ביאור הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר מו

(א) ראבע"א ע"ש בששי לחדש. וכן א"ר פנחס לעיל פמ"א ע"ש היו ערוכין כו', והיינו לקבלת התורה כמש"ש בס"ד, וכן תניא במכילתא בשלח פרשתא דויסע ספ"א אירע סיון להיות באחד בשבת כו' בחדש השלישי בששי בחדש בששי בשבת (ולאו ט"ס הוא, דגם במכילתא פ' יתרו סתם כרבנן דבששי בחדש ניתנה תורה) והביא זה הרוקח סימן רצ"ו ועשה כמה רמזים לזה שהתורה ניתנה בששי שמשמש מזל נוגה ע"ש, ופליגי על מ"ש בשבת [פו:] אמר רבא דכ"ע בשבת ניתנה תורה כי פליגי בקביעא דירחא [א] וילפינן לה שם בגז"ש כתיב הכא זכור את יום השבת וכתיב התם זכור את היום הזה אשר יצאתם וגו' מ"ל בעצומו של יום אף כאן בעצומו של יום, ותנאי דהכא בע"כ גז"ש לא גמירי (ועיין שם [פו] דמפרשינן לראב"ע דמתני' שם דס"ל כרבנן דלא עבד פרישה אלא ב' ימים וס"ל בב' בשבת איקבע ירחא ובשבת ניתנה תורה, אבל כאן דס"ל באחד בשבת איקבע ירחא ממילא כיון דלראב"ע דפולטת ביום הג' טהורה לא עבד פרישה אלא ב' ימים א"כ בששי בשבת ניתנה תורה), או י"ל דראב"ע מיבעי ליה האי גז"ש דזכור זכור לענין מ"ש בפסחים [קיז:] שצריך להזכיר יצ"מ בקידוש היום דשם ילפינן לה כתיב הכא זכור את יום השבת וכתיב התם למען תזכור את יום צאתך וגו', והש"ס צ"ל דס"ל דתרתי ש"מ מהאי גז"ש (וקצ"ע ל"ל למילף מאידך קרא דלמען תזכור וגו' ולא מהאי קרא דזכור את היום הזה (דמייתי' מניה גז"ש לבשבת נתנה תורה ואין גז"ש למחצה) ומההוא קרא נמי נפיק הזכרת יצ"מ (אלא שמ"מ עיקר המצוה דהזכרת יצ"מ לדורות בפה מאידך קרא דלמען תזכור נפיק דבי' כתיב כל ימי חייך דפליגי בי' ראב"ע ורבנן ספ"ק דברכות להזכרת יצ"מ בלילות), ומפי' רשב"ם בפסחים שם משמע שמפרש דקדוש היום דפסח מקרא דלמען תזכור נפקא (דדרשינן ליה נמי זכרהו בפה על היין) ומיני' הוא דילפינן לשבת ושאר מועדים ע"ש, וא"כ עדיף ליה להש"ס להביא מקרא זה דלמען תזכור דמשתמע טפי בקידוש היום [דכתיב בי' לשון עתיד], אלא שזה ע"פ דעת האומרים שקידוש יו"ט ג"כ מן התורה, ועיין מ"ש בזה במ"א בס"ד): (וברע"מ תצא [רפא:] ובג"ד חולקין מ"מ על מ"ת כו' דא אמר בשלישי ניתנה תורה ודא אמר בשביעי כו' ע"ש), ודחקינן שם לרבנן דעברוה לאייר, וברייתא דחסר אייר מוקמינן לה שם כרבי יוסי, אבל ברייתא דמכילתא בשלח הנ"ל תני בפירוש חסר אייר ואירע סיון להיות באחד בשבת כו') ומתפרש דרשא דביום הששי דשם [פח.] שהתנה הקב"ה עם כל מע"ב על תנאי שיקבלו ישראל התורה ביום הששי, דהיינו יום הששי בשבת ממש וא"צ לדחוק בששי בחדש כדפירש"י שם:

(ב) בששה שעות ביום. בעצומו של יום בצהרים (שהיא שעת האורה זו תורה ראויה להנתן אז וכעין מ"ש הרוקח שם לענין מזל נוגה ע"ש) וכמ"ש בשבת [פו:] דלכן לא קיבלוה בה"ש משום לא מראש בסתר דברתי במקום חשך, לכן מסתמא ניתנה בששה שעות עיקר תוקף אור היום שאין צל לכל בריה (וכן בירידת משה עם הלוחות אמרינן שם [פט.] כי בושש בא שש שא"ל משה בששה שעות סוף מ' יום אני יורד), וז"ש בתוספתא דערכין פ"א שהזיל הקב"ה עליהן טל וגשם לצננן מחום (ושם אמרו משולהבין מן האש, ולפמ"ש כאן בו' שעות י"ל מחום היום), גם מפרסמא מילתא וכדתניא בספרי האזינו פסקא של"ז בעצם היום כו' בחצי היום וכל מי שיש בו כח למחות יבא וימחה, ואע"ג דכתיב ויהי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וגו' ומשמע דויוצא משה את העם לקראת האלקים ג"כ מיד באותה שעה היה וקבלו אז התורה (וכ"מ בזהר [פא.] שבהיות הבקר כד אתער זכותי' דאברהם כו' היה הקבלה, וכן בשבת [פו:] אמרו ולטבלו בצפרא דשבתא ולקבלו תורה בצפרא דשבתא ומשני שלא יהיו הללו כו', ואי איתא שבו' שעות קיבלו התורה, א"כ עד אותה שעה כבר היו כולם טהורים ודאי בטבילה), צ"ל לדעת הפר"א שהכינו עצמם בבקר אבל הקבלה היתה בחצות, והפר"א לטעמיה דאמר לעיל פמ"א שהיו ישנים עד ב' שעות על היום, וכשעמדו היו צריכין ללקט המן, שכיון ששהו בקבלת התורה כדמפ"ו להלן, א"כ אם לא היו מלקטין המן קודם יהיה כבר ו' שעות ביום (דבב' שעות עמדו וג' שעות שהו בקבלה, וגם בהכנה ודאי שהו שעה א'), וכתיב וחם השמש ונמס, וז"ש להלן והיה המן מוכן להם כו' שכבר לקטו המן תחלה קודם קבלת התורה, לכן אמר כאן שבששה שעות ביום קבלו התורה ורק ההכנה היה בבקר [ב] ועיקר הענין נראה שדעת הפר"א דתורה שבכתב שהיא בו' של שם ראוי שתהיה קבלתה בו', ביום ששי לחדש ששי לשבת ובששה שעות, ולהש"ס שבשבת ניתנה ס"ל כמ"ש ברע"מ תצא [שם] מ"ת בת יחידה דא אמר כו' ואיהי בת יחידה כו': :

(ג) ובט' שעות ביום חזרו כו'. להכין צרכי שבת חזרו מט' שעות ולמעלה זמן מנחה קטנה (וכדמשמע ממ"ש בפסחים [נ:] שאסור לעשות מלאכה בע"ש מט' שעות ולמעלה ע"ש בפירש"י, שמשם ואילך צריך לעסוק בצרכי שבת), ולפ"ד הרמב"ם פ"ו מה' תפלה דמת"ת מפסיקין אפילו לתפלה וא"כ לפ"ד דתפלה דאוריי' נצטוו כבר על התפלה אז והוכרחו להפסיק להתפלל תפלת המנחה קטנה עכ"פ (אלא שבאמת כאן שהיה ת"ת דרבים של כל ישראל י"ל שא"צ להפסיק ואכמ"ל בזה) גם י"ל לפמש"ל אות ב' שהתורה ניתנה באורה, ולכן מט"ש ולמעלה שכבר כהה מאור היום כדתנן פ"ב דנגעים שיותר מט"ש דינו כבין הערבים שאין רואין הנגעים שעזה נראית כהה, לכן חזרו לביתם בט"ש [ג] עי"ל לפמ"ש רבי' בחיי והריקאנט"י ס"פ בשלח טעם ע"ד ספר הבהיר שהבאתי לעיל פמ"ד אות כ"ו בהגה"ה שאסור לשהות יותר מן ג' שעות כפיו פרושות השמים בתפלה שהוא שלא לבטל כחות הדין ביותר ע"ש, א"כ י"ל גם כאן בשעת מ"ת שהיה עת רצון גדול ולא היה יכול לשהות כן יותר מן ג' שעות: :

(ד) והיה המן מוכן להם לב' ימים. כמו בכל ע"ש, ואין להביא ראיה מכאן שירד המן בי"ט כדעת הב"ר שהביאו התוס' ריש ביצה [ב:], שאפילו לפ"ד המכילתא שהביאו שם (וכ"ה בתוספתא דר"ה פ"ק) שלא היה יורד ביו"ט, מ"מ כאן שלא קיבלו עדיין התורה לא היה כי"ט לענין זה ודאי ועיין ט"א בחגיגה [ו.] ד"ה מ"ש חגיגה כו' ועמש"ל אות שאח"ז בס"ד:

(ה) לפיכך שבתו כו' בשמחת החג. לפמ"ש כאן שבששי ניתנה תורה א"כ לא היה בשבת חג השבועות (ואפילו למאי דס"ל להפר"א דלא עברוהו לאייר היה יום נ' לספירה ביום ו', ולרבנן דעברוהו לאייר היה יום נ' לספירה יום ה' בסיון וכמ"ש בט"א בחגיגה שם) ואפשר צ"ל כשמחת החג, ור"ל כדמפ"ו שבו שמעו כו' וגם ראו גלוי שכינה והקריבו עולת ראיה כראיית פנים בעזרה בחג (וכדאמרינן בחגיגה פ"ק [ו.] דר"א ס"ל עולת ראי' הואי ופרש"י שם על שם ויחזו את האלקים כו' ע"ש), וכמדומה שהתכוונו לסמכו למקרא דחנוכת בהמ"ק בימי שלמה דכתיב [מלכים א ח וד"ה ב ז] וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב, ודרשו בשבת [ל.] שנהנו מזיו השכינה אף כאן שנהנו מזיו השכינה היו שמחים לאהליהם (ונ"ל שמכאן יצא מה שפירש"י בשבת [פט:] ד"ה שפרו כו' שנתעברו נשותיהן זכר במצות שובו לאהליכם, וסיים רש"י לא ידענא היכא רמיזא, וי"ל כיון דילפינן לה משמחת בהמ"ק, ה"נ לענין זה ילפינן משם דדרשינן לה בשבת [ל.] טובי לב כו' ה"נ שובו לאהליכם דהכא כן היה, שוב ראיתי שזקני מהרש"ל בחכמת שלמה שם כתב כי"ב):

(ו) שנא' כי מי כל בשר כו' קול אלקים חיים מדבר כו'. מפני שממקראות שבפרשה וכל העם רואים את הקולות לא שמענו ששמעו והשיגו הקול יוצא מפי שכינה על דרך השגת נבואה, לכן מביא מקרא זה דמפרש בי' ששמעו כולם והשיגו הקול יוצא מפי הגבורה וכדתניא לעיל פמ"א שמעו את הקול של הקב"ה וראו את הקול יוצא מפי הגבורה כו' אבל לראיית השגת כבוד שכינה לא ראו כולם בשוה רק כ"א לפי מדרגתו (כמ"ש הרשב"א בתשובה ח"ד סימן רל"ד (והובאו קצת דבריו בדרשת הר"י ן' שועיב פ' יתרו) ועיין עה"ק חלק ס"ת מן פרק ל' עד ס"פ ל"ד בזה):

(ז) בלשון נקי כו' לכו איש לאהלו. שכינו האשה באהל על שם שכל כבודה בת מלך פנימה להיות תמיד צנועה באהל (גם רמזו בזה ד"א שלא יתפרץ האדם להזדווג במקום מגולה אלא באהל בצניעות וכמ"ש באחד כו'):

(ח) לכו איש לאהלו כו' שבו לכם איש כו'. לשון שובו לכם משתמע נמי רשות, וכאן שינה לבאר לכו איש ולא לכו לכם משמע שר"ל לקובעו חובת מצוה וכדס"ד בביצה [ה:] דלמצוה הוא דאתי ופירש"י לאו רשות אלא לחייבן במצוה, וכן יש לכוין לפ"ד הפר"א שבששי בשבת ניתנה תורה, שא"כ ניתן להם אז באותה שעה לכולן חיוב מצוה (והש"ס לטעמיה דבשבת ניתנה תורה לכן לא קאי במסקנא הכי לחייבן במצוה זו במוצאי שבת רק לרשות):

(ט) שמיום שנתנה תורה כו' לא קרב כו'. בשבת [פח.] ובאדר"ן פ"ב אמרו שדרש משה ק"ו מישראל בשעת מ"ת, א"כ משמע ודאי שמשעת מ"ת הוא שלמד ועשה כן, ואף לשון האגדה שהביאו תוס' שם שאמרה צפורה למרים מן יום שנתייחדה שכינה עם אחיך פירש ממני יש לפרשו כן דנתייחדה היינו משעת מ"ת שא"ל ואתה עמוד עמדי, ואף בלשון הספרי שהביאו התוס' ביבמות [סב.] מיום שדיברה שכינה עם אחיך כו' נראה מדברי תוס' שם שמפרשים אותו כן (וגם לשון הילמדנו שהובא בילקוט בהעלותך מיום שנתקדש לדיבור יש לפרשו כן, דנתקדש לדיבור היינו כמו נתייחד, ומשעה שא"ל ואתה עמוד עמדי) אבל בזהר חקת [קפ.] ופ' נשא [קמח.] איתא שמשעה שא"ל של נעלך רמז לו הקב"ה לפרוש מן האשה דהיינו משעה שהתחיל לדבר עמו בסנה, וכ"מ קצת ממ"ש אהרן ומרים הרק אך במשה כו' הלא גם בנו דבר וגו' ואי איתא דמשה עצמו לא פירש מתחלת דבורו עמו רק ממתן תורה, א"כ היה להם להבין שיש בזה איזה טעם שנשתנה ממ"ת ואילך:

(י) קורא במקרא ביום ושונה במשנה בלילה. ר"ל שמזה ידע אימתי יום ואימתי לילה שאמר מ' יום ומ' לילה, וכ"ה בשוח"ט מזמור י"ט ובשמ"ר ותנחומא פ' תשא (והריקאנט"י פ' יתרו [צז ג] הביא דברי הפר"א ועשה לו סמוכין מתרגום שיר השירים ע"פ דודי צח ואדום, ולפנינו חסר זה מן התרגום ע"ש), ומשמע בשוח"ט שם דמסמיך לה אקרא דיום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת, שביום זמן הביעת אמרי שפר בספר במקרא, ובלילה זמן לחוות דעת בטעמי המקרא ודרשותיו דתושבע"פ (ופשוטן של דברים זמן המקרא ביום מפני שדברים שבכתב א"א רשאי לאומרן בע"פ וצריך לגורסן מתוך הספר ולאו לכ"ע שכיחי בלילה נרות, לכן אין זמנה אלא ביום שהכל יכולין לגורסה מתוך הספר, ובלילה קבעו זמן לתושבע"פ):

(יא) ובי"ז בתמוז שיבר את הלוחות. מתני' תענית [כו:] וע"ש בגמרא:

(יב) והרג את לייטי ישראל. לגי' הספר פירושו שקורא לחוטאים מקוללים, אבל הלשון מגומגם, והרמב"ן העתיק חוטאי ישראל, וברא"ש שלהי ר"ה הגי' הרגו הלוים את ישראל:

(יג) ועשה מ' יום במחנה כו' ובר"ח אלול כו'. הרא"ש שם כתב שהוא ט"ס בפר"א שהרי ג"פ מ' יום היה בהר ובי"ח בתמוז עלה שנית וירד בכ"ט באב ופשוט לו ז"ל כן מדברי הסע"ר פ"ו ותנחומא פ' תשא סימן ל"א (וממנו הועתק הלשון בפירש"י פ' עקב ובפסיקתא זוטרתי דר' טוביה ע"ש) והביאוהו התוס' בב"ק [פב.] ד"ה כדי כו', וגם הרמב"ן בפי' כתב שא"א לומר כדברי הפר"א שלא עלה כ"א ב"פ מ' יום ויהיה כל ואתנפל מ' יום שבמקרא הכל במ' שניים של לוחות שניות, שא"כ מ"ש כי אמר ה' להשמיד אתכם, הרי כבר ביטל להשמיד אתכם ונתרצה לו וא"ל פסל לך, והגר"א בפי' סע"ר שם כתב וז"ל בי"ח עלה להר להתפלל ולא להיות שם כל המ' יום אלא כל מ' יום אמצעיים היה במחנה רק היה עולה בכל יום להתפלל ויורד תיכף ודלא כתוס' [והרא"ש כצ"ל] שכתבו שבמ' יום אמצעיים היה ג"כ בהר והגיהו בפר"א, אבל א"א לומר כן דא"כ לא ירד ביהכ"פ שלא שלמו עדיין מ' יום, מפני שצ"ל שבר"ח אלול עלה, אלא כמ"ש, ודקתני ירד מן ההר בכ"ח פי' מפני שעלה בכ"ח להתפלל ונתרצה וירד לפסול שניות ולא היה צריך להשלים מ' יום ולילה ועלה בכ"ט והוא היה ביום ה' נמצא היה ט' תשרי ביום ב' ובו ביום נתרצה הקב"ה [רצונו ליישב בזה האגדה שהביאו התוס' בב"ק שם (וכתבו הרוקח ס"ס ר"ט בשם תנחומא ע"פ וה' המטיר על סדום [ולפנינו ליתא שם] ובשם המדרש ויכלו פ' בהעלותך) שלכן ב' וה' ימי רצון שעלה וירד בהם ונדחקו התוס' לקיימו ע"ש] אלא שלא ירד שעדיין לא שלמו מ' יום עם לילות עד למחר וירד ביהכ"פ בהשכמה לפיכך נקבע בו תענית שעת רצון שבו ירד ובישרם שנתרצה המקום ונתקיים יום חוק וזכרון וא"ש הכל ועיין תוס' פרק מרובה עכ"ל, והנה דחק רבי' ז"ל כאן בפירושו לסע"ר ליישב הסע"ר בשיטת הפר"א קצת, אבל עדיין אין מיושב כל הצורך דכיון דהסע"ר ס"ל דמ' אמצעיים מן י"ח עד ר"ח אלול היה עולה להר עכ"פ להתפלל, משמע ודאי שמפרש כן ואתנפל מ' יום דקרא, דאל"ה מנין לו זה להסע"ר [שדרכו אך לפרש הכתוב במקראות ולא לכתוב דברי קבלה שבע"פ בסתם,] וכן מוכרח לכאורה לפמ"ש בסע"ר שם דכשעלה בכ"ט באב נשנה לו תורה והיו ימי רצון כראשונים, א"כ ואתנפל מ' יום דכתיב בי' כי אמר ה' להשמיד אתכם ע"כ באמצעיים הוא דכתיב כקושיית הרמב"ן הנ"ל [ה] מיהו באמת קושיית הרמב"ן אינה מכרחת כ"כ שהרי גם במ' יום האחרונים שהיו ברצון לדבריו ובהו כתיב קרא דואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים מ' יום כדאיתא בסע"ר, מ"מ כתיב אח"כ וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא לא אבה ה' השחיתך, דמשמע שלולא תפלתו באותה שעה, עדיין היה חמתו עליהם להשחיתם, ויקשה ג"כ הרי כבר נתרצה קודם תחלת מ' יום אלו, ואף שהרמב"ן בפירושו שם דחק ליישב זה שעל מה שנענה וא"ל הנה אנכי כרת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות וראה כל העם וגו' והוא שהבטיח שיבאו לארץ ויורישם כמש"ה קום לך למסע לפני העם ויבאו ויירשו וגו' עדיין אינו מיושב כ"כ שהרי גם על ביאת הארץ כבר נענה לו מיד כשעלה למחרתו [בי"ח בתמוז] וא"ל לך נחה את העם וגו' אשר דברתי לך וגו' ושם אח"כ נא' לו לך עלה מזה אתה והעם וגו' אל הארץ אשר נשבעתי, והלשון שוה כמעט להאי קרא שאחר מ' יום אחרונים הנ"ל דקום לך למסע לפני העם ומשמע דהיינו הך אמירה גופא שהיתה במ' יום אמצעיים, אלא ע"כ צ"ל שמשה חזר לספר להם ריצוי ביאת הארץ כשרצה להתחיל לומר להם פרשת ועתה ישראל כו' ואהבת כו' כי הארץ כו' (ולא קאי האי בפעם ההוא על ואנכי עמדתי בהר דסמיך לי' אלא חוזר למעלה) וא"כ גם ע"ד הפר"א אין כ"כ קושיא דיש לפרש דהאי כי אמר ה' להשמיד אתכם אינו חוזר על שעת ואתנפל מ' יום אלא חוזר לספר מה שהיה בתחלה. וכמו שבע"כ צ"ל כן על התפלה שבמקרא שלאחריו ואתפלל אל ה' וגו' זכור לעבדיך וגו', שלא בשעה ההיא היתה וכמ"ש בפ' תשא שתפלה זו היתה קודם ירידתו עם הלוחות במעשה העגל וכמו שהרגיש הרמב"ן עצמו בזה: , גם מ"ש רבי' ז"ל שלדברי תוס' צ"ל שעלה בר"ח אלול ולא יושלמו מ' יום ביה"כ בהשכמה (ובאמת כן נראה לקמן בפר"א מהא דא"ר זכריה קראו בתורה ובו ביום העבירו שופר כו' שהיה בהשכמה ודלא כמ"ש בשבלי הלקט שירד סמוך לערב וכמשית"ל בס"ד) אלא עלה בכ"ט באב, עדיין אינו מעלה ארוכה ע"ד הפר"א דקתני בהדיא שבר"ח אלול א"ל עלה אלי ההרה (ובתוספת שעל התורה פ' עקב פירשו שעלה בכ"ט באב רק שתקיעת שופר במחנה היה למחרתו בר"ח אלול שהיה כבר משה בהר, ותיקנו ליישב מנהג התחלת התקיעות בר"ח אלול אבל לא תיקנו לשון הפר"א שמפורש בו שבר"ח א"ל עלה ההרה), ובתוס' פרק מרובה שציין הגר"א כתבו שאמצעיים היו מ' יום בלא לילה, וכצ"ל לפ"ד הפר"א באחרונים, וגם נצטרך לומר דעברוהו לאלול כדי שישלם מ' יום ביהכ"פ, ובאדרת אליהו עה"ת פירש הגר"א ג"כ שאין לזוז מדברי הפר"א בזה ושיותר קרוב שט"ס נפל בסע"ר, וביאר שם הכל לפ"ד הפר"א שבמ' יום השניים שהן אחרונים הוא שהתנפל (ולא נשנו לו אז ד"ת כדברי סע"ר) ונתרצה לו ביהכ"פ ולכן נתקנו מ' יום אלו לתחנונים והביא ראיה הגר"א שם ממ"ש ואיש לא יעלה כו' גם הצאן כו' מכלל שהיה להם רשות עד כאן ולא היתה שכינה בהר, ועיין בזה בפרש"י ותוס' ריש ביצה [ה:] שאע"פ שהיתה שכינה בהר לא נאסרו כ"א בשעת מ"ת בראשונות וכן בשניות ע"ש, עוד הביא הגר"א ראיה מהתדא"ז פ"ד דאמרינן שם מ' יום האחרונים שעלה משה שניה להר סיני, והוא לנוסחא הישנה בתדא"ז שם, והזיקוקין הגיה מדעתו ומחק מלת שנייה, וכן שם בראש הפרק הגי' בנ"י שם ק"כ יום מיום שניתנה תורה לישראל ועד יהכ"פ שעלה משה להר סיני ראשונה [נראה צ"ל בשנייה] להביא תורה לעמו, הגיה הזיקוקין מדעתו והוסיף, עד שירד באחרונה בפעם שלישית, אבל באמת אין גי' נכונה, וכן מוכח ממ"ש שם להלן ובארבעים יום אמצעיים נטל משה את האהל ונטה לו מחוץ למחנה כו' כל אותן מ' יום עד שנגלה עליו ממ"ה כו' וא"ל למשה להכניס את האהל אל המחנה, הרי מבואר שבמ' אמצעיים היה משה למטה עם האהל שנטה לו חוץ למחנה, ולא עלה בהר רק ב"פ ולא ג' כהגהת הזיקוקין, וכן בילקוט תשא שהובא קצת מאמר התדא"ז בזה (מובלע תוך מאמר תדא"ר פי"ב המועתק שם תחלה) הגי' כנ"י שבתד"א (ולא יפה עשו המדפיסים התד"א כפי נוסחת הזיקוקין לבד והשמיטו לגמרי הישנה, אשר הרבה פעמים היא מזוקקת וברורה, וכאשר הערותי כבר בקונטרס בית צדיק אות ו' בהגה"ה ע"ש):

(יד) עד ששרף כו' וכתתו כו' והרג כו'. שלשה אלו עשה ביום שירד בי"ז תמוז כדמפרשי קראי, רק אידך דהכרית ע"ג מישראל והתקין כל שבט במקומו, הוא שהיה דבר של שהות זמן שעסק בהן כל מ' יום:

(טו) והכרית ע"ג מישראל. אפשר היינו שבדק לשרש אחריה ר"ל אחר עובדיה ומזכיריה בשמה (וכמ"ש בע"ג [נז.] עד שישקע ע"ג מפיהם) וכל מי שהיה מרגיש שעדיין שרש פרה ראש ולענה בלבו היה מוכיחו ומחזירו בתשובה:

(טז) והתקין כל שבט במקומו. אפשר ממלחמת בני לוי ומן המגפה שהיתה בעם אח"כ (שנמשכה ימים הרבה כי נגפו מעט מעט כמ"ש הרמב"ן בפירושו, וז"ש וביום פקדי ופקדתי וגו') נתבלבל סדר מחנות השבטים ממקומם הראוי (שמיום יצ"מ היו חונין לשבטים כמ"ש בשמ"ר ר"פ בשלח ושה"ר ועמש"ל ר"פ מ"ב בס"ד) ושהה משה מ' יום במחנה עד שחזר וסדרם על מקומם בשלום, ובלשון במקומו נראה שלימדנו לפי דרכו לפרש מ"ש [שמות יח] כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום שפירושו על מקומו במחנהו לשבטו, כי תחלה שהיו כל העם באים ועומדי' כל היום על משה לא הי' אפשר שיחנו על מקומם לשבטים תמיד, שהיו צריכין לילך ולבא בכל עת לפני משה, ועכשיו שתיקן להם שופטים והיו שופטים בכל שבט ושבט כמ"ש בספרי ר"פ שופטים לשבטיך שמצוה לכל שבט לדון את שבטו (וז"ש [במדבר כה] ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו ר"ל אנשי שבטו של השופטים וכ"כ הרמב"ן שם) וכן הזכירו בהוריות [ה.] ב"ד של שבטים:

(יז) עלה אלי ההרה. שבק לשון המקרא דפרשת תשא דכתיב פסל לך וגו' ועלית בבקר אל הר סיני וגו', משום שרוצה לפרש שהיה שם מ' יום ונצטווה לשהות שם בהר, ולכן אינו מביא מקרא זה דועלית בבקר שיש לפרשו שמיד בבקר כשיעלה יכתוב לו הלוחות השניים, לכן מביא מקרא דפרשת עקב ועלה אלי ההרה, דמתפרש שפיר עלה והיה שם, כמ"ש בלוחות ראשונות ס"פ משפטים עלה אלי ההרה והיה שם, ושהה שם מ' יום, אף כשא"ל בלוחות שניות עלה אלי ההרה היה הציווי שיהיה שם כשיעור שהיה בפ"א מ' יום כראשונים:

(יח) והעבירו שופר בכל המחנה כו' שלא יטעו עוד כו' וע"כ התקינו כו' בר"ח אלול בכל שנה. בטור א"ח ר"ס תקפ"א הלשון בכל שנה ובכל החדש וכ"ה במנו"המא סימן ר"צ, וכן ראוי לומר ודאי, הואיל ועיקר הטעות בעלייה הראשונה לא ביום העלייה עצמו היה שהרי הודיע להם אז שעולה להר כמ"ש ס"פ משפטים ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה עד אשר נשוב אליכם אלא טעותם היה על עיכובו לירד וכמ"ש וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר וכמ"ש בשבת [פט.] שא"ל בסוף מ' בתחלת שש אני בא ובא שטן וערבב את העולם וע"ש בתוס', וא"כ כשעלה בשניה היה צריך להעביר שופר כל יום עד שיבא (לבד ביהכ"פ שירד בהשכמה כדס"ל להפר"א לכן אמר להלן שביה"כ תקעו להודיע מצות העינוי) וכ"ה מבואר ברוקח סימן ר"ח וז"ל תוקעין מר"ח אלול כי כן התקינו שיהיו תוקעין עד יה"כ על שם מ' יום אחרונים שעלה משה למרום ואמר לתקוע בכל יום עד יה"כ כדי שלא יטעו עוד בע"ג ובזו המלכות אין תוקעין כ"א עד ר"ה עכ"ל, וטעם המנהג שאין תוקעין עד יה"כ הוא ע"פ גי' הטור דגרס כל החדש, וגם לפי הלשון הנוסף בטור כמש"ל אות כ' בס"ד דתני עוד טעמא לתקיעות מר"ח אלול משום ערבוב השטן, לכן מר"ה ואילך א"צ עוד שעיקר ערבוב השטן נצרך בר"ה דינא קשיא וכמ"ש בר"ה [טז.] ענין ערבוב השטן בתקיעות דמיושב ועומד ביום ר"ה, וגירסת הרוקח והטור נראה שהי' תוקעין מראש חדש במ"ם, אבל בספר המנהיג לאבן הירחי סימן כ"ד הביא לשון הפר"א להיות תוקעין בר"ח בב', וכתב ע"ז וז"ל ובצרפת עושין אף משם ואילך עכ"ל, וכן נראה מלשון הראב"ן בספרו ס"ס ס"א שאביא לשונו להלן אות מ"א בס"ד, וכ"ה בשבלי הלקט שלהי הלכות יוה"כ עלה בר"ח אלול וירד ביה"כ וצוה לתקוע בעלייתו וירידתו:

(יט) והקב"ה נתעלה באותו היום באותו שופר כו' ה' בקול שופר. מפרש שמלת עלה מושך גם על ה' בקול שופר שנתעלה ה' בשופר של יום ההוא, שהיה לכבוד נעלה לשם ה', שחזרו ישראל בתשובה גמורה וגדרו גדר עתה מעצמן בתקיעת שופר זה שלא יבאו לטעות עוד (דהאי והעבירו שופר על ישראל קאי שהן מעצמן עשו תקנה זו לגדר שלא יטעו כו', אבל ללשון הרוקח ושב"ל הנ"ל משמע שמשה הוא שצוה לתקוע, ונ"א כאן בפר"א ותעבירו שופר בכל המחנה כו', ולפ"ז הוא נמשך למעלה למאמר הקב"ה שציווה כן), והאי נתעלה הוא מלשון עלית על כלנה [משלי לא] וכענין מ"ש ויגבה ה' צבאות במשפט [ישעיה ה], ולפמש"ל אות י"ג בשם הגר"א שבין עלייה ראשונה לשניה נסתלקה שכינה מההר, אולי יש לפרש נתעלה שחזר ועלה שכינה בהר, והיה לזה סימן השופר כמו בלוחות הראשונות, וכדרך שהיו תוקעין לפני המלכים (כמו לפני שלמה [מלכים א א] ויואש [מלכים ב יא], וי"ל מ"ש בר"ה [טז.] מלכיות כדי שתמליכוני כו' זכרונות כדי שיעלה כו' ובמה בשופר, דהאי ובמה קאי גם על מלכיות שתמליכוני עליכם וכדרך שהיו תוקעין לפני המלכים):

(כ) וע"כ התקינו כו' שנה ושנה. בטור מסיים וכל החדש כדי להזהיר את ישראל שיעשו תשובה שנא' אם יתקע שופר בעיר וגו' וכדי לערבב את השטן עכ"ל, ואף שלכאורה היה משמעות הלשון שאין זה מן הפר"א אלא תוספת לשון הטור עצמו, אלא הואיל ונמצא לשון זה בבעל המאור סוף ר"ה ופסקי הרשב"ץ שם בסוף לשון הפר"א משמע שהיה כן בנוסחאתם בפר"א (רק תיבות וכל החדש אינו בלשונם ז"ל, ואפשר הוא הוספת הטור לגירסתו שגורס מראש חדש במ"ם כמש"ל אות י"ח בס"ד):

(כא) רב תחנא. כ"ה בנ"י וכ"ה בסה"ד באות ת', ובנוסחאות חדשות התחכמו לגרוס רב כהנא, ולא נמצא רב כהנא תנא (ואפשר רב כהנא רבי' דרב שהוזכר בעירובין [ח] היה תנא בימי רבי וחבריו, מיהו ר' יצחק בר אבדימי רבי' דרב לא שמענו שיהיה תנא), ונצטרך לומר שהוא הוספת דברי אמוראים תוך הברייתא, גם לא נמצא עוד זכרו בפר"א, אבל ר' תחנא נזכר להלן פרק נ"ג עוד, לכן היא גי' הנכונה, עמ"ש במבוא בס"ד:

(כב) לא נבראו מן הארץ אלא מן השמים מעשה ידיו כו'. כלומר אין חומרם כחומר הארץ ככל האבנים, אלא כחומר השמים, וגם מן השמים לא תולדות השמים שהולידו אחרי הבריאה, אלא מעשה ידיו של הקב"ה בששת ימי בראשית כדמפ"ו:

(כג) מעשה ידיו של הקב"ה. ז"ש שהן כחומר השמים שכתוב בהן [תהלים קב] ומעשה ידיך שמים, וילפינן מעשה מעשה וכדתניא בספרי ס"פ בהעלותך והובא בילקוט תשא רמז שצ"ב ג"ש מעשה אלקים דהכא ממעשה לבנת הספיר לענין שהן של ספיר (שהוא ג"כ כמעשה השמים כמ"ש שם וכעצם השמים וגו' וכמ"ש במנחות [מג:] רקיע דומה לכסה"כ שנאמר כמעשה לבנת הספיר וכתיב כמראה אבן ספיר):

(כד) המה הלוחות שהיו מקדם. כלומר מקדם מתחלת ברייתו של עולם, וע"ל ר"פ י"ט דנבראו בה"ש של ע"ש וע"ל פ"ג דאמר שלוחות השניים עלו במחשבה ועיין מש"ש אות י"ט בס"ד:

(כה) אלא חירות. בפ' קנין תורה מסיים בה ריב"ל שאין לך בן חורין אלא שעוסק בתורה ובאדר"ן פ"ב הלשון הרי הוא בן חורין לעצמו, והכוונה בן חורין מיצרו ואינו עבד לו, ולשון בן חורין ר"ל כלשון הכתוב [קהלת י] אשריך ארץ שמלכך בן חורים שהוא דרך משל על הגוף שאשריו כשמושל בו יצ"ט בדרך התורה שאז הנשמה שהיא כמלך בארץ בן חורין מלהשתעבד לתאות נפש הבהמית, משא"כ בהיפוך נאמר רגזה ארץ תחת עבד כי ימלוך [משלי ל]:

(כו) מחצב של סנפירנון. כמש"ל אות כ"ג בשם הספרי בלוחות ראשונות, ושניות ילפינן מדכתיב כראשונים שהיו דומין להן והיו ג"כ של סנפירנון, וז"ש בנדרים [לח.] מפסולתן של לוחות העשיר משה ופירש הרא"ש שם של סנפירנון היה:

(כז) נברא למשה בתוך אהלו. וכ"ה הלשון בויק"ר פל"ב, אבל בקה"ר פ"ט ושם ספ"י הלשון גלה לו הקב"ה למשה בתוך אהלו, משמע שהיה נברא מכבר מששת ימי בראשית, רק שהיה נעלם מן העין וגלה הקב"ה עיניו למצאו:

(כח) עלה משה עם הלוחות. כ"ה בנ"ח וכצ"ל, ובנ"י הגי' ירד וט"ס הוא:

(כט) יושב לפני כו' שהוא יושב לפני רבו. במגלה [כא.] רמי' קראי דכתיב ואשב בהר וכתיב ואנכי עומד ומשנינן כמה שינויי ע"ש, וכאן דנקט כתלמיד שהוא יושב כו', משמע ודאי דבעי למימר ישיבה ממש, לא כמ"ד שם שוחה ולא כמ"ד שם לשון עכבה, אלא שאפשר מה שמסיים מקרא ביום כו' משנה בלילה, ר"ל כמ"ד שם רכות מעומד קשות מיושב, דמקרא שהן רכות היה מעומד (ולכן היה ביום דרגא דעמידה) וקשות שהן משנה שבה עיקר' טורח הפלפול בתושבע"פ מיושב (דרגא דלילה), או אפשר לשון בדת דנקט בשניהם פירושו קשות שביניהם דקדוקי מקרא וטעמי' ביום היה ג"כ מיושב (ולשון דת מורה על קשות כד"א אש דת למו):

(ל) א"ל מלה"ש כו' למענינו. בשבת [פח.] איתא שהיה זה בנתינת לוחות ראשונות וכ"ה בכל האגדות, וכאן אי איתא דדוקא נקטי' בלוחות שניות הכא, אולי י"ל דס"ל דבלוחות ראשונות שהיה ע"ד שיהיו כמלה"ש כמש"ל ס"פ מ"א ולקמן בפ' מ"ז וכמ"ש אני אמרתי אלקים אתם, לכן לא היו מלה"ש מקטרגים על נתינתה לארץ אבל בלוחות שניות שכבר חטאו ונגזר עליהם אכן כאדם תמותון וגו', הוא שהיו מקטרגין שאין ראויין למסור להם התורה, אחרי שנמשכו אחרי החומר:

(לא) כתיב בתורה כבד אאו"א כו' ועוד כתיב אדם כי ימות כו'. בשבת שם אמרו שא"ל אנכי וגו' אשר הוצאתיך מא"מצ למצרים ירדתם כו' זכור את יום השבת כו' מלאכה יש ביניכם כו', וכאן דלא נקט הני דכתיבי קודם כבוד או"א (וביצ"מ אולי י"ל משום שכתוב יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים ודרשו אלו מלה"ש,) אפשר נקט אלו ב' שהן מתחלת ימי האדם עד סופו מיום שנולד ויש לו אב ואם ועד יום המיתה וממילא כלול כל מה שבנתיים [ו] וכבור אז"א הן בחו"כ י"ק של שם, ומיתה הוא בה"א אחרונה אילנא דמותא רגליה יורדות מות, והמצוה בהן הוא ו' ברא בוכרא ישראל, גם דרך כלל כוונת התשובה להיות ב"א יש להם אב ואם לכן יכולים להמשיך אורות מלמעלה משרשם וכן ע"י שיורדים למות יכולים לירד למטה לכן יש מציאות לתורה ומצות ושכר ועונש להם: :

(לב) שאין ביניכם מקרה מות. לא מיבעיא מיתה טבעית מחוייבת כבבני אדם אין בכם אלא אף מקרית כגון ע"י הריגה וכי"ב אין שולט בכם, ונקט לשון מקרה לרמוז למקרא [קהלת ג] כי מקרה האדם ומקרה הבהמה וגו' ומקרה אחד להם כמות זה וגו', ולומר שהמות באדם הוא מדברים ששוה מקרה האדם לבהמה ולא כמל"הש ועיין בחגיגה [טז.]:

(לג) וחשו ולא ענו עוד. לשון המקרא ברעי איוב [איוב לב] חתו לא ענו עוד, גם כתיב [שם] כי עמדו לא ענו עוד ואפשר כאן צ"ל כלשון המקרא, או השמיענו פי' עמדו שאין עמידה אלא שתיקה, וכן חתו ענינו שתיקה מפני הפחד:

(לד) שנאמר עיר גבורים. זה שמים מקום מל"הש שנקראו גבורי כח [תהלים קג] וכ"ה באדר"ן פכ"ג, אבל בויק"ר פל"א דרשוהו גברים כתיב שכולן גברים ואין בהם נקבות:

(לה) חכם. זה משה אבי החכמים ואבי הנביאים:

(לו) ויורד עוז מבטחה. עוז מבטחן של מלה"ש שהיא התורה [כדדרש לה ר"י בויק"ר שם) כד"א בטח בה לב בעלה וגו':

(לז) אגרות ופתקין של רפואות לבני אדם. לגי' הספרים אגרות ופתקין יש לפרש אגרות של כתב, ופתקין היינו שלא באותיות רק צורות חותמות של מלאכים וכי"ב או פי' פתקין היינו רשימות של מיני רפואות שיעשו ולא שהפתקא עצמה היא רפואה כקמיע של כתב דהיינו אגרות, ונ"א אגדות בדלי"ת לפ"ז י"ל פירושו מיני קשרים ואגודות שתולין לרפואה והיינו רמי חומרי תלי פתקא דקדושין [עג:], או יהיה פי' אגדות כמו הגדות ופירושו לחשים בע"פ בלא כתב, מיהו ממ"ש לקמן פמ"ט לשון זה אגרות פתקין בהמן משמע שהוא הכל ד"א והוא פי' אגרות:

(לח) שבית שבי. זו התורה שלא רצו שימסרוה לו עד שלקחה במלחמ' בחכמה שנצחם בטענותיו:

(לט) לקחת מתנות באדם. אלו האגרות ופתקין שהן רפואות רק לבני אדם ואינן צריכין להן למלה"ש עצמן (כמו התורה שאמרו בשבילנו ולמעננו כו'), כן נראה לפי לשון הפר"א: (לט) דורש בד"ת וחוקר באותיותיה. דורש תיבות התורה דמייתרי לגז"ש ורבויין וכי"ב (רמז לדבר דרש דרש חציין של תיבות שבתורה) וחוקר באותיותיה בחסרות ויתירות ושינויי אתוון רברבין וזעירין ותגין וכמ"ש במנחות [כט:] שמצאו משה להקב"ה קושר כתרים לאותיות כו' [ז] ואפשר הוא נסמך למקרא [איוב כח] אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה שד' דברים אלו הן ד' חלקי תורה טנת"א, וחקרה הוא נגד אותיות, וז"ש חוקר באותיותיה: :

(מ) והנחילה לישראל לחק עולם שנאמר והיתה זאת. בילקוט תשא הגי' במאמר זה והנחילה לישראל לחק. ואין מסיים בה מקרא זה דוהיתה זאת, ומשמע דהאי הנחילה חק עולם על התורה קאי (שנקראת נחלה כדתניא במכילתא בשלח פרשת שירה מקרא דוממתנה נחליאל), אבל לגי' דהכא שמסיים בה קרא דוהיתה זאת לכם לחקת עולם קשה לפרש כן (ודוחק לומר דזאת דרש על זאת התורה), ונוח יותר לפרש על יהכ"פ שכמו שנתרצה להם אז ביוהכ"פ כן הנחיל כפרה זו לחק עולם וכ"ה בסע"ר פ"ו לפיכך נתקיים יום זה חוק זכרון לדורות ובתדא"ז ספ"ד לפיכך יהיה לכם יום סליחה וכפרה לבניכם ולב"ב עד סוף כל הדורות, ומשום דכתיב בי' בפ' אמור ביה"כ חקת עולם לדורותיכם לכן תפס בי' לשון נחלה לדורות עולם:

(מא) קראו בתורה ומ"כ כו' ובו ביום העבירו שופר כו'. משמע דאדסמיך לי' קאי באותו יה"כ שירד משה בלוחות שניות, וכן נראה שמפרש הראב"ן ס"ס ס"א שהביא בשם הפר"א וז"ל בר"ח אלול תקע משה בשופר ועלה בהר כו' וביה"כ ירד ותקע בשופר להודיע לישראל שנצטוו ועניתם את נפשותיכם עכ"ל. וכן מדברי השב"ל סוף הלכות יוהכ"פ [ח] וע"ש בשב"ל שכתב מזה סמך למנהג התקיעה במוצאי יהכ"פ, ומשום דס"ל שירד ביה"כ סמוך לחשיכה, ואולי יהיה זה טעמיה דמאן דאמר בירושלמי שלהי יומא דסוף היום מכפר ביהכ"פ, שאז הוא שנתרצה לו הקב"ה למשה ונקבע שעה ההיא עיקר הכפרה: , וצ"ל דהאי קרא דאמר כאן שמצאו כתוב וקראו בתורה, הוא קרא דפ' אמור (וכמ"ד בגטין [ס.] תורה מגלה מגלה נתנה וע"ש בפירש"י דפירש הא דגרסי' א"נ לכדר' לוי כו' דפרשיות שהיו בהן צורך ליום נכתבו מיד, ושייך שפיר לשון קראו בתורה ומצאו כתוב) ונאמרה מסיני (ועיין בחגיגה [ה.] למ"ד כללות ופרטות נאמרו בסיני מוכח שם דהיינו בהר סיני), אבל פרשת יהכ"פ של אחרי מות מפורש בה שנאמרה אחרי מות שני בני אהרן בהקמת המשכן בשנה שניה, וודאי א"א לומר שקראוה בתורה ביהכ"פ שאחרי מעשה העגל בשנה ראשונה:

(מב) ובו ביום העבירו שופר שיצומו. ומ"מ לא קיימוהו לכאורה כדינו, שהרי לא הפסיקו מבערב מבע"י, אבל בתדא"ז שם מפורש שלנו בתעניתם מעצמם שהיו מתענים על עון עגל כל אותן מ' יום שעלה משה בלוחות שניות:

(מג) מגדול ועד קטן. אף שיש לדחוק קצת האי עד קטן למ"ד דאיכא השלמה מדאורייתא לגירסת הרי"ף ביומא [פב.], מ"מ אין זה נראה, אלא פירושו גדול וקטן בחשיבות (וכן יתפרש מ"ש [ד"ה ב טו] וכל אשר לא ידרוש לה' יומת למן קטן ועד גדול למאיש ועד אשה [שאפשר משם יצא הלשון דכאן] דלא קטן ממש בשנים קאמר אלא במעלה, אם לא שהיה הוראת שעה ע"פ המלך אסא להמית אף קטנים ממש ולא כתורה), ומפני שכתוב כאן בפרשה האזרח והגר הגר בתוככם, לכן ביאר כאן דאזרח והגר היינו מגדול במעלה ועד קטן במעלה (גם אשמועינן דנשים מתרבו ביה"כ כאנשים לכל דבר וכדאיתא ספ"ב דסוכה [כח.]:

(מה) שיהכ"פ מכפרת בעוה"ז ובעוה"ב. אפשר ר"ל לא לבד לענין לתלות מהייסורין בעוה"ז אלא אף מכפרת כפרה גמורה לעוה"ב, ומ"מ י"ל דלא פליג על חלוקי כפרה דר"י ביומא [פו.] דאיכא עונות שאין יה"כ גומר כפרתו אלא ייסורין ממרקין ומיתה ממרקת ע"ש, דמ"מ בהדי יוה"כ הוא שמכפרין, ולכן אמרו בכתובות [קג:] מת במוצאי יהכ"פ סימן יפה לו שנתכפרו לו כל עונותיו ביהכ"פ ועמש"ל אות מ"ט בס"ד:

(מו) שנאמר שבת שבתון הוא לכם. נראה דהיינו קרא דפ' אחרי מות דכתיב לקמיה מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, ודרש סמוכין מ"ש בתריה שבת שבתון דטהרה וכפרת עונות הוא בעוה"ז ועוה"ב, אבל קרא דפ' אמור במלאכה הוא דכתיב שבת שבתון ולא לענין כפרה מיירי כלל, וכן כתיב בר"פ בהר שבת שבתון במלאכה בשביעית, וכן במלאכה דשבת כתיב כ"פ שבת שבתון, ואין ענין לדרשן לכפרה בעוה"ז ועוה"ב:

(מז) שבתון העה"ב. יום שכולו שבת, ויהכ"פ באימא שהיא עוה"ב, והנו"ן דשבתון רומז עלי' נ' שערי בינה:

(מח) ואפי' כל המועדות עוברים יוהכ"פ אינו עובר. באגדת משלי פ"י כל המועדים יהיו בטלים ופורים אינו בטל לעולם שנאמר וימי הפורים האלה לא יעברו, ר' אליעזר אומר (כ"ה בילקוט, ולפ"ז נראה שמכוין למאמר הפר"א דכאן וכי"ב בכ"מ בילקוט, וע"ל שהרשב"א גורס רבי אומר) אף יוהכ"פ אינו בטל לעולם שנאמר והיתה זאת לכם לחקת עולם, והרשב"א בתשובה ח"א סימן צ"ג פי' שכל המועדים אין עליהם הבטחת ה' שלא יגרוס החטא ביטולם בזמן מהזמנים וכמ"ש שיכח ה' בציון מועד ושבת (ובשבת [קמה:] אין לך כל רגל שלא בא לצפורי וטבריא בלשת כו' שנאמר חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי) אבל בפורים הבטיח לא יעברו ופירשוהו הבטחה ולא אזהרה, וכן ביהכ"פ והיתה זאת לכם הוא הבטחה שתהיה לחקת עולם ואפי' לא ישמרוהו, ודעת רבי בזה כדעתו בגמרא (שלהי יומא וספ"ק דשבועות) דיהכ"פ מכפר בין על השבים בין על שאינן שבים, אבל חקת עולם האמור בפסח הוא אזהרה ולא הבטחה עכ"ל, ומפני שהיה בגירסתו רבי פירש כן, אבל לגירסת הילקוט ר"א א"צ לפרש אם לא ישמרוהו אלא הבטחה שלא יבטל, ואפשר משום דאשכחן בחולין [קא:] דאמרינן גזרה הוי ושלחו מתם יה"כ בשבת הוא ופירש"י שגזרו שלא לעשות יהכ"פ, לכן הוכרח הרשב"א לפרש לענין שאם לא ישמרוהו וכדרבי לטעמיה:

(מט) שיהכ"פ מכפר על הקלות ועל החמורות כו'. מתני' היא ספ"ק דשבועות בשעיר המשתלח, וכאן דתני לה ביהכ"פ ומביא מקרא דכי ביום הזה יכפר דמיניה ילפינן בת"כ שאם אין קרבנות היום מכפר, משמע ודאי שר"ל דיום עצמו מכפר על הקלות והחמורות [כשעיר המשתלח דמתני' דשבועות], וכ"מ מדתנן שלהי יומא על החמורות תשובה תולה עד שיבא יה"כ ויכפר, דמשמע דיומו של יהכ"פ מכפר כפרה גמורה אף על החמורות ופליגא אברייתא דד' חלוקי כפרה דר' ישמעאל [שם] דתני כריתות ומיתות ב"ד (שהן הן חמורות דמתני' דיומא ושבועות שם) תשובה ויה"כ תולין וייסורין ממרקין, ונראה שז"ש בירושלמי ביומא שם וספ"ק דשבועות (על חלוקי כפרה דר' ישמעאל) זו דברי ר"י וראב"ע אבל חכ"א שעיר המשתלח מכפר אם אין שעיר היום מכפר, דר"ל על הכל, ושלא כדברי הרמב"ם פ"א מה' תשובה דנקט להלכה ברייתא דד' חלוקי כפרה דר"י ולהשוותה עם מתני' דספ"ק דשבועות יצא לחלק דזה בזה"ז שאין שעיר אבל השעיר בזמן שבהמ"ק היה מכפר על הכל "אבל רק על עבירות שבין אדם למקום ולא על עבירות שבין אדם לחבירו" (וע"ש בלח"מ שהרגיש בקצת מזה):

(נ) אלא מכל חטאתיכם. מפשט לשון כל הוי משמע דפליג נמי אדרבי ספ"ק דשבועות [שם] דאמר חוץ מפורק עול ומגל"פ ומפר ב"ב שאין יה"כ מכפר מדכתיב בהן הכרת תכרת הכרת לפני יהכ"פ תכרת כו' (והאי תנא דפר"א אפשר ס"ל כמ"ד בסנהדרין [צ:] הכרת תכרת דברה תורה כלב"א, והכי ס"ל לר"א ביבמות [עא.] דברה תורה כלב"א כמ"ש במבוא אות ד'), מיהו בע"כ האי כללא לאו דוקא דהאיכא הני דתנן שלהי כריתות [כו.] שאין יהכ"פ מכפר על חייבי קרבנות ועגלה ערופה וסוטה ע"ש בסוגיא (מיהו י"ל כיון דממעטינן להו שם מן לכל חטאתם ולא לכל קרבנותם, א"כ הה"נ אינן בכלל לשון אלא מכל חטאתיכם שבפר"א כאן):

(נא) יום שניתנה כו' יש לך רשות עליהן ביה"כ כו'. ביומא [כ.] ורע"מ פנחס [רלב.] וכ"מ אמרינן דהשטן ביה"כ ל"ל רשות לאסטוני, וא"כ פליגא לכאורה אדהכא [ואע"פ שבהא דיהכ"פ י"ל שהכוונה שם כדהכא ע"י השוחד שנתנו לו לא היה משטין, אלא שבאמת ז"א דהא מוכח שם מעובדא דנהרדעא שאף בזה"ז דליכא שוחד שעיר המשתלח מ"מ ל"ל רשות לאסטוני) אלא שיש לחלק בין שטן דהתם (דאמרינן שם דיש לו רשות כל השנה בשס"ד ימים כמנין שמו) ובין שטן דהכא שלא ניתן לו רשות כל השנה כ"א ביה"כ:

(נב) נתנו לו שוחד. עיין בזהר ורע"מ אחרי מות [סג.] ובפי' הרמב"ן שם, ונ"ל רמז לדבריהם שז"ש [משלי כא] ושחד בחיק חמה עזה [יכפה] דהיינו כמ"ש [שם טז] בחיק יוטל הגורל ומה' כל משפטו, שבחיק הוא הגורל של אחד לה' וא' לעזאזל וע"י שוחד בחיק הזה כופה חמה עזה של השטן, וכתיב בההוא קרא ומה' כל משפטו, לומר שאין אנו כמקריבין לו קרבן אלא מה' נצטווינו כל משפטו וחקותיו של יה"כ ושעיר המשתלח וכמ"ש בזהר ורמב"ן שם:

(נג) שלא לבטל קרבנם של ישראל. כ"ה הגירסא גם בערוך ערך עזא (ולפני רבינו בחיי היה הגי' שלא יקרב קרבנם ונדחק לפרשו, וקרוב שלגירסתו צ"ל שלא יקרב לקטרגם):

(נד) גורלו של הקב"ה קרבן חטאת וגורלו של עזאזל שעיר חטאת כל עונותיהם כו'. כצ"ל ומ"ש בספרים של הקב"ה עולה ט"ס הוא אע"פ שגם בלשון רבינו בחיי הועתק כן, ובערוך שם גרס לקרבן סתם:

(נה) מה מלה"ש אין להם קפיצין. אין להם פרקים ברגליהם שיהיו יכולין לקפצם ולישב אלא רגליהם ישרה בלא פרק קפץ הרגל לכן הן עומדים תמיד כן מוכח פי' בירושלמי פ"ק דברכות וב"ר פס"ה ורות רבה פ"א ושוח"ט מזמור א' וכן פירש הערוך ע' קפץ השלישי:

(נו) כך ישראל עומדים על רגליהם ביהכ"פ. הרא"ש והמרדכי והג"מיי הביאו מכאן סמך למנהג העומדים ביהכ"פ, ופשט המאמר היה אפשר לומר שבבהמ"ק קאמר, שהיו ישראל שם רוב היום שהיה העבודה נמשך כמעט כל היום וכיון דאין ישיבה בעזרה ממילא היו עומדין כמעט כל היום, ובסמ"ג עשין ט"ז הקשה על המנהג מההיא דשלהי יומא דשמואל הוי יתיב וכי מטא ש"צ לאבל אנחנו חטאנו קם מיקם, ולפמ"ש שאף להנוהגין לעמוד הוא דוקא בשעה שעוסקין בתפלות ותחנונים או מכוונין לש"ץ אבל בלא"ה כשעוסק בתורה וכה"ג א"צ לעמוד, א"כ יש לדחות הראיה דבימיהם הבקיאין שהיו מתפללין בעצמן לא היו צריכין לכוין לש"צ שהיה עול"הת רק להוציא מי שאינו בקי, לכן שמואל היה עוסק בתורה אז ולא חש לעמוד רק בעת הווידוי שצריך לאמרו עם ש"צ ג"כ כמ"ש הר"ן שם הוא שעמד, אבל לדידן שכולנו בקיאים ומ"מ תקנת עול"הת קיימת (ומשום קדושה) ובע"כ כולנו צריכין לכוין לש"ץ כמ"ש בתשובת הרא"ש, לכן כולן ראויין לעמוד בעת חזרת הש"ץ ואמירתו פיוטים וכי"ב (ועיין בהג"ה א"ח ס"ק כ"ד ס"ב ובמ"ש בס"ד בחידושי לר"ה [לד:] בזה):

(נז) מה מל"הש שלום ביניהם. כמ"ש בחגיגה [טו.] ובפ' השלום וכ"מ שאין ביניהן לא תחרות ולא קנאה כו':

(נח) כך ישראל שלום מתווך ביניהם ביהכ"פ. משום דתנן שלהי יומא דשבין אדם לחבירו אין יהכ"פ מכפר עד שירצה את חבירו היו רגילין לבקש מחילה ולפייס זא"ז קודם יהכ"פ כדאי' בש"ס שם (ואפשר רמיזא במ"ש ועל כל עם הקהל יכפר, כשכל העם קהל אחד כלם חברים בלב אחד אז יכפר כפרה שלימה), ולשון מתווך ביניהן משמעותו ע"י אחרים שממצעין ביניהם, ומשמע מינה שמצוה להשתדל בזה לתווך השלום בין החולקים וכדאמרינן בתענית [כב.] בהני בי תרי בדחני דכי חזו תיגרא בינייהו טרחי ועבדי שלמא ואמר אליהו עלייהו דהן מבני עוה"ב: [ט] ודע שהרא"ש שם והג"מיי שלהי ה' יו"כ ורבינו בחיי בספרו פ' אחרי מות ובכד הקמח שלו אות כפורים השני והטור סימן תר"י והריקאנט"י פ' אחרי מות [קמא.] הביאו מהפר"א עוד השתוות למלה"ש, מה מלה"ש יחפים אף ישראל יחפים ביה"כ, ולשון יחפים היינו בלא נעילת הסנדל, אבל לא יחפים ממש כמלה"ש שאין ישראל חייבין בכך, ובשעת התפלה י"א שאסור לעמוד יחף ממש עיין בא"ח סימן צ"א ס"ה ובפר"ח שם: :

(ס) ועל הכהנים. כת"ק במתני' ספ"ק דשבועות, דהוא רבי דברייתא שם [יד:] דס"ל כהנים מתכפרים בשעיר המשתלח (דכאן שמביא מקרא זה דוכפר את מקדש וגו'. היינו קרא דשעיר המשתלח, ולא ביום של יהכ"פ עצמו קאי כדלעיל) ודלא כר"ש שם:

(סא) אמר משה ביהכ"פ אראה כו' ואח"כ אני מכפר כו'. מתרץ מ"ש משה הראני נא את כבודך אף שבסנה היה ירא מהביט אל האלקים, אלא שכאן לא היה כוונתו רק לבקש רחמים על ישראל בעת רצון של שעת גלוי כבודו יתברך וכדמפ"ו להלן שמשה הוא שקרא באותה שעה י"ג מדות הרחמים:

(סב) ביהכ"פ אראה כו'. ס"ל דמראה נקרת הצור ביום אחרון של מ' יום שהוא יה"כ היה, ואע"ג שאחר הא דאעביר כל טובי וגו' כתיב פסל לך וגו' ועלית בבקר וגו', שזה ודאי תחלת מ' יום נאמר, כבר פירש הגר"א באד"א שם שכדי לסמוך לפסוק לא אעלה בקרבך לומר שחזר ועלה שנתרצה כקדם לכן נכתב תחלה כל פ' ראה אתה אומר אלי ואח"כ פ' פסל לך וגמר הענין שהתחיל תחלה מתחיל מן וירד ה' בענן:

(סג) א"ל הקב"ה משה אין כו' שנאמר כו' וחי. גם כאן מפרש הפסוקים ע"ד מ"ש הגר"א דקרא דויאמר לא תוכל לראות פני כי לא יראני האדם וחי השיב לו מיד כשביקש הראני נא את כבודך, רק שנסדר בכתוב פסוק אני אעביר כל טובי תיכף לבקשת הראני נא, לגמור הענין שנענה לבקשתו, ואח"כ חזר לבאר כיצד היה הענין, שא"ל תחלה לא תוכל כו' ואח"כ א"ל הנה מקום אתי כו':

(סד) למען השבועה שנשבעתי לך. ע"ל ר"פ מ"ה:

(סה) והשם שהודעתי לך. ז"ש ואדעך בשם, וכן ז"ש משה ואתה אמרת ידעתיך בשם, שפי' המפרשים דחוק בזה, גם היכן נאמר לו זה ועיין פירש"י, לכן מפרש הפר"א בזה שהוא על שם המיוחד שהודיעו וכמ"ש בר"פ וארא וארא אל כו' ושמי ה' לא נודעתי להם כלומר אבל לך הודעתי שמי ה' המיוחד, וזהו פי' ידעתיך בשם, עשיתי שתדע שמי, וכן ואדעך בשם הודעתיך בשמי והוא שם הוי' שנאמר עליו להלן ויקרא בשם ה', ומלת ה' מופסקת בטעם מן בשם ופירושו ויקרא בשם הידוע שכל הענין מדבר בו ידעתיך בשם ואדעך בשם בזה השם קרא לפניו, וחוזר ומפרש כיצד קרא לפניו, ה', כלומר כך קרא לפני וכמשית"ל בס"ד, שוב אח"ז רב מצאתי בשושן סודות המיוחס לתלמידי הרמב"ן [י] ואינם מתלמידיו ממש, כי היו אחרונים לדור הרמב"ן הרבה (כמבואר שם [עג.] והיה בשנת רס"ט לאלף הששי, גם הביא את ספר הקנה שהיה אחר הטור וכמ"ש במ"א) אלא שהוא בשיטת קבלת תלמידי הרמב"ן: [סח. בדפוס קארעץ] שכתב פי' זה בקצרה מדעתו ע"ש:

(סו) אני אעשה רצונך. ז"ש גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה, ואע"פ שנא' קודם הראני נא (וכן כל הפסוק כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם) צ"ל שכ"ז נכתב גמר הענין קודם, שבכלל בקשת משה הכתובה תחלה הודיעני נא את דרכיך ואדעך למען אמצא חן בעיניך, הן כל הבקשות שביקש אח"כ גם הראני את כבודך וכמ"ש הגר"א באד"א שם לכן נכתב ע"ז קודם הבקשה תחלה ואח"כ חוזר ומפרש והוא כלל שלאחריו מעשה שבל"ב מדות דראב"י הגלילי:

(סז) עמוד בפתח המערה. תרגום בנקרת הצור במערת טינרא (ובלשון ארמי מערה נקירתא), ולשון עמוד בפתח המערה דכאן נראה שמכוין לסמכו לקרא דאליהו [מלכים א יט] שנאמר שם ויצא ויעמד בפתח המערה, ונלמד משם דנקרת הצור דכאן הוא ג"כ פתח המערה שצוה לו ה' לעמוד שם (וכן הזכירוה ביחד במגלה [יט:] במערה שעמד בה משה ואליהו כו') בכדי שיהיה מזומן לראות שעה שיעבור ה' לפניו:

(סח) ואני אעביר לפניך את המלאכים המשרתים לפני שנאמר כו'. מפרש כל טובי הן עולמות בי"ע אשר בהן אמרו בת"ז [ג:] מה דלאו הכי בע"ס דבריאה דלאו אינון ואיהו חד כו', ועליהן נאמר ומשם יפרד כידוע, ונקראין טובי כענין טוב אדוניו בידו (ועיין בז"ח [ה.] שנתחבט משה להשיג במט"ט, והוא עבד זקן ביתו שכל טוב אדוניו בידו כמ"ש בזהר וישב [קפא:] והוא כולל בי"ע ראשו בבריאה וגופו ביצירה ורגליו בעשייה) אבל מראה כבוד שכינה באצילות נאמר והיה בעבור כבודי ושמתיך וגו' שלא יכול לראות הכבוד רק בעבור כו' וראית את אחורי כו':

(סט) וכשאתה שומע את השם שהודעתי לך שם אני עומד לפניך. מפני שלא יכול לראות בעת העברת הכבוד, והוא רצה לכוין השעה שיוכל להתפלל אז על ישראל בי"ג מדות הרחמים, לכן מסר לו סימן זה (וכ"ה בשמ"ר ס"פ כ"ג ובסוף הראה לו בסימן והיה בעבור כו') שכשיעבור אז יקרא ה' לפניו בשם ה', בשם שהודיעו כבר, וידע שאותה שעה כבוד ה' לפניו עומד (ואפשר יליף האי לפניך ממ"ש הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב [שמות יז], ומשם יצא לשון שם אני עומד לפניך דהכא) ויתפלל אז:

(ע) ועמוד בכחך ולא תפחד שנאמר וחנותי כו'. לשון ולא תפחד משמעותו שלא יירא מהמזיקין וממל"הש שרצו להבהילו וכדמפ"ו לקמן שעמדו עליו בזעף כו', ומה שמסיים שנאמר וחנותי כו' אפשר מתפרש ג"כ ע"ז שחננתיך כי מצאת חן בעיני להראותך כבודי ולסכך עליך שלא תמות כדלהלן, ואפשר פירושו עמוד בכחך להתפלל על ישראל ולא תפחד מבהלת מלה"ש, ויתפרש האי שנאמר וחנותי כו' כפשטי' שאז יהיה עת רצון לחונן ולרחם על עמו:

(עא) הרי אנו משרתים לפניך ביום ובלילה. אבל ב"א אין עובדים לפניך בלילה כי רובן ישנים בלילה מן התורה והמצות (וכמ"ש בירושלמי ובב"ר פ"ן שלכן הקב"ה דן ישראל ביום ולא בלילה ע"ש) ואף עם משה כשהיה בארץ לא דיברה עמו שכינה כ"א ביום ולא בלילה כדאיתא בת"כ (ולשון האדר"ן פ"ב ביום ובלילה צ"ע):

(עב) ואין אנו יכולין לראות את כבודך. כדדרש ר"ש בריש ת"כ ובבמ"ר ס"פ נשא וחי אלו מלה"ש, וע"ל ספ"ד:

(עג) ועמדו עליו בזעף ובבהלה. לשון זה כתיב בעוזיהו [ד"ה ב כו] כשנכנס בהיכל ה' דכתיב ויעמדו על עזיהו כו' בזעפו עם הכהנים כו' ויבהילוהו משם כו', על שנכנס לפנים ממחיצתו, ותפסו לשון זה כאן שמלה"ש שומרי היכלות עמדו עליו בזעף ובבהלה על שנכנס לפנים ממחיצת השגת כל בני אדם (וכי"ב במגלה [כט.] ברב ששת בכנישתא דשף ויתיב דאתיא שכינתא ולא נפיק ואתו מלה"ש קא מבעתו לי' פי' מפחדים ומבהלים אותו לצאת):

(עד) והגיעה נפשו עד מות. מן הבהלה אימות מות נפלה עליו (והגיעה נפשו להפרד מגופו ולהדבק אחרי מראה הכבוד) וכענין מ"ש במראה דניאל את המלאך [דניאל ג] לא עצרתי כח וגו' ונשמה לא נשארה בי:

(עה) נגלה עליו בענן. להגן עליו כביכול, וז"ש ויתיצב עמו שם וכמ"ש בחולין [צא:] והנה ה' נצב עליו בעו לסכוני' מיד והנה ה' נצב עליו כאדם שמניף על בנו ופירש"י לשמרו, אף כאן התייצב עמו שם לשמרו כביכול מפחד מל"הש:

(עו) וסכך עליו הקב"ה בכף ידו שלא ימות. אפשר ז"ש [משה] בשיר של פגעים שאמר משה באברתו יסך לך ותחת כנפיו תחסה, שהאברה והכנף ענין אחד עם היד:

(עו) הסיר הקב"ה את כף ידו כו' וראה אחורי השכינה. דוק בלישנא שהסיר הקב"ה הכף אבל ראייתו אמר לשון השכינה, מראה אחוריים מ"ל דאצי' הנעשה כתר לבריאה:

(עז) התחיל משה מצעק בקול גדול ואמר ה' כו'. מפרש האי ויעבור ה' על פניו ויקרא ה', שהקורא ה' ה' כו' הוא משה שקרא והתחנן בי"ג מדות הרחמים (וקצת משמע ג"כ לשון הש"ס ביומא [לו:] אלא מהו שאמר משה נושא עון ופשע וחטאה וגו' שמשה אמר זה, וי"ל), ומ"ש אח"כ וימהר משה אע"פ שהקריאה שלפני' ג"כ במשה מדבר, כן דרך המקרא מפני שהאריך בדיבור הקריאה חזר להזכיר שם משה אף שכבר נזכר תחלה, ולבאר לשון ויקרא הכתוב במשה לפ"ד הפר"א, פי' שקרא בקול גדול מרוב צערו על ישראל (וכמ"ש באנשי כנסת הגדולה [נחמיה ט] ויזעקו בקול גדול אל ה' אלקיהם), וכמו לשון קריאה שהוא בכ"מ בקול אלא שלשון הכתוב בפרשת שלח [במדבר יד] יגדל נא כח אד' כאשר דברת לאמר ה' ארך אפים וגו', משמע שה' היה המדבר קריאה זו של י"ג מדות הרחמים (וע"ש בת"י שמתרגם כאשר דברת ויתי תשוי לעם רב היכמא דמלילתא), וגם פסקי הטעמים כאן משמען שמלת ויקרא סמוכה לויעבור ה' על פניו ולומר שה' הוא הקורא וצ"ע:

(עח) אמר משה לפניו סלח נא כו'. ז"ש ויאמר אם נא מצאתי חן כו' ילך נא וכו' וסלחת כו', וההשתחווייה שהשתחוה בתחלת הבקשה על ישראל הוא ג"כ דמצער נפשי' ברחמי טובא על ישראל, וכמו שמצינו כ"פ שבקש רחמים על ישראל בנפילת אפים וכן לשון ואתנפל במ' יום הוא ג"כ לשון נפילת אפים בתחנונים עליהם:

(עט) על מעשה העגל. שע"ז אמר ילך נא אד' בקרבנו נגד מה שגזר עליהם בעון העגל הנה מלאכי ילך כו' כי לא אעלה בקרבך כו', וכן מ"ש וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו, שפי' בת"י ותחסיננא ית ארעא דקיימת לאבהתנא, הוא נגד מה שנגזר עליהם שלא יבאו לארץ לרשתה, וז"ש בפ' עקב וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא וגו' ויאמר קום לך וגו' וירשו את הארץ אשר נשבעתי לאבותם:

(פ) וכה"א בעת רצון עניתיך. דמיניה שמעינן דעת רצון מלתא היא, ועיין ביבמות [עב.] וברכות [ח.]:

(פא) הרי כדברך עשיתי שנאמר ויאמר ה' סלחתי כדברך. בשמ"ר פנ"א מיד סלח להם הקב"ה שנאמר ויאמר סלחתי כדבריך ובתנחומא שם ובו ביום א"ל למשה סלחתי כדבריך (ומשם העתיקו רש"י בפירושו פ' עקב) וכן בדב"ר ספ"ג כיון שהזכיר משה זכות אבות מיד א"ל סלחתי כדבריך (והתוס' בב"ק [פב.] העתיקו זה בשם הסע"ר ובסע"ר שלפנינו ליתא), וכן בזהר וירא [קו.] ויקרא [יד:] וכ"מ ועיין תוס' יבמות [עב.] ד"ה נזופין, והייתי תמה שמקרא זה דסלחתי כדבריך במרגלים נאמר בפ' שלח ולא בעגל, ומצאתי בשיטה מקובצת לב"ק [שם] בשם תוס' שאנ"ץ וז"ל וא"ת הלא במרגלים כתיב האי קרא דסלחתי כדבריך בשנה שניה ואומר ר"י שכך ר"ל שבשעת מרגלים א"ל הקב"ה סלחתי כדבריך ביה"כ שהוא יום סליחה כמ"ש כי ביום הזה יכפר וגו' והיינו נמי דכתיב אחרי שילוח המרגלים וכאשר נשאתה לעם הזה ממצרים ועד הנה כלומר ביה"כ של אשתקד בלוחות אחרונות שאז למדו י"ג מדות והר"ר יהודא בן ה"ר י"ט פירש שכל המקרא הזה דויאמר סלחתי כדבריך הוא הכל מדברי משה שמספר שהיה אומר למקום סלח נא לעון העם הזה כאשר נשאתה אשתקד ביה"כ ואמרת לי אז סלחתי כדבריך, וק"ק שהרי מיד נאמר שהשיבו הקב"ה ואולם חי אני ולא כתיב ויאמר ה' חי אני, דמשמע מזה דויאמר ה' סלחתי כדבריך דמעיקרא הוא ג"כ דברי ה' ולא דברי משה, ואומר ר"י דאורחי' דקרא הכי כמ"ש בירמי' וגם איש היה מתנבא (ר"ל שפי' בספרי שם מי שאמר זה לא אמר זה ע"ש בפירש"י ירמיה כ"ו) עכ"ל, והובא מזה בקצרה בתוספת על התורה פרשת שלח ע"ש, ותירוצו של ר"י בעל התוספות אין מיושב עדיין לשון התנחומא ובו ביום א"ל סלחתי כו', וז"ל רבינו בחיי פרשת שלח שם, רז"ל בכ"מ הבינו שפסוק זה על מעשה העגל נאמר ואמרו יהכ"פ היה יום סליחה וכפרה שא"ל סלחתי כדבריך, והיינו שמפרשים ואולם חי אני וגו' כי עון זה של מרגלים איני סולח והאנשים האלו אשר ראו כבודי וגו' ימותו במדבר ובניהם ירשו את הארץ, וסלחתי כדבריך לשעבר במעשה העגל אע"פ שנכתב בענין מרגלים, עכ"ל בקצרה: