ביאור הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר ד

(א) והמלאכים. בב"ר פ"א פליגי בה וכן בשוח"ט מז' כ"ד ח"א בשני נבראו דכתיב המקרה במים עליותיו וכתיב עושה מלאכיו רוחות (דמפרש המקרה במים על הרקיע בתוך המים שהוא בשני, וכ"ה ודאי פשוטו של מקרא בתהלים שם שמסדר והולך כל מעשה ו' ימי בראשית, ומתחיל כאן במעשה יום שני ומפרש ואזיל. וכ"ה בשמ"ר פט"ו ותנחו' חיי שרה ע"ש. אבל לפי מש"ל פ"ג משמע שהפר"א מפרש לי' על שמים שנבראו ביום ראשון. בע"כ לאו מהאי קרא נפקא לן דמלאכים כשני, דהאי קרא בראשון מיירי). וכ"ה שם פי"א בשני רקיע וגיהנם ומלאכים. ות"א בחמישי נבראו דכתיב ועוף יעופף וכתיב בשתים יעופף. ובזהר נראה ששני הדיעות אמיתיים. שיש כתות מלאכים שנבראו בשני ויש שנבראו בחמישי. דבר"פ בראשית (יז:) אמרו ביום שני כדין אתבריאו כל אינון מלאכין דקטרגו כו' וכן כל שאר אינון דמתבטלי ול"ל קיומא כו'. ועוד שם (יח:) אמרו מצמיח חציר לבהמה מלאכין שליטין לפום שעתא דאתבריאו בשני כו'. וביום חמישי אמרו שם (ל"ד.) ועוף יעופף אילין שלוחי עילאי דאתחזו לב"נ בחיזו דב"נ כו' בגין דאית אחרנין כו' דכתיב ואת כל עוף כנף למינהו כו' ושם (מו:) אמרו עוף דא מיכאל, יעופף דא גבריאל, על הארץ דא רפאל [שיש בו אותיות אפר דאיהו עפר] השמים דא אוריאל [שיש בו אותיות אויר]. וכן לשון דכאן דלהלן בפרקין והמלאכים שנבראו בשני. משמע דאיכא שלא נבראו בשני (ובזהר (מו.) משמע דאיכא נמי שנבראו ביום ראשון. אבל בב"ר וכל המדרשים אמרו הכל מודים שלא נברא ביום ראשון כלום) אלא שלא נתפרש כאן שאר הכתות מתי נבראו [א] ומ"מ אין דברי הפר"א מכוונים עם דברי הזהר בזה, דכאן נקט שאותן שנשלחין בדברו נבראו ביום ב'. ובזהר אמרו הני דל"ל קיומא. אבל אותן שהן שלוחי עלמא אית להון קיומא ולא משתנו וכמ"ש בזוהר במדורין (מ.) והני מלאכים דלא משניין ועלייהו כתיב עושה מלאכיו רוחות ואלין עבדי שליחותא כו'. ועי' עוד שם (יט.) בזה: . ובמדרש כונן תני ביום שני נבראו אראלים ומלאכים ואופנים ושרפים וחשמלים. ואף בס' יצירה פ"א מי"ב תני ד' אש ממים וחצב בה כסה"כ שרפים ואופנים וחיות הקדש ומלה"ש שנא' עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט. ומשמע שר"ל שמבריאת האש וביום שנברא האש דהיינו בשני כדהכא. הוא שנבראו אלו המלאכים:

(ב) ואשו של ב"ו. משמע שר"ל אש דידן שמשתמשים בו. וכן מתפרש לשון מדרש כונן דתני ביום ראשון הוציא הקב"ה ג' טפין של אש והוסק כל העולם מאותו האש מאש בני אדם. דהיינו נמי אש דידן. אבל בספ"ד דפסחים (נד.) מסקי' אש דידן במ"ש איברי. וכ"ה בירושלמי פ"ח דברכות ובב"ר פי"א ולקמן פ"כ. וא"כ צ"ע מהו אשו של ב"ו דתני הכא שנברא בשני. ולפמש"ל פ"כ שנשתלח וירד עמוד אש מן השמים במ"ש. י"ל דבשמים נברא העמוד (מוכן לירד בשני יום בריאת כל האשות ולא ירד עד מ"ש לצורך אדה"ר. ולולי שמצאתי שהרמב"ן בתה"א שער הגמול (צז.) הביא ג"כ מאמר הפר"א הזה בנוסחא שלפנינו, הייתי אומר שט"ס הוא וצ"ל המלאכים והאש (של כל העולם והוא אש היסודי) חוץ מאשו של ב"ו (דאיברי במ"ש כדלקמן פ"כ):

(ג) ואשו של גיהנם. בפסחים (שם) מסקי' שלכן לא נא' בשני כי טוב דנברא בו אשו של גיהנם. וכ"ה במדרש כונן ביום השני נפח באש והסיק בז' מדורי גיהנם (ר"ל שחללם כבר נברא כדלעיל פ"ג. וכ"ה בב"ר פ"ד ובשמ"ר פט"ו ותנחו' חיי שרה [ב] ובתנחומא שם מסיים אבל חללה נברא ב' אלפים שנה קודם שנברא העולם, ולא מצאתי זה בשום מקום אחר, והמאמר שבתנחומא הוא המאמר שבשמ"ר שם בלשונו, וזה ליתא שם (ואפשר הוא הוספת איזה תלמיד, שראה בתנחומא שמביא על הא דגיהנם בשני קרא דערוך מאתמול תפתה (והוא כדברי הב"ר שמביא זה מהאי קרא דאיזו יום שיש לו אתמול זה שני) ומפני שבפסחים מביא ממקרא זה שחללו נברא קודם שהיה העולם, לכן הגיה זה): . ועיקר דבר זה דתני מציאת האש ותולדותיו בשני היינו כברייתא דס' יצירה הנ"ל שבריאת האש ממים. וביארו הראב"ד בפירושו שם וז"ל, שנא' מים תבעה אש (ר"ל שהמים מביעין ומוציאין האש. ואתי' כרב מרי פ"ק דב"ק (ד:) דתבעה אמים קאי. ולא כמסקנא דרב זביד שם דתבעה באש הוא דכתיב ע"ש בפירש"י) ואמרו מים הרו וילדו אפלה (מאמר זה מצאתיו בשמ"ר פט"ו. וכן בזהר בראשית (לב:) ופ' וירא (קג:) מיא אעדו ואולידו חשכה). ומפ' הראב"ד דהאי אפלה היינו אש היסודי שהוא חשך [ג] אבל מלשון השמ"ר שם דקאמר ג' בריות שקדמו לעולם אמ"ש הולידו ג' תולדות וחשיב האש הרה וילדה אור והמים הרו וילדו אפלה, א"כ בע"כ האי אפלה, לאו היינו אש אלא אפלה וחשך ממש, אם לא שנחלק בין האשות וכדמשמע מלשון פי' המיוחס לר' סעדי' גאון שם שכתב וז"ל (וכפי הנראה הוא מועתק מלשון סודי רזי (יא:) בלשונו שם, ובסודי רזי שלפנינו חסר קצת בסופו סיום הלשון) מאותו האש היוצא מן המים ברא המלאכים וחיות כו' מלבד הכרוב המיוחד שבראו מאש הגדולה עכ"ל: . ועוד יש בכח המים להוציא מהן האש בזהר השמש עכ"ל. ור"ל כמ"ש ספ"ד דביצה (לג.) אין מוציאין את האור מן המים ופירש"י שם נותנין מים בכלי זכוכית לבנה ונותנו בחמה כשהשמש חם מאד והזכוכית מוציאה שלהבת ומביאין נעורת של פשתן ומגיעין בזכוכית והיא בוערת, עכ"ל. ומלשון זה הועתק בפי' ס"י המיוחס לרס"ג שם וכן בסודי רזי שם). וכענין זה י"ל כאן. שביום השני שנברא הרקיע המבדיל בין מים למים והרקיע כעין הקרח הנורא כמרגלית ואבן טובה כדלקמן. אז ניצוצי האור שלמעלה מן המים (שהאור למעלה מן המים ונברא קודם לו עי' במדרש כונן.) דרך המים שתחתיהן ודרך הרקיע שהוא כעין הזכוכית הוציאו ניצוצי אש ונברא האש [ד] ונ"ל שיש לכוין לזה ג"כ מ"ש בב"ר פ"ד ובברייתא דל"ב מדות מדה י"ב אקרא דכקדח אש המסים מים תבעה אש יצתה האש מלמעלה וליהטה פני הרקיע, והדר קרי לה בלשון חצה האש בין העליונים לתחתונים ע"ש. דהיינו שבמאמר יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים עליונים לתחתונים אז יצתה האש ע"י זה שהמים הביעו האש כנ"ל, ואז קדחה האש את המסים היינו שליהטה האש את הרקיע שבתוך המים ונקרש ונתחזק: :

(ד) והלא שמים וארץ נבראו ביום ראשון. בילקוט תורה וביחזקאל ל"ג כאן והארץ. ובאמת אין שייך כלל להזכיר כאן הארץ (ולגי' דהכא אולי י"ל שמזכיר ארץ בהדי שמים. לומר כשם שהארץ נבראה ביום א' בשלימותה. כן השמים שנבראו ביום א' נבראו בשלימותם. ולאפוקי ממ"ד בב"ר שם ובירושלמי פ"ק דברכות דרקיע זה הוא הנברא ביום ראשון רק שלא נגמר מלאכתו שהיו לחים וביום שני קרשו ע"ש):

(ה) ואיזה רקיע כו' רקיע שעל ראשי כו'. מפני שלא נמצא עוד לשון רקיע סתם במקרא. כ"א כאן וביחזקאל ובדניאל. לכן דרש שלשתן על רקיע מיוחד שעל ראשי החיות. וילמד סתום מן המפורש ביחזקאל (ומ"ש בעשרה הלולים ברקיע עוזו. אולי יש לפרשו ג"כ על רקיע זה שבתוך המים הנקראים מים עזים (וכן יש לכוין הענין. כי רקיע עוזו הוא רמז לחכמה שהיא המים עזים אשר מעל לרקיע. והרקיע הוא הדעת הדבוק בו כמ"ש בביאור ס' יצירה להגר"א בראשו ע"ש.) ועי' בעה"ק חלק הייחוד פט"ז שהביא מאמר זה ופירשו שהוא הפרגוד דקתני לקמן בפרקין. וכדבריו מבואר בז"ח בראשית במדה"נ (יא אג) ע"ש:

(ו) כאבנים טובות ומרגליות. ב' המשלים נראה שהן לבאר הקרח הנורא. כי הוא מקשיי כאבנים ומאיר באורו כמרגליות, ועמש"ל בזה אי"ה:

(ז) והוא מאיר על כל השמים כנר שהוא מאיר בבית (כצ"ל וכ"ה בילקוט שם ושם. וכ"ה במגן אבות להרשב"ץ ח"ב (כה:) בד' ליוורני) וכשמש כו'. אפשר ב' דברים אלו הן מכוונין לב' דנקט במשל. אבנים טובות ומרגליות. שהאבן טובה מאירה כשמש. והמרגליות אורה פחות מאבן טובה ומאירה כנר (וע"ל פכ"ג בתיבת נח ומש"ש בס"ד). ואלו ב' מיני הארות. אפשר הן לפי שינוי השמים. הסמוכים לרקיע זה או הרחוקים ממנו. כי בסמוך לו מאיר כשמש בגבורתו ולמטה כנר בבית. וכמדומה שהן מכוונין בלשון הקרח הנורא. שבמקומו האור מזהיר ונורא מזיו אורו והדרו (ונופל ע"ז לשון נורא כמ"ש (איוב לז) על אלוק נורא הוד) ומרחוק מתמעט אורו ואין זיוו נורא רק נראה כעין הקרח [ה] ויש לכוין הדבר בשרשו, שהרקיע הזה הוא קו אמצעי המכריע דת"י, ששלשתן נקראים רקיעים שמכריעין כ"א במקומו והוא נורא בשרשו שהוא הת"ת שנקרא נורא, ואח"כ כדמטי ליסוד אקרישו מיא ונראה כעין הקרח של הנורא, (וכ"ה בזהר תרומה (קסז:) כיון דאתצייר כו' איקריש כו' ואיקרי רקיע ודא איהו רקיע בתוך המים כו'). וכן דרשו בתיקונים ת"ע (קכח.) קרח מההוא נורא דאיהו עד"א (אלא ששם דרשו קרח על שוקא שמאלא הוד ע"ש): :

(ח) וכשמש שהוא מאיר בגבורתו בצהרים. לשון בגבורתו בשמש הוא לשון המקרא (שופטים ה) ובאו כאן לבאר מהו בגבורתו היינו בצהרים שהוא עצם תוקפו וגבורתו שאז חמה בראש כל אדם וכ"ש הרד"ק. ושלא כפי' הת"י שהביאו התוס' פ"ק דב"ב (ח:) ד"ה מצדיקי כו' שפי' בגבורתו לע"ל שיהי' אור החמה שבעתים כאור ז' הימים:

(ט) וכמותו הצדיקים עתידין להאיר לע"ל שנא' כו' כזהר הרקיע. בפ"ק דב"ב (שם) פי' התוס' שהרקיע מזהיר יותר מכוכבים ודקאמרינן שם ורבנן מאי כדכתיב כצאת השמש בגבורתו היינו כשמש דלע"ל. אבל לפמש"ל דלשון בגבורתו דהכא סמיך נמו אההוא קרא. א"כ משמע דזהר הרקיע היינו כשמש בגבורתו וחולק הפר"א על הש"ס דידן בזה. והיינו נמי דפליגי בהא. דבש"ס שם מפרש והמשכילים על גבאי צדקה ע"ש בפירש"י. וכאן מפרש לה בצדיקים. בספרי פ' דברים ובויק"ר פ"ל ושוח"ט מז' י"א ומז' ט"ז דחשיב ז' שמחות ומני רקיע וחמה לתרתי. אתיא כש"ס דידן. וא"ל דחמה דהתם היינו כשאינו בגבורתו (ועי' בתדא"ר ספ"ג דאמר יש שנותנין להם מאור פנים כשמש בשעה א' ובב' כו' ובששה וכל היום), דהא מייתי לה שם על כחמה מקרא דכצאת השמש בגבורתו:

(י) ואלולי הרקיע הי' העולם נבלע מן המים כו'. כ"ה הנוסחא גם בעה"ק שם. ולשון נבלע שייך במים כד"א (תהלים סט) ואל תבלעני מצולה. והוא לשון השחתה וכיליון שהי' העולם נחרב מן המים. ואפשר עיקר הגי' נבלה בה"א. והוא לשון מבול שאלמלא הרקיע הי' מתגברים מים העליונים שלמעלה ושלמטה ומבלין העולם (וע"ל פכ"ג במבול דנקט חיבור מים העליונים של גשמים עם מים של תהומות, וכ"ש אם היו מתחברין מום עליונים עצמן):

(יא) כשהן נשלחין בדברו כו' וכשהן משרתים לפניו כו' שנא' עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט. מפרש כולי' בחדא כיתה של מלאכים. רק כשהן מלאכים ר"ל שלוחים, שמשתלחין בדברו אז הן נעשין רוחות כסופה לדברו ירדופו [ו] ולשון נשלחין בדברו, נראה שרומז למקרא (תהלים קג) ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו ברכו ה' כל צבאיו משרתיו עושי רצונו, דמיני' שמעינן פי' מלאכיו וקשרתיו דמלאכיו כשעושים דברו שנשלחים לעשות דברו, ומשרתיו היינו כשמשרתים לפניו להלל לשבח לשמו, שזהו תכלית רצונו מברואיו וזה כל עסק שירותן של מלה"ש כמ"ש בתדא"ר פ"ו ובויק"ר פ"ב שהן עומדים ומקדישים שמו מיציאת החמה עד שקה"ח ומשקה"ח עד יציאת החמה אומרים בכי"מ כו': . וכשהן משרתים ר"ל משמשין לפניו הן אש לוהט מאימת שכינה (ועי' ילקוט איוב רמז תתקכ"ה פעמים שעושה כו'). ובז"ח רות (סג ג) אמרו על מקרא זה דאית מלאכין מרוח ואית מאשא. ובזהר תרומה (קעג.) בארו הדבר, מלאכין דקיימין מלבר אינון רוחות ודקיימין לגאו אינון אש לוהט (וע"ש במק"מ בשם הרח"ו):

(יב) ד' כתות כו' מקלסין כו'. כ"ה הלשון גם בפרקי היכלות רפ"ו והביאו בקנה הגדול (לא:) וכן בריקאנטי במדבר (קסז ג) והרד"א ה' ברכות סוף שער ח' ובמהמ"א סי' צ"ו. אבל הרשב"ץ במגן אבות ח"ב (כא:) וכן שם (כב:) העתיק הלשון סובבים לכסה"כ, (ומשמע דדוקא נקטי' שמפרשו שם שהן מניעי הגלגלים. ועל לשון מקלסין שלפנינו אין מיושב כ"כ לפרש כן):

(יג) מיכאל מימינו כו'. בזהר בראשית (מו:) דרש להו בקרא דעוף יעופף וגו' וכמש"ל אות א'. ובבמ"ר פ"ד ורבי' בחיי שם רמזו את שמותם מהמקראות, ועמש"ל פמ"ב בס"ד:

(יד) של רפאל מאחוריו. (רמז לדבר רפאל עה"כ בגי' מערב). עי' בהיכלות דפקודי (רנד.) ואע"ג דאמרן רפאל בסטר מזרח כו' ובביאורי הגר"א שם. ובז"ח בראשית (יג סע"ד):

(טו) ושכינתו של הקב"ה באמצע. כמ"ש בס"י היכל הקדש מכוין באמצע. ובהגהות המיוחסות להגר"א הגיה למעלה (כי הוא מוחק תיבת למעלה להלן אצל ותלוי למעלה באויר והגיה תיבת למעלה כאן.) באמצע:

(טז) וכסאו גבה ותלוי למעלה. זהו פי' רם ונשא האמור בכסא(וכמ"ש בת"י וכ"ה בפרקי היכלות רפ"ג והביאו בקנה הגדול (כט ג) ודלא כפי' ראב"ע שפי' רם ונשא חוזר על ה' ולא כל הכסא). שגבוה הוא פי' רם. ותלוי למעלה הוא פי' ונשא שהוא תלוי ומנושא למעלה באויר (ובעה"ק חלק התכלית פמ"א ורבי' בחיי פ' במדבר בשם פרקי המרכבה הביאו מאמר הכסא תלול למעלה באויר. ולשון תלול הוא ג"כ ענין מנושא מלשון תל כדהכא). ובפרקי היכלות ספ"ז שנוי מאמר דהכא בלשונו רק מלת תלוי נחסר שם בהעתק. וכ"ה בס' האמונות להרש"ט שער ח' ספ"ז ופירשו שהוא מכוין על האויר הקדמון הכתר:

(יז) מראית כבודו כעין החשמל. לפני הריקאנטי (שם) הי' הגי' החשמלה בה"א (וכ"ה בדברי הרש"ט שם), וכתב וז"ל, כי הרמז במראית כבודו למה"ד שלמטה עכ"ל. ור"ל על המ"ל (וכמ"ש בז"ח יתרו (לב ב) חשמל דכר וחשמלה איהי נוקבא). אבל סגנון המאמר. דכבר פסיק ותני שכינתו של הקב"ה באמצע. והדר קתני והוא יושב כו' ועלי' מסיים מראית כבודו כו'. משמע דעל הקב"ה קאי. ועי' ריש תז"ח (עג א) חיזו קדמאה כו' דמות כסא האי אבן כו' חיזו תנינא כו' חיזו תליתאה וארא כעין חשמל כו':

(יח) ועטרה נתונה בראשו כו'. כמ"ש בברייתא דשיעור קומה המובאה בסודי רזי (לח.) כתר שבראשו ת"ק אלף כו' ויש שמו ומביא שם קרא דראשו כתם פז (וכמ"ש תהלים סא תשת לראשו עטרת פז וכמ"ש בעטרה שעטרה לו אמו):

(יט) וכתר שהמ"פ על מצחו. כמ"ש בברייתא הנ"ל (לז:) ועל מנחו כתוב כו'. וזה שיסד בשיר הכבוד וחק על מצח כבוד שם קדשו ואולי יהי' זה דוגמא לציץ שעל מצחו של כה"ג שכתוב עליו קדש לה'):

(כ) ועיניו משוטטות בכל הארץ. לשון המקרא (ד"ה ב טז) וכמ"ש באדר"ז (רצ"ג.) ואנון איקרון עיני ה' משיטטות כו':

(כא) חציו אש וחציו ברד מימינו כו'. משל האש והברד כאן ודאי הוא על הדין והרחמים (וכמ"ש בזהר וישב (קפו.) ברד וגחלי אש מיא ואשא ע"ש). וכדמפ"ו מימינו חיים ומשמאלו מות שהן חו"ג וכמבואר באדר"ז (רצו.) דרועוי ימינא ושמאלא בימינא חיים וחסד בשמאלא מיתה וגבורה. ועי' ת"ז תס"ו (קא.), וז"ל הריקאנטי (שם) מימינו כו' ומשמאלו כו' רמז לזרועות עולם (חו"ג) וזהו חציו אש וחציו ברד רמז למים מרוח ואש ממים (והן ג"כ חו"ג כמבואר בדבריו בכ"מ בחיבורו שאש ממים הוא גבורה. עי' לשוני בזה בארוכה פ' שופטים ר"ו ע"ג) עכ"ל. ולדבריו הענין כפול במלות שונות, ואולי מדנקט מימינו ומשמאלו, ולא נקט בימינו ובשמאלו, יש לשמוע שהכוונה על לשון המקרא (מלכים א כב) וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו ואמרו בשה"ר פ"א פי"ד וכי יש שמאל כו' מיימינים מכריעים לכף זכות משמאילים לכף חוב, וכ"מ קצת מלשון הז"ח שה"ש (נד.) דתני יושב על כסא רם ונשא וכל גדודי שרי צבא מעלה (עומדים עליו, כן נראה תיקון הלשון) מימינו חיים ומשמאלו כו' (ולפי הלשון נראה שהוא מלשון ברייתא דפרקי היכלות, ופרקי היכלות שלפנינו חסרים הרבה כידוע), ואולי מקום לפרש דהאי חציו אש וחציו ברד קאי על עיניו דסמיך לי', והכוונה ג"כ בעיני ז"א (דבי' מיירי כאן כמש"ל.) משגחן טב וביש, וכמ"ש באדר"ז (רצ"ג:) ואלין איקרון עיני ה' משוטטים (זכרי' ד) ולא משוטטות בגין דאינון לתרין סטרין כו':

(כב) ושבט של אש בידו. היינו דתניא לקמן פ"ז וכל המזיקין כו' הן מתרדפין בשבט של אש וחוזרין לאחוריהן (ואולי מענין שבט של אש יהי' שרש לפולסי דנורא הנזכר בש"ס בכ"מ דמחיוהו למלאכים ואליהו, וכמו שפירש הערוך לשון שבט ע"ש (ובתוספתא שבסוף תז"ח (צא א) תני לה במדת הגבורה בידי' שרביטא דחיי ומותא כו' ע"ש, ועי' בהדרת מלך ח"א (קח:) ובח"ב בסופו סי' של"ב פי' זה:

(כג) ופרכת פרושה לפניו וז' מלאכים כו'. לפמ"ש בעה"ק חלק הייחוד פט"ז דז' מלאכים אלו הן בבריאה (ורמוז כאן בלשון שנבראו כו'. וכ"מ ממש"ל ס"פ מ"ו אעביר כל טובי לפניך ז' המלאכים המשרתים כו' וכמש"ש בס"ד שהוא על הבריאה ע"ש). יתפרש לשון הפרכת דכאן על הפרסא שבין האצי' לבריאה:

(כד) וז' מלכים שנבראו מתחלה משרתים לפניו. בעה"ק שם כתב שנראה שרמזו כאן לז' מלאכים שהזכירו הגאונים בשמם שהן בז"ס הבנין (דבריאה) ע"ש שמותיהן, ודבר ה' אמת בפיהו שכן מבואר בפרקי היכלות ספ"ז במאמר זה עצמו דכאן, וז"ל וז' מלאכים וז' שוטרים יושבים על ז' כסאות שם הראשון כו' (ע"ש שהן כשמות שהזכירו הגאונים במעט שינויים, רק שאפשר לפרש לפי לשון המאמר שהן שמות ז' השוטרים וכ"מ קצת בסודי רזי (לד.) שהן שמות ז' שוטרים שיושבים על הכסאות, וע"ש קצת שינויים). ולשון מתחלה משרתים כו' משמע שרוצה לסמכו ענין ללשון המקרא באחשורש ז' רואי פני המלך היושבים ראשונה במלכות (ועי' זהר מקץ (קצד.) דמסמיך ג"כ לה אהני קראי דאחשורש, וכן בכ"מ אחרים בהיכלות וש"מ מסמיך על עניני אחשורש), וכן בלשון הגאונים שהובא בעה"ק שם הזכירו לשון מקרא זה ע"ש:

(כה) והוא הנקרא פרגוד, בלשון חכמים. וע"ל פ"ז, והי' לשון זה ידוע ומצוי אצלם בברייתא דמרכבה (ועי' בפרש"י יבמות (סג:) ד"ה גוף כו' פרגוד שחוצץ בין שכינה למלאכים כו'). ובז"ח בראשית (יא א ג) פירשו פרגוד על רקיע שעל ראשי החיות ע"ש:

(כו) והדום רגליו כאש וברד. שכולל ג"כ דן ורחמים (וכתיב איכה ב) ולא זכר הדום רגליו ביום אפו, משמע דמשם אף ודין יוצא, וכתיב בכ"מ נשתחוה להדום רגליו משמע ששם מקום הרחמים אשר לשם ההשתחוי' והתפלה לעורר הרחמים [ז] וי"ל שרומז כאן ע"ס דז"א, עטרה וכתר, הן כתר ודעת, עיניו חו"ב, מימינו ושמאלו חו"ג, חציו אש וחציו ברד ושבט של אש הן ת"ת שכולל חו"ג, והשבט הוא יסוד שנקרא שרביטא (והפרגוד י"ל הפרסא שכנגד טבורו) והדום מ"ל, ובלשון רגליו נכללין נ"וה, וכסא אבן ספיר דלהלן הוא מ"ל דפרצוף נוק' עי' זהר נח (עא:) ובכ"מ: :

(כז) ותחת כסא כבודו כאבן ספיר. נראה דצ"ל ותחתי' רומז לקרא (שמות כד) ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, דמפרש דהיינו כסא כבודו שהיא המ"ל דכתיב בי' כמראה אבן ספיר דמות כסא, וכמ"ש בזהר בכ"מ:

(כח) וכאש מתלקחת סביבות לכסאו. אפשר נסמך למקרא (תהלים צג) אש לפניו תלך ותלהט סביב צריו, דמפרש האי סביב על הכסא דכתיב לפניו קאי, שהאש הולכת ומתלהטת סביבו לגרש צריו משם שמשם דין ומשפט יוצא לרשעים, ונקטי' בלשון מתלקחת, לימדנו לפי דרכו ביאור לשון מתלקחת דכתיב (שמות ט) ואש מתלקחת וגו' דהיינו הולכת (כמ"ש שם ותהלך אש ארצה) ומתלהטת כדכתיב כאן תלך כו' ותלהט כו':

(כט) צדק ומשפט מכון כסאו. כמ"ש (תהלים שם) צדק ומשפט מכון כסאו, וכתיב (שם פט) צדק ומשפט מכון כסאך:

(ל) ז' ענני כבוד סובבים אותו. כמ"ש (שם צז) ענן וערפל סביביו, ומפרש לי' על הכסא כדמסיים אח"כ צדק ומשפט מכון כסאו, ה"נ סביביו על הכסא קאי (ויתיישב בזה, דלא תקשה דביחזקאל כתיב כמראה אש וגו' סביב, דכאן בתהלים סביב הכסא קאמר), וז' עננים דקתני, נראה שהן נסמכין על ז' ענני כבוד שהיו עומדים על ישראל במדבר כדילפינן להו במכילתא ר"פ בשלח, וכ"ה בזהר בכ"מ, ולשון ענני כבוד נראה יצא מדכתיב (ישעי' ד) ענן יומם כו' כי על כל כבוד כו' (ועיקרו מפני שכבוד ה' נראה בענן (שמות טז) לכן נקראו ענני כבוד להיפך מעננים שנזכרו במקרא לגנאי ח"ו), ויש לסמוך ממ"ש (תהלים יח) סביבותיו סכות ות"י (בשמואל ב כב) ענני יקר סחור סחור לי' (ואתיא כר"א פ"ק דסוכה (י:) דסוכות ענני כבוד היו):

(לא) ואופן הגלגל וכרוב וחיה. לימדנו בכפל לשונו לפרש שאופן הוא הגלגל וכרוב היא החי', וכמ"ש (יחזקאל י) לאופן להם קורא הגלגל באזני (וכן נקט כאן להלן מרכבו על האופנים כו' וחוזר ונקט גלגלי המרכבה כו', הכל להורות שהן אחד, וקצ"ע על לשון מדרש משלי שם דתני להו בתרתי. באיזו גשר האופנים עוברים ובאיזו גשר גלגלי המרכבה עוברים כו', ועי' בשי' הגר"א על ההיכלות היכל א' שביאר שהן ב' דברים האופנים לבדם וכ"א מהן יש לו ד' גלגלים וכ' דמ"ש להם קורא הגלגל פירושו כמו וקרא זא"ז דמתרגמינן ומקבלין דין כו'). וכתיב (שם) היא החי' כו' ואדע כי כרובים המה, וכן מבאר להלן ד' חיות כו' והן הן הכרובים (ולפ"ז כפל לשון הוא מה שיסדו במטבע והחיות כו' פני כל אופן וחי' וכרוב כו', כיון שחי' וכרוב הכל אחד):

(לב) נותנים לפניו שבח כו', כמ"ש ואשמע קול כנפיהם כו' קול המולה כקול מחנה ות"י קל מלולהון מודן ומברכין קדם רבונהון, וכתיב (שם ג) ואשמע אחרי קול רעש גדול בכי"מ וקול כנפי החיות כו' וקול האופנים לעומתם כו', וכמו שיסדו בקדושה, ולשון נותנין לפניו שבח, הוא כמש"ל אות י"א שזהו תכלית רצונו מברואים שאנו יכולין לייחס לו ית', ומצאנו בכמה מקראות לשון נתינת תודה לה' ונתינת כבוד, וכן יסדו ביוצר דשבת שבח יקר וגדולה יחנו לפני כו' (והוא מלשון המאמר דכאן, ומכאן נלמד שאף הנתינה לא שנאוה בלשון אליו (וכדרך שכתוב במקרא נתינה לה' בתודה וכבוד כנ"ל) רק לפניו, (ואני הייתי חושב תמיד שאולי עיקר ונכון להיות במטבע יוצר יתנו בפת"ח התי"ו, והוא מלשון ענייה משרש תנה כמ"ש (שופטים ה) שם יתנו צדקות ה', ובכדי שלא להזכיר ענין נתינה לה', עד שהגעתי ללשון הפר"א דכאן, וראיתי כי נוסחא הישנה נאמנה):

(לג) ודמות כסא כו' של ד' רגלים. שדמות כסא הוא עם ד' רגלים, וברפ"ב דחגיגה (יב.) הזכירו רגלי הכסא כו' ובמדרש משלי פ"י אמרו רגל ראשון במה משתמש כו' רביעי במה כו', ובז"ח שה"ש (נד.) הכסא עומד על ד' עמודים כו', וכדמפ"ו שד' חיות הן קבועין על ד' הרגלים:

(לד) וד' כנפים לא' מהן שנאמר וד' פנים וגו' לאחת להן, נראה שבא לבאר, דהאי לאחת להם, לאחת מן החיות הוא דקאמר ולא על הפנים קאי ולומר שלכל א' מן ד' הפנים ד' כנפים ונמצאו לכל חי' ט"ז כנפים כתרגומו של יונתן (שא"כ הי' לו לכתוב לאחד בלשון זכר, שפנים הוא לשון זכר, ובהגהות המיוחסות להגר"א הגיה בל' הפר"א במקום ד' כנפים לאחת מהן שצ"ל לאחד מהן נראה נתכוין לכך, שיהא זה חוזר על הפנים וכדברי ת"י, ולהלן (שם י) שקורא להן כרובים לשון זכר שינה בלשונו וכתוב לאחד), ושני הפירושים נמצאים בזוהר, ועי' בריש תז"ח (עג.):

(לה) והן הן הכרובים. כמש"ל אות ל"א שבא לפרש שחי' וכרוב הכל א', ומפני שבמקרא כתיב בלשון יחיד היא החיה אשר ראיתי וכו' ואדע כי כרובים המה, וס"ד שעל חי' אחת לבד אמר זה שהיא כרובים, לכן הוצרך לפרש כאן שנית שהן הן כל הד' חיות הן הכרובים וכמ"ש כרובים המה לשון רבים:

(לו) כשהוא מדבר כו' מבין שני הכרובים. הא דהדבור יוצא מבין הכרובים (וכן תני לקמן פל"א וכיון שהשמיע קולו מבין ב' הכרובים כו' וכן לקמן ס"פ ל"ג לגי' הילקוט שהבאתי שם), כן ת"י (אקרא דויהי קול מעל לרקיע) ובזמן דהוי רעוא קדמוי לאשמעא דבורא לעבדוהי נביי ישראל הוי קלא משתמע מעילוי רקיע מבין כרוביא, ונראה שעיקרו יוצא מדכתיב במשכן (שמות יט) ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים וגו', וס"ל דכרובים דארון כעין כרובים של כסה"כ וכמ"ש (ד"ה א כח) ולתבנית המרכבה הכרובים זהב, וכמ"ש הרמב"ן ורבינו בחיי בפ' תרומה [ח] והכוונה שכרובים הן נו"ה שהן נביאים, וז"ש בת"י לאשמעא דבורא לעבדוהי נביי כו'. ומביניהן הקול יוצא ומדבר. הוא מ"ל: :

(לז) פני המזרח מדבר כו' פני אדם. מפני שהכרובים קבועים על כל רגל ורגל של הכסא, לכן כשהקול יוצא מהכבוד נקט שיוצא מבין ב' הכרובים שעל ב' רגלים של אותו צד, ומשמעות הלשון דנקט בכל צד שני הכרובים פני כו', שבשעת הדבור הואיל ויוצא מבין שני הכרובים, הן נקראים באותה שעה שניהם בשם הכרוב של אותו הצד שהדבור מיועד לצאת שם, כגון אם ממזרח, שניהם נקראים פני אדם (וצ"ע איזה הוא השני מהצדדין שמצטרף אל פני אדם העיקרי שבמזרח להיות שני לו שיהי' נראה הדיבור יוצא מבין שניהם, אם שעל הימין או שעל השמאל), אבל דחוק לפרש דשני הכרובים קורא לשני הפנים של כרוב האחד של אותו צד שמדבר ממנו:

(לח) הדרום כו' ב' הכרובים פני ארי' כו'. מלשון זה נראה שלא כדברי המפרשים מ"ש דמות פניהם פני אדם, שפני אדם של כל חי' וחי' קבוע מלפניו לצד שהוא שם, ושאר הג' פנים היו לאחרי' ולצדדין, ועי' ז"ח יתרו ל"ג א', ואולי לסימנא קרי לי' בשם פני ארי' וכן כולן להודיע שם החי' של אותו צד, אבל הדיבור יוצא לעולם מפני אדם של אותו רוח:

(לט) פני המערב כו' פני שור כ' פני צפון כו' פני נשר. ט"ס הוא וצ"ל להיפוך וכמפורש במקראות דפני שור מהשמאל שהוא צפון (וכדכתיב בפני ארי' מהימין ותני לי' הכא שהוא בדרום), וכן מפורש בזהר ותיקונים בכ"מ דשור מהצפון [רק בפני אדם ובפני נשר, שאין מפורש קביעתן בקראי איזו לפניו במזרח איזו לאחריו במערב נמצאו מאמרים נראין כסותרין לכאורה בזה בזהר ותיקונים וביארם הגר"א בפי' ההיכלות ע"ש), וכ"מ אח"כ בהגהות המיוחסות להגר"א שהגיה בהיפוך:

(מ) ולעומתם האופנים. כמ"ש (יחזקאל י) והאופנים לעמתם. וכן בעיקר המרכבה בריש יחזקאל כתיב והאופנים ינשאו לעמתם כו':

(מא) וגלגלי המרכבה. כבר כ' לעיל אות ל"א שבא לפרש שאופן הוא גלגלי המרכבה (וכמ"ש (שם כ"ו) ורכב וגלגל. וכתיב (שם) גלגל ורכב) וז"ש באופנים דשלמה (מלכים א ז') כמעשה אופן המרכבה [שפי' המרכבה שלמעלה כמש"ל אות ל"ו):

(מב) וכשהוא יושב יושב על כסא רם ונשא. פי' בעת שהישיבה כביכול כראוי כמלך על כסאו [שהיא הבריאה שנק' כסא] כמו שראה ישעי' על כסא רם ונשא:

(מג) וכשהוא משקיף על הארץ מרכבותיו על האופנים. ענינו נראה כשהוא משגיח למטה במעשה התחתונים [שזהו לשון ירידה הכתובה בענינים אלו כמ"ש בזהר נח (עה:) ת"ח וירד ה' לראות נחית מקודשא לחולא לאשגחא. והכוונה מבריאה לעולמות שלמטה ע"ש בכל המאמר], אז יורד במרכבותיו על האופנים בעשייה [ט] וז"ש ביחזקאל וארא החיות והנה אופן א' בארץ (ועי' בז"ח שה"ש (נ' ע"ב) מה שדרשו על לשון זה) שעל שמראה יחזקאל הי' ביצירה, ששם החיות לכן עליהם אמר לשון וארא, כאדם שרואה דבר העומד לפניו בשוה, ועל האופנים אמר והנה אופן אחד בארץ, ר"ל למטה ממדריגתו אז בשעת המראה שעלה ליצירה: , ולשון משקיף דתני הכא, נראה שרומז לפרש מ"ש (שמות י) וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן ויהם את מחנה מצרים, דהיינו שאז כביכול נתגלה וירד בכבודו להשגיח למטה בעשיי' בכדי להפרע ממצרים, ורכב על האופנים שבעשיי' כרוכב על דבר שהנרכב בטל בכחותיו אל הנהגת הרוכב עליו, וכן כאן ע"י זה בהשגחה פרטי' של כבודו ית' בעשי', בטלה מעשה חיל פרעה ורכבו והוסר כח אופן מרכבותיו (שהוא חד סמך גלגלא דאתפקד עליי' [שהוא ס"ם שבגי' אופן] דאיתבר חילי' כמ"ש בזוהר בשלח (מח: מט.) בזה ע"ש), וז"ש ויהם, ע"י קול גלגלי המרכבה כדתני הכא ומקול זעקת גלגלי המרכבה כו' וכמ"ש (תהלים עז) קול רעמך בגלגל כו', ובים משתעי קרא כמ"ש שם לעיל מיני' גאלת בזרוע עמך כו' ראוך מים כו ובתרי' בים דרכך כו':

(מד) ומקול זעקת גלגלי המרכבה ברקים ורעמים יוצאים לעולם. אין הכוונה על ברקים ורעמים תמידיים שבשעת הגשמים (שסיבתם נתבאר בפ' הרואה (נט.) טבעיית), אלא ר"ל בשעת ירידת גלגלי מרכבה להשגיח למטה בתחתונים אז רעמים וברקים יוצאים וכמש"ל ולפרושי קרא דקול רעמך בגלגל האירו ברקי' תבל רגזה ותרעש הארץ, דהיינו בגלגל המרכבה כשנגלה על הים (וכן מ"ש (תהלים צז) האירו ברקיו תבל ראתה ותחל הארץ, היינו ג"כ בשעה שה' מלך (כמ"ש בריש המזמור) על הארץ להגלות ליפרע מצריו כמש"ש ותלהט סביב צריו, וכתיב ראו כו' כבודו יבושו כו'), ובהגהות המיוחסות להגר"א הגיה ברקיע במקום ברקים, ולא ידעתי עדיין הכרח לזה, דהא בקרא כתיב נמי האירו ברקיו:

(מה) כשהוא בשמים רוכב על עב קל שנא' וירכב על כרוב. לגי' הספר על עב קל ראוי להגיה המקרא שמביא ולגרוס במקומו הנה ה' רוכב על עב קל (ישעי' י"ט), אבל באמת אע"פ שמצינו רכובו של הקב"ה על העבים כמ"ש השם עבים רכובו (תהלים קד), ועי' בזהר שלח לך (קע.) דמפרש על עב קל על השכינה, ובסבא דמשפטים (צח:) מפרש עבים רכובו מיכאל וגבריאל ועי' זהר בראשית (לב:), מ"מ עיקר פשוטו של מקרא זה דרוכב על עב קל משמע ודאי דלאו כשרוכב בשמים כדהכא נאמר, אלא כשיורד למשל בעולמות תחתונים וכדמסיים ובא מצרים (ועי' זהר בא (מג.) דאינון כעננין למרכב בהון לנחתא בארעא כו' הה"ד הנה ה' רוכב על עב קל כו', ע"כ נראה עיקר דגרסי' כשהוא בשמים רוכב על כרוב קל, וכ"מ בס"ד אח"כ הגי' בילקוט המכירי כ"י בתהלים י"ח (ומפני שלשון כרוב חל לא נמצא במקרא טעו לכתוב במקומו עב קל שכתוב במקרא הנ"ל), והוא נדרש שפיר מקרא דמייתי וירכב על כרוב, וכן ת"י בשמואל שם ובתרגום תהלים על כרובין קלילין, ותניא בברייתא דמדרש כונן פט"ו ובכל יום ויום יושב הקב"ה על כרוב עובר ושט בעולמות [י] י"ח אלף עולמות דתני שם, וכ"ה בתז"ח (פ"ז ב) בח"י אלף כו' רכב כו' רבותיים אלפי שנאן (ר"ל כמ"ש בפ"ב דחגיגה דקרי בי' שאינן פחות תרי אלפי, ועי' בז"ח מ' ע"א וב') כו'. אינון ח"י עלמין דשט בי' כו'. אבל בזוהר שלח (קס"ב.) אמרו כד שליט כו' שאט במאתן אלף כו' אילין תרין כרובין ואשתאר חד. וע"ע בז"ח רות (סז א) ובאיכה (ע"א ד) ובתז"ח (עג ד), ובר"מ פנחס (רכז.) ות"ז (פט.) אמרו דהאי כרוב במט"ט, והכל עולה לענין אחד. עי' בביאור הגר"א לזהר שלח הנדפס שפי' שהכרובין הן הדעת והיסוד, ומכוון למ"ש בס"ס סודי רזי ששם הששי משם מ"ב שהוא ביסוד גי' בכרוב ורומז ע"ז שרוכב בי"ח עולמות ע"ש: הללו וכשהוא הולך רוכב על כרוב (ובסודי רזי ט"ז:) שהועתקה שם ברייתא זו הגי' על כרוב קל):

(מו) וכשהוא ממהר דואה על כנפי רוח. וכן ת"י, ובתרגום תהלים שם וכד מדבר בתקוף, ולשון וידא הוא במהירות כמ"ש (דברים כח) כאשר ידאה הנשר, שהוא לשון מהירות כנשר חש, ובמדרש כונן וסודי רזי שם הגי' וכשהוא חוזר טס על כנפי רוח, ואפשר דרש כדכתיב בשמואל וירא ברי"ש, שהוא כשחוזר ונראה בכבודו במקומו הוא טס על כנפי רוח (ויתפרש זה מכוין יותר בלשון המקרא דתהלים (קד) הנ"ל השם עבים רכובו המהלך על כנפי רוח, דקרי לי' מהלך משום שחוזר ובא למקומו.) ופתאום (במהירות) יבא האדון בכבודו ומי העומד בהראותו, ובהגהות המלהגר"א הגיה וכשהוא בשמים רוכב על כנפי רוח, ומחק לגמרי בבא דעל עב קל דרישא:

(מז) והחיות עומדות כו' ואין יודעו' כו'. בהגהות המיוחסות להגר"א מחק זה מכאן, וכן נראה שהוא כפול להלן גבי עונות ואומרות בכי"מ, ושם הוא מקומו הראוי לו לפרש לשון ממקומו שאומרות החיות כדמפרש שם:

(מח) והחיות עומדות ביראה כו'. אפשר דרש לי' בהא דכתי' רקיע כעין הקרח הנורא נטוי על ראשיהם מלמעלה, דהנורא נמשך על נטוי על ראשיהם, שהמורא הגדול נטוי' על ראשם (ואפשר יליף לה מל' נטוי' הכתוב אצל זרוע נטוי' שכתוב אחריו בכ"מ במורא גדול), וזהו שיסד הקלירי בסילוק יוצר יום א' של ר"ה ועל ראשיהם נטוי במורא דמות רקיע כו', ואפשר זהו שהקדימו כאן מלת ביראה קודם לבאימה וכל הני נגד הרגיל בש"ס תמיד להתחיל באימה ואח"כ ביראה ברתת כו', וכן יסדו במטבע יוצר אור באימה ביראה, ובקרא נמי כתיב (חבקוק א) איום ונורא הוא, אלא מפני שהוא נדרש מלשון הקרח הנורא, לכן הקדים ביראה לרמוז ע"ז (כענין מ"ש איידי דאתי מדרשא חביבה לי' לאקדומי ברישא), ובטע"מ לריקאנטי בפי' הקדושה (לט:) הנוסחא במאמר הפר"א בכאן ג"כ ביראה קודם באימה:

(מט) ומזיעת פניהם נהר של אש מושך ויוצא לפניו שנא' כו'. וכ"ה בפ"ב דחגיגה (יג:) מהיכן נפק מזיעתן של חיות וכן בב"ר פע"א, ומפרש מן קדמוהי דקרא היינו מהאימה שמתייראין החיות מלפניו יתברך נגיד ונמשך הנהר, ועל שהן אש לכן זיעתן מושך ג"כ נהר אש, ונקט זיעת פניהם כמ"ש בזיעת אפך (ודרך הפנים להזיע תחלה לכל הגוף), וז"ל הגר"א בפי' להיכלות (היכל ב) ר"ל החיות עצמן מזדעזעין בהלוכן כמ"ש מזיעתן של חיות שנושאות את הכבוד והולכין והוא כמ"ש במעשה מרכבה (ז"ח יתרו ל"ג ג) שנוטלין להשיג מה שלמעלה וזהו זיעתן וז"ש בזיעת אפך (אפשר ר"ל שזהו ג"כ מאכלן שניזונין בו בהשגת מה מהאור שלמעלן אלא שאין אוכלין וניזונין ממנו כ"א ע"י זיעה) עכ"ל, ובילקוט ישעי' מסיים במאמר זה שלא יאכל אש אוכל אש (ור"ל דשכינה כמ"ש ביומא (כא:) ובזח"ג (כז:) אש אוכלת אש דשכינה), והיינו אם יתקרבו להשיג למעלה מהראוי להן. ועי' במאמר פרקי היכלות המובא בריקאנט"י על המצות שם:

(נ) שנים שרפים עומדים. וכן יסד ר' בנימין ב"ר שמואל (באופן והחיות בוערות ליום א' של ר"ה) ולשמאל ולימין שני שרפי אש, ובסודי רזי (לב.) ושרף מפה ושרף מפה, וכ"מ ממ"ש בת"ז תכ"ח (סט.) ותרי אומות דריאה הן שרפים. ועי' בביאור הגר"א שם בארוכה, אבל בחולין (צא:) דאמרינן ג' כתות א' אומרת קדוש כו', ומסקי' דהיינו שרפים הוא דאומרים קדוש והן ג' כתות, א"כ משמע שהרבה שרפים הן, ובתדא"ר פל"א שני אלפים רבבות כו' וכן שרפים כו', וכן בזהר בהיכלות דפ' בראשית ופ' פקודי חושב שרפים הרבה:

(נא) שש כנפים שש כנפי' לכאו"א. פי' לכ"א מהן שש בס"ה (ובילקוט וטע"מ ריקאנט"י שם ומנהמ"א סי' צ"ו הגי' שש כנפים לכל אחד), ואין הפי' שיהי' לכ"א מהן שש כנפים מכל צד שיהי' י"ב בס"ה לכל א', וכן מוכח לקמן ר"פ י"ג ושרפים משש כנפים וס"ם כו':

(נב) ושנים מכסות רגליהם שלא יראו פני שכינה לשכח כו'. בהגהות המלהגר"א הגיה שלא יראו לפני השכינה (וגם לגי' פני השכינה, האי שלא יראו היינו יתראו בניקוד צירי היו"ד וקמץ הרי"ש), ובילקוט הלשון ובשנים יכסה רגליו דכתי' וכף רגליהם ככף רגל עגל שלא יראו כו', וכ"ה בויק"ר פכ"ז, וכאן נמי רמוז במה דתני לשון מכסות רגליהן לשון רבים, ששינה מלשון המקרא דישעי' דקיימינן בי' דכתיב בי' יכסה רגליו לשון יחיד, לומר שמכוין ללשון המקרא דיחזקאל דכתיב שם רגליכם ככף רגל עגל, ולשון מכסות נמי דנקט רומז לקרא דיחזקאל שתים מכסות להנה, ולומר דהני דמכסה רגליו לא אימעוט בימי יחזקאל וכדרב בפ"ב דחגיגה (יג:) דהני דאומרים שירה אימעוט (ואפשר יתפרש הא דכתיב לאיש שתים מכסות להנה ולאיש שתים מכסות להנה את גויתהם, דהיינו לאיש א מהנה ד' כנפים שתים מהן מכסות גויתהם ושתים מכסות סתם הן המכסות רגליהן):

(נג) כדי לשכח עמידת רגל עגל. שהשרפים כתיב בהן עומדים, שעומדים תמיד על רגליהם כמ"ש בירושלמי ריש ברכות ובכ"מ במדרשות, ואם לא היו מכסין רגליהם, הי' כף רגל עגל עומד תמיד ח"ו למזכיר עון לפני המקום, ולשון לשכח נראה רומז למ"ש גם אלה תשכחנה שדרשוהו פ"ה דברכות (לב:) זה מעשה העגל, ובהגהות המיוחסות להגר"א הגיה שלא להשגיח עמידת כו':

(נד) ובשתים מעופפי' ומעריצים כו'. דיעופף היינו שאומר שירה כדכתי' וקרא זא"ז כו', וכמ"ש בחגיגה שם אותן שאומרות בהן שירה כתיב הכא ובשתים יעופף וקרא זא"ז, וכן מפורש ביחזקאל ואשמע קול כנפיהם ות"י כד מודן ומשבחן, וכתיב בעמדם תרפנה כנפיהן פי' בעמדם מלקלס (עי' פירש"י) תרפנה כנפיהן, הרי שהקילוס ואמירת שירה הוא בעפיפת כנפיהם כמתנשאים למעלה:

(נה) מעריצים ומקדישים כו'. לשון זה ודאי נקטי' לרמוז על מטבע סדר קדושה שיסדוהו נעריצך ונקדישך כסוד שיח שרפי כו' שהוא מיוסד על מקרא זה, ולשון מעריצים פירושו ענין גבורה ויראה, שבאימה ויראה משבחין כח גבורתו, ומקבלין מוראו תחלה ואח"כ מקדשין (וזהו שמכסין פניהם ורגליהם תחלה שלא יביטו פני שכינה כשמתנשאים אח"כ לעופף בשירת קדושתם, וז"ש עונים ואומרים ביראה קדוש וכמ"ש בארוכה במאמר פרקי היכלות המובא בטע"מ ריקאנט"י שם. והוא כנוסחת אשכנזים תחלה נעריצך ואח"כ נקדישך וכמ"ש (תהלים פט)נערץ בסוד קדושים רבה, נערץ תחלה ואח"כ יתקדש בסוד קדושים, ונוסחא ספרדית נקדישך ואח"כ נעריצך, וכ"ה לישנא דקרא בכ"מ כמ"ש (ישעי' כט) ונקדישו קדוש יעקב ואת אלקי ישראל יעריצו (וזה הביא הרד"א) וכתי' (שם ח) אותו תקדישו והוא מוראכם והוא מעריצכם (ואף קרא דתהלים יש לפרשו כן שנערץ אחרי זה שכבר הקדישו אותו בסוד קדושים רבה):

(נו) ומקדישים את שמו הגדול, אף שבאמת לשון זה של קדושת שמו הגדול רגיל תמיד במדרשות, אבל כאן נ"ל שכמדומה נתכוונו לרמוז על לשון המקרא (יחזקאל לו) וקדשתי את שמי הגדול וגו' שמפורש שם בפרשה שקדושת שמו הגדול ב"ה הוא ע"י כשישראל עושין רש"מ ומתכבדים למטה (כמ"ש שם וידעו כו' בהקדשי בכם לעיניכם ולקחתי אתכם כו', וכן להיפך נא' שם ויחללו את שם קדשי באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו), ולפרש הא דקק"ק ה' צבאות קאתי, לומר שזהו קדוש שמו הגדול ב"ה כשימלא כבודו בארץ ע"י יריאיו שעושין רצונו (וז"ש ה' צבאות שזהו שם צבאות ישראל וכמ"ש (שמואל ב ז) ויגדל שמך כו' לאמר ה' צבאות אלקים על ישראל, וכן שנינו בפ"ו דברכות אלקי ישראל אלקי הצבאות כו'), ומקום לומר עוד שרומז לשלשה שבחים הגדול הגבור והנורא (ונקט הגדול הראשון שבהם וסמיך לאינך ג"כ (וגם כולן נכללין כלפי חסד בשם הגדול בשעת הקדושה והרצון). שכנגדן הן ג' קדושות, כמ"ש בר"מ אמור (צג.) ומאן דשוי כו' בג' דרגין דאבהן כו'. ורמיזא נמי בשמ"ר פט"ו המלאכים אומרים קק"ק וישראל אומרים אלקי אי"ו וכמ"ש בהגהותיי שם בס"ד):

(נז) זה עונה וזה קורא. כ"ה הגירסא גם בילקוט, ומשמעות הלשון לפ"ז, שאין עונים כלם כאחד רק כשזה עונה כבר אז קורא השני, ודבר תמוה הוא שיחלוק על מה שיסדו במטבע קדושת יוצר כלם כאחד עונים כו', ונתייסד ע"פ ת"י בקרא דוקרא זא"ז ומקבלין דין מן דין, כמ"ש רש"י בישעי' בשם מדרש דברייתא מעשה מרכבה, והביאו בטע"מ ריקאנט"י שם מפרקי היכלות, שזהו היראה שמתייראים שלא יקדים או יאחר וישרף, גם לשון עונה אינו מיושב יפה שמשמעותו עונה על קריית אחר (אם לא שנא' שכ"א עונה תחלה קדוש ואח"כ חבירו ואח"כ חוזר הא' לומר קדוש השני וכדמשמע בחולין (שם) שעונין מלה במלה ע"ש), והי' נראה נכון דגרסי' איפכא זה קורא וזה עונה (ובמהמ"א שם הגי' זה עונה וזה קורא וזה קורא וזה עונה), ולפ"ז יש לפרשו שהקריאה היא שקוראין ומזמינין זה לזה להקדיש יחד, ואח"כ עונה חבירו הקדושה עם הראשון (או פי' עונה הנני להקדיש):

(נח) עומדות אצל כבודו וא"י מ"כ כו'. הרשב"ץ במגן אבות ח"ב (כה:) העתיק בלשון הפר"א (ושם להלן (כז:) כתבו בשם מארז"ל פ' אין דורשין, וליתא שם לפנינו) במקומו לא נאמר (שיהי' משמעו במקומו הידוע להם) אלא ממקומו אפי' החיות הנושאים הכסא אין רואות אותו (ומסיים שם מפני שהרקיע על ראשם), ובריש ת"כ ובבמ"ר ס"פ נשא אמר ר"ע אף החיות כו' שנא' כי לא יראני האדם וחי כו' ופי' הק"א דדרש וחי אלו החיות, ורבי בחיי פ' תרומה הביא בשם הפר"א והחיות נושאות נראות נושאות והן נשואות, ולא נמצא זה לפנינו בפר"א:

(נט) אצל כבוד. לעיל הלשון אצל כסא כבודו, ובמהמ"א שם הלשון, עומדות תחת כסא כבודו:

(ס) וישראל כו'. לשון המקרא הוא (שמואל ב יו) ומי כעמך ישראל כו' (ולשון שהם מייחדים שמו כו' אם הוא נוסחא מדוייקת י"ל שלפרש לשון גוי אחד קאתי על שמייחדים שמו אחד בארץ כשם שמלה"ש מקדשי' ומייחדים שמו למעלה), והלשון מוכיח מתוכו שלפרש מטבע קדושת מוסף דשוי"ט קאתי (וכשישבתי במבצר ש"ב שנת תקצ"ח הייתי נוהג לומר מאמר זה במקום קדושת מוסף שוי"ט, כשם שתקנו הראשונים ברייתות במקום קדושה וקדיש וברכו כמובא ברוקח סי' שס"ב, ומה שלא תקנו לקדושת מוסף שוי"ט, מפני שאינו מצוי שלא ישמעו, שבשוי"ט כל העם מצויין בבהכ"נ, גם י"ל הואיל ואיכא למ"ד אין תפלת המוספין אלא בחבר עיר, לכן אף דלא קיי"ל הכי, לא חשו לתקן ליחיד שלא שמע קדושת מוסף.) שסדרו אחר בכי"מ נוסח ממקומו הוא יפן ברחמים ויחון עם המייחדים שמו בכל יום תמיד ואומרים ש"י (ואף הא דמפרש והחיות א"י מקום כבודו, נראה ג"כ שלפרש לשון הקדושה שואלים זה לזה אי' מקום כבודו קאתי), ולפמש"ל שקדושת המלאכים הוא ע"ז שמכה"כ ע"י שישראל עושין רצונו ומייחדים שמו בארץ, מתיישב יותר לשון זה בקדושה:

(סא) עונים ואומרים שמע ישראל. האי עונים אין פי' שעונים על קדושת המלאכים, שא"כ יהי' משמע שהמלאכים מקדשים תחלה וישראל עונין אחריהם, וז"א דאמרי' בחולין (שם) ובב"ר שאין מלה"ש אומרים קדושה למעלה עד שישראל מקדשין למטה, וכן מבואר במאמר פרקי היכלות שבטע"מ ריקאנט"י הנ"ל, וע"ל ר"פ ל"ז מ"ש בזה בס"ד (ולפמש"ל דעל קדושת מוסף קאי, אולי י"ל שעונים על קדושת המלאכים שקדשו כבר בשחרית אחרי שקדשו ישראל אז קודם להם, אלא אחר שמסדרין ישראל קדושת המלאכים עונין ואומרים זה (וי"ל עונין אחרי ש"ץ העובר ל"הת קאמר):

(סב) והוא משיב להם אני ה' אלקיכם המציל אתכם מכל צרה. כמ"ש (דברים כג) כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך, הרי כשהי' מתהלך בתוכם ונגלה עליהם אלקותו והשגחתו ממילא היא מצילם ומושיעם מכל צרה, ונ"ל לפמ"ש הרד"א בשם הגאונים (והביאו הב"י) טעם מה שאומרים שמע ישראל תוך קדושה מפני שגזרו על ישראל שלא לקרות ק"ש ואמרוהו בהבלעה בנעימה (ר"ל שלא ירגישו שהוא לשם מצות ק"ש, ועוד שק"ש היו רגילין לקרות מיושב כדאי' בחלוקות בני בבל ובני א"י (הנדפס סוף יש"ש על ב"ק) סי' א' וזו שבתוך הקדושה מעומד), וכשנתבטלה הגזירה קבעוה ג"כ לפרסום הנס עכ"ל, וז"ש כאן ל' המציל אתכם מכל צרה (על לשון תשובת אני ה' אלקיכם שקבעו ג"כ בסוף הקדושה), כלומר מכל גזירות יציל אתכם ונהי' יכולין לקיים המצות כראוי (וז"ש ישמיענו כו' לעיני כל חי, בגלוי ובפרהסיא, ולא יצטרכו להסתיר קבלת עול מלכות שמים):