ביאור הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר מז

(א) כשירד הקב"ה ליתן תורה כו'. בשבת [פח.] אמרינן דכשאמרו נעשה ונשמע הוא שקשרו להם שני כתרים אלו אחד נגד נעשה ואחד נגד נשמע:

(ב) כנגד ששים רבוא של גבורי ישראל. וכ"ה הלשון להלן בדר' יהודא, וכ"ה הריקאנט"י תשא [קכ ע"ד], ומשמע שלשון גבורי ישראל רומז ללשון המקרא דמטתו שלשלמה [שהשלום לו] ס' גבורים סביב לה מגבורי ישראל איש חרבו וגו', וכמו שדרשוהו בזוהר אחרי מות [ס.] וע"ע שם פרשת בראשית [לז.] על השכינה וס' גבורים הן ס' רבוא חיילין דילה [שכ"א כלול מרבוא] ואיש חרבו על ירכו הן זיינות דהכא כמש"ל בס"ד שהוא לשון כלי זיין:

(ג) זיינות ועטרות. נראה דזיינות פירושו כלי זיין וכדרשב"י בשה"ר רפ"ח ופתיחתא דאיכה ושמ"ר ס"פ נ"א ופסיקתא דנחמו וכ"ה בתרגום אונקלוס וירושלמי על עדים מהר חורב תרגמו תיקון זייניה שהוא לשון כלי זיין (וע"ש בת"י) ואין פירושו כלשון זוניאות חגר להם שבאגדות שם שפירושו לשון חגורות ואבנט חשוב (ובמ"כ בשמ"ר פירש גם בדרשב"י כן וכתבו בשם הערוך, ובאמת הערוך כתבו ע"ד הפסיקתא זוניאות, אבל לשון זיינאות דרשב"י וודאי פירושו זיין כמ"ש):

(ד) ועטרו את ישראל בכתר שם המפורש. לפמ"ש הגר"א בפי' ספרא דצניעותא פ"ק [ד.] בהגה"ה שהשני עטרות הן חו"ב ושוהייתם לי סגולה כולל כתר השלישי ע"ש, יש לומר שגם כאן רמזו לזה בלשון כתר שם המפורש, ועיין לעיל פ"ד אות י"ט, ולפשוטו הא דעטרו בכתר שם המפורש היינו עטרות דרישא וכדלהלן בדר"י לובשין אותו השם, וכ"ה בת"י ואגדות ששם המפורש היה כתוב אף על הזיינאות:

(ה) היו טובים כו' ממלאכי השרת. לקמן בדר"י הלשון כמלאכי השרת, וכ"ה בריקאנט"י שם, ואי גירסא דהכא דייקנית, יש לומר כדאמרינן בנדרים [לב.] למחיצה שאפילו מלאכי השרת כו' ועיי"ש בפי' הר"ן (ויש לומר דכאן דקאמר זיינות ועטרות שהן חו"ב לכן אמר ממל"הש, אבל ר"י דלהלן דאמר בגדי תפארתו כו' קאמר כמלאכי השרת):

(ו) ולא משל בהן מל"המ. כמ"ד חירות ממלאך המות, ועיין מ"ש לעיל פרק מ"ו אות כ"ה:

(ז) ולא היו יוצאין לנקביהן כב"א. אתיא כרבי אליעזר בן פרטא ביומא [עו:] וכ"ה בבמ"ר רפ"ז ע"ש ולא כר' ישמעאל שם, שא"כ לא היו כמלאכים לענין זה אף קודם לכן [א] וי"ל ב' אלו לא שלט בהן מה"מ ולא יצאו לנקביהן כו', הן נגד ב' דברים זיינאות ועטרות, זיין להלחם נגד מה"מ שלא ישלוט, ועטרות לציינן מאחרים, והן חו"ב החכמה תחיה את בעליה חיי עולם שלא ישלוט בהם מלאך המות, ומבינה מי יתן טהור מטמא כו' ששם הכל טהור ואין פסולת מגיע שם, וז"ש אני אמרתי אלקים אתם ובני עליון [בינה בן י"ה] כלכם, ואח"כ אכן כאדם תמותון כו': :

(ח) רי"א כל זמן שאדם לובש כו'. בא לבאר מ"ש הורד עדיך כו' ואדעה מה אעשה כו' כדמפ"ו, מפני שכ"ז שהיו לבושין בו היו טובים לפני כו' וכביכול היה קשה לפניו ית' לעונשן כשהן לבושין בו לכן אמר הורד כו' ואדעה מה אעשה לך:

(ט) הוא יפה במראהו. שזהו עיקר לשון תפארת שמתפאר במראה וכל רואהו יפאר הדר יפיו, ובכבודו כמ"ש בבגדי אהרן [שמות כח] לכבוד ולתפארת, וביקרו כמ"ש באחשורוש ואת יקר תפארת כו' ודרשו שלבש בגדי כהונה (וג' אלו הן חג"ת שזכו במתן תורה הכוללתן):

(י) ובאותו הלילה ירדו ס' רבוא מל"הש כו'. בשבת שם אמרו ס' רבוא מלאכי חבלה ופירקום, וכאן נמי דנקט מל"הש (ודוקא הוא כדמסיים ונטלו כאו"א מה שנתנו לו דמשמע וודאי שהן מל"הש קדושים שנתנום תחלה,) מ"מ רמזו בלשון בלילה שהן מלאכים שמכחות הדין ממדת לילה, או אפשר מ"ש בלילה, בא ליישב מ"ש ולא שתו איש עדיו עליו, הרי מעצמם התאבלו ולא לבשום ואם כן קשה מ"ש אח"כ הורד עדיך וגו' ויתנצלו בני ישראל את עדים וגו' (וכבר נדחקו בזה המפרשים עיין בפי' הטור ע"הת) ומיישב הפר"א שכל היום התאבלו יום שמועה רעה ולא שתו עדיים ובלילה חזרו ולבשום (ואפשר בכוונה חזרו ולבשו בלילה לשמרם מפחד בלילות) ואז ירדו ס' רבוא מלאכי השרת ונטלום מהם בע"כ:

(יא) ונמצאו ערומים שלא ברצונם. כמדומה שבלשון ערומים רומז ללשון כי ערומים הם הכתוב באדם וחוה, ולומר שכשם ששם על ידי חטאם נפשט מהם עור צפורן וענן שהיה עליהם כדלעיל פרק י"ד, כן כאן בחטא העגל נפשט מהם העדי ונשארו ערומים מהאור שהיה מלבישם וכדאיתא בזוהר בראשית [נב:] ע"ש:

(יב) ויש אומרים מאליו היה נקלף. והיינו ג"כ ויתנצלו שלא ברצונם, ולשון נקלף נופל ביותר על דבר שהיה דבוק בעור (ולא דרך לבוש לבדו שא"כ הול"ל נפשט) והיה כענין כתנות אור של כבוד דאדה"ר:

(יג) כל ישיבה שישבו ישראל במדבר עשו להם ע"ג. בשמ"ר ר"פ מ"א אמרו כ"מ שאתה מוצא ישיבה אתה מוצא תקלה, ובסנהדרין [קז.] כ"מ שאתה מוצא ישיבה אינו אלא לשון צער, והכוונה שישיבה הוא לשון יושב ובטל מעשות טוב בתורה ומע"ט (וע"י הישיבה השטן מקטרג, עיין ב"ר ר"פ וישב, וכאן דייק בלישני' כל ישיבה כו' במדבר, כמש"ל פמ"ד בשם זוהר תצוה שהמדבר גרם להם זה, ושם היו צריכין ליזהר שלא לישב בטל מה"ת, ואז אדרבא עלו מן המדבר בכמה מעלות טובות כמ"ש בשה"ר פ"ז מי זאת עולה מן המדבר שכל עילויי' מן המדבר), אבל כשישבו להם מלהיות עמלים בתורה מיד ויקומו לצחק:

(יד) מה כתיב אחריו עשו להם עגל מסכה. כצ"ל:

(טו) מה כתיב שם כו' לזנות אל בנות מואב זו ע"ג. אם גי' הספר דייקנית (שאין מביא מקראות שלאחריהן שמפורש בהן ע"ג ותקראנה לעם לזבחי אלהיהם כו' וישתחוו לאלהיהם ויצמד ישראל לבעל פעור), אולי י"ל שרוצה לפרש האי לזנות ג"כ לשון ע"ג וז"ש אל בנות מואב ולא כתיב את בנות מואב, אלא פירושו שזנו לע"ג ע"י בנות מואב וכמ"ש [שמות לד] וזנו בנותיו וגו' והזנו את בניך אחרי אלהיהן:

(טז) עצת רשעים רחקה מני בעצתו של בלעם שיעץ למדין נפלו כו'. הדברים מכוונים למ"ש הרמב"ן ר"פ פנחס שבשוב בלעם לארצו דרך מדין והיה שם עם יועציהם אז יעצם שם שיפקירו בנותיהם להם (וכמש"ל אות י"ח שעיקר הזמה היה מבנות מדין), וז"ש כאן שיעץ למדין, וסמך ע"ז לשון המקרא [איוב כא ושם כב] עצת רשעים רחקה מני, שבלעם הרשע הביא עליהם רעה בעצתו מרחוק להם כשהלך לדרכו:

(יז) חנויות חוץ למחנה ישראל. ז"ש וישב ישראל בשטים ויחל כו' אל בנות כו'. שהיו יושבין לנגד ישיבת המחנה וז"ש אל כו' [ב] ואפשר יתפרש שם שטים על סדרות של חנויות (והוא מלשון שיטה ושורה בלשון משנה) שהיו סדורים שם מבנות מואב, ובר"פ מסעי כתיב ויחנו כו' מבית הישימות עד אבל השטים, די"ל שהשטים עצמן של מואב היה ולא ממחנה ישראל שחנו רק באבל ושדה הסמוך לשטים (מי' במ"א כתיב שחנו ישראל בשטים עצמה): :

(יח) והיו רואים לבצות מדין. מבאר שעיקר הזמה מבנות מדין היה,וכמ"ש בר"פ מטות הן הנה היו לבני ישראל וגו', וכמ"ש צרור את המדינים וגו' אשר נכלו לכם על דבר פעור ועל דבר כזבי וגו' (ואף שהרבה בנות מדין היו במעשה. פרט הכתוב את כזבי כמ"ש להגיד שבת צור הפקירו כו'), ומ"ש ויחל העם לזנות אל בנות מואב, אולי תחלתו היה ע"י בנות מואב, וכפרוץ הדבר היה עיקרו ע"י בנות מדין, או שבעלי החנויות בנות מואב היו ועל ידן החל הדבר להמשיכן לשם [ג] ובז"ח רות [סג ד] אמרו מואביות מתעסקות בכשפים כיון דהוו אכלי מידי בחרשיי' מיד הוו סגדי לון לתועבתהון כו' בדבר בלעם אוליף לון מילין בפומי' כו' ואשלימו חרשיי' כו', וא"כ י"ל שבנות מואב היו העיקר בענין מ"ש ותקראנה לעם לזבחי כו' וכל ענין הע"ג וז"ש לעיל לזנות זה ע"ג, אבל במעשה הזמה עיקרן היו בנות מדין אישות הזמה: , והכתוב קצר בזה כי עיקר החטא שעליו היה החרון אף והמגפה היה ענן פעור שהיה ע"י בנות מואב, והזמה שהיה ע"י בנות מדין סמך הכתוב ע"ז שפירש בכזבי ויקרב אל אחיו את המדינית, וילמד סתום מן המפורש, וז"ש אל אחיו את המדינית כו':

(כ) ותעו אחריהן. עיין לעיל פכ"ב אות י"ט:

(כא) והנשיא של שבט שמעון כו'. כ"ה גם בסנהדרין [פב:] ובאגדות בכ"מ שזמרי בן סלוא הוא שלומיאל בן צורי שדי נשיא שמעון, ומפני שכאן כתיב עליו לשון נשיא בית אב לשמעוני, הוצרך לפרש שאינו נשיא לבית אב לבד לכן הוצרך לבאר כאן שהוא נשיא השבט, ומ"ש נשיא בית אב דרש ליה נשיא לשון שכחה (כמו נשוי בשי"ן ימנית) שלא זכר מעשה בית אביו שמעון שקנא על הזמה, ולכן פרסמו הכתוכ בשמו מה שאין כן במקושש ובמגדף ועיין פרש"י בזה (ולפמ"ש הרח"ו בדרוש הפסיעות שבס"ס חסד לאברהם והרמ"ע מפאנו בע"מ מאכ"ח ח"א ס"ג שמפני שנשא שמעון את דינה שאנסה שכם יצא ממנו שאול בן הכנענית שהוא זמרי כמ"ש בסנהדרין שם, ולכן שכם כנעני [ע"ל פכ"א מה הגנה כו'] גרם לבנה שאול שעשה מעשה זמרי ע"ש ובמש"ל פל"ו אות ל"ח, י"ל שלכן כתיב נשיא בית אב לשמעוני לומר שמבית אביו גרם ענין זה):

(כב) ולא גער בבחורי ישראל. כצ"ל, וכ"ה הלשון לקמן והיה מכה בבחורי ישראל כו':

(כג) בפרהסיא בא כו'. ע"ל אות כ"ו:

(כד) וכל הנשיאים ומשה כו'. כאן כתיב לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל, ויליף האי כל עדת ממ"ש [במדבר כז] ותעמדנה לפני משה כו' ולפני הנשיאים וכל העדה, שאף כאן כל הנשיאים היו עם עדת בני ישראל, ומכולן נתעלמה ההלכה והיו בוכים:

(כה) ראו למה"מ והיו יושבין ובוכין. מפרש שהבכייה על מת היה שראו שיצא מה"מ לגוף את העם ועיין רבי' בחיי (ודרך רמז י"ל והמה בוכים, מלת והמה ר"ת וראו הנה מלאך המות):

(כז) קנאה גדולה. שמסר נפשו על הדבר להרוג נשיא שבט ובת צור וכמ"ש בפרש"י ר"פ פנחס, וע"ל ר"פ ל"ח:

(כח) וחטף מידו של משה את הרומח. כמ"ש בסנהדרין [שם] שאין נכנסין בכלי זיין לבהמ"ד, ולכן אמר שם ויקם מתוך העדה שקם ויצא לחוץ ליקח רומח, והפר"א ס"ל דויקם כו' היינו שקם על רגליו וחטף הרומח שהי' בידו של משה שם, אבל ביד אחר לא היה רומח וחנית בבית המדרש [ה] וי"ל כוונת הענין כמ"ש בזוהר בהקדמה [ו:] וביד המצרי חנית דא מטה האלקים דהוי אתמסר בידי' דמשה, וע"ע רע"מ משפטים [קיד:] בזה, וכאן שקנא פנחס חטף הוא לפי שעה החנית ומדתו מימדו של משה, אבל אח"ז ניתן לו ברשות משה כמ"ש בזוהר כי תשא [קצ.] נטלית לי' ברכו דמשה ויהיבנא לך כו' ובפ' פנחס [רכ.] ברית דא ממשה הוי כו' למיהב לי' לאחרא בלא דעתא ורעותא דמשה כו': :

(לד) קם כדיין גדול שופט לישראל. נראה שהכוונה כמ"ש הרמב"ן שעל ידי פנחס כשנעצר' המגפה נתבטל ג"כ הגזרה שנצטווה תחלה משה קח את כל ראשי העם והוקע אותם וכתיב ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו וגו' והיה זה כדי לעצור המגפה, ונתבלבל קיום ציווי זה במעשה זמרי אשר העז ומרד על משה בזה, וכשעמד פנחס והרגו שב חרון אף ה' ולא נדון אחד מכל העם ביד השופטים ע"ש, וז"ש כאן כדיין גדול שופט לישראל, שפנחס בעצמו עמד כדיין גדול שופט לכל ישראל ותיקן כל מה שנצטוו להעשות ע"י כל שופטי ישראל להרוג איש אנשיו (ועמש"ל פמ"ו אות ט"ז בס"ד), ובזה שקידש שם שמים בפרהסיא ומסר עצמו למיתה על קדוש השם וקנאתו בזה, גם היה מכה לבחורי ישראל ומשכו אותן בכל זויות כדי שיראו העם וייראו, ומזה שבו בתשובה שלמה כל החוטאים, ובזה נמחל להם גזרת והוקע אותם ג"כ:

(לה) ויפלל כשם כו' בפלילים. שפירושו שם לפני דיינים וב"ד, כן פנחס עצמו עמד במקום הפלילים ודיינים, ולכן אמר עליו דיין גדול (ונ"מ לפרושי [שמואל א ב] ופללו אלקים, דפירושו נשיא ודיין גדול כד"א נשיא אלקים אתה בתוכנו):

(לו) והיה מכה לבחורי ישראל ומשכו כו'. כדי שבחורי ישראל שהיו החוטאין כמש"ל אות כ"ב יתקנו כעת אשר עיוותו ע"י זה שיקדשו ש"ש במשיכתו בבזיון בכל המחנה, גם ממילא יעשו תשובה בלבם וכמ"ש מנוול היית ומושלך לאחר מיתתך כו' גררוך בחבלים כו' כשהבין זה חבירך שב מאותו הדרך, ודרש זה ממ"ש בקנאו את קנאתי בתוכם, שקנאתו היה נלויה בתוך כל ישראל, והיינו ע"י שמשכום בכל המחנה:

(לז) רא"א הסב הקב"ה שמו של פנחס בשמו של אליהו ז"ל. כ"ה הגי' בילקוט ר"פ פנחס וכצ"ל, והוא מלשון ויסב את שמו [מלכים ב כד]:

(לח) מתושבי גלעד שעשו ישראל תשובה ע"י בארץ גלעד. כצ"ל, והיינו ע"י פנחס כאן שעשו החוטאים תשובה ע"י כמש"ל, וקרי לה בארץ גלעד לכל עבר הירדן וכמ"ש המפרשים ממ"ש [במדבר לב] ונתתם להם את ארץ הגלעד לאחזה ע"ש, ומחנה ישראל אע"פ שעיקרה בערבות מואב היתה ושמה אבל השטים, מ"מ כיון שכבר כבשו ארץ סיחון ועוג וישבו בעריהם היו חונים ע"פ כל עבר הירדן, וז"ש בסנהדרין [קז.] ובספרי בלק עשו קלעים מהר השלג (שהוא הר חרמון שבמזרחית צפונית א"י עבר הירדן בקצה גלעד והבשן) עד בית הישימון (קצה עבר הירדן מקום מחנה ישראל), אבל אין לפרשו על מה שעשו ישראל תשובה ע"י אלי' ז"ל בימי אחאב, שזה היה בהר הכרמל שהוא סמוך לים הגדול שבמערב א"י ולא בגלעד שבעבר הירדן (גם רחוק לפרשו בימי פלגש בגבעה שנאספו ישראל במצפה, ונאמר שהיא מצפה גלעד, ושם אח"כ עשו תשובה ובכו לפני ה' ופנחס היה שואל להם בא"ות כמפורש שם [שופטים כ פכ"ח] כי כ"ז דחוק, גם נראה מהמקראות שהשאלה לפני ה' בבית אל היה ולא במצפה, גם לפרש זה על אותה שעה שנשלח פנחס והנשיאים לעבר הירדן בדבר המזבח שבנו [יהושע כב] אין מתיישב כלל לשון עשו תשובה, שהרי שם אגלאי מילתא שלא היה כוונתם לחטוא כלל כמפורש במקראות שם שהיטב בעיני פנחס וכל ישראל דבריהם ובירכום):

(לט) שעשו ישראל תשובה ע"י בארץ כו'. מפני שקבלה היה בידם שאליהו ז"ל אינו ממשפחת תושבי גלעד מנשה וגד וכמ"ש בשמ"ר פרשה מ' שמירושלים היה מבני בנימין ע"ש ובב"ר פע"א ותדא"ר פי"ח ותדא"ז ספט"ו ותוס' ב"מ [קיג:], לכן דרשוהו שהשיב בתשובה בגלעד:

(מ) שנאמר הנני נותן לו את בריתי שלום וכתיב בריתי היתה אתו וכו'. כצ"ל, וכ"ה בילקוט, ומשמע לי' דקרא דבריתי היתה אתו על אליהו קאי דעלי' כתיב כי מלאך ה' צבאות הוא וכמ"ש אח"ז הנני שולח מלאכי (וזהו פנחס שנקרא מלאך כמ"ש בויק"ר רפ"א וש"ן) וגו' ומלאך הברית אשר אתם חפצים הנה בא וגו' (וע"ל ס"פ כ"ט) וכתיב בסוף סיפרא הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו':

(מא) ונתן לו חיי העוה"ז וחיי העוה"ב. זה אליהו שחי לעולם, וז"ש במ"ק [כו.] אליהו חי הוא, ואף שעלה בסערה השמימה יורד תמיד למטה להתראות בין החיים, ונ"ל שרומז לקרא [תהלים קו] דכתיב בפנחס ותחשב לו לצדקה לדור ודור עד עולם:

(מב) שכר טוב. היינו כהונה שניתן לו:

(מג) בין צדיקים בין רשעים. כמ״ש בת״כ אהרן זכה לבניו בין צדיקים כו׳, וכן פנחס לבניו:

(מד) עמד פנחס והחרים כו׳. הרמב״ן בהשגות ס׳ המצות לאוין קצ״ד הביאו ופירשו בסתם יינם של ע״ג (וכ״מ פשט המאמר, וכ״מ ממה שמסיים שהיו לוקחין ראשית תירושם לע״ג ולזנות כו׳ וכמש״ל בס״ד ודברי המג״אס שם בזה אינן מבוררין), וכתב שלא פשט איסורו בכ״י עד שבא דניאל וגזר ותלמידי שמאי והלל השלימו איסור בהנאה כיון שנתנסך לע״ג ממש (ובחידושי הרמב״ן לע״ג [לז:] כתבן לב׳ תירוצים, תירוץ א׳ כתב דפנחס [ושם כתב אליהו ז״ל] גזר בשתיה ואתו אינהו וגזור בהנאה, א״נ לא פשטה תקנתו, ובס׳ המצות שהרכיבם שניהם יחד, נראה שטעמו שא״א לומר דלשתיה נתקבלה גזרתו דתקשי לן ההיא דחולץ [ד:] ביהושפט ואחאב שאמרו סתם יינם הוא ועדיין לא נאסר (והזכיר זה שם) לכן הוכרח לתפוס עיקר תי׳ השני שלא פשטה גזירת איסורו, וגזירת שמאי והלל שהיה ג״כ משום בנותיהן היה כטעמי׳ דפנחס כאן שמעשה שטים ע״י יין היה כדאיתא בסנהדרין שם ובספרי וצרצור של יין העמוני מונח כו׳ שמואב ועמון שבאו לעולם עי״ז הן הן אבות התאוה לזנות מואב ע״י בניתיהן ועמון ע״י יינם החזק [ו] והוא כמ״ש בדרוש עמון ומואב בלק״ת פ׳ וירא שהן בס״א נגד ב׳ ההי״ן בקדושה מואב נגד ה׳ תתאה מ״ל ועמון בינה ע״ש, והן ב׳ עלמין דאתכסיא ודאתגליא, וכן מואב הקלי׳ באתגליא מאביה בשמו, ועמון באתכסיא בן עמי בשיחה נאה כמ״ש בפ״ג דב״ק [לח.], וכן ע״ג שלהם פעור שקוץ מואב באתגליא פוער עצמו כו׳, ומלכום שקוץ בני עמון באתכסיא [וזה מצאתי בפי׳ אגדות ב״ק ע״ד הנסתר להגר״א שם], ולכן מואב במעשה (שהוא נגד עולם המעשה) שהחטיאו בפועל בבנותיהן. ועמון במחשבה ותאות הלב בחום יין העמוני שלהם (כמ״ש זנות יין ותירוש כו׳ וכמ״ש בסוטה [ז׳] הרבה יין עושה כו׳ ואמרו ביומא [עה.] כי יין בכוס כו׳ כל עריות דומות עליו כמישור), וי״ל שלכן במלחמת יפתח עם בני עמון [שופטים יא] כתיב ועד אבל כרמים מכה גדולה מאד, ששם באבל כרמים מקום כרמים הרבה כמ״ש רש״י בפסחים (נג.) ד״ה אובל כו׳ הוא שהכוס מכה רבה לנקום מהן נקמת יין העמוני שלהם שהכשילו בו ישראל בשטים. וכן לדורות הן הנה היו למכשול עון תמיד, ובנשים נכריות שנשא שלמה [מלכים א יא] כתיב ראשונה מואביות עמוניות (ובנחמיה י״ג בעילי גולה כתיב אשדדיות עמוניות מואביות, אפשר לפי ריבויין חושבן, כי ממ״ש שם אח״כ ובניהם חצי מדבר אשדודית משמע שהן היו רבות מכולן, וכן י״ל בעמוניות ומואביות, אבל הסדר הכתוב בעזרא ט׳ צריך טעם כי״ב), ולכן ציותה תורה שלא לדרוש שלומם וטובתם של עמון ומואב) כל הימים, שלא יתחברו להם ע״י מדת השלום והטוב שהן בקדושה מדת שלום בית שצריך להרחיקו מהם. והנה בירורן היו ב׳ פרידות טובות נשמות קדושות שני מציאות דוד ורחבעם כמ״ש ביבמות [עז.] ועיין בלק״ת שם, ולהיות בעת הוצאת בלען מפיהן לא הי׳ מוציאין כ״א בקושי גדול הו׳ תמיד זמן מלחמה בין הס״א והקדושה באותה שעה (וכמ״ש בזהר ויקהל [רי״ד] במקום בהמ״ק (שהיה בחינת מלכות ב״ד) גרן ארנון היבוסי, כד מטא זמנא לנפקא מתחות ידיה (דארנון היבוסי) לא נפק אלא בסגיאות כו׳ וקטולא בישראל כו׳, וכמו במלחמה ברגע הניצוח הוא עיקר כובד מלחמה, שאז המנוצח אוסף כל כחותיו בראותו מפלתו קרובה לבא), ולכן בהתחלת בירורן ע״י רות וערפה מתו מחלון וכליון שנשאום בעבירה ובלא בנים, וכן כשהגיע עת לידת דוד שהוא עיקר היציאה אזרה כחה הס״א להוציא נשמתו בשפחת ישי כי תירש גבירתה ועוררה תאוה לזה בישי החסיד שמת בעטיו של נחש אבל הקב״ה בטל מחשבתה ונכנעה השפחה לגבירתה ונכבשה גבירתה תחתיה וכמ״ש בארוכה במדרש אגדה הכתובה בילקוט המכירי כ״י ע״פ בחטא יחמתני אמי והובא בקצרה בדברי הרמ״ע מפאנו בע״מ מאמר חק״ד ח״ג פ״י ע״ש. ובהגהותיי לויק״ר ס״פ י״ד אות י״ז רמזתיה בלשון הויק״ר ע״ש, ובהיות נשמת דוד נבררת ממואב היה הוא צריך שימור יתירא מלהתחבר עמהם ועם עמון (הקשורים עמהם יחד) בדרישת שלומם וטובם כאזהרת התורה ובמואב כאשר נלחם בהם נזהר ולא חמל עליהם כמ״ש [שמואל ב ח] וימדדם בחבל השכב אותם ארצה וימדד שני חבלים להמית ומלא החבל להחיות, ובזה נכנעו ותהי מואב לדוד לעבדים נושאי מנחה (ואולי י״ל הענין עפמ״ש בזוהר תשא [קצב.] חד נטל תרין שלישים וחד שליש כו׳ ע״ש בפי׳ הרמ״ז במקומו שכנגד נצח היו ב׳ שלישים ושליש א׳ נגד ההוד. ונכן שני חבלים המית נגד שני שלישי הנצח היה ביכלתן להמית; לבטלן ויז נצחם, אבל השליש שכנגד ההוד דינא קשיא שלא נמתק לא היה יכול להמיתן רק נכנעו ויהיו לו נושאי מנחה בגי׳ ק״ג השליש האחד ע״ש בפי׳ הרמ״ז, והחבל שמדדן היא המ״ל דקדושה חבלים נפלו בנעימים לדוד המלך, וכ״ה בינוקא דבלק ק״צ סוף ע״א ע״ש ועמש״ל פ״י בהגה״ה ח׳), וכן היה ראוי לו לעשות בעמון והיה מכניעם מיד בכדי שתצא מהן לקדושה אח״כ נשמת רחבעם ע״י נעמה העמונית, אך כאשר חטא לעשות חסד עם חנון בן נחש ששלח לנחומו [שם י] ועבר על מ״ש בתורה לא תדרוש שלומם וטובתם וכמ״ש בבמ״ר פנחס פכ״א (ואפש־ מפני שראה ברוה״ק שהיה עתיד להתגייר כמ״ש בשוח״ט מזמור ג׳ שהוא שובי בן נחש ששב בתשובה, חשב שראוי לעשות עמו חסד לנחמו וכשמו חנון לחוננו,) ואמר בבמ״ר שם על שבא עמהן במדת רחמים לסוף בא לידי בזיון וצרות כו׳ לידי מלחמה, כי כשדרש שלום לשונא שלום. הנה לשלום מר לו מר, שנתקיים אז אני שלום והמה למלחמה, וניתן בהם כח בעמון להלחם בחזקה עם ישראל עד שהיו בסכנה גדולה שהיתה להם המלחמה פנים ואחור, ונתיירא יואב מאד ואמר לאבישי חזק ונתחזק בעד עמנו [אותיות עמון] וערי אלקינו וה׳ הטוב בעיניו יעשה (כנראה היה מסופק בדבר הנצחון, והוא מפני שחטאו בדרישת שלומם) ולא נצחם יואב במלחמה ההיא רק לארם, ובני עמון נסו ובאו העיר ויואב שב מהם אז ויבא ירושלים, ובתקופת השנה כשעלה להשחית את בני עמון ויצורו על רבה עיר הממלכה ומושב מלכים שקוצם, אשר בכבישתה היה להם מכה רבה [בגי׳ ר״ז ב׳ השלישים של חסד שנמתקו עיין בדברי הרמ״ז פ׳ תשא הנ״ל) והכניעם בכדי ליתן מקום לצאת נשמת רחבעם הקדושה מהם, הנה בחטא דרישת השלום ניתן בהם כח להסית בכח יין העמוני שלהם את דוד מן חום תאות ההיתר (כמ״ש בסנהדרין [קז.] שנתעלמה ממנו הלכה משביעו רעב כו׳) אל האיסור מעשה בת שבע (ומ״ש ויתהלך על גג בית המלך י״ל לפמ״ש שהוא היכל ק״ק דבמאה שמתלבש בו מ״ל דאצי׳ מדת דוד והוא בית המלך, ושם תחלת עלמא דפירודא מקום לאחוז להם, וכענין אמה כליא עורב בגג בהמ״ק, ועיין בדרושי המעקה בע״ח שער דרושי אבי״ע). ובזה נתחזק כח עמון ביותר, ונפסק באמצע ענין מלחמת יואב עם עמון שלא היה יכול להם, ולא עוד אלא שנתגלגל הדבר מזה, שצוה דוד בעצמו ליתן את אוריה אל מול פני המלחמה החזקה ונהרג הוא ונפלו מעבדי דוד בחרב בני עמון (ואמרו בסבא דמשפטים [קז.] כמה תוקפא כו׳ בשעתא דקטלו בני עמון לאוריה וסגיאין מבני ישראל עמי׳ ואתגבר כו׳ חרב בני עמון כו׳ ואתתקף ההיא שיקוץ כו׳ על מחנה האלקים כו׳). ונגלה אז לכל עומק טעמי מצות התורה שראו כמה רעה גרמו להם בזה שעברו על לא תדרוש שלומם וטובתם (וי״ל ז״ש דוד במזמור התשובה לך לבדך חטאתי וגו׳ למען תצדק בדברך תזכה בשפטך, שהוא ע״ד מ״ש בסנהדרין [שם] גליא וידיע קמך דאי בעינא למכפיי׳ ליצרא כו׳ כן נאמר לדרך זה כאן, שאמר דוד שלא היה ראוי לאותה מעשה (וכמ״ש פ״ק דע״ג [ד:] לא היה דוד ראוי לאותה מעשה כו׳) אלא לך לבדך חטאתי למען תצדק בדברך תזכה בשפטך. להראות על ידי כי משפטי ה׳ וגזירתו על עמון ומואב צדקו יחדיו שצוה הרחיק משלומם וטובתם, וחזר ואמר הן בחטא יחמתני אמי אמו ממש וכמש״ל בשם מדרש אגדה, וגם אימא רבתא אם המלכות רות שבחטא נישאת תחלה למחלון כמש״ל, וא״כ היה לו להבין וליזהר מאד שלא לדרוש שלומם וטובתם בכדי להתרחק מהם, אבל כי אמת חפצת בטוחות ובסתום חכמה תודיעני, כי חפצת לאמת בכליותי אמיתת תורתך הקדושה (שלא יהרהר אחר גזירת המקום בזה להתרחק מן השלום) ולהודיעני סתימת טעם מצותך הזאת). ומיד כששב דוד בתשובה ונתקבלה תשובתו (ובכ״ז על שנתן תוקף לחרב בני עמון. נשארה עליו גזירה דלא תשוב חרב מביתך, כי על שפגם במדת השלום, אבדה ממנו הבטחת וחרב לא תעבור כו׳ כי יתן שלום בארץ,) חזר יואב להתגבר על בני עמון ולכד רבת בני עמון עיר המים, וזהו ששלח לדוד שיבא הוא לגמור לכידתה ואמר פן אלכד אני את העיר ויקרא שמי עליה שלא מפני הכבוד לבדו בקריאת שם דוד עליה נתכוין, אך כי היה הצורך לזה שילכדנה דווקא דוד וינקום מבני עמין באכזריות חמה כדלהלן, לתקן מה שפגם תחלה לחוננם בעשות חסד ונטיית שלום אליהם, וכן עשה כשלכדה (והסיר עטרת מלכום שקוצם מעל ראשו שבא אתי הגתי ובטל כחה ויניקתה מהקדושה, ותהי בראש דוד, וניתן בזה הכנה ומקום לצאת נשמת רחבעם הקדושה לחפשי מתחת יד עמון,) אז לתיקון מה שחטא תחלה ליתן להם חסד וחנינה, הוכרח עתה לנקום מהן באכזריות חמה (וכי״ב בשאול על שעבר על ציווי ולא תחמול עליו [שמואל א טו] וחמל על אגג, הוכרח אח״כ שמואל לתקן זה להמיתו במיתה משונה של אכזריות כמ״ש וישסף שמואל את אגג לפני ה׳. ועמש״ל פמ״ט בס״ד שז״ש אגג אכן סר מר המות ע״ש,) וכמ״ש וישם במגרה ובחריצי הברזל ובמגזרות הברזל והעביר אותם במלבן (יש לפרשו העביר אותם באש במלבן הוא שרגא דליבני כמו שהיו עושין למולך כמ״ש בסנהדרין [סד:] כן דן אותם דוד, וי״ל זהו רמז הכתוב במלכון בכא״ף לשון מולך שלהן, ועיין רד״ק שם), ור״ת של ד׳ אלו, מגרה. חריצי. מגזרות. מלבן, הוא מחמ״ם, לרמוז שעשה כן לנקום רעתם לחמם ביין העמוני לעבירה שגרמו רעה רבה לדוד עצמו ולכל ישראל (וסרה בזה תלונת המתחכמים להרהר על אכזריות דוד בזה על עמון, ואף לפי פשיטו לפי ששלחו יד לבזות מלאכי שלום של דוד והפרו בזה חוק בין כל העמים נקם נקמתו מהם באף ובחמה בכדי לגדור הדבר למען ישמעו וייראו), ואז הוא שיצתה נעמה העמונית הפרידה טובה של עמון לשלמה לאשה (וג״ז עלתה לו בקושי וצער גדול ככתוב באגדה שהובאה בעמק המלך פ׳ קמ״ב ע״ש), ובכ״ז כיון שנולד שלמה מבת שבע שאכלה דוד פגה תחלה. דבקה בו שמץ דבר מענין יין העמוני הדבק במואבי ונטה לאהוב נשים נכריות אשר הראשונית מהן מואביות ועמוניות כמש״ל, וכן רחבעם בנו שנולד מנעמה העמונית כתוב בו [ד״ה ב יא] וישאל המון נשים, שנשאר בו שמץ נטיית נועם יין העמוני. אלא שכיון שכבר נכנעה ונתבררה לא היה בו חשש איסור עוד: ואין רמז במקרא שפנחס גזר על היין (ובס׳ פרדס הגדול לרש״י [יט] העתיק משה ע״ש) ובבע״הט ויקח רמח אותיות חרם נראה נתכוין לחרם זה דפר״א כאן שעל היין [וי״ל עוד ויקח ר״ת ואסר יינם קללת חרם], ועי״ל ממ״ש [דברים ל״ב] ישתו יין נסיכם (דדרשינן לי׳ לנתנסך לע״ג) יין נסיכם בגי׳ פנחס אליהו לרמוז שהוא גזר ע״ז:

(מה) בסוד ש״המפ ובכתב כו׳. ע״ל ס״פ ל״ח:

(מו) צאני מרמס רגליכם תרעינה ומרפס רגליכם תשתנה. כנ״ל, ופשוטו ר״ל שיותר טוב הי״ל לשתות מים רפש רגליהם מלשתות יין שהיה לע״ג ולזנות כדמפ״ו (וירמוז ג״כ למ״ש בשבט״י שהשיבו זה לתשובה למלשיני שקר ע״ש):

(מז) שהן לוקחין ראשית תירושם לע״ג ולזנות. כן היו רגילין ע״ג בימיהם לייחד ראשית תירושם לע״ג (דוגמת כל ראשית לה׳ שבתורה בכורים ובכור ותרומה וחלה וכן ראשית החרם לזבוח לה׳ [ש״א ט״ו]) והיו מייחסין במיטה אלא גיי״ע שלהם אלוק על היין (ועיין בירושלמי ס״פ ד׳ מיתות בעובדא דר״א ור״י עם אביו של ר״י בן בתירא שכל תבשיל שהיו מעלין לפניהם היו מעלין תחלה לחדר א׳ וחששו דלמא אינון אכלין זבחי מתים, כלומר שמכניסין תחלת כל מאכל לע״ג וא״כ כל הסעודה זבחי מתים, וכן כאן ע״י שהיו מייחדים ראשית היין לע״ג היה נחשב כל היין כיין נסך לע״ג כאלו היא לע״ג ולזנות): (מח) שנאמר זנות יין כו׳. וכתיב בתרי׳ עמי בעצו ישאל וגו׳ כי רוח זנונים התעה ויזנו מתחת אלקיהם הרי ע״ג, וזנות משתמע מפשטי׳ דקרא וכדכתיב לקמיה הזנו ולא יפרוצו וגו׳: (מט) וכה״א אל תהי בסובאי יין כו׳. כלומר אף בשל ישראל כתיב אל תהי בסובאי כו׳ וכתיב בתריה כי שוחה עמוקה זונה ובאר צרה נכריה והן זנות וע״ג ושניהן באין ע״י היין שכן דרשוהו בבמ״ר רפ״י ע״ש:

(מח) זוכרים אתם מה שעשו לכם כו'. מפני שהציווי היה מיד אחר המעשה נאמר צרור את המדינים והכיתם אותם, ולא קיימו אותה עד זמן רב אח"כ (וערמב"ן שהרגיש בזה, וכתב שנצטוו למנות תחלה ישראל יוצאי צבא, ועדיין אין מיושב פרשת קרבנות ושארי ענינים שהפסיקו ביניהם) לכן אמר כאן שא"ל זוכרים כו' מכלל שבאה לידי שכחה ועצלות [ו] ואפשר לומר שהיו ישראל חושבין שהיא מצוה התלויה בארץ כאשר יניח ה' להם מכל אויביהם מסביב וכמו מחיית עמלק, או י"ל שהיו חושבין שדור ההוא שחטאו בהן אינן ראויין שימסרו המדינים בידם (וכבר כתב הרמב"ן שלכן לא שלחו רק י"ב אלף כי היו רבים הנכשלים בהן, ואינן ראויין שתהיה נקמת ה' על ידם), גם מפני הבושה, לכן לא קיימו מצוה זו מיד עד שהזכירו להם ונאמר להם החלצו מאתכם כו' כלומר מאתכם דווקא ראוי הדבר להיות, כי אחרי שעשו תשובה שלמה כמש"ל אות ל"ד, לכן ראויין לנקום בחוטאים ולבער ולשרש אחרי הדבר שהביאן לידי כך: :

(מט) שנפלו מישראל כ"ד אלף. בא לבאר שעיקר הנקמה היה ע"ז שנפלו במגפה על ידם, ואע"פ שחטאו לה' וכמ"ש כי צוררים הם לכם בנכליהם וגו' על דבר פעור וע"ד כזבי וגו', מ"מ מפרש שעיקר היה על דבר המגפה, כי החמיר הקב"ה בכבודן של צדיקים מכבודו כדאי' בתנחו' פ' תולדות ופ' תשא:

(נ) אלא עד שלא תאסף נקום כו'. כמש"ל אות י"ח בשם הזהר לך איתחזי ולך יאות כו', גם שלא יתעצלו ישראל אח"ז בדבר מטעמים שכתבתי בהגה"ה לעיל אות מ"ח:

(נא) אלף איש מכל שבט כו' הרי י"ב אלף. בא להוציא מדברי ר' ישמעאל בספרי דאמר ב' אלפים לכל שבט היו אלא כפשטי' דקראי כדר"ע שם דהם י"ב אלף בס"ה:

(נב) והמקנא על הזמה כו'. כמ"ש הרמב"ן שהואיל והיה מתחיל במצוה ראוי שיהיה הוא הגומר:

(נג) נשיא עליהם. מפרש ז"ש ואת פנחס כן אלעזר הכהן לצבא, פירושו שהיה הממונה על הצבא, שהוא היה כהן משוח מלחמה כמ"ש בסוטה [מג.] ובספרי (ואפשר בדרש הכהן לצבא סמוכים יחד ור"ל הכהן שנצרך לצבא כלומר כהן משוח מלחמה), אך לשון נשיא דכאן כמדומה יותר קרוב שכיוונו ללשון המקרא [ד"ה א ט] ופנחס בן אלעזר נגיד היה עליהם לפנים ה' עמו, דדרש שנגיד ונשיא היה עליהם על מחנה ישראל לפנים והיינו במלחמת מדין, וה' עמו שעזרו ה' ונצחו את מדין (אע"פ שפשטי' דקרא בלוים מדבר שם):

(נד) ולקח כו' התרועה בידו. מלשון ולקח משמע דמפרש שכלי הקדש הן ג"כ דברים הנקחים ביד ממש, דס"ל כמ"ש ברבה ותנחומא שהן בגדי כהונה ואו"ת, ולא כהש"ס בסוטה [שם] וכן בספרי דמפרש כלי הקדש זה הארון ולכן דרש בספרי בידו ברשותו, שאינו דבר הניטל בידי פנחס ממש, שכמה כהנים היו נושאים אותו:

(נה) ושבו את בנות מדין והביאו אותם. אפשר רוצה ליישב טעם למה הניח פנחס להביאם, כי אחרי שלא נתפרש להם בפי' מה תהיה הנקמה וכמ"ש הרמב"ן, לכן קיים בה כמצווה במלחמת הרשות [דברים כ] והכית את כל זכורה לפי חרב רק הנשים והטף וגו' תבוז לך, ובאמת משה שצוה להרגן הוא משום הן הנה וגו' ומשום תקלה וקלון או נקמה כמ"ש הרמ"בן:

(נו) התחיל כועס עליהם. מפני שרוצה לסיים מכאן אמרו הקפדן מאבד חכמתו כו', לכן ביאר כאן בלשונו במשה התחיל כועס כו'. לומר שלא היה ח"ו קפדן (שהוא תואר למי שדרכו תמיד להקפיד) לא כן משה שהיה עניו מכל האדם, רק עתה התחיל כועס עליהם (ועיין בספרי דתני משום ר"א עוד מקומות שבא לכלל כעס ע"ש), וכעסו היה כאן משום כבוד שמים הן הנה כו', ואפשר חשש שמא חזרו לקלקולם עיין ילקוט בשם ספרי זוטא:

(נז) שהקפדן מאבד חכמתו. מלשון מאבד דתני יש לומר שמכוין למקרא [קהלת ז] העשק יהלל חכם ויאבד את לב מתנה וכדדרש ליה בקה"ר פ"ז ושמ"ר פ"ו שהעושק שמביא את החכם לידי קפידא יאבד את לבו אף שהיה תחלה מתון ועניו ע"ש:

(נח) קרא לאלעזר וקיבלו מאחריו. ר"ל הדיבור קרא לאלעזר שהיה עומד אחרי משה וקיבל הדיבור, אף שהדיבור עבר על משה וממנו נשפע לאלעזר וכמ"ש למשה צוה ואותי כו', מ"מ מפני קפידתו נצטווה אלעזר לאמרו לישראל: