ביאור הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר מח

(א) ריב"ז פתח ביום ההוא כרת כו'. ולא נתבאר דרשא לפסוק זה שפתח בו, ואפשר ענין המאמר הוא לומר שגלות מצרים היה בחטא מ"ש במה אדע שהוא כחסרון אמנה ח"ו, ולכן פתח במקרא זה שהוצרך המקום לכרות לו ברית, שגם מזה משמע שהיה הדבר מפוקפק בלב אברהם (ומשום שמא יגרום החטא כמ"ש הרמב"ן) לכן הוצרך לכריתת ברית להיותו בטוח בקיום הדבר:

(ב) לא נתת לי זרע ואתה א"ל לזרעך כו' שנאמר הן כו' במה אדע כי אירשנה. חיבר ב' פסוקים אלו יחד אף שהן רחוקים זה מזה, נראה רוצה לבאר ששאלת במה אדע כי אירשנה, היה לא על כיבוש הארץ לבד אלא אף על הזרע האמור למעלה בענין, שאמר הן לי לא נתת כו', ואע"פ שכתיב והאמין בה' ויחשבה לו צדקה (שפשוטו וודאי כפירש"י לומר שע"ז לא שאל אות כמו על ירושת הארץ שאמר במה אדע ושז"ש ויחשבה לו צדקה שלא שאל אות ע"ש), מ"מ י"ל שביקש כריתות ברית שלא יגרום החטא כמש"ל (וזהו שהוצרך לפרש והאמין בה' ויחשבה כו' שלא נטעה לומר שח"ו חסרון אמונה היה בדבר, אלא האמין בה' בלב שלם, רק לא היה בטוח בעצמו ובזרעו פן יגרום החטא ועמש"ל אות ג' בס"ד):

(ג) ואתה א"ל לזרעך כו' שנא' הן כו'. מפרש שמקרא זה הן לי כו' אינו חוזר על דבר ה' במחנה האמור בענין, כי לא נתפרש כאן נתינת זרע לו, רק שכרך הרבה מאד סתם, והבטחת הזרע מכבר נאמר לו וכמו שמביא מקרא לזרעך נתתי כו' (שהוא הכתוב ראשונה בהבטחות בר"פ לך לך), אלא שכאן מצא אברהם מקום לשאלה זו (שלא היה בלשון תפלה אלא כענין שאלה ותימא וכמ"ש בזוהר תולדות [קלז.] אברהם לא צלי כו' ואי תימא כו',) מפני שא"ל לשון אנכי מגן לך שכרך כו' הכל לשון נוכח אליו, ולא הזכיר לו הזרע כלל, לכן חשש אברהם שמא ח"ו גרם החטא ובטלה לה הבטחה ראשונה של הזרע [א] וי"ל טעם בזה לפמש"ל פכ"ז שפחד אברהם אפשר היו צדיקים באכלוסין שהרג, שלכן היה דואג שמא על חטא זה נגזר עליו שילך ערירי, וכמו שנמנע זרע מהנהרגים (וכמ"ש בסנהדרין [לז.] דמו ודם זרעותיו תלויין כו') כן נמנע ממנו הזרע (וכמ"ש בסנהדרין [צה.] שאלמלא נשתייר אביתר בנוב עיר הכהנים לא נשתייר מזרעו של דוד שריד ופליט כו', לפי שנהרגו בגרמא דידי'): , וביקש רחמים שהלואי יעמוד בראשונה, ואמר מה תתן לי, כלומר למה לי לעצמי ריבוי השכר אחר שאני הולך ערירי שאבדתי הבטחת הזרע:

(ד) במה אדע כו'. עתה בא לעיקר המאמר לבאר שגזרת הגלות היה בשביל זה שאמר במה אדע כו':

(ה) כהע"כ בדבורי עומד. כמ"ש בשוח"ט מזמור קי"ט לעולם ה' דברך נצב בשמים על מה שמים עומדים על אותו דיבור שאמרתי יהי רקיע וגו', ובאותו הדיבור שבראן בו הן עומדים לעולם ע"כ, ואף שחוטאין בנ"א לפניו, בכ"ז לא ימושו חקות שמים וארץ, כן זרעך כי"ב לא תבטל ההבטחה לעולם וכמ"ש [ירמיה לא] אם ימושו החקים האלה מלפני נאום ה' גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני כל הימים:

(ו) חייך ב"פ ידע תדע. לפמש"ל אות ב' ששאלת במה אדע כולל ב' על הזרע ועל ירושת הארץ, מתפרש בפשיטות זה שא"ל לנגדן ב' פעמים ידוע תדע, וי"ל שב' גזרות נגזרו נגד זה כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם על ירושת הארץ, ועבדים וענו אותם על הזרע כי העבודה והעינוי היה למעט זרעם כמ"ש פן ירבה כו' וגזר אם בן והמיתן כו' והיאורה תשליכוהו כו' הכל למעט זרעו וכן פרישות ד"א (ונרמז זה בלשון וענו אותם, כד"א אם תענה את בנותי כדפרש"י שם, וז"ש וכאשר יענו כו' כן ירבה כו'. שהעינוי היה למעטן, והקב"ה ברחמיו ביטל מחשבתם) ונגד ב' ידיעות אלו נאמר בגאולה ב' ידיעות, וידע אלקים (ודרשו זו פרישת ד"א), וכי ידעתי את מכאוביו וגו' להעלותו וגו' היינו להעלותו מארץ לא להם אל מנוחת ארצם ולא יוסיפו לדאבה ולהכאיב נפשם:

(ז) תדע לך כו' ולוי כו' חיי לוי קל"ז, עיקר הראיה היא מיוכבד שנולדה בין החומות וילדה בת ק"ל שנה את משה (וזה צ"ל שקבלה היה בידם) ומשה בן פ' שנה בעמדו לפני פרעה הרי ר"י, ואגב מפ"ו כמה היה לוי בלידת יוכבד בירידתו למצרים (ובסע"ר פ"ג וכן בפרש"י מגלה [ח.] ד"ה ובשאר כו' ובפירשב"ם בב"ב [קכ.] ד"ה אשר כו' מביאין ראיה משנותיו של לוי וקהת ועמרם יחד שא"א לומר שת' שנה נשתעבדו במצרים ע"ש, אבל לענין רד"ו דכאן אין ראיה משנות לוי:

(ח) ולוי היה גדול מיוסף שש שנים. כדלעיל פל"ו שלשבע שנים נולדו כולם ויוסף באחרונה בשביעית, וכ"א מהן נולד לז' חדשים, א"כ דל כ"א חדשים ללידת ראובן שמעון לוי. נמצא לוי גדול מיוסף ו' שנים:

(ט) היה בן מ"ה שנים. ובת"י פ' וארא כתוב שלוי חי עד שראה אהרן ומשה, והוא תמוה שא"כ כשנסיר פ' שנה של משה [בעמדו לפני פרעה] מן רד"ו שנה ישאר ק"ל שנה לחיי לוי קל"ז ויהיה א"כ לוי בן ז' שנה בירידתו למצרים (וכבר היה לו ג' בנים), ויוסף הקטן שבאחים כבר היה לו ל"ט שנים כמפורש בכתובים (גם מש"ש בת"י שקהת חי עד שראה פנחס ועמרם חי עד שראה בני רחביה, כ"ז צ"ע ואכמ"ל בזה):

(י) ושני חייו במצרים צ"ב שנה. בסע"ר פ"ג אמרו משמת לוי עד שיצאו ממצרים קי"ו [והגר"א הגיה קי"ז] שנה, הרי שחי במצרום צ"ד שנה:

(יא) ילדה לו אשתו. מפני שכתוב [במדבר כו] אשר ילדה אותה ללוי, וסד"א שנולדה מפלגש ולכן לא הזכירה הכתוב, לכן ביאר כאן ילדה לו אשתו (ומ"ש בלשון אשר ילדה אותה ללוי י"ל שבא להשמיענו שנולדה ללוי מאותה האשה עצמה שילדה ללוי כל בניו הנזכרים למעלה גרשון וקהת ומררי, שמפני שלקחה עמרם והיא דודתו סד"א שנולדה ללוי מאשה אחרת ולכן היתה מותרת לעמרם קודם מ"ת שהיה דינן כבני נח שאחות אביו מן האב יקיים כדאיתא בסנהדרין [נח.], להכי פי' שילדה אותה האשה עצמה שילדה כל בני לוי והו"ל אחות אביו מן האם אלא שנשאה ע"פ הדבור):

(יב) את יוכבד בתו. בא לפרש לשון בת לוי סתם האמור כאן שהיא בתו של לוי ממש כמ"ש בפ' פנחס:

(יג) וכתיב כי ביצחק כו'. כלומר ואין ישמעאל קרוי זרעך כדלעיל פ"ל וכדתנן בנדרים [לא.] וכן מסיים להדיא בסע"ר שם:

(יד) ומשנולד כו' ת' שנה. ס' שנה מן לידת יצחק עד לידת יעקב, וק"ל שנה של יעקב בעמדו לפני פרעה הרי ק"ץ (והן ק"ץ שנה הנרמזים בלשון דלג על הקץ וכמש"ל בפרקין אות פ"ד בס"ד) ורד"ו הרי ת', סע"ר שם, ונראה שלכן א"ל הקב"ה ליצחק אל תרד מצרימה, שאם היה יורד יצחק היה מתחיל עליו שעבוד כיון שמלידתו נחשב כבר בארץ לא להם (וז"ש לו הקב"ה גור בארץ הזאת, ר"ל גזירת הגירות יחשב לך מה שאתה גר בארץ הזאת ג"כ), וכן ביעקב אמרו בשבת [פט:] שראוי הוה לירד למצרים בשלשלאות כו' ע"ש בפירש"י אלא שזכותו גרמה לו (וכן לבניו כל ימי חייהם) וכן יוסף כשירד ירד עבד ונמכר לעבד שם, רק בזכות הנסיון באשת פוטיפר יצא לשלוט וכמ"ש בזוהר וישב [קפד.] ואתקיים בי' ביוסף דאזדבן לעבדא כו' ואע"ג דיוסף כו' [ועמש"ל אות יח], אבל יצחק דינא קשיא אלמלי היה יורד למצרים היו שולטין עליו:

(טו) א"ל ריב"ז כו' א"ל רד"ו ישבו כו'. משמע שר"א בן עזריה [שאמר הא דרד"ו] השיב כן לריב"ז, ועיין בילקוט וז"ר (וצע"ק דר"א בן עזריה שהיה בן י"ח כשמינוהו תחת ר"ג דיבנה לנשיא שהיה זה כמה שנים אחר מיתת ריב"ז שהיה ר"ג דיבנה לבדו נשיא, א"כ כשמת ריב"ז לא היה ר"א בן עזריה כ"א כבן י"ד או ט"ו שנה וכמ"ש התוס' בשבת [נד:] ד"ה הוה כו'), ונכון יותר דגרסי' אלא רד"ו שנה ישבו כו', והוא סיום דברי ריב"ז:

(טז) וה' שנים עד שלא בא כו' נולדו לו ב' שבטים מנשה ואפרים. בקרא כתיב שנולדו טרם תבא שנת הרעב ולא פירש באיזו שנה משני השבע, וכאן דקאמר ה' שנים עד שלא בא דהיינו שנולדו בשנה הרביעית משני השבע והו"ל ג' דשבע ותרתי דכפנא ה' שנים עד שבא יעקב, וכן נמצא כתוב בספר הישר שנולדו שנת ל"ד ליוסף דהיינו שנה ד' לשובע שבן ל' שנה עמד לפני פרעה, ואפשר סמך קצת לזה ממ"ש יוסף כי נשני אלקים את כל עמלי כשנולד מנשה, דהיינו שכבר עברו עליו ג' שנה שהן שני שכחה למה שעבר (וכענין מ"ש רפ"ג דב"ב לענין חזקה עד ג' שנים מזדהר איניש כו' עמש"ל פל"ב אות י"ח):

(יז) נולדו לו שני כו' מנשה ואפרים. משמע שנולדו שניהם בשנה אחת, שאם לא כן מלידת הראשון היה לנו למנות, ויש סמך מלשון המקרא בלידת אפרים כי הפרני אלקים בארץ עניי, שמלידתו התחיל חשבון העינוי ושעבוד בארץ לא להם:

(יח) והן מן השבטים. אפשר בא, ליישב משני מה לא נחשב מירידת יוסף לשם י"ז שנה קודם, ומיישב זה שיוסף לא היה במנין השבטים שנכנסו מנשה ואפרים במקומו (ועיין זוהר ויחי [רמו:] ובגין דכל תיקונוי כו' אסתלק יוסף כו' ועיין פי' ספד"צ להגר"א ט"ז ע"ד):

(יט) ימים ולילות. שהיו עובדין בהן ביום ובלילה (כמ"ש בשמ"ר ס"פ י"ח שיהיו עושין ביום ובלילה, ובב"ר פכ"ז גם בלילה לא שכב לבו מאחר שהיה בן ישראל גומר מלאכתו היה [מצרי] א"ל עדור לי כו', וע"ל שלהי פרקין ואותו הלילה כו') שלא כדרך עבד שאמרו בקדושין [טו.] וכי תעלה על דעתך שעובד ביום ובלילה:

(כ) בזכות אבות שהן גבעות עולם. בילקוט הגי' אבות שהן הרי עולם ובזכות בני יעקב שהן גבעות עולם שנאמר קול דודי כו' ובר"ה [יא.] ובאגדות בכ"מ וכן בת"י סדר הברכה [בברכת יוסף] איתא הרים אבות וגבעות אמהות ועיין בפי' הגר"א לשה"ש שם:

(כא) היו יושבים בטח ושאנן. שלא העבידום ועינום המצרים, ואולי ירמוז לשון בטח ושאנן ללשון הכתוב [משלי א] ושומע לי ישכון בטח ושאנן וע"ל פכ"ה אות ל"א, שכ"ז ששמעו וקיבלו עליהם השבועה והגלות ישבו לבטח וכשלא שמעו ועברו על השבועה כדלהלן והלכו אחר בני אפרים נתקיים בהם מ"ש [שם] להלן לא אבו לעצתי וגו' כי משובת פתיים [שנפתו לדברי יגנון מאפרים] תהרגם כו', שנהרגו כלם כדלהלן:

(כב) עד שבא יגנון מב"ב של אפרים. משמע כאן שבסבת מלחמת בני אפרים הוא שהתחיל השעבוד משם ולהלן (וי"ל שזה ג"כ נרמז בדברי יוסף בקראו שם אפרים כי הפרני ה' בארץ עניי, שע"י בני אפרים התחיל העוני ושעבוד [וע"ל אות י"ז] ולפמ"ש באגדות שיצאו בני אפרים ל' שנה קודם הקץ, א"כ לא היה השעבוד כ"א ל' שנה, ובסע"ר שהבאתי לעיל איתא שנשתעבדו בהן אחר מיתת לוי קי"ו שנה, והעינוי בזה היה פ"ו שנה משנולדה מרים (שנקראה על שם המירור והעינוי כ"ה בפסיקתא דפ' החדש ושה"ר פ"ב פ"ט, ועיין ז"ח והגר"א בפי' סע"ר הגי' פ"ז, ולגי' האגדות פ"ו הוא כמנין שם אלקים), וגם מדרבי ינאי לקמן דאמר והלא לא העבידו כו', משמע שבא לחלוק ולמעט משך שנות השעבוד יותר מדר"א שלפניו, א"כ משמע דלר"א הוי יותר מפ"ג שנה, ופליג על מ"ש באגדות שבני אפרים יצאו ל' שנה קודם אלא זמן קדום יותר היה):

(כג) יגנון. בילקוט הגירסא גנון, ואולי יהיה רמז לפ"ז מ"ש [ישעיה לא] גנון והציל על גנון הזה שלא הציל את עצמו ואת היוצאים עמו, אבל זה יהיה גנון והציל:

(כד) ואמר נגלה עלי כו'. ז"ש [תהלים שם] דור לא הכין לבו ולא נאמנה את אל רוחו בני אפרים כו', שבני אפרים היה רוח שקר בפיו ולא נאמן לנביא לה', והדור לא הכין את לבו לשוב בתשובה לפני ה' שיהיו ראויין לגאולה, ובמכילתא ר"פ בשלח דרשו ע"ז סיפי' דקרא לא שמרו ברית אלקים וגו' שעברו על הקץ ועל השבועה [ושבועה זו היא כדאמרינן שלהי כתובות [קיא.] שהשביע הקב"ה לישראל שלא ימרדו באו"ה ולא ידחקו את הקץ וכן הוא בתרגום שיר השירים ע"פ השבעתי):

(כה) שהיו מזרע המלוכה. מזרע יוסף, ואף שמנשה ג"כ מיוסף והוא הבכור (ועל אפרים אמרו בבמ"ר נשא ופסיקתא דחנוכה והוא הצעיר שהיה מצעיר ומקטין עצמו), מ"מ כשבירכם יעקב ואמר כי הוא יגדל וזרעו יהיה מלא הגוים, מאז נתגאה לבבם ונקראו בני אפרים זרע המלוכה (שהיו עתידין למלוך מלכות אפרים, ועיין בפי' ספד"צ להגר"א ט"ו ע"ב) ולימדנו בלשון מזרע המלוכה שלכן לא רצו לקבל עליהם עול המצריים ולפרש מ"ש [מלכים ב כה] מזרע המלוכה בישמעאל בן נתניה, שהכוונה ג"כ מפני שהיה מזרע המלוכה גבה לבו ולא רצה לקבל עליו עול בבל:

(כו) וגבורי כח במלחמה. כמ"ש [תהלים פ] לפני אפרים וגו' עוררה את גבורתך ובמקרא דתהלים שהביא כאן קוראם נושקי רומי קשת:

(כז) ורדפו אחריהם המצרים והרגום ר' אלף כלם גבורים שנאמר בני אפרים נושקי. כצ"ל, במכילתא ובכל האגדות איתא דהא דכתיב ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים וגו' בראותם מלחמה, היא מלחמת בני אפרים שנהרגו בארץ פלשתים, אלא שמ"מ היה אפשר לומר שהמצרים רדפו אחריהם והשיגום בארץ פלשתים והרגום שמה, רק שלכאורה מדכתי' [ד"ה א ג] והרגום אנשי גת הנולדים בארץ, מבואר דבני גת שהן הפלשתים הרגום (ומלחמה אחרת של בני אפרים חוץ מזו לא נמצא בכתובים), ונ"ל שהפר"א מפרש מ"ש שם הנולדים בארץ (שנדחקו המפרשים בביאורו ע"ש) היינו כדדרשינן בת"כ ומייתינן לי' בסוטה [ג:] בני התושבים הגרים עמכם הנולדים בארץ ולא הגרים בארץ ע"ש, אף כאן נאמר שאנשי גת הנולדים בארץ, הם אותן שלא היו מהגרים בגת פלשתים אלא הנולדים בארץ, והיינו המצריים וכמ"ש בב"ר פל"ז ע"פ ומצרים ילד וגו' אשר יצאו משם פלשתים ע"ש, והיו נחשבים מצריים, וכשיצאו בני אפרים ובאו לגת רדפו אלו המצרים הנולדים שם בארץ (שלהן הוא שנודע הליכתם דרך שם ולא ליושבי מצרים עצמן,) והרגום (אבל הפלשתים עצמן י"ל שמפני ברית אבימלך לא נלחמו עמהם), ומ"ש שם כי ירדו לקחת את מקניהם, היינו שעל ידי כן נודעו להם והתגרו בהם, אבל סבת המלחמה היתה מפני שבני מצרים היו ומיד כשהכירו בהם רדפו אחריהם להחזירם לשעבודם לארץ מצרים:

(כח) מאתים אלף. וכ"ה בת"י ר"פ בשלח, ובאגדות כתוב ל' אלף, ולנוסחא דכאן י"ל שנגד זה שנהרגו כאן ע"י יגנון מבני אפרים שניבא לשקר מאתים אלף, תקנוהו בני אפרים בימי פקח בן רמליהו [ד"ה ב כח] כששבו בני אפרים ר' אלף מבני יהודה ושמעו לנבואת אמת של עודד הנביא והחזיקו בשביה והנעילום והביאום אצל אחיהם:

(כט) שעה כו' פ"ג שנה ושליש שנה. ע"ל פ"ז אות נ"ה, ורמז לדבר כאן מ"ש בעבדה קשה שמלת בעבדה בגי' פ"ג:

(ל) פ"ג שנה ושליש שלש שנים ושליש עד שלא נולד משה אמרו החרטומים. כצ"ל, והאי ג' שנים ושליש הוא תחלת מאמר שמתחיל לבאר קושי השעבוד כל הפ"ב שנה ושליש שמתחלת ג' שנים ושליש מן הכ"ג שנה עד לידת משה (שמן לידתו עד עמדו לפני פרעה לגאלם נשארו פ' שנה ימי העינוי ומירור כדלהלן,) היו משליכין ליאור ואח"כ התחילו למרר כו':

(לא) והוא מושלך עמהם כו' תשליכוהו. מדלא כתיב תשליכו וכתיב תשליכוהו, דרש ליה על ילד פרטיי יחידי נתכוונו זה משה, שע"י כן יהיה הוא מושלך עמהם:

(לב) ג' שנים ושליש שנה השליכום עד שנולד משה. כ"ה בילקוט סוף רמז קס"ה וכצ"ל, והיינו בימי עבורו של אהרן כמ"ש בילקוט שם ובערוך ערך אהרן בשם דברי הימים של משה (וכ"ה בלשונו בספר ד"ה של משה שלפנינו וגם בס' הישר נמצא) ותקרא שמו אהרן כי בימי הריונו התחיל פרעה כו' ומהם להשליך ליאור ע"כ, ור"ל אהרן הוא אותיות אי הריון כלומר וי להריון כזה שבימי הריונו נתחדשה גזירה זו, וצ"ל שאהרן שניצול מן גזירה זו של השלכה למים, היה מאותן שילדתן אמן בשדה כדאיתא בסוטה ובשמ"ר, ואם באנו לגרום כאן עד שנולד והולך למים, יש להגיה ג' ירחים ויום אחד בחדש הרביעי משנולד א"כ הרי היתה הגזירה לאחר לידת אהרן (ובספר הישר אין מסיים כאן בזה הא דומהם להשליך ליאור כלל):

(לג) אלא תנו עליהם עול קשה למרר כו'. נראה מפרש מ"ש וימררו כו' היה אחר גזירת היאורה תשליכוהו, רק שנכתב גזירת היאור אחרי כן בכדי לסמוך לו ענין הא דוילך איש מבית לוי כו' מעשה משה שהושלך ליאור והוציאתו בת פרעה, או אפשר מפרש דוימררו הוא כלל ואח"כ פורט ומפרש מה היה המירור (ושלא כמש"ל אות כ"ב בשם סע"ר שהמירור התחיל בלידת מרים, ועיין בשמ"ר ר"פ כ"ו ובהגהותי שם אות ב'), וממ"ש [דברים כו] וירא את עניינו ואת עמלנו ואת לחצנו ודרשו עמלנו אלו הבנים שנאמר כל הבן הילוד וגו' ולחצנו זה הדחק שנאמר כו' אשר מצרים לוחצים אותם, שהוא המירור וקושי השעבוד ודחק בקירות הבית בלובן הלבנים כדר"ע להלן, משמע שזה היה אחר גזירת הבנים:

(לד) תנו כו' עול קשה. כמ"ש [דברים שם] ויתנו עלינו עבדה קשה, ומפרש לשון נתינה על עול וכמ"ש [מלכים א יב] מעבדת אביך הקשה ומעולו הכבד אשר נתן עלינו:

(לה) ראו אבותיו כו'. תני לה בלשון רבים לומר שכל אבותיו קראו לו כן, ולהוציא מדברי אגדות אחרים (עיין ילקוט בשם ד"ה של משה ובסה"י) שאביו ואמו ואבי אביו קראו לו כא"וא שם אחד מהנזכרים. בד"ה ע"ש:

(לו) תארו כמלאך אלקים. מפרש ותרא אותו כי טוב הוא, שהיו פניו מאירות [האור כי טוב] כאור פני מלאך אלקים וכמ"ש בסוטה [יב.] שנתמלא הבית אורה:

(לז) מלו אותו לח' ימים. אפי' למ"ש בסוטה שם ובאדר"ן פ"א וש"מ שנולד מהול, י"ל דהאי מלו לח' היינו שצריך להטיף ממנו דם ברית לשמנה וכמ"ד בשבת [קלה.] שצריך להטיף ממנו ד"ב ומחללין את השבת, ופירש זה כאן לענין קריאת השם לומר שקראו לו אבותיו שם לבד השם שקראה לו בת פרעה (אלא שזכתה שיקרא בשם זה שקראה לו כדאיתא באגדות) כי בשעת המילה היו רגילין לקרוא שם להילד (ואף בתינוק שמת קודם ח' שמוהלין אותו על קברו כתוב בתשובת רב נחשון גאון דקרינן ליה שמא כמ"ש בתה"א לרמב"ן ורא"ש במ"ק סימן קל"ה):

(לח) וקראו שמו יקותיאל. היינו יקותיאל אבי זנוח הכתוב [ד"ה א ד] וכמו שדרשוהו במגלה [יג.] על משה וכ"ה בתרגום ד"ה שם, ושם דרשוהו שקיוו ישראל לה' בימיו, ולפי המאמר דכאן נראה שמפרשו שנקוה ונאסף [להתחבר] לאל, ר"ל למלאכים, לפי שהיה דומה למלאך ה' (וע"ל פכ"א בקין שהיה דמותו מן העליונים ואמרה קניתי איש את ה', וכי"ב כאן), ונבאו על שם סופו שעתיד לעלות לשם ולהיות שם עם ה' מ' יום לא אכל ושתה כמלאכים (ושם דרשו כל השמות שבפסוק ההוא בד"ה על משה, וכאן דרש רק יקותיאל שכתוב סמוך לאלה בני בתיה בת פרעה ולא אחרים שלפניו ולפני פניו):

(לט) טוב קראו אותו. טוב הוא שם אדם כמ"ש המפרשים על יגאלך טוב [רות ג]:

(מ) בבית תחת הארץ כו' שנאמר ותצפנהו כו'. בבע"הט סמך לה בגז"ש מדכתיב ולא יכלה ארץ מגוריהם לומר דלא יכלה עוד הצפינו דכאן היה ג"כ צפון בארץ, שידעו שמשם יצא הגואל וחפרו אף תחת הקרקע לחפשו עכ"ל, וכמש"ל שאמרו החרטומים הנה נולד וכמוס מעינינו, לכן חפשו אחריו:

(מא) והשליכתהו ליאור. מפרש מ"ש ותשם בסוף על שפת היאור היינו שנתנתו ביאור [בסוף הגדל שם], ולאפוקי ממ"ד בסוטה (שם] בים סוף (ובשמ"ר הוסיפו לסיים בה שים סוף מגיע עד נילוס, ולפי הנודע כעת אין נילוס יאור מצרים נופל לים סוף אלא לים הגדול התיכון), ואמר לשון השליכתהו [במקום ותשם דקרא] לומר שע"י כן טעו החרטומים לומר שכבר הושלך כדלעיל וכמ"ש בסוטה שם:

(מב) והכל צפוי כו'. לומר שהקדים הקב"ה מסיבות להזמין שבאותו רגע שהושלך תבא שם בת פרעה להצילו, וע"ל פט"ז:

(מג) מנוגעת כו'. כצ"ל וכ"ה בילקוט, ומדלא כתיב לרחוץ ביאור כמ"ש בכ"מ לענין טבילה ורחץ במים [גם לא כתיב בשרה כמ"ש שם] אלא כתיב על היאור, לכן דרש שלא לשם רחיצה וטבילה ירדה אלא לרפואה מצרעתה (וזה ג"כ טעם דרשת הש"ס בסוטה שירדה לרחוץ מגלולי בית אביה, ולפמ"ש שהיו עובדים ליאור, ז"ש לרחוץ על היאור ר"ל ע"ד היאור שהיו עובדים לו), גם מפני שרחיצה ביאור או בנהר לא נמצא עוד בתנ"ך במקום אחר רק ההיא דנעמן [מלכים ב ה] לכן ילפי מהדדי, מה התם רחיצה מצרעת אף כאן כן (ובת"י [וכ"ה בילקוט בשם ד"ה] וגרי מימרא דה' צולקא דשיחנא כו' לאיתקררא, ומפני שבירח סיון שבו הושלך משה למים אין החום במצרים גדול כ"כ שירדו לרחוץ להתקרר ממנו, לכן הוצרכו לומר גם לפ"ז שגירה בהם ה' חום צולקא דשיחנא):

(מד) ולא היתה יכולה לרחוץ בחמין כו' ביאור. משמע שהרחיצה בחמין לבדה מזקת לשחין ולא בצונן, ובתדא"ר פ"ז אמרו לפיכך בא עליהם שחין כדי שלא יוכלו ליגע במים בין חמין בין צונן (ועיין שמ"ר ס"פ י"א ובהגהותיי שם בס"ד), וצ"ל דכמה מיני שחין הן, שרוב מיני צרעת וודאי הרחיצה יפה להן וכמ"ש בנעמן [מלכים שם] הלא טוב אמנה ופרפר כו' ארחץ בהם וטהרתי ע"ש ברד"ק, ושחין שלקו בו המצריים היה משונה משאר מיני שחין כמ"ש בב"ק [פ:] שהיה יבש מבפנים ולח מבחוץ (ולפי שהיה לח היה קשה להם המים אפילו צוננים דמיא מרזו מכה) [ב] ובב"ר פמ"ח אמרו החמין יפה למכה, וכן בשבת [קלד:] ועיין בהגהותיי בב"ר שם, מיהו שם במכת פצע כמילה וכי"ב, ועיין בפירש"י ע"ג [כח.] גבי סילוא מחלק בין בי באני שהוא רחצת כל הגוף בחמין לרחיצת המכה עצמה ע"ש: :

(מה) לרחוץ ביאור. מבאר מ"ש על היאור פירושו בתוך היאור וכמ"ש הרמב"ן (ונכתב על היאור לדרשא כמש"ל באות הקדום):

(מו) וראתה נער בוכה. מבאר מ"ש ותראהו נמשך על והנה נער בוכה ולא על הילד, ועיין בפי' רשב"ם:

(מז) ושלחה ידה והחזיקה בו ונתרפאה. כמ"ד בסוטה [שם] אמתה ידה, ונשתנה כאן לכתוב בלשון מיוחד במקומו בשם אמתה לומר שפשטה כל ארך ידה (שהיא אמה כמו אמת איש, ואמת השחי בלשון משנה), ומפרש דהיינו מפני שכשנגעה בו ראתה שהתחיל ידה להתרפא לכן שלחה ופשטה כל ידה להחזיק בו יפה בחבה רבה (וכד"א [בראשית כא] שאי את הנער והחזיקי את ידך בו, שעל שהיה חולה א"ל שתחזיקהו בידה בכח) [ג] ובסוטה [שם] דרשו אשתרבובי אשתרבב ידה, דרש ותשלח לשון גידול כמו פרע לא ישלחו, שפירושו ענין צמיחה וגידול שער, אף כאן צמחה ונתארך ידה בגודל: :

(מח) הנער הזה צדיק הוא. אפשר דרש מילדי העברים זה, מן העברים הראשונים אברהם ויעקב ויוסף שהיו ידועים במצרים בצדקת מעשיהם (כי עתה כשהפך ה' לבם של מצרים לשנוא עמו, נתן בלבבם שיאמרו העברים עתה נתקלקלו במעשיהם ממעשה אבותיהם, וכמ"ש המפרשים לפרש מ"ש וירעו אותנו המצרים שאמרו שאנחנו רעים במעשינו ואמרו והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאנו וגו' (מה שלא היה בדעתם כלל, כי העברים תמיד עבדים נאמנים בגלותם למלכי הארץ) ולכן גזרו עליהם גזירות רעות, וז"ש בת פרעה שזה הילד צדיק ומילדי העברים הראשונים וראוי להחיותו):

(מט) וקיימתו לחיים. נגד גזירת אביה ועצת נערותיה כמ"ש בסוטה שם:

(נ) וכל המקיים כו'. מתניתין בסנהדרין [לז.] ועיין ב"ב [יא.] וברבה ותנחומא פ' מסעי:

(נא) זכתה כו' כנפי השכינה. ובילקוט הגי' זכתה לחיי העו"הב ולפ"ז אפשר הכוונה למ"ש בד"א זוטא פ"ק שנכנסה בחייה לג"ע:

(נב) בתו של מקום. בת יה:

(נג) וכל בני פלטין כו' שנאמר ויגדל משה ויצא אל אחיו. כמ"ש בילקוט ועפרש"י מהו אומר ויגדל ב"פ למעלה בקומה ולמטה בגדולה מה היה גדולתו שיצא אל אחיו (ור"ל שמגדולתו יצא כבן חורין אל אחיו לראות בסבלותם וכלשון ד"ה של משה והובא בילקוט שהאיש המוכה נס אל משה לעזרה כי האיש משה גדול ונכבד בבית פרעה), ואמר כל בני פלטין כו' כמ"ש להלן [שמות יא] גם האיש משה גדול מאד בעיני עבדי פרעה, וכמ"ש וכל שרי המדינות וגו' מנשאים וגו' כי גדול מרדכי בבית המלך [אסתר ט]:

(נד) מבני הקהתי מאחיו. דרש מאחיו ממש מבני קהת (שא"א לומר אחיו ממש אהרן, דמאחיו משמע לשון רבים, ולא היה לו כ"א אח אחד [וחולק על מ"ש באגדות שהיה מבני דן בעלה של שלומית, ולקמן בפרקין אמר שנוגשי פרעה הרגוהו), ולפמ"ש באגדות ששבט לוי לא היו עושין במלאכה, צ"ל שזה האיש מבני קהת הכהו המצרי על איזו ד"א לא על עסקי סבלת מלאכתו:

(נה) מקלל אותו בחרב שפתיו והרגו ונטלו וטמנו. כצ"ל, ובילקוט ליתא לתיבת ונטל כלל, ומפני שסתם הריגה בחרב, לכן פירש כאן ג"כ לשון בחרב וביארו בחרב שפתיו (וכד"א [תהלים נט] חרבות בשפתותיהם) והיינו בהזכר' השם כמש"ל ס"פ כ"א ע"ש בביאורי אות ל"ח בס"ד (ונ"מ לפרושי לפי חרב הכתוב בש"מ דהיינו בחרב הזכרת השם וכמש"ל פמ"ד אות כ"ב בסופו בשם ת"י ס"פ חוקת):

(נז) דתן ואבירם שנאמר ויאמר לרשע כו' רעך. כמ"ש בשמ"ר לרעך שאף רעהו רשע כי"ב, ודרשו על דתן ואבירם שכתוב בהן [במדבר טז] האנשים הרשעים האלה [ודרך רמז י"ל תכה רעך בגי' דתן ואבירם עם ב' הכוללים].

(נח) א"ל דתן כו' שבפיך כאשר כו'. שמלשון אתה אומד נלמד זה שבאמירה הרגו בחרב פיו ובלק"ת כתוב שס"ת של מי שמך לאיש הוא השם שהזכיר עליו והרגו ע"ש [ד] והוא חצי השני מן שם הג' שבשמות מ"ב, שהוא בת"ת מדתו של משה, והוא כולל חו"ג, וחציו השני הוא בגבורה, ובו דן אותו משה והרגו: :

(נט) וכשבא כו' שלח את עמי ויעבדני. כ"ה הנוסחא בפר"א הישנים, ובד"ח הגיהו ויחגו לי כלשון המקרא כאן, ולנ"י אפשר לומר שמביא מקרא זה דויעבדני (הכתוב להלן ס"פ) ללמוד ממנו לכאן פי' ויחגו לי שהוא ג"כ בעבודת קרבנות, וכדאמרינן בחגיגה [ו:] כדכתיב בתרי' ונזבחה לה' (וכן מתפרש אליבי' דר"א דס"ל שם עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראי' הוי על קבלת פני שכינה וז"ש ויעבדני במדבר בקרבן ראיה וע"ל ר"פ מ"ו אות ה') ולא כדמקשינן שם דלמא חגא ממש ע"ש:

(ס) אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל. מבאר מי ה' אשר אשמע בקולו אפילו לעשות דבר קטן כיון שלא ידעתיו, אף כי דבר גדול כזה לשלח את ישראל, וכמ"ש במכילתא ר"פ בשלח על כי שלחנו את ישראל מעבדנו עכשיו ימרדו בנו כל כו' [ה] וי"ל שנגד שניהם אמר אח"כ בים כשהודה וענה מי כמכה כמ"ש לעיל פמ"ג, שנגד מ"ש מי ה' אמר מי כמכה באלים בכל אלים ושרי מעלה שהיו עובדים להם, ונגד וגם ישראל כו' אמר מי כמכה נאדר בקדש, שמי כה' אשר רצונו היה להיות שמו נאדר למטה: :

(סא) מיד השליך אהרן מטהו כו'. אם לשון מיד דווקא, א"כ מפרש שפרשת כי ידבר אליכם פרעה [שמות ז] היא מקומה כאן (וכמו פרשת אני ה' דבר אל פרעה כו' דשם שפי' הרשב"ם שם כן ע"ש) כי בפעם הראשון כשבא אצלו וא"ל מי ה' הוא שעשה מופת התנין וכפשטי' דקראי דכתיב [שמות ד] ויאמר ה' כו' בלכתך לשוב מצרימה ראה כל המופתים אשר שמתי בידך ועשיתם לפני פרעה, דמפרש ליה כאן על מופת התנין והצרעת וכמ"ש הרמב"ן ג"כ וכמש"ל אות ס"ד בס"ד, וכתיב בלכתך לשוב כו' ועשיתם כו' דמשמע מיד בשיבה וביאה ראשונה לפני פרעה נצטווה לעשותם:

(סב) נחש שרף כו' נחשים שרפים. פירשתי לעיל פ"מ אות ל"ו ע"ש.

(סג) קרא פרעה לחרטמים. מבאר מ"ש ויקרא גם פרעה לחכמים ולמכשפים ויעשו גם הם חרטומי מצרים כו', היינו שחרטומים נקראים בלשון מצרים (כי איננה מלה עברית אלא מצרית או כשדית כמ"ש הראב"ע) חכמים ומכשפים, וכתבה תורה כאן בפעם הראשון תחלה בביאור לחכמים ולמכשפים וקראן מיד בשם חרטמים ללמד על שאר המקומות כן:

(סד) מיד רץ מטה אהרן. רמז בלשונו למ"ש רז"ל נס בתוך נס כשהוא מטה רץ ובלע אותם:

(סה) הכניס ידו כו'. מפרש מ"ש ראה כל המופתים אשר שמתי בידך ועשיתם לפני פרעה היינו מופת הנחש והצרעת וכמש"ל אות ס"א בשם הרמב"ן (רק שהרמב"ן מפרש שהתנין והנחש הן ב' דברים ולפ"ד הפר"א הכל אחד), ובפרט מופת הצרעת לפמש"ל פ"מ שהוא רומז על פרעה ועמו שהיו כו' וודאי ראוי להעשות לפני פרעה (ויש לרמזו בלשון אשר שמתי בידך, שזהו הצרעת שעשאו בידו ממש), וזה חולק ע"ד השמ"ר פ"ה עיין מש"ש בס"ד בהגהותיי אות ט':

(סו) וכל מכה כו' עושין גם הם כן עד כו' שחין ולא יכלו לעשות כן. תימא דהא במכת כנים שקודם לה כתיב ויעשו כן החרטמים בלטיהם להוציא את הכנים ולא יכלו וגו' ואמרינן בסנהדרין [סז:] ובשמ"ר לפי שאין השד יכול כו' [ו] ולפי' הטור על התורה בשם י"מ להוציא את הכנים היינו להסירם ע"י כשפים כי להרבות בכנים לא רצו כלל ע"ש, א"כ מיושב דברי הפר"א, אלא שבאמת כי' זה אינו נכון (אע"פ שלפי זה מתפרש יפה מה שחזר לכתוב ותהי הכנם באדם ובבהמה, שר"ל כיון שלא יכולו להוציאם ולהסירם מהן, נשארו באדם ובבהמה כמכת ה' בם), חדא שלשון ויעשו כן משמע וודאי שעשו כמשה ואהרן להביא כנים ולא להסירם (ונאמר להוציא להורות על מה שאמרו רז"ל שהשד אין יכול לברא כלום רק דמכניף להו ולכנים לא יכולו אף להכניסם, וזהו להוציאם ממקום שהם נמצאים ולהביאם לכאן), ועוד דא"כ יהיה משמע שבמכות האחרות היה יכולת בידם להסירם, וח"ו לומר כן, ואם היה יכולת בידן וודאי היו עושין כן, אלא וודאי זה היו יודעין שלא יוכלו להסירן ולא ניסו בזה כלל: , ואולי כיון שאין כתוב שם ולא יכלו החרטומים לעמד לפני משה כמ"ש בשחין, וא"כ משמע שמ"מ אח"ז במכות ערוב ודבר באו לפני משה אצל פרעה (וגם בשחין באו ולא יכלו לעמוד והלכו להם) ועשו כן להביאם ג"כ, וגם בכנים עכ"פ היו עומדין וניסו לעשות כן ולא יכלו, אבל במכת שחין כתיב ולא יכלו החרטמים לעמוד לפני משה מפני השחין, ולא היה יכולת בידם לעמוד לפניו לנסות כלל אם יוכלו לעשות כן גם משם ולהלאה לא באו עוד לפני פרעה כלל (וכתב הרמב"ן מפני הבושה, ולפי גירסת הילקוט במאמר הפר"א דלעיל הכניסו ידם לחיקם והוציאו אותן מצורעים כשלג והיו מצורעים עד יום מותן, והרי אעפ"כ באו אח"כ ממכת דם עד שחין ולא בושו מן הצרעת ואולי יש לחלק שזה היה רק בידם והשחין היה בכל גופם ובפניהם לכן היו בושים לבא, גם לפ"ד הרמב"ן א"כ אחר שסרה מכת השחין מכל מצרים סרה ג"כ מן החרטמים. והיו יכולין לבא לפני פרעה אח"ז, וכאן בפר"א משמע שמן השחין ואילך לא חזרו עוד לעמוד לפני משה) [ז] ויש לכווין ג"כ שלכן פסקה עבודה מאבותינו במצרים בתשרי כדאיתא בר"ה [יא.] כי המכות התחילו בניסן וע"ל פ"ט אות כ"ז, וא"כ כיון שכל מכה היתה משמשת חדש, כלתה מכת שחין הששית באלול, וכיון שלקו בה באלול פסק כחם ובטלה עבודה מתשרי (ולסדר רבינו בחיי פ' בא שהתחילו באב היה בתשרי מכת כנים שלא יכלו להוציא ואמרו אצבע אלקים היא, י"ל ג"כ שלכן מיד ששלטה בהן המכה בתשרי פסקה העבודה): :

(סז) סנקלטרי פרעה. פירושו יועצים. וכאן לפי הנראה מדבר על הנוגשים ושוטרים, לכן גירסת הילקוט רמז קס"ט ובפ' ואתחנן רמז תתכ"ו ספקלטורי פרעה נכונה יותר, ופירושו הממונים לענוש, והיינו שהיו מחנקים דהכא:

(סח) מחנקים כו' בקירות הבית כו' שנאמר וישמע כו'. מרישיה דקרא ויאנחו בני ישראל מן העבודה כו' שועתם מן העבודה, דרש שבענין העבודה עצמה שהיא מלאכת הלבנים והבנין היו עושין להם ייסורים בהם עד שהיה קול שועתם עולה משם שהיו נואקים נאקת חללים, והיינו שהיו מחנקים אותם בין הקירות ולובן הלבנים שהיו עושין שם, ודרש נמי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם כמשמעו שהיו לוחצים ודוחקים אותם בין הקירות וכד"א [במדבר כב] ותלחץ אל הקיר, ולשון בקירות הבית היינו בקירות בתי מסכנות שבנו בערי המסכנות (ונקט לשון קירות הבית ללמדנו על מ"ש [ויקרא יד] והנה הנגע בקירות הבית שפירושו בקרן זוית בין ב' קירות וכדר"א בר"ש בנגעים פרק י"ב דמייתינן ליה בסנהדרין [פז:]):

(סט) ועוד כו' בכור של אש. בילקוט שם ושם מסיים זבח לאלהיהם, ומיושב יותר לפ"ז מה שמסיים כאן וכשיצאו כו' השליך כל כו' שזה מדה כנגד מדה על שהיו זובחין ישראל לאלהיהם עשה בהם שפטים, וגם ענין המקרא דואתכם לקח ה' כו' שמביא כאן שכתוב שם בפרשת אזהרת ע"ג ופן תשא עיניך וגו' ואתכם לקח ה' מכור הברזל, מתפרש יפה לפ"ז שמזה הראת לדעת שאין ממש באלילי מצרים, שהוציא ה' אתכם מכור הברזל שהיו זובחים אתכם להם, וכן הוזכר הוצאת מכור הברזל [ירמיה יא] על שמירת הברית שהוא על ע"ג ע"ש:

(ע) שורפין את כו'. הלשון שורפין דכאן וכן בלובן הלבנים דלעיל נראה שרומז למ"ש בלק"ת והבאתיו לעיל פכ"ד אות כ"ה שהי' עבודתם בבנין בחמר ובלבנים במצרים מענין דור הפלגה, וכמ"ש שם ונלבנה לבנים ונשרפה כו', לזה היו המצרים מלבנין אותם תוך הלבנים ושורפין כו' (ודרוש בי' ונלבנה לבנים ר"ל לישראל בנים בכורים, נלבנם בבנין ונשרפה אותם לשרפה):

(עא) ומדד כו' את בכוריהם. זהו כמ"ש בני בכורי ישראל ואומר אליך שלח את בני וגו' הנה אנכי הורג את בנך בכורך:

(עב) שנא' למכה מצרים בבכוריהם. עדיף לי' להביא מקרא זה ממקרא דאורייתא של מכת בכורות, דלשון בבכוריהם שכתוב כאן (ולא כתיב למכה בכורי מצרים, וכבר הרגישו בזה בשוח"ט ודרשוהו שהבכורים הרגו באבותיהם כו') משמע ליה למידרשי' על הא דמדה כנגד מדה דהכא, על שהרגו ישראל שנקראו בכורים למקום לכן הכה אותם בבכורים שלהם:

(עג) השליך כל גלולי כו' ונשתברו. עיין במכילתא:

(עד) שנאמר ובאלהיהם עשה ה' שפטים. מפני שבסדר בא אע"פ שכתוב ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, מ"מ אח"כ במעשה לא נזכר זה, לכן מביא מקרא זה שבסדר מסעי שכתוב במעשה:

(עה) מטמאין את ישראל ואת נשיהם עמם תדע לך כו'. לגי' הספר פליגא אהא דתניא במכילתא בא פ"ה ומייתינן לה בויק"ר ס"פ אמור ובכ"מ שנגאלו ממצרים בזכות ד' דברים ואחד מהן שלא נחשדו על העריות שהרי אחת היתה ופרסמה הכתוב (והיינו דבסוף פרקין תני רק בזכות ג' דברים ולא חשיב להא דעריות ע"ש), וגם לא מסתברא שיביאו ראיה מן הפרט באחת על הכלל כלו, ובילקוט ס"פ אמור הגי' במאמר זה היו המצריים טמאים ומטמאים אמרו ביריים בן בנו של דן נשא כו' באו עליו נוגשי פרעה והרגוהו כו', ולפ"ז האי מטמאין פי' לענין זה שהוולד שנולד מן שלומית שאנסוה היה כי"ב במצרי מגדף (ולא למיהב כלל שהיו מטמאין נשי ישראל קאתי), ולפי גי' הילקוט שהרגוהו תחלה היתה פנויה ולא היה הוולד ממזר, ועיין בת"כ ובויק"ר שם ורמב"ן:

(עו) והכל הולך אחר הזרע כו'. ע"ל ר"פ כ"א ומפני שבחמשה דברים שהאב נותן שאמרו בנדה [לא.] בכללן המוח שהוא ראש ומלך על כל האברים כדאי' בשבת [סא.] לכן הכל תלוי בו כי הוא מנהיג כל הגוף לנטות אחריו (וז"ש בליקוטי האר"י שאם מחשבת האב לטובה יהפך אח"כ הכל לטוב מפני שממנו בא הפנימיות ע"ש):

(עז) כולן יסוד גאולות. בערוך ערך חמש הביא הגי' סוד גאולות, וכ"ה בילקוט ס"פ וארא, וכ"ה הלשון להלן בדר"א (ובילקוט מיכה סוף רמז תרנ"ג הגי' לשם גאולות), ומשמע הא דקאמר הבהן וכל היד, היינו דחושב היד בפ"ע (וכ"ה מבואר לגי' תוספת על התורה שאביא להלן אי"ה) ולפ"ז הן ששה (ועיין בת"ז [צב.] באת ו' כו' קנה כו') וכדמפ"ו הבהן והיד כו' [ח] ומקום לכוונם לפ"ז סדרן, שה' אצבעות הן גתנה"י והששית היד עצמה של ימין הוא בחסד, ויהיה הסדר באצבע הקטנה יסוד הראה לנח איש צדיק שהוא ביסוד בנין התיבה (וז"ש שם וזה אשר כו', כי זה הוא ביסוד כדאיתא בת"ז), השני' בהוד אצבע אלקים שהוא בהוד דקדושה כמ"ש בפע"ח שהבאתי לעיל אות ס"ו, השלישית בנצח כתב הלוחות שהן בנו"ה ועיקרו בנצח (שהוא כולל גם הוד), הרביעית בת"ת שקל הקדש שהוא הו' שבו המתקלא: , ולפשוטו י"ל מ"ש הבהן וכל היד הכל אחד, ומפני שבמקרא שמביא לא נזכר אצבע כלל, רק תרום ידך, לכן מפרש שרומז על הבהן שנכלל בו כל היד (על כי הוא הראשון, וגם מפני שאינו בסדר האצבעות כלן נקרא עם היד):

(עח) אצבע שניה כו' את המצרים. בסנהדרין [צג:] אמר ר"א שבמצרים וסנחריב לקו בכל היד, גם בברייתא בהגדת פסח ובשח"ט מזמור ע"ח תניא שעל הים לקו בכל האצבעות:

(עט) רביעית כו' בפדיון נפשם. בתוספת ע"הת ר"פ כי תשא הביאו הגי' ברביעית הראהו למשה הלבנה ובגודל הראהו מחצית השקל כו':

(פא) ה' אותיות כו' בסוד גאולה. שהן ה"ג ממותקות שבשמאל (ור' ישמעאל דלעיל הוא שפי' בדבריו של ימין, אבל כאן דסתם מיירי בשמאל) וחושבן כסדר הא"ב כמנפ"ץ, וכסדר הגאולות חג"ת לאבות, ונצח ע"י משה גאולת מצרים שיצאו כל צבאות ה' שהוא בנו"ה שם צבאות, וגאולה אחרונה בהוד, וברבה ותנחומא ס"פ קרח מובא מאמר זה בקצרה (ושם סמך לו ענין הא דמנצפ"ך צופים אמרוהו, ולפמ"ש בירושלמי דמגלה וב"ר פ"א דצופים אלו ר"א ור"י ע"ש, אולי אפשר דרשא דר"א דהכא הן הן דרשת צופים במנצפ"ך ג"כ) ויש שם קצת תוספת דברים ע"ש:

(פב) שנא' הנה איש צמח כו'. ברב"ות שם מביא קרא והקימותי לדוד צמח צדיק וגו' [ירמיה כג] והוא מפורש יותר כדמוכח ענינא שם ע"ש, אבל מקרא דהכא איש צמח דכתיב בי' ובנה היכל ה', פשטי' וודאי בבית שני מדבר (דבית שלע"ל לא יהיה בנינו בידי אדם אלא בידי שמים) וזהו שהוצרך לפרש כאן לגאול את ישראל להוציא מפשטי' דמשתמע בבית שני [והובא בספרים בשם הרר"ש מאוסטראפאלי ז"ל רמז לה' אותיות אלו המרמזים לה' סודי גאולות, בישעיה כ"ד מכנף הארץ כו' צבי לצדיק, שהכוונה כי ד' גאולות המרומזים באותיות מ'כ'נ'ף' כבר שמענום, אך צבי (פי' חמדתנו) לצדי"ק, המלה"ד]:

(פג) ואשר כו' לסרח כו'. בסוטה [יג.] אמרינן ששאל משה לסרח על קברו של יוסף, וכתבו התוס' ומה שלא שאל למכיר ויאיר בני מנשה הוא מפני שסוד הגאולה נמסר לה כדהכא, והא גופי' מה שלא נמסר סוד הגאולה למכיר ויאיר בני מנשה, י"ל לפי שידעו שסרח תאריך ימים הרבה כדאיתא בב"ר פצ"ד וקה"ר פ"ט (ובד"א זוטא פ"א שנכנסה בחיים לג"ע), ועי"ל לפי שבני אפרים נכשלו ויצאו קודם הקץ, לכן לא רצו למסור גם לבני מנשה שהיה ג"כ מבני יוסף כי לא היו מאמינים להם ועיין בתוס' סוטה שם (ולדברי ר' ישמעאל לפמש"ל אות ע"ז בהגה"ה שגאולת מצרים בהוד, י"ל לפמ"ש בלק"ת פ' ויצא שאשר בהוד, לכן מסרו לבת אשר):

(פד) אין באותות הללו ממש א"ל והלא אמר פקד פקדתי כו'. בז"ר ר"פ לך לך תמה בזה שהרי הן לא ידעו שפקד פקדתי הוא הסימן ע"ש שנדחק בזה, גם קשה למה החליטה שאין באותות הללו ממש, ונראה משום שידוע היה לכלם גזרת ת' שנה שנגזרה בין הבתרים וראו שכבר מנו בני אפרים וטעו לכן היו מפקפקים בזמן הגאולה ע"י משה כדאיתא בשה"ר פ"ב פ"ז ובפסיקתא דהחדש שא"ל למשה הרי הקב"ה אמר ת' שנה ואין לנו אלא ר"י שנה, וזמן דלוג הקץ לא ידעו, וז"ש סרח ג"כ שאין ממש באותות הללו כיון שלא עברו עדיין ת' שנה, וא"ל הלא אמר פקד פקדתי אתכם ר"ל פקידה קודם הזמן ברחמים החיש הקב"ה קודם זמן הראוי לת' שנה [ט] ויי"ל לשון פקד פקדתי מענין חסרון כמו לא נפקד ממנו איש, ור"ל חסר חסר הקב"ה מזמן השעבוד ת' שנה הנגזר (ושוב מצאתי בבעה"ט שכתב פקד מלא [אלא שבאמת כתיב חסר] בגי' ק"ץ שנה שדילג על הקץ, וכמנין פקוד נחסר מזמן ת' שנה), זה היה כוונת ישראל כשא"ל והלא אמר פקוד פקדתי (ובשה"ר ופסיקתא שם שא"ל משה מדלג על ההרים על קצים ועיבורים ואינו מביט לחשבונות) וסרח כיון ששמעה פקד פקדתי אמרה הוא האיש כו': (וכמ"ש בשה"ר ופסיקתא שהבאתי בהגה"ה):

(פה) מיד האמינו באלקים ובמשה שנאמר ויאמן העם וישמעו כי פקד כו'. מסיים בשמ"ר פ"ה (שהועתקו שם דברי הפר"א בקצרה) במה האמינו כי שמעו לשון פקידה, ע"כ:

(פו) האמינו באלקים ובמשה שנא' ויאמן העם. דרש מ"ש ויאמן סתם הוא בה' ובמשה וכמ"ש [שמות יד] ויאמינו בה' ובמשה עבדו, ונראה מפרש מ"ש משה תחלה הן לא יאמינו לי כו' כי יאמרו לא נראה כו', שבכלל זה היה כוונת משה שמא לא יאמינו בה' אע"פ שלא פירש זה בפירוש רמזה במ"ש אח"ז לא יאמינו כו' ולא ישמעו בקולי, כי תרתי ל"ל, אלא הא' אמונה בה' (ולכן אמרו שנתחייב ללקות במטה ובצרעת על שסיפר עליהן לה"ר שאם על האמונה בנבואת משה בלבדו חשש, א"כ מה לה"ר היא זו, הרי מהדין מי שבא להתנבא צריך אות בתחלתו,) וע"ז נאמר ויאמן העם וישמעו כי פקד כו', האמינו בה' שיש כח בידו לגאלם והאמינו בנבואת משה שפקדם עתה לגאלם על ידו, וז"ש כאן ב' האמונות באלקים ובמשה, וי"ל עוד שרומז למקרא [שמואל ב כ] אנכי שלומי אמוני ישראל שדרשוהו על סרח בת אשר שע"י האמינו בנ"י ב' אמונות בה' ובמשה וז"ש אמוני לשון רבים:

(פז) נוגשי פרעה היו מכין את ישראל כו'. מבאר מ"ש והנוגשים אצים כו' פירושו שהיו דוחקים את ישראל ומכים אותם, ואע"פ שכתיב ויכו שוטרי בני ישראל ע"ש בב"ר ופירש"י, היינו שגם הם לקו מן הנוגשים בתחלה, אבל אח"ז כשנודע להנוגשים שהשוטרים אין דוחקים את ישראל היו הנוגשים אצים דוחקים ומכים את ישראל בעצמן ג"כ:

(פח) שנאמר זאת מתכונת הלבנים כו'. וכתיב ויצו פרעה את הנוגשים בעם ואת שוטריו, הרי צוה גם להנוגשים שיכבידו העבודה על העם, ולכן היו הנוגשים מכים העם כדבסמוך:

(פט) לא היו נותנים כו' שנאמר תבן אין נתן כו'. מפרש אין ניתן שהעם במצרים אין מניחין ללקוט בשדותיהם כשנפוצו לקושש קש לתבן בשדות וכמ"ש בשמ"ר פ"ה שהיו המצרים משברין שוקיהם, וז"ש לא ניתן ולא כתיב לא תתן (ופשוטו דרך כבוד לא רצו לתלותו בפרעה וכמו ולבנים אומרים לנו ולא כתיב תאמר לנו) וי"ל שז"ש וחטאת עמך, שאתה מחטיא בזה את כל עמך ר"ל המצריים שאין מניחים ללקט בשדותיהם ומכים המלקטים:

(צ) במדבר והיו רומסין אותו בחומר הם ונשיהם. כצ"ל:

(צא) והקש של מדבר היה נוקב עקביהם. שקש המדבר הוא גס וקשה וגם הוא מעורב עם קוצי המדבר [י] שקוצים מצויים במדבר כמ"ש [שופטים ח] את קוצי המדבר, וז"ש [שבת עז:] בגמל דאכל כיסי פי' קוצים מפני שהוא מהלך במדברות ואוכל קוצי המדבר: , ומפני כן הוא מנקב עקביהם כשרומסים אותו בחומר, וז"ש בביצה [ל.] ובב"ב [יט:] דתבנא דאית בי' קוצי לא חזי לטינא שמנקב הרגלים, ועיין שם בפי' רש"י:

(צב) והיה הדם יוצא ומתבוסס בחומר. נראה מכוין ללשון המקרא [יחזקאל טז] ואראך מתבוססת בדמיך, ומפרש ליה לשון רמיסה בחומר כמ"ש [זכריה י] בוסים בטיט חוצית, שבשעת הרמיסה בחומר היה הדם יוצא מעקביהם והיו מלוכלכים בחומר ובדם:

(צג) רחל בת בתו של שותלח. כ"ה הגירסא בילקוט סוף פ' שמות (ושם הגי' מתושלח, ועיין ז"ר שס מ"ש בזה), ואפשר שותלח זה הוא הכתוב [במדבר כו] בבני אפרים, וכמו שתחלת קושי השעבוד היה בסבת בני אפרים כדלעיל אות כ"ב כן הגאולה היה ע"י בניהם כשנשתעבדו בהם שעבוד קשה ביותר [יא] ואפשר ירמוז לזה מ"ש בקריאת יוסף שם אפרים כי הפרני אלקים בארץ עניי, לרמוו שיפרה ויוליד בעת העוני והשעבוד, והיינו שיצא הוולד ונתערב במלבן החומר ולבנים: , ואולי יש לרמוז מ"ש [ד"ה א ז] ובתו שארה ותבן וגו' ואת אזן שארה, שהוא רחל הלזו (ובתו מוסב על שותלח הכתוב שם למעלה בבני אפרים) וקראוה שארה על שם שבנה ושאר בשדה נרמס בחומר ותבן את אזן שארה, שבעת בנינה (בערי מסכנות בחמר ובלבנים) אזן ה' קול שארה בנה היוצא ממעיה בבנין במלבן, ונגאלו בזכותה:

(צד) ונתערב בתוך המלבן. שרמסוהו בטיט, וכ"ה בת"י ס"פ משפטים (ע"פ כמעשה לבנת הספיר) ואפילת ית עוברה ואתבטש [פי' נרמס] עם טינא:

(צה) ועלתה צעקתה לפני כסה"כ. אפשר בא לרמוז כענין מ"ש [ירמיה לא] קול ברמה נשמע וגו' רחל מבכה על בניה (ועיין תדא"ר פ"ל שדרשו אל תקרי רחל אלא רוח אל, וכיוונו למ"ש בזוהר שרחל מכונה השכינה) אף כאן רחל הלזו בקול צעקתה על בני' עלתה למרום לפני כסה"כ ונגאלו בצעקה זו:

(צו) ירד מיכאל. בת"י שם איתא גבריאל, ובזהר ס"פ בשלח [סו:] ואתא פסידא ואחיד ליה, ע"ש במפרשיו שנדחקו בפי' המלה, ופשוט שט"ס הוא וצ"ל ב' מלות פס ידא (כלשון המקרא [דניאל ה] פס ידא די כתבא) ור"ל יצאה פס ידא מן השמים וקבלה הלבנה:

(צז) והעלהו לפני כסה"כ. בת"י שם ועבד מיניה לבינתא ואסקיה לשמי מרומא ואתקניה גלוקדיק [פי' הדום רגליו] תחות אפיפורין [כסא] דמרי עלמא (והלשון משובש וצ"ל להיפוך אתקנית אפיפורין תחות גלוקדיק, ועיין בערוך שפירש גלוקדיק הוא כסא ואפיפורין הוא הדום רגליו), ובירושלמי פ"ד דסוכה ובויק"ר פכ"ג וש"ן אמרו היא וכל ארגליא שלה, פי' כל כלי מלאכתה, ומשמע שם שמשום עמו אנכי בצרה היה קבועה כביכול כל ימי היותם במצרים, ושלא כמאמר דהכא שנקבעה בלילה שנגאלו:

(צח) ואותה הלילה נגלה כו' והכה כו'. משמע שגם בליל פסח עדיין היו משועבדים בטיט ולבנים, וחולק על מ"ש בר"ה פסקה עבודה מאבותינו במצרים, ובאמת הדבר תמוה א"כ איך אכלו הפסח ואיך קיימו לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר אי איתא שהיו עסוקין במלאכה בחמר ובלבנים עד שיצאו (ולמ"ד הפסח נאכל כל הלילה עד ע"ה, יש לומר שאכלוהו אחר חצות לילה שאז כיון שהתחילה מכת בכורות בחצות פסק השעבוד, ור"ע מארי' דשמעתתא כאן ס"ל הכי בברכות [ט.] דפסח נאכל עד ע"ה), ואפשר מעשה זה בליל פסח אשתקד בשני שעבוד היה, ועתה בלילה הזו עצמה שנגאלו נזכר אותה מעשה, וכ"מ אח"כ שפי' בז"ר, ולפ"ז לא פליגא דר"ע אדר"י דלהלן דאמר כל אותו הלילה היו ישראל אוכלין ושותין כו':

(צט) אמר הקב"ה אם אני כו'. שהיה ראוי בקנאת ה' על מעשה הזו שתהיה הגאולה מיד באותה שעה אלא שרצה להוציאם בפרהסיא בעצם היום ובאמת גאולה מאורתא הוי כדאיתא בברכות שם:

(ק) בחצי היום בגבורת השמש. י"ל מפני שמצרים היו עובדין לחמה ולבנה וכוכבים התלויין מהן, לכן הוציאם בחצי היום בגבורת השמש (וכן בט"ו לחדש בשעת מילוי הלבנה בגבורתה), וז"ש למכה מצרים בבכוריהם ויוצא ישראל מתוכם אחר את השמש לממשלת ביום ואת הירח וכוכבים לממשלת בלילה, שבכ"ז במכת בכורות בלילה ויצ"מ ביום הראה הקב"ה שאין כח ממשלתם כלום, והוא העושה אורים גדולים לממשלת ביום ובלילה, וברצונו נטלה כח ממשלתם כרגע:

(קא) ושותין יין כו' ומהללים כו'. כמ"ש בפסחים [צה:] שטעון הלל באכילתו מדכתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג והיינו הלילה שיצאו ממצרים שאז נתקדש בראשונה לחג לדורות (ובשוח"ט מזמור קי"ג דרש עלי' אזכרה נגינתי בלילה ע"ש), ומשום שאין אומרים שירה אלא על היין פשיטא לי' ששתו יין (ועיין תוס' ברכות [לה.] ד"ה שאין כו' ואפשר נגד מה שהיו שותים יין אז, תקנו חכמים ד' כוסות לדורות:

(קב) מהללים בקול גדול. כמ"ש [תהלים קה] ויוציא עמו בששון ברנה את בחיריו, ורנה היינו בקול רנה, וכמ"ש בפסחים [פה:] ובירושלמי שם פ"ז הי"ב כזיתא פסחא והלילא מתברא אגרייא:

(קג) והמצרים היו צועקים במר נפשם. נראה שלשון זה רומז למקרא [ישעיה סה] כי הנה עבדי יאכלו ואתם כו' ישתו כו' ישמחו כו' ירונו מטוב לב ואתם תצעקו מכאב לב, וכדכתיב ותהי צעקה גדולה במצרים (ואמר צעקו במר נפש כד"א [יחזקאל כז] ויזעקו מרה, והיה זה נגד וימררו את חייהם):

(קד) על המגפה שבאה כו'. שמכת בכורות קרויה מגפה כמ"ש ועבר ה' לנגוף את מצרים, ולימדנו בלשונו לפרש מ"ש [שמות ט] אני שולח את כל מגפותי אל לבך שזו היא מכת בכורות, ע"ש בפירש"י ועמ"ש לעיל פל"ו אות ל"ב:

(קה) שבאה עליהם פתאום. נראה רומז לפרש מ"ש [איוב לד] רגע ימותו וחצות לילה יגועשו על מכת בכורות שהיה בחצות, וכתיב בהם לשון רגע כו', כי כרגע פתאום היה מכותם:

(קו) בזכות ג' דברים. במכילתא ובויק"ר שהבאתי לעיל אות ע"ד חשיב ד' דברים (והן נגד ד' אותיות השם, וכאן דלא חשיב אלא ג' יש לומר דס"ל שנגד אות ה' אחרונה ניתן להם מצות פסח) וכאן דלא חשיב פרוץ בערוה היינו כדר' יוסי דלעיל שהיו מטמאין נשיהן עמהן אע"פ שאנוסים היו, מ"מ לא ניחא לי' לחושבה, ועמש"ל באות שאח"ז בס"ד:

(קז) ובייחוד השם. היינו שלא עבדו ע"ג וע"ל ס"פ ל"ב, ותמוה דבהדיא כתיב [יחזקאל כ] ואמר להם איש שקוצי עיניו וגו' ובגלולי מצרים וגו' וממקרא זה מביא במכילתא לדרוש משכו וקחו משכו מע"ג, לכן נראה נכון דצ"ל ובייחוס השם והיינו הך דלא שינו שמם שבמכילתא הנ"ל:

(קח) מלאים כל טוב ממין הברכות. עמש"ל ר"פ מ"ב בס"ד:

(קט) בזכרו הדבר שנאמר לאברהם כו'. הוא לשון המקרא [תהלים קה] כי זכר את דבר קדשו את אברהם עבדו (כן מצ"כ), ומבאר שהמקרא שם מוסב על שלפניו מכות מצרים וז"ש לאברהם דן אנכי וכתיב שם ויוציאם בכסף וזהב וגו' ז"ש ואח"כ יצאו ברכוש גדול, וזהו ממין הברכות שאמר כאן: