרדכי בא לפני המלך כי הגידה אסתר מה הוא לה, ומפרש כאן ג"כ מ"ש וישב מרדכי אל שער המלך היינו שבא לפני המלך עתה, ואפשר היה בא לשעתו להודות לו על כל הכבוד שעשה לו (ואח"ז שב לשקו ותעניתו כדדרש הש"ס במגלה):

(קיד) אבל מבתו וחפוי ראש ממה שאירע לו. כן הוא במגלה שם וכצ"ל, ושם מפורש המעשה, אבל כאן שלא נזכר המעשה כלל אין לו מובן, אלא שבאמת נראה שג"ז הוספה מלשון הש"ס כמש"ל אות קי"א, ודרש נדחף אל ביתו אבל, שהאבלות היה בסבת ביתו:

(קטז) מה שנעשה לפרעה במצרים אם מזרע היהודים. לגי' הנוסחא שלפנינו אולי יש לדחוק דלשון אם מזרע היהודים דרש על גזרת פרעה על זרעם כל הבן הילוד וגו', אבל העיקר נראה שקצרו כאן ודלגו כל הכתוב בתרגום ראשון, ובתוכן חשב שם גם פרעה ע"ש, וכאן חסר כ"ז ולא נשאר בהעתק כ"א הא דפרעה:

(קיז) באו נערי אסתר. מפרש מ"ש וסריסי המלך הגיעו ויבהילו להביא וגו' אלו נערי אסתר היו שהעמיד המלך לפניה (וכמש"ל בהתך מסריסי המלך אשר העמיד), כי הואיל והמשתה שלה היה, ראויין השלוחים שלה ג"כ לקראו אל המשתה, ומפני ששלה היו והיו צדיקים לכן הבהילוהו וכמ"ש להלן בס"ד:

(קיט) כיון שאכלו ושתו. אע"ג דכתיב במשתה היין מפרש שאכלו ושתו:

(קכ) א"ל אדוני המלך אם על המלך טוב. אולי בא להשמיענו כדברי התרגום ראשון שתרגם ראש מאמר אסתר אם מצאתי חן בעיני המלך כלפי שמיא אין אשכחית רחמין קדמך מלכא רמא (ומפני שהוקשה לו שני פעמים המלך שבפסוק כאן), ולכן הביא כאן מאמר אסתר לאחשורש רק מן אם על המלך טוב:

(קכא) לפי שבא אדם אחד וקנה אותנו כו'. מפני שלשון כי נמכרנו אני ועמי כו' נמכרנו החרשתי כו' היה נראה כאלו מתרעמת על המוכר אחשורש וע"ל אות קכ"ט, לכן ביאר כאן על הקונה, ויש להוסיף עוד כמ"ש והתמכרתם שם לעבדים ולשפחות ואין קונה, וז"ש אסתר שעל המוכר אין לי להתרעם שכך נגזרה גזרה והתמכרתם, אבל על הקונה אני מתרעם שנגזר ואין קונה, ואדם אחד המציא עצמו לקנות, וגם קנייתו הוא להרוג ולהשמיד ולאבד ועיין ריש אסתר רבה:

(קכב) אמר לה המלך מי הוא זה ואיזה הוא א"ל המן הרע הזה. דילג הכתוב באמצע אשר מלאו וגו'. להורות שלשון התשובה המן הרע הזה מכוין על השאלה מי הוא זה ואיזה הוא שפירושו באיזו מקום הוא כמ"ש בתרגום ראשון (ובכדי לעשות לו דין ומשפט מיד שאל מקומו איפוא), והשיבה שהוא המן ומקומו הנה הוא זה פה לפנינו:

(קכג) מיד חפו פניו. זה כתוב אחר והמן נופל וגו' הגם לכבוש וגו' הדבר יצא מפי המלך ופני המן חפו, ואפשר הפר"א מפרש מ"ש שם ופני המן חפו פירושו חפו כבר (והיינו מכיון שנבעת מלפני המלך והמלכה כאן חפו פניו, וי"ל לפי דברי ראב"ע שפירש חפו, כסו פניו כדת פרס לכסות פני מי שכעס עליו המלך, לכן כאן שהמלך כעס ואמר מי הוא זה האיש אשר מלאו לבו, והמלכה אמרה הרע הזה, לכן מיד חפו פניו, ונכתב שם לענין זה שהדבר יצא מפי המלך הגם לכבוש וגו', והי' יכול המן להתנצל בדבר שמתנפל לפניה להתחנן, רק מפני שפניו חפו כבר (בין שיהי' כפי' ראב"ע בין כפי' התרגום שחפו בושה) לא הי' יכול עוד לפצות פה לפני המלך וממילא דנו שתיקתו כהודאה להתחייב בנפשו:

(קכד) ונכנס אל גינת הביתן. מפני שבכתוב חסר מלת ויבא או וילך אל גינת הביתן רק כתוב קם בחמתו ממשתה היין אל גינת הביתן, לכן הוסיף כאן מלת ונכנס, ולרמוז שמזה יצא להם לדרוש מה שמסיים ענין קציצת הנטיעות, שלכן לא הונח לו שם בגן מחמתו כאשר חשב תחלה, ואך כאשר קם ליכנס שמה שב משם בתוספת חמה אל משתה היין, וזה היה הסבה שמצא המן נופל על המטה כי אלו היה מתעכב בגנת הביתן לרוח היום כדרכו, היה ב"כ וב"כ המן גומר דבריו לפני אסתר ושב למקומו כבתחלה, ומפני ששב המלך פתאום למשתה היין ולא הספיק המן לגמור דבריו, לכן מצאו לפני המטה, וגם לכן נבעת המן ונפל על אסתר כאלו מלאך ה' דוחה אותו בבהלה:

(קכה) מה עשה מיכאל. בתרגום איתא עשרה מלאכים בדמות י' בני המן, ולהלן בהגבהה על אסתר אי' גבריאל, ולנוסחא דכאן מיכאל יש רמז והמן בגי' מיכאל לרמוז שמיכאל היה מסבב מעשה הנפילה, וכן נסמך והמן עמד לבקש, לאל גנת הביתן לדרוש שגם בגינת הביתן היה נמצא לפני המלך דמות המן שנתלבש בו מיכאל העולה גי' שלו:

(קכו) אני בן המן. י"ל רמז סופי תיבות הרעה מאת המלך בגי' ויזתא (בן המן האחרון וגדול במעלה כמש"ל בשם התרגום ראשון) עה"כ:

(קכז) מיד וחמתו בערה בו מיד שב מגינת הביתן. כמ"ש במגילה [שם] מה קימה בחימה אף שיבה בחימה, ותפס לשון האמור גבי ושתי וחמתו בערה בו שהוא חום משתה היין כמש"ל ס"פ מ"ט אות, כן כאן מ"ש קם בחמתו ממשתה היין, פירושו שחום משתה היין הבעיר חמתו בו, ואף שיצא לשאוף צל בגינת הביתן לא הונח לו כי שם הוסיף לכעוס, וכ"ה באסת"ר והוסיף חמה על חמתו:

(קל) מיד צוה המלך לתלותו כו' מיד צוה המלך לתלותו עליו שנא' ויאמר כו'. נראה מפני שלשון דברי חרבונא חסרים מה היה חפץ שיעשה במאמרו זה (ובתרגום שני שרצה מזה לאמת שדעת המן לרע על המלך עצמו ע"ש), לכן מפרש הפר"א שכבר אמר המלך לתלותו מיד כשאמר הגם לכבוש וגו' (והמן חפו פניו ושתק כמודה לדבר ונתחייב ע"פ עצמו כמש"ל אות קכ"ג), וחרבונה הוסיף ע"ז רק שהנה העץ ושהוא ראוי להתלות עליו, והבין המלך דבריו והסכים לו, וחזר ואמר שיתלוהו עליו כדבר חרבונה:

(קלא) אליהו ז"ל נדמה כחרבונה. בהג"מיי פ"א מה' מגילה אות ז' הביא על הא דוגם חרבונה זכור לטוב שפירושו כדאמרינן ויאמר חרבונה אתא אליהו אידמי לחרבונה, ונראה שר"ל שאליהו ז"ל נקרא כן בירושלמי בכ"מ בשם זכור לטוב סתם וז"ש וגם חרבונה לא חרבונה ממש היה אלא זכור לטוב היה שנדמה לחרבונה וי"מ שז"ש וגם חרבונה ממש אע"פ שבאמת לא היה המדבר למלך כ"א אליהו בדמותו, מ"מ הואיל ובחר אליהו להדמות לחרבונה ולא לאחר, מוכח שהיה בו דבר טוב (וכמ"ש במגלה שם שכשראה שלא נעשתה עצתו ברח) לכן גם הוא זכור לטוב (ודרך רמז י"ל שלכן שינה כאן לכתוב חרבונה בה"א ולעיל בז' הסריסים כתיב חרבונא באל"ף לרמוז על גי' פנחס זה אליהו עם הכולל, ובמ"ח כתוב בגי' פנחס אליהו, ולא ידעתי לכוין המספר):

(קלב) שנאמר [מלכים א ז] ואת אולם העמודים עשה נ' אמה ארכו. כצ"ל, ומקרא זה בבית יער הלבנון כתיב וארכו נ' והיו בו ארזים שגבהן נ' אמה נתונין לארכו (ולא היו עומדין דרך גדילתן כבמשכן), אבל בקה"ק גבהו מ' וארכו ורחבו כ' היה, וגם של אבנים הי' (ואף דבפ"ד דיומא [לט:] דרשי' יער הלבנון על בהמ"ק, אולי מפני שבית זה היה שייך ג"כ לבהמ"ק, ודרש בית של יער הלבנון שהוא בהמ"ק), והנכון לגרוס כאן מבית יער הלבנון, או לגרוס מבהמ"ק שגם בית יער הלבנון נכלל בבהמ"ק ושייך לו (ולכן מתיישב לדרוש עליו ג"כ מ"ש להלן לקיים מ"ש יתנסח אע מן בייתי' וכו'), ובילקוט כאן רמז תתרנ"ה וכן בילקוט בשלח רמז רנ"ו איתא שהעץ מתיבת נח היה שהביאו פרשנדתא בנו משם שהיה הגמון בקרדוניא (היינו אררט שתרגומו קרדו, שנחה שם תיבת נח) שהתיבה היתה רחבה נ' אמה:

(קלג) תלוהו עליו לקיים מה שנאמר כו'. אפשר דרש עליו ר"ל בשבילו של העץ שהיה מבהמ"ק על שעקרו משם, גם על שכתב שטנה הוא ובניו בתחלת מלכות אחשורש לבטל בנינו:

(קלד) לקיים מ"ש [עזרא ו] כל אנש די השנא פתגמא דנא יתנסח אע מן ביתה וזקיף יתמחא עלוהי, בילקוט שם הלשון ונתקיימה בו קללת דריוש וזקיף כו' (ולדברי הילקוט שהעץ היה מתיבת נח צ"ל שהקללה היא על שכתבו שטנה לבטל הבנין), ואע"פ שדריוש שאמר זה הוא דריוש השני שהיה אחר אחשורש (ולדברי התרגום הוא בנה של אסתר מאחשורש) צ"ל שמביא ראיה מקללת דריוש שכן הוא ראוי להתקיים במי שמשנה ומעכב הבנין, ולכן נתקיים כן בהמן שקודם לדריוש (וי"ל שזה ג"כ בכלל מאמר חרבונה, גם הנה העץ וגו', שעקרו מבהמ"ק וראוי הוא להענש ע"ז ג"כ):

(קלה) את כל אשר להמן וביתו ונתן למרדכי. כצ"ל, וכמ"ש ביום ההוא נתן המלך וגו' את בית המן לאסתר וגו' (ומפרש בית המן היינו הבית וכל אשר בו) הנה בית המן נתתי וגו', וזהו שמסיים וביתי' נולו יתעביד:

(קלו) ונתן למרדכי ולאסתר. בקראי כתי' נתן וגו' לאסתר, וכן נתתי לאסתר, רק מדכתיב ותשם אסתר את מרדכי על בית המן, משמע שמסרה אסתר למרדכי, ובשוח"ט מז' כ"ב ומז' ע"ח א' ששליש ממנו נטלו מרדכי ואסתר ודרשו עליהם יאכלו ענוים וישבעו אלו מרדכי ואסתר:

(קלז) וצוה המלך ליהודים שיעשו כטוב בעיניהם. הכא כתיב ואתם כתבו על היהודים כטוב בעיניכם, ומפני שכתוב להלן ויעשו בשונאיהם כרצונם, ביאר כאן שגם העשי' זו באויביהם כרצונם, הוא בכלל כטוב בעיניכם דהכא, וכמ"ש תחלה להמן והעם לעשות בו כטוב בעיניך:

(קלח) וכתבו ושלחו. עמש"ל אות מ"ד באגרות המן:

(קמ) בי"ג לחודש שנים עשר במזל אריה. לעיל בגזרת המן הגי' ביום שלישי במזל אריה, ועמש"ל אות מ"ג ומ"ה בס"ד וכ"ה הגי' בילקוט כאן:

(קמא) והאריה הוא מלך ע"כ החיות כו'. כצ"ל, וכ"ה בילקוט. ואולי י"ל שמפני אריה שבמרכבה קאמר. שאע"פ שהאריה גבור בבהמה ובגי' גבורה ובו צירוף יראה וכמ"ש [עמוס ג] אריה שאג מי לא יירא, מ"מ הרי פני אריה בימין בחסד בצירוף ראיה שהוא בחסד, ראובן ראו בן (עיין סבא דמשפטים קד.) רי"ו בחסד (וס"ת מן אשר שברו אויבי הוא רי"ו):

(קמב) נהפך על שונאיהן. י"ל ונהפוך אותיות כ"ו פונה, שכ"ו שהוא גי' שם הוי' הוא הפונה אותו וכל המזלות לכל אשר יחפוץ יטנו (וככתוב בליקוטי הגר"א ז"ל, שמ"ח צורות הכוכבים הנה צורה המ"ט שהוא התלי מנהגת כולן ומשנה הכוכבים מרעה אל טובה והיפוכו (ועיין בפירושו לס' יצירה בסופו ובפי' לספד"צ פ"ק י"ח א ב] והוא הניתן למשה שהוא מטה משה מ"ט ה' שמשה ע"י שמו הגדול היה משמש בשער הנ' בהתלבשו בשער המ"ט והוא ה' של השם שכולל כל הנ' שערי בינה עכ"ל):

(קמג) מ' בנים היו לו להמן. שארבעה פעמים כתיב עשרת בני המן במגלה, ודרש להו לכולהו יחד:

(קלד) י' שהיו סופרי המלך. כמש"ל בפרקין שהן היו בשושן ונתלו, וי"ל שז"ש באיגרות השניות של מרדכי ואסתר ויקראו סופרי המלך בעת ההיא שפירושו הסופרים שנתמנו בעת ההיא מחדש לאחר שהסירו מגדולתם הראשונים שהיו בני המן:

(קמה) שנאמר ואת עשרת בני המן תלו. וכתיב שם ותנתן דת בשושן, הרי שכולם בשושן היו שהיו שם סופרי המלך, ואולי אפשר לגרוס שנאמר ואת עשרת בני המן, ול"ג תלו, דהיינו קרא דויאמר המלך לאסתר וגו' ואת עשרת בני המן בשאר מדינות וגו', דדרש סמיכות בשאר מדינות המלך לבני המן לומר שבשאר המדינות היו עוד בני המן לבד מהעשרת:

(קמז) שנא' ומרדכי יצא וגו' בלבוש מלכות. דמשמע שהיה לבוש תמיד לבוש מלכות פורפירא כדמפ"ו (ולא לפי שעה כמו בשעה שהרכיבוהו), וי"ל שלשון יצא דרש, כמו ויצא יוסף ע"כ ארץ מצרים [בראשית מא] שתרגומו ונפק שליט:

(קנג) ולמה זכה לכך שהיה איש טוב ודובר שלום לכל זרעו. מפרש שמ"ש דורש טוב לעמו ודובר שלום כו', הוא נתינת טעם על כי מרדכי היהודי גדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו שמפני שהיה איש טוב לכן היה גדול ליהודים, ומפני שהיה דובר שלום היה רצוי ואהוב להם, וכ"פ רלב"ג בתועליותיו ע"ש:

(קנד) ועליו הכ"א שמר תם וראה ישר כי אחרית לאיש שלום. כל המזמור ההוא נאמר על מפלת המן וכמש"ש צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו (זה המן למרדכי) ה' לא יעזבנו בידו (אף שכבר היה בידו שכבר הכין העץ והלך בבוקר לאמר למלך לתלותו עליו מיד, לא עזבו ה' והצילו מידו ממש) וירוממך לרשת ארץ (שנתגדל מרדכי) בהכרת רשעים תראה (כל זרע המן) ראיתי רשע עריץ וגו' (זה המן בעצמו) ויעבור והנה איננו (שנמחה שמו) כי אחרית לאיש שלום, זה מרדכי איש השלום, דובר שלום לכל (ובאסת"ר הלשון כאן שהיה איש טוב איש שלום כו',) ולו אחרית (שהיא המ"ל אחרית ותקוה טובה), וי"ל אחרית לאיש שלום שאחרית וסוף מגילת אסתר מסיימת בשבח מרדכי שהוא איש שלום, והוא חותם הכל בשלום: