ביאור הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר ה

(א) היתה הארץ מישור כבקעה. פשוטו משמע שר"ל שלא היו עדיין שום הרים ובקעות עד מאמר יקוו המים שאז נולדו כדמפ"ו. ולפ"ז חולק על מ"ש בב"ר ספ"ג ביום ראשון נבראו ד' דברים הרים שמים וארץ כו' (ולפמ"ש בהגהותיי שם בס"ד שצ"ל המים ניחא) וכ"מ ממ"ש (משלי ח) בטרם הרים הטבעו [והיינו הרים שהמים עומדים עליהם וזהו לשון הטבעו ועראב"ע שם] לפני גבעות חוללתי כו' ואח"כ כתיב עד לא עשה ארץ וחוצות כו' בשומו לים חקו כו'. משמע שהרים נבראו תחלה, קודם ששם לים חקו, דהיינו מאמר יקוו המים ועשה חול לים גבול חוק בל יעברנהו כדלהלן, וכ"מ מהני קראי דתהלים דכתיב תחלה על הרים יעמדו מים (שם קד) ואח"כ כתיב יעלו הרים ירדו בקעות אל מקום זה יסדת להם גבול שמת כו' (ואהני קראי היא דאתי למידרשינהו כאן כמש"ל אי"ה), דמשמע שקודם שנקוו המים אל מקום אחד בשלישי כבר היו ההרים ועראב"ע שם (וז"ש ברפ"ב דחגיגה (יב:) והמים על ההרים כו', ולפ"ז יתפרש מ"ש שהית' מישור כבקעה, מפני שהיו המים מכסים על פני כל הארץ אף על ההרים הגבוהים, אבל אין מיושב יפה הלשון היתה הארץ מישור כו', שהארץ לא היתה מישור רק שהמים הי' ע"פ וממילא הי' משור כדרך המים, ולא הי' לו לומר רק הי' המים מכסים כו' ועמש"ל בכ"ז אי"ה:

(ב) מישור כבקעה. כ"ה מפרש לשון בקעה וכדלקמן פכ"ד ומצאו בקעה שכולה מישור כו' (שזהו לשין בקעה כאלו נבקעו במלקט ורהיטני ממנה כל מקומות הגבוהים), ויצא הלשון ממ"ש (ישעי' מ) כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו והי' העקוב למשור והרכסים לבקעה, הרי כשינשאו הגאי' וישפלו ההרים וגבעות קוראו מישור כבקעה (וכן מצינו לשון בקעה ומישור משמשים לענין א' שבישעי' (סג) נא' כבהמה בבקעה כו' רוח ה' תניחנו, ובתהלים (קמא) נא' רוחך כו' תנחני בארץ מישור):

(ג) והיו המים מכסים ע"פ כל הארץ. כמ"ש (תהלים קד) תהום כלבוש כסיתו, ומפרש לי' דהיינו שהי' מכסה הארץ, ולפמש"ל שהרים היו קודם בארץ בתחלת הוויתה והיו מתחת למים ושז"ש (בסוף מקרא זה) על הרים יעמדו מים, מכוון הלשון מכסים ע"פ כל הארץ שר"ל כמו במבול שכתוב שם (בראשית ח) כי מים ע"פ כל הארץ, שהיינו כמש"ש ויכסו כל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים (אשר ע"כ לא מצאה היונה מנוח לרגלה אף על איזה הר גבוה), וז"ש אח"כ בל ישובון לכסות הארץ, שמתחלה היו מכסין את כולה, ולא היתה נראית היבשה כלל וכמ"ש ותראה היבשה:

(ד) מפי הגבורה, נקט כאן לשון הגבורה, מפני שהמים נקראים עזים [וז"ש שהי העולם מים במים למשל תוקף הדינין וגבורות כמ"ש ז"ל], לכן הדבור אליהם הי' בגבירה, ובא לפרש מ"ש (בתהלים שם) מגערתך כו' הוא דבור יקוו המים שיצא בגבורה וכמ"ש (שם כט) קול ה' על המים וגו' הרעים על מים רבים, וכתי' רעם גבורותיו מי יתבונן (איוב כו) הרי שהקול ברעם נקרא גבורה (וכתי' שם סו) הפך ים ליבשה וגו' מושל בגבורתו עולם, הרי שהפיכת ים ליבשה נקרא גבורה (ושם בקריעת י"ס מיירי, וגם שם היו רעמים וכמש"ל ספ"ד אות מ"ד):

(ה) עלו מקצות הארץ ההרים והגבעות ונתפזרו ע"פ כל הארץ ונעשו כו'. פשט הלשון הי' משמע כמש"ל אות א' שהרים וגבעות היו כבר מקודם לכן תחת המים וכשאמר יקוו עלו ונתגלו מתחת למים, אבל אין מיושב לשון מקצות הארץ גם לשון ונתפזרו שהרי לא נשתנו ממקומם (ובדוחק י"ל שבאמת תחלה נבראו בקצוות הארץ, וכשנקוו המים נתפזרו ע"פ כל הארץ בכדי לכבוש על התהומות וכמ"ש בב"ר פל"ג אקרא דכהררי אל וגו' תהום רבה, שההרים כבושין על התהומות שלא יעלו ויציפו העולם, אבל הוא דחוק, וגם לא נזכר בפר"א רק גבול החול להלן, ולא גבול ההרים), גם לשון ונעשים עמקים משמע שאז הוא שנעשו ולא היו תחלה, ובהגהות המייחסות להגר"א הגיה ג"כ עלו מקצות הארץ ונעשו הרים וגבעות, והכוונה שבמאמר יקוו המים אל מקום אחד, הוא שנעשו ההרים והגבעות, כי מהתרגשות המים מקול רעמו של הקב"ה יחפזון ומזה נדחקו גושי עפר למעלה (שהעפר הי' אז לח ולא יבשה לגמרי [ועז"ח (יג ב) שדרשו מלשון ותראה היבשה בה"א הידיעה דיבשה הוות קודם בלא לחותא בין מיא], ואף מעומק הארץ שהיתה יבשה נדחקו בכח שטף המים, וכאשר עינינו רואות גם עתה מרעש הארץ נחלים ישטופו ויעלו הרים ויצמחו בקעות, ועמש"ל אות ח' בשם ז"ח שה"ש.) ונצמחו ההרים וממילא נולדו עמקים לקבל המים לתוכן, ואפשר דרש מ"ש יעלו הרים ירדו בקעות על זה, שמגערתו ומקול רעמו עלו ההרים וירדו הבקעות (אע"פ שפשטי' על המים נאמר וכדמסיים אל מקום זה יסדת להם, למדנו דרך דרש לפי דרכם שמזה נולדו באותה שעה הרים ובקעות):

(ו) ונתפזרו ע"פ כל הארץ. בילקוט הגי' ונתפרדו וכ"ה בהגהות המיוחסות להגר"א, ובשוח"ט מז' צ"ג (שהועתק שם מאמה זה של הפר"א בלשונו וכן כמה מאמרים מן פי"ט ופ"כ הועתקו שם ובמזמור שלפניו.) הגירסא ונתפרצו, נראה ט"ס וצ"ל ונתפרדו, ואם נפרש שעל ההרים קאי שעלו ע"פ כל הארץ, עולה יפה ביותר לשון נתפרדו, שלא במקום א' מחוברין יחד נעשו ההרים רק נתפרדו כא"וא במקומו [ובזהר פי' הרי בתר טורי פירודא], אבל אם נפרש שהוא חוזר על המים, שכשעלו ההרים מיד נתפזרו המים בין ההרים יהלכון ע"פ כל הארץ ומזה הוא שנעשו העמקים על תוכה של ארץ ונתגלגלו המים ונקוו לשם, לפ"ז עולה יפה יותר לשון נתפזרו שהמים מתפזרין לכסות פני כל הארץ (ולא בפירודא, כי רק מקום ההרים הוא שהפריד שטח המים זה מזה):

(ז) ונעשו עמקים כו' ונקוו לעמקים שנא' ולמקוה כמים קרא ימים. בשוח"ט שם הגי' ונעשו עמקים עמקים, נראה מפני שנא' בצווי יקוו המים אל מקום אחד, ולזה מפרש שכל העמקים (פי' מקומות העמוקים שנעשו בארץ לקבלת המים) שנקוו המים לתוכן כלן קרוין בשם מקום אחד אשר עיקרו הים הגדול ותהומותיו, ושאר כל הימים ונהרות ומקוה המים אינן אלא מקוות מים שדרך עליהן הולכין אל הים, והיינו כדר' יוסי בספרי פ' עקב ומייתי לה בב"ר פ"ה והלא ים א' הוא ומת"ל ימים כו' (ולא כר' יהודא בפי"ד דשבת (קט.) דאמר ים הגדול כמקוה ולא נא' ימים אלא שיש בו מיני ימים הרבה, דס"ל דמקוה המים קאי על מקום אחד דרישי' שהוא אוקיינוס כמ"ש בב"ר שם, אבל שאר ימים ונהרות אינו בכלל לשון מקוה המים (ואף לר"מ דהתם לא אמר כ"א כל הימים כמקוה ולא הנהרות), ומתבאר ממילא דיה"ג דאר"י היינו אוקיינוס ולא ים הגדול שבתורה הסובב א"י וכמ"ש בתשובה להגאון מוהר"י מקארלין ז"ל בזה), ובהגהות המיוחסות להגר"א הגיה ונקוו למקום אחד שנא' כו' ור"ל דאתי' כר' יהודא דבי"הג מיירי, וקראו ימים ל' רבים מפני שיש בו מיני ימים הרבה, אבל הלשון ונעשו עמקים, ובפרט לגי' השוח"ט עמקים עמקים, לא משמע כגי' זו:

(ח) מיד נתגאו המים ועלו לכסות כו' עד שגער. זה דרש מ"ש (תהלים שם) מן גערתך ינוסון כו' הרי שהוצרך לגעור בהן (וע" בז"ח רות (נט ד) ובריש ז"ח שה"ש (מח ד) ושם אי' הוציא הקב"ה מן הרקיע רעמים וזועות (ועמש"ל אות ה') ונסו המים כו'), וכן ממ"ש אח"ז בל ישובון לכסות הארץ נשמע שרצו לשוב לכסותה כבתחלה עד שגער ועשה להן גבול [א] וקראי דשירת דוד (שמואל ב כ"ב ותהלים יח) ויראו אפיקי ים ויגלו מוסדות תבל מגערתך ה' נמי מידרשי לענין זה של בריאת עולם (אע"ג דפשטי' בקריעת ים סוף מיירי וכמ"ש (תהלים ק"ו) ויגער בים סוף ויחרב, וע"ל פמ"ב) שע"י גערתו הוא שנגלו מוסדות תבל כשנסו המים: , ולשון זה דנתגאו המים, נראה שיצא ממ"ש (איוב לח) ואשבור עליו חוקי וגו' ואומר עד פה תבא וגו' ופא ישית בגאון גליך (ובבריאת עולם מיירי כמש"ל איפה היית ביסדי ארץ וגו'), דהיינו שנתגאה בגליו לשוב לכסות הארץ עד שעשה לו חוק גבול בחול כדלקמן בסמוך וכן רגיל לכתוב בים ומים לשון גאוה כמ"ש (תהלים פט) אתה מושל בגאות הים, וכתיב (יחזקאל מז) כי גאו המים, וי"ל שלכן כתיב הא דנשאו נהרות וגו' במזמור ה' מלך גאות לבש (תהלים צג) שזה מכלל שבח גאותו של הקב"ה בעולמו, שנראית בממשלתו על גאות הים והמים (והוא נדרש בבריאת עולם בב"ר ושוח"ט שם ועי' ז"ח יג ב), וכן י"ל ז"ש כי גאה גאה ות"א אתגאי על גייותניא, שהמים הם גאים ועמש"ל פמ"ב בס"ד:

(ט) וכבשן ונתנן תחת כפות רגליו, כמ"ש (איוב ט) ודורך על במתי ים (ובבריית עולם מיורי כמ"ש רש"י שם), וכן מבואר בשוח"ט מז' צ"ג כבש עליהן ויצא מהן הרוח שנא' יעצור במים ויבשו (שם יב) וכה"א ודורך על במתי ים ועי' ב"ר רפ"ה, ומלשון ונתנן תחת כפות רגליו (וכ"ה הלשון בילקוט, אבל בשוח"ט שם ליתא לתיבת ונתנן) משמע שלדורות הוא שניתנו כן שיהיו כבושין תחת כפות רגליו, ואפשר יהי' סמך לזה מ"ש (תהלים עז) בים דרכך ושבילך במים רבים ועקבותיך לא נודעו והיינו עקבותיו (אשר כל הארץ נמשלה בשם הדום רגליו, ועקבותיו שהן כפות רגליו על המים) כביכול על המים נתונין לכבשן שלא יציפו העולם ולא נודעו, וי"ל סמך לזה ג"כ שזהו שכתוב בירדן (יהושע ג) והי' כנוח כפות רגלי הכהנים נושאי ארון ברית ה' אדון כל הארץ במי הירדן מי הירדן יכרתו, שניתן אז כח בכפות רגלי הכהנים (ע"י ארון ה' שנשאו) מעין כח שיש בכפות רגלי' שבשיעור קומה שלמעל' שיברחו ויכרתו המים מפניהם, וז"ש (תהלים סו) בנהר יעברו ברגל (שרומז למעברות הירדן, שברגל הוא שניתן הכח הזה אז [ב] ונראה שז"ש לקמן ס"פ כ"ב בדור המבול שהיו פושטין כפות רגליהם וסותמין את התהומות (וכן בב"ר פל"א אמרו א' מהגבורים נותן רגלו על התהום וסתמו), שהיו עושין כן בכח שמותיו של הקב"ה שהיו יודעין ע"פ שיעור קומה שבכף רגל יש כח לסתום בעד המים וז"ש בפ' חלק (קט.) דבר א' יש לנו ועקב שמו (מי' שם אמרוהו אם מן השמים הוא, אבל אם מן הארץ אמרו שם שיחפוה בעששיות של ברזל), שהוא כח עקב זה, וז"ש שם הריני מביאו מבין עקבי רגליכם שנא' נכון למועדי רגל, שהיו רגליהם מועדות ומחליקות מע"ג התהומות ע"י רתיחת המים. וכן י"ל שז"ש סנחריב (מלכים ב יט וישעי' לז) ואחריב בכף פעמי כל יאור מצור, כאלו מייחס לו כח אלקי להחריב בכף רגל מי יאור: :

(י) ומדדן בשעלו. כמ"ש (ישעי' מ) מי מדד בשעלו מים, ושעלו היינו פסיעת רגליו כשדרך עליהן מדדן בשעלו:

(יא) שלא להוסיף ולא לגרוע. שזהו ענין מדידה שיהיו במדה מכוונת תמיד, ועיקרו רומז לקרא (איוב לח) ואומר עד פה תבא ולא תוסיף ופה ישית בגאון גליך, דעד פה כו' ולא תוסיף היינו שלא להוסיף, ופא ישית בגאון גליך היינו שנצטוה שמקום זה ישית עליו גאון גליו ולא תגרע, וכן מ"ש (משלי ח) בשומו לים חוקו ומים לא יעברו פיו י"ל כן דחוקו היינו שלא יגרע ולא יעברו פיו היינו שלא יוסיף, וכן מ"ש (ירמי' ה) חק עולם ולא יעברנהו (וז"ש (קהלת ג) כי כל אשר יעשה האלקים הוא יהי' לעולם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע והאלקים עשה שייראו מלפניו, שדרשוהו בקה"ר שם וב"ר פ"ה ורבה האזינו בתחלת ברייתו של עולם נא' יקוו המים מתחת השמים וכ"כ למה ותראה היבשה כו' ע"ש בהגהותי בס"ד) ועי' בתז"ח (עט א) שנעשה זה בשיעורא דקו המדה ע"ש:

(יב) ועשה חול גבול לים. כדמפ"ו מקרא דאשר שמתי חול גבול לים, וכדכתיב כאן נמי (תהלים שם) גבול שמת בל יעברון, שהוא גבול החול, ועי' בז"ח רות (שם) עד שגער בהן ונסו כו', ואע"פ שהיו נסין לא היו משתככין כו' מה עשה כו', וכן צ"ל כאן שלכן הוצרך הגבול אחר הגערה (שמפני תוקף הדינין שבהן שלא יתגברו כשחוטאין יושבי תבל הוצרך לעשות להם גבול לעצור בעד מדת הדין הפועלת בהן), ובמדרש כונן פ"ג העיזו לפני הבורא לפיכך נק' מים עזים כו':

(יג) כאדם שעושה גדר לכרמו. בשמ"ר פט"ו ותנחו' חיי שרה הגי' כב"ו שהוא מכניס בהמתו לדיר ונועל המסגר בפני' (והוא בלשון המקרא (איוב שם) ואשים בריח ודלתים) שלא תצא ותרעה את התבואה, וכאן דנקט גדר לכרמו הנמשל הוא שהגדר ליבשה שלא תיזק מן המים, ולפי משל השמ"ר המסגר הוא בפני המזיק שלא יצא להזיק:

(יד) וכשהן עולין כו' חוזרין לאחוריהם. ז"ש (ירמי' שם) ויתגעשו ולא יוכלו והמו גליו ולא יעברנהו:

(טו) עד שלא כו' נבראו המאורות והתהומות. גי' הכתובה ודאי ט"ס דמאורות מאי בעי הכא, ומאורות נתלו ברביעי, ואור נברא בראשון, ואולי לגי' הספרים צ"ל המעיינות והתהומות וכמ"ש (משלי ח) באין תהומות כו' באין מעיינות נכבדי מים כו' ואח"כ כתיב בשומו לים חוקו כו' דהיינו כשנאמר יקוו המים וכמש"ל אות י"א וכן ביאר בפי' הגר"א במשלי שם, וזהו שמפרש להלן אלו הן תהומות כו' ואח"כ וכל המעיינות כו' (אבל בשוח"ט שם [שהובא כל מאמר זה שם כמש"ל אות ו'] ליתא להא דהמאורות כלל, וכן מצאתי אח"כ בילקוט המכירי כ"י שהעתיק מאמר הפר"א הזה בתהלים מז' קל"ו ואין שם תיבת המאורות:

(טז) אלו הן התהומות אלו שמתחת לארץ. משום שבכ"מ במקרא לשון תהום על קרקע הים, לכן מפרש שתהומות אלו דקאמר שנבראו עד שלא נקוו המים, הן שמתחת לארץ (ובסודי רזי (יח.) משמע שמפרשם הכל כאחד ע"ש), ובמדרש כונן מנויים ז' תהומות שתחת ז' ארצות ע"ש ובסודי רזי (לה.):

(יז) שהארץ על התהומות נרקעת כאני' כו'. (ובילקוט המכירי כ"י הלשון על התהומות צפה וגי' דהכא עדיפא כלשון המקרא לרוקע כו' שמביא), פשט הלשון משמעו כדברי הקדמונים שחצי הכדור משוקע במים, אך לשון לרוקע וכן נרקעת דהכא דתני על המים הי' משמעו כרקיע וציפוי ע"פ כל המים, והי' אפשר לפרשו על מים שבעובי האדמה ששם תהומא רבא כמש"ל פכ"ג אי"ה, אבל לשון כאני' שהיא צפה כו' משמע ודאי שלמטה משוקעת במים, ואפשר מפני שרוב הכדור משוקע במים (וחולק על המדרש שהביאו התוס' בפסחים (צד.) ובחגיגה (יב.) ששליש ים, או י"ל שכאן עם צירוף כל מי הנהרות ואגמים יחד ודאי כל היישוב קטן יותר מהמים בשטחו), לכן המשילו כאני' שהיא צפה בלב ים, והאי על המים אין פירושו עליהם מלמעלה, אלא אף גם מים המגולים לפנינו ע"פ כל הארץ הרי הארץ לגבי המים כאני' בלב ים:

(יח) שהיא צפה כו'. לאו דוקא צפה, שהארץ לעולם עומדת בדבר ה' כמ"ש איוב (כו) תולה ארץ על בלימה:

(יט) ופתח לג"ע פתח בה. לפמש"ית להלן אי"ה שהוא נמשך למטה לענין הוצאת הנטעים מג"ע לארץ, אתי שפיר שייכות המאמר כאן שמפ"ו עניני יום השלישי תדשא הארץ, אבל אם נפרש הא דוהוציא ממנה נטעים הוא מן הארץ ולא מג"ע כמשית"ל אי"ה, יש לפרש סמיכות ענין זה לכאן, שהפתח הוא דרך הים המסבב הארץ כים לאני' [ג] ובסודי רזי (טו.) כתב והר מפסיק בין העולם לג"ע ודרך אותו הר הביאו המלאכים את הבהמות (ולא נתברר לי בהמות אלו מה הן, וכמדומה שצ"ל את הנטיעות, והיינו כמ"ש כאן שהוציא נטעים מג"ע לארץ), ומשמע שההר הזה ר"ל באוקיינוס יש כמו הר ואי המחבר ג"ע עם הארץ (ועי' שם להלן (יח.) שכתב וכמו מעבר לאוקיינוס יהי' תהו ובהו), ולהלן שם במעשה דאלכסנדר (דשלהי תמיד) כחב שמוכיח שבא לג"ע שפתחו תחת הרקיע הוא: :

(כ) והוציא ממנה נטעים ע"פ כל הארץ כו'. אם האי ממנה הוא מן הארץ, א"כ לא הי' לו לחזור להזכיר ע"פ כל הארץ, שבה מדבר, והו"ל ע"פ כולה, גם יש לדקדק מה שפירש כאן תחלה עץ אילן עושה פרי ואח"כ עשב ודשא, היפך סדר הכתובים בצווי ובמעשה הכל דשא עשב קודם עץ פרי, לכן נראה נכון יותר לפרש דהאי הוציא ממנה היינו מג"ע (דרך הפתח שהזכיר כאן בסמוך כמש"ל כאות הקדום) וכ"ה הלשון בילקוט המכירי כ"י ופתח לג"ע פתח בה שממנה נוטעה כל פרי הארץ, והיינו שמפרש מ"ש ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם, היינו מקדם לצמיחתן על כל הארץ וכן פי בז"ח (י"ד ב) ותני אר"ש כו' שבג"ע תחלה ואח"כ הצמיחה לכל העולם, וכן נראה דעת אונקלוס שתרגם מלקדמין (שאין ר"ל קודם לב"ע כמ"ש בת"י) וערמב"ן ועמש"ל פ"ג אות י"ז שכן נראה דעת המדרשים שלא חשבו ג"ע בז' דברים שנבראו קודם שנה"ע (אלא שהפר"א חשיב לי' וא"כ סתרי דבריו כאן לשם, וצ"ע), ואח"כ הוציא משם נטעים ע"פ כל הארץ (ובב"ר הזכירו ענין זה בהיפוך שנטיעות כקרני חגבים היו ועקרן הקב"ה ושתלן בג"ע), וא"ש מ"ש שם בג"ע ויצמח ה' אלקים וגו', וכאן בארץ כתוב ותוצא הארץ וגו' (וכמו שהרגישו בז"ח שם ואמר ר"י שלג"ע הצמיח הקב"ה ולכל העולם הצמיחה הארץ), שבג"ע נצמחו יש מאין לכן כתיב ויצמח וכתיב ה' אלקים, ואח"כ בכל הארץ הוציא נטעים מג"ע, לכן כתיב תוצא הארץ מדבר שכבר נתהוה שרשו בג"ע, ומיישב ג"כ מאי דנקט אילנות תחלה לעשבים, כי בג"ע שם אין כתיב אלא כל עץ נחמד למראה ושוב למאכל, ועשבים ודשאים לא הוזכרו (ועמש"ל פי"ב אות ח' בזה בס"ד) שם, ומ"ש כאן וכל מין עשב ודשא נטע מהם, משמעות, שמהם מן האילנות שהוציא מג"ע מהן עצמן נטע עשב ודשא ג"כ, וזה פלא איך יהיה זה מן האילנות, וע"כ הי' זה בריאה יש מאין, א"כ ל"ל מן האילנות (ואפשר ר"ל שהאילנות הי' סיבה לצמיחת העשבים ודשאים, וכן ידוע גם עתה שבין צל האילנות מתגדלים התבואות וזרעים בטוב יותר), ובכתובים הקדימו העשבים ודשאים לאילנות, כי הוצאתם מן הארץ היא ניכרת בזריזות יותר מהוצאת האילנות כי אף האילנות כשיוצאין מהארץ אין נראין אלא כעשבין וכמ"ש בב"ר כקרני חגבים כו':

(כא) וכל מיני עשב ודשא כו'. הקדים עשב לדשא היפוך סדר הכתוב תדשא הארץ דשא עשב, לבאר שדשא היא מין עשב ג"כ וכפי' הרמב"ן, ושלא נטעה לפרש שדשא הוא לשון צמיחת עשבים כמו תדשא כדפירש"י:

(כב) ובהם זרעם על הארץ שנא' כו', קמ"ל דאשר זרעו בו על הארץ לא קאי על עץ פרי דסמיך לי' לחודי'. אבל מיני עשבים רבים לכאורה אין ניכר בהן שום זרע שיהיו חוזרין וצומחין ממנו, לכן ביאר שעליהם ג"כ קאי אשר זרעו בו (וגם זה י"ל טעם שאיחר כאן דשאים ועשבים לאילנות כדי לסמוך להן אשר זרעו בו), שבכלן יש מין זרע אף שלא נראה לנו לעין:

(כג) וערך שלחן לבריות עד שלא נברא העולם. נראה שצ"ל עד שלא נבראו בעולם, ור"ל עד שלא נבראו הבריות בעולם ערך לפניהם שלחן (ולפמש"ל דהוציא נטעים מג"ע, וג"ע נברא קודם שנברא העולם כדלעיל פ"ג אולי יש לדחוק ליישב לשון קודם שנברא העולם):

(כד) שנא' תערוך לפני שלחן. דרש לפני קודם שנבראתי כבר ערכת שלחן למזוני, ובסנהדרין פ"ד (לח.) ובויק"ר רפי"א דרשו לה מן אף ערכה שלחנה שיכנס לסעודה מיד (ובויק"ר שם מפרש לה מהאי קרא תדשא הארץ):

(כה) וכל המעיינות כו' להשקות כל הבריות. הוא ג"כ מענין מאמר הסמוך שערך שלחן לאכילה לפני כל הבריות, ומפרש השתא שכן ערך ג"כ מעיינות להשקות כל הבריות (ובויק"ר שם מסכה יינה יקוו המים כו'), ומאמר זה נראה רומז לקרא דתהלים (שם) המשלח מעיינים בנחלים כו' ישקו כל חייתו שדי ישברו פראים צמאם וגו':

(כו) עביו של ארץ מהלך ס' שנה. כ"ה גם בילקוט תהלים מ"ב רמז תשד"ם ובתה"א לרמב"ן שער הגמול (צ"ז א), אבל בפ"ט דפסחים (צד.) ובירושלמי פ"ק דברכות תני משמי' דר"י עביו של רקיע מהלך נ' שנה א' מעשרה ביום ומסיים בירושל' שם כעוביו של רקיע כך עוביו של ארץ ושל תהום, ויליף לה בגז"ש, וכ"ה בב"ר פ"ד. ובפסחים שם מפורש דחשבון נ' שנה הוא למ"ד מע"ה עד נ"ה מהלך ד' מילין, ואיכא מ"ד שם ה' מילין, ולדידי' י"ל שעוביו של רקיע (וה"ה של ארץ דילפינן מינה בגז"ש) רביעית יותר על נ' שנה ועולה ס"ב שנה וחצי, וי"ל דפורתא לא דק ולא חשיב ב' שנים ומחצה היתרים על ס' [ובפסחים שם אמרו למ"ד ה' מילין עוביו של רקיע א' מששה ביום אלא דאיתותב בהא ע"ש]:

(כז) אצל גיהנם כו' מים חמין. כדאמרי' פ"ג דשבת (לט.) לרבנן דחמי טבריא תולדות האור הן דחלפי אפיתחא דגיהנם (ובפ' חלק (קח.) אמרי' דאשתיור מימי המבול, התם נמי רותחין היו ממה שהרתיח עליהן גיהנם מלמטה וע"ל ס"פ כ"ב), וכן הוא בז"ח (יא.) דמים הרעים יוצאים מגיהנם והיינו מרים כדמוכח שם בעובדא דרחב"א ע"ש, וכן הן רוב מים החמין, ולכן קרינן להו במתני' פ"ח דערה מים מוכין למלוחים ופושרין:

(כח) תענוג לבני אדם. פי' לרחיצה ולימדנו לפי דרכו פי' ותענוגת בני האדם (קהלת ב) דהיינו כמ"ד בקה"ר שם דימוסאות ומרחצאות:

(כט) פ"א בכל חדש כו'. בב"ר ס"פ י"ג חרוב ושקמה א' לל' יום תהום עולה ומשקה אותן שנא' לרגעים אשקנה [ד] וי"ל שהוא לפמש"ל פ"ז דשעה מיומו של הקב"ה הוא פ"ד שנה ועיקרו בדקדוק פ"ג שנה ושליש כדלקמן פמ"ב, ורגע דהכא הוא א' מתתר"ף בשעה שהוא החלק הקטן בשעה שנמצא לחשבון דיני התורה בתקופות ומולדות, ועולה קרוב לחדש ימים פחות מעט, וכבר כ' זה בהגהותיי לב"ר ס"פ י"ג ע"ש): , וכאן י"ל דילפינן האי יעלה מן הארץ מדכתיב לע"ל (יחזקאל מז) ועל הנחל יעלה וגו' לחדשיו יבכר וכמ"ד בירושלמי דשקלים פ"ו ותענית פ"א דהיינו בכל חדש [דרך רמז י"ל שבפסוק זה שמביא ואד יעלה כו', יש בכיון שלשים אותיות רומזים ע"ז שא' לשלשים יום אד יעלה והשקה כו']:

(ל) סילונות. היינו צנורות בלשון יוני כ"כ במ"ע. ואולי עיקרו מלה"ק סילון קוצים דקים חדים, כן סלונות הן מיני צנורות דקים מתפשטים בענפים רבים:

(לא) העבים משמיעים קול צנורותיהם כו' והימים כו' צנורותיהם כו' שנא' כו' לחול צנוריך. מפשטי' דקרא לא משמע כ"א על צנורי הים כדמסיים כל משבריך וגליך עלי עברו, ואפשר דרש לה לתרתי דקול צנוריך הן צנורי העבים, ומשבריך וגליך הן צנורי הים, ובילקוט הגי' העבים מעבירים צנורותיהם בים כו', ולפ"ז אפשר מלשון עלי עברו דרש לי' על צנורי העבים (ואולי י"ל דדרש כעין גז"ש מדכתיב (תהלים יח) עביו עברו), שעליהן שייך לשון מעבירים שהן באים לים ומעבירים שם צנורותיהם, אבל צנורי הים הרי הן שם קבועים תמיד, ובילקוט המכירי כ"י בתהלים שם הגי' העבים משמיעים קול צנורותיהם לתהום ותהום קורא כו' צנוריך לתהומות ולעבים והעבים שואבים כו', ולש"ז אין כאן אלא צנורי העבים (ובהן שייך לשון צנורי דחלחולי מחלחלי ענני ושואבים מים כצנורות):

(לב) ותהום אל תהום קורא כו'. ספ"ג דתענית (כה:) ובמדרש כונן:

(לג) והעבים שואבים כו' שנא' מעלה נשיאים מקצה הארץ. אולי דרש קצה הארץ על הימים שהן בקצוות הארץ וכמש"ל פ"ג שמימי אוקיינוס בין קצות הארץ כו', ואפשר דרש ממ"ש לקמו', בימים וכל תהומות ואח"כ מעלה נשיאים כו', לומר שהנשיאים שהן העבים מעלים מימיהם מן התהומות דרך הימים [ה] ויש לדרוש כל מקרא זה דכל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ כו' ג"כ בגשמים, וכמשית"ל אות שאח"ז שמהגשמים ניכר שכל שחפץ ה' עשה, וקרי לה בשמים שהגשמים לברכה יורדים מן השמים וכדלקמן: :

(לד) ובמקום שיפקוד להם הקב"ה כו'. נראה מכוין למקרא (איוב לז) כל אשר יצום על פני תבל ארצה אם לשבט וגו'. דמשרש ליה לכל מקום אשר יצוה ויפקוד להם שימטירו שם יריקו (וכדדרשי בתענית (ח:) אם לשבט בהרים כו' לארצו ולחסד בשדות וכרמים) וכן כתיב (ישעי' ה) ועל העבים אצוה מהמטיר עליו מטר, ונראה רוצה לבאר בזה שמהגשמים מוכרח השגחה פרשיית של הקב"ה בעולם תמיד וכמ"ש הגר"א באדרת אליהו בר"פ זאת הברכה ע"ש, וז"ש (ירמי' יד) היש בהבלי הגוים מגשימים (ולמקרא זה רמזו כאן בלשון שם מגשימים דנקט) וגו' הלא אתה הוא ה' אלקים ונקוה לך כי אתה עשית את כל אלה, וכתיב (שם ה) ולא אמרו נירא נא את ה' אלקינו הנותן גשם מורה ומלקוש בעתו [ו] ונ"ל שז"ש (ירמי' י וגם נא) שמדבר שם בבזוי פסילי כחות הכוכבים ושבח כח אלקי אמת ומלכותו בעולם, ואחר שאמר כדנא תומרון להום כו' מבאר והולך גבורת ה' עשה ארץ בכחו כו' ומפרט והולך אח"כ לקול תתו המון מים כו' נבער כל אדם מדעת כו' הבל המה כו' לא כאלה חלק יעקב כו'. כי מלת לקול נמשך למקרא שאח"ז נבער כו', שמפעולת ירידת הגשמים, בע"כ יודו ויאמרו עובדי הגלולים כי עצביכם הבל אין בם מועיל אף להגשים, כי עין בעין נראה מזה שהמה יורדים בהשגחה פרטיית אל מקום ועת אשר יצום, ומכוין ביותר לפי גי' הילקוט בראשית ותהלים ובאוצר הכבוד לר' טודרוס הלוי במס' תענית ורבי' בחיי פ' עקב דגרסי במקום אשר יצום המלך כו' במאמר זה, דהזכיר בו לשון מלכות, שמזה נראה השגחתו שהיא מלכותו בעולם לא כאשר ידמו עובדי גלולים שחלק אותם לכחות הכוכבים ומזלות, ועי' בסודי רזי (כג.) שפי' קצת כעין זה על מקרא דלקול תתו כו', והביא עוד מקרא (זכרי' י) שאלו מה' מטר כו' כי התרפים דברו און ע"ש: :

(לה) מיד הארץ מתעברת וצמחה. משום דכתיב (בקרא דישעי' שמביא להלן) והולידה והצמיחה. לכן מפרש דהאי הולידה היינו עבור, כי משל הלידה ממש היינו הצמיחה עצמה (שהיא תחלת הצמיחה מן הארץ):

(לו) כאשה אלמנה שהיא מעוברת מזנות. כדאמרי' פ"ק דתענית (ו:) דמיטרא בעלה דארעא, והיינו כשיורד לברכה מן השמים מא צר כדמייתי שם קרא דכאשר ירד הגשם והשלג מן השמים וגו' והולידה וגו' דמייתי לי' כאן להלן בגשמי ברכה, אבל כששותה מן התהומות ע"י העבים כאלו מתעברת מבעלה המיוחד וכאלו נתעברה מזנות (ואז אין הפירות לברכה בטובם הראוי, וכענין ביעי דספנא מארעא בלא בעל שאמרו פ"ק דביצה (ז.) דאינן שמנים ואין מגדלים אפרוחים ע"ש בפירש"י):

(לז) לברך צמחה של ארץ. כמ"ש (תהלים סה) צמחה תברך, וכתיב לעיל מיני' פקדת הארץ ותשוקקה [כענין פקידת זיוג איש לאשתו, וכן לשון ותשוקקה כממלא תשוקתה של אשה שאינה אלא לבעלה כמ"ש בב"ר על ואל ואשך תשוקתך,] פלג אלקים מלא מים, שדרשוהו פ"ק דתענית (ח:) ובב"ר על מים העליונים שבשמים כמין קובה יש ברקיע כו', ונלמד ממקרא זה שבמים העליונים פלג אלקים הוא שמתברך צמחה של ארץ:

(לח) וליתן צידן של בריות, כמ"ש (שם קלב) צדה ברך אברך, לומר שכשיורדין הגשמים לברכה, אז הברכה שורה לברך צידה, ואפשר היינו שיאכלו וישבעו כדמסיים קרא אביוני' אשביע לחם, וכמ"ש בת"כ בחקתי על ואכלתם לחמכם לשובע, ומשום דקרא דתהלים בירושלים כתיב לכן הוצרך לבאר כאן בלשונו צידן של בריות, ומשום דמירושלים שם צוה ה' את הברכה חיים לכל העולם:

(לט) שהן מים זכרים. אבל מי תהומות שלמטה הן מים נקבות וכדלקמן פכ"ג וב"ר פ' ועי' זהר בראשית (כט:) וז"ש לקמן פ"ט וכל הגשמים היורדים לים זרע הם כו':

(מ) מתעברת ככלה שהיא כו' מבעלה הראשון. נכון לגרוס כבתולה וכדמייתי מקרא כי יבעל בחור בתולה:

(מא) וצמחה זרע של ברכה. מפני שהמשיל הגשמים כענין זיוג ולידה נקט נמי זרע של ברכה הכתוב בבנים זרע ברך ה' (ישעי' סא וסה) וכתיב (תהלים לז) וזרעו לברכה (ודרשוהו בזהר בצדיק יסוד עולם, והוא רמז טפת הגשמים היורדים מצדיק לארץ העליונה עמש"ל ספ"ט אות כ"ד בזה):

(מב) את השמים לתת מטר ארצך בעתו ולברך וגו', כצ"ל. ומזה דרש שמן השמים יורדים גשמי ברכה:

(מג) וכתיב כי יבעל כו' בניך, לעיל מיני' כתיב וארצך תבעל, ודרש לה על הארץ ממש תבעל ע"י ירידת הגשמים מאוצר טוב מהשמים (וכדדרשי' נמי בריש מ"ק מהכא על שדה בית הבעל לישנא דמיתבותא כדמתרגמינן כד מיתיתב עלם עם בתולתא), ודכתיב יבעלוך בניך, ענינו נראה שתחלת העלאת מ"ן הוא ע"י נשמת הצדיקי' מלמטה כמ"ש בזהר ס"פ ויחי (רמה:) ע"ש:

(מד) מן השמים כו' כ"א הרוה את הארץ והולידה והצמיחה, כצ"ל. ומביא ראי' מזה דשייך לידה, וה"ה לכל משלי הזיוג בצמיחת הארץ ע"י גשמי ברכה שיורדין מן השמים (והשלג דכתיב בי', היינו נמי כדאמרי' ריש תענית דטבא תלגא לטורי כחמש מיטרי), ועי' רבי' בחיי פ' עקב מ"ש בזה שדברי הפר"א נשנו כענין הכרעה בין פלוגתא דר"א ור"י פ"ק דתענית (ט:) ע"ש: