ביאור הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר מה

(א) כשנגלה כו' ושלחו למצרים. כצ"ל, וכמשית"ל דמקרא דבי אד' שלח נא ביד תשלח דרש לה, ופתיחה זו לכאן משום דמפ"ו להלן שאמר משה בעגל למען השבועה שנשבעת לי כו', לכן מבאר תחלה היכן נשבע לו:

(ב) שכל מה שאני מבקש לעשות אתה עושה. כמ"ש [שמות לג] גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה וגו' וכדמפרש לה להלן פמ"ו אלא למען השבועה שנשבעתי לך כו' אעשה רצונך ומכלל מה שנמצא שהיה משה בטוח שיעשה ה' דברו וסמך לומר [במדבר טז] אם בריאה יברא ה' וגו', אנו למדין שביקש כבר ע"ז והובטח שיעשה כל מה שיבקש:

(ג) שלא אדבר דבר לפני פרעה כו' ויהרגני. נראה שרומז למ"ש [ר"פ בא] פרעה אל תוסף ראות פני כי ביום ראותך פני תמות והוכרח משה להשיב לו כן דברת לא אוסיף עוד ראות פניך, ואמרו שקפץ עליו הדבור בפלטין של פרעה וא"ל מכת בכורות, הא אם לא היה עושה כדברו אז והיה מוכרח לילך אליו פעם ב' להגיד לו מכת בכורות, היה פרעה הורגו (וכן כשאמר לפרעה [שמות ח) התפאר עלי למתי אעתיר לך וגו' ויאמר למחר, בטח משה לומר לו כדבריך למען תדע וגו', שידע שכן יעשה ה' כאשר אמר):

(ד) חוץ מב' דברים מלהכנס בארץ ומיום המות. בגזרת הכניסה כתיב [דברים ד] וישבע לבלתי עברי את הירדן וכתיב בתרי' כי אנכי מת בארץ הזאת, אפשר השבועה קאי גם ע"ז שימות ולא יחיה לעולם, וס"ל להפר"א שבעת השבועה הראשונה שנשבע לו לעשות כל מה שמבקש התנה ה' חוץ מב' דברים אלו (ולא גילה למשה זה אז עדיין, שהרי עדיין לא נגזרה עליו גזרה שלא יכנס עד מי מריבה, גם אם היה משה יודע מהשבועה לא היה משה מאריך להתחנן עליה, דקי"ל בפ"ק דר"ה [יח.] דגז"ד דיחיד שיש עמו שבועה אינו נקרע, אך בזה יש לומר דשאני משה דרב גוברי' ותלויין בו צבור וכצבור דמי דאמרינן שם דנקרע, ובויק"ר פ"י ופי"ט שאמרו שהתשובה בטלה השבועה ביהויכין, משמע דסבירא להו שאף ביחיד נקרע, ובסנהדרין [לז:] אמרינן ביהויכין שהגלות כיפרה לו ע"ש):

(ה) ומנין שנשבע לו שנאמר בי נשבעתי נאום ה'. ממקרא זה שנאמר באברהם אין שום ראיה לכאן שנשבע למשה, ואפשר יליף כעין גז"ש מ"ש כאן בי אדני שלח נא ביד תשלח, שביקש משה שישבע לו ה' בי כמו שנשבע לאברהם (ורמז לדבר י"ל שקודם בי נשבעתי נאום ה' כתיב שנית מן השמים שר"ת שלו משה, לרמוז שגם למשה נשבע, ויש לסמוך עוד השבועה למשה ממ"ש מוליך לימין משה זרוע תפארתו [ישעיה סג] ואין ימין אלא שבועה כדלעיל ר"פ מ"א וס"פ מ"ב), ואפשר גרסי' רק שנאמר בי נשבעתי ול"ג נאום ה' (שהוסיפוהו המעתיקים שחשבו שהוא מקרא זה דאברהם) והיינו מקרא [ישעיה מה] בי נשבעתי יצא מפי צדקה דבר ולא ישוב, דדרש לי' על משה שנשבע לו שלא ישוב דברו אחור, וכתיב בו יצא מפי צדקה כד"א [דברים לג] צדקת ה' עשה וגו', ודכתיב בתרי' כי לי תכרע כל ברך שהוא נדרש ביום המיתה (כמ"ש [תהלים כב] לפניו יכרעו כל יורדי עפר ונפשו לא חיה שדרשוהו בת"כ ס"פ ויקרא על יום המיתה שרואין כו' וכן בבמ"ר ס"פ נשא ע"ש) נלמד שהשבועה היה על יום המות שלא ינצל מהמיתה אלא כי לי תכרע כל ברך אף משה.

(ו) לאחר מ' יום שכחו את אלקיהם. כמ"ש [תהלים קו] יעשו עגל וגו' שכחו אל מושיעם וגו', וכתיב לעיל מיניה [שם] מהרו שכחו מעשיו, וז"ש כאן לאחר מ' יום ר"ל בזמן קצר כ"כ:

(ח) והיו משוררין ומזמרין לפניו. ממ"ש אח"כ וירא את העגל ומחולות (דמפרש לי' הפר"א שהוא כלי שיר כמש"ל פמ"ב אות ס"ח וכ"כ רבי' בחיי כאן ע"ש וכ"מ לשון ת"י כאן שתרגם עגלא וחנגין בידיהון דרשיעיא, משמע שהוא כלי שיר דבר הניטל ביד) למדנו שכן היה דרכן לשורר ולזמר לפניו, ובב"ר פס"א זמרן ויקשן זמרן שהיו מזמרין לע"ג יקשן שהיו מקישין בתוף לע"ג [א] ורש"י פירש בפסחים [צג:] וכריתות [ז:] מ"ד מגדף נ"ג הוא היינו משורר ומזמר לע"ג, ובסנהדרין [סד:] דמקשינן למ"ד מגדף ע"ג הוא כרת במגדף ל"ל, הוכרח רש"י לפרש לשיטתו דהיינו הואיל ודרכו בכך (דאי אין דרכה הא אין חייב אלא בד' עבודות דתנן שם [ס:] ותו לא כדמוכח מדפריך שם ולחשוב נמי זורק ע"ש פירש"י וכן נראה דעת הרמב"ם, ואף לפמ"ש הר"ן בחדושיו שם לפרש לדעת רש"י דלמסקנא שם דמייתי' לה במה מצינו מזביחה ילפינן כל שהוא עבודת פנים וחייב אף על מליקה והקטרה כמו על ד' עבודות (וכן משמע סתימת לשון הרמב"ם) מ"מ משורר ומזמר לא מיקרי עבודת פנים, דשירה לאו עבודה היא, וכ"ש למאי דקי"ל כרבנן בערכין [יא] דשיר אין מעכב הקרבן לכן הוכרח רש"י לפרש שדרכה בכך), אלא שבאמת אף שדרכה בכך מ"מ תיקשה דהא איצטרך ליה כרת מיוחד לפי שאין בה מעשה (דלפרש"י הוא משורר ומזמר בפה, ודחקו לרש"י כן משום לשון מגדף שמשמעותו בפה בכ"מ) דמקרא קמא דכתיב כרת בכדרכה בכל עבודות לא שמעינן רק שיש בה מעשה (וכ"ש לרבנן דקי"ל כוותייהו דס"ל עקימת שפתיו לא הוי מעשה לקרבן ופטור מברך השם ואוב וידעוני מקרבן), וכמו באלי אתה דאצטריך קרא בפ"ע מה"ט כדאיתא שם [סג.] (מיהו שם הוא לענין קרבן דוודאי בעינן מעשה שהוקשה לע"ג כדפרש"י שם, אבל לענין כרת וקטלא אין נ"מ בזה [כן השיב חכם אחד]), ובאמת הרי פסח ומילה יוכיחו שחייב כרת על שב ואל תעשה אלא שמ"מ אין לו להש"ס להקשות כ"כ בפשיטות ל"ל כרת כמגדף דהא לא שמעינן ליה מכללא, ושם [סג.] דאמרינן בקטלא מתני' היא היינו דא"כ ל"ל לרב נחמן לאשמועינן מתני'), וא"ל דכיון דכדרכה ילפי' מדכתיב איכה יעבדו משמע ממילא אפי' אין בו מעשה איך שיהיה שיעבדוה כדרכה, דז"א דלשון יעבדו נמי משמעותי' מעשה וכהני לשון עבודה הכתובים בתורה בשבת ובבכור, ותדע מדמסיים ואעשה כן גם אני, הרי קוראו מעשה ג"כ, ואין לנו לרבות שאין בו מעשה, והתוס' בכריתות [שם] חלקו על פירש"י דומה שהקשו שם על פירש"י דלפרש באומר אלי אתה, י"ל כיון דמייתינן לי' בסנהדרין [שם] מדכתיב ויאמרו לו אלה אלקיך ישראל הרי הוא כדרכה דע"ג ולא צריך קרא, וניחא ליה לרש"י טפי לפרש באיסור מיוחד) ופירשו התוס' מגדף ע"ג ממש, ודקאמר גדפת את הקערה ולא חסרת הימנה, שגדף כל מה שבקערה כל מצות ה' שבתורה ורק גוף הקערה לא חסר שלא בירך את ה', וכ"פ בערוך ערך גדף, וכ"ה בירושלמי פ"ד מיתות הלכה ט', וכן מוכיחין לשונות הרמב"ם בהלכות ע"ג והלכות סנהדרין והלכות שגגות שמפרש מגדף ע"ג ממש, ולפ"ז לא מצינו בש"ס שיהיה משורר ומזמר לע"ג עבודה לע"ג: , ובירושלמי פ"ג דסוטה ה"ד ובמ"ר ספ"ט אמרו בעגל טיפח וריקד ושחק לפניו במיתה בי"ש ע"ש:

(ט) אצל חבריו של משה אהרן וחור. שהניחם משה במקומו כמ"ש [שמות כד] והנה אהרן וחור עמכם מי בעל דברים יגש אליהם, וקראן חבריו של משה שעמדו עמו בתפלה במלחמת עמלק מזה אחד ומזה אחד כדלעיל פמ"ד:

(י) שמה של מרים אפרת. עיין סוטה [יא:] ושמ"ר פ"א וש"ן:

(יא) פלטיני בת מלכים מגדולי הדור. בת מלכים הוא פי' פלטיני מבית פלטין של מלך (כן פירש במוסף ערוך ערך פלטן ג' ע"ד הויק"ר רפ"ב וש"ן), וחוזר ומבאר שאף שמרים לא היתה בת מלכים ממש מפני שהיה אביה מגדולי הדור וכמ"ש בסוטה [יא:] עמרם גדול הדור היה (והיה מתנבא לישראל במצרים) כדמפ"ו שכל נשיא וגדול כו':

(יב) שנאמר ירבעם כו' אפרתי ודוד כו' וכי אפרתי [כלומר משבט אפרים] היה והלא משבט יהודה כו'. ירבעם היה באמת משבט אפרים [ובמדרשים שם שציינתי לא מייתי ליה כלל], ולגירסא דהכא אפשר מירבעם מביא ראיה שלא נפרש אפרתי מעיר אפרת, דהא בירבעם כתיב מן הצרדה, ורק מדוד הוא שמביא ראיה לזה שאין לפרש משבט אפרים ומסתמא פי' אפרתי שוה בכל מקום, ובע"כ היינו פלטיני בן גדולים:

(יג) דברים קשים. כ"ה גם בבמ"ר ס"פ ט"ו, ובשמ"ר פמ"א מפרש שא"ל קציעי צואריא אין אתם נזכרים כו' ע"ש, ומפני שהיה דרועא שמאלא [דמשה כדלעיל פמ"ד] לכן דיבר להם קשות, ולכן נהרג דאתעביד ביה דינא דקב"ה כמ"ש בזהר פקודי [רכג:]:

(יד) והבזויים שבישראל כו'. לומר שנתקיים מ"ש [ישעיה ג] ירהבו כו' והנקלה [שהוא לשון אדם בזוי] בנכבד, גם רמז בלשון בזוים למ"ש [ד"ה ב לו] ויהיו בוזים בדבריו ומתעתעים בנביאיו, ולומר שגם שם הכוונה שבזו והרגו הנביאים כמו לזכריה ואוריה:

(טו) עמדו עליו והרגוהו. בתנחומא תצוה סוף ס"י תדע לך שהרגו לחור שהרי א"ל משה הנה אהרן וחור עמכם וגו' וכשירד מן ההר אין אתה מוצא שהזכיר לחור לא בחיים ולא במות ומהו אומר ויאמר משה לאהרן מה עשה לך כו' הרי שהרגו לחור ע"כ, ובויק"ר פ"י ובבמ"ר ס"פ ט"ו מייתי' לה מדכתיב גם בכנפיך נמצאו דם נפשות וגו' כי על כל אלה זה עגל (ובתנחומא בהעלותך שם במאמר זה איתא שגם ע' זקנים הרגו, ואפשר דרש בכנפיך על הזקנים וכמ"ש בשמ"ר פ"ה ויק"ר ס"פ י"א שכנפים הם הזקנים), וי"ל רמז להריגת חור בעת העגל ממ"ש [נחמיה ט] ויעשו נאצות גדולות [ובעגל מדבר שם], ושוב כתיב שם אח"ז בחוטאי בית ראשון ואת נביאיך הרגו אשר העידו בם להשיבם אליך ויעשו נאצו' גדולות, הרי שנאצות גדולות הוא בהריגת נביאים המוכיחים, ונלמד גם לנאצות גדולות דלעיל בעגל שגם שם היה הריגת נביא והיינו חור (ולפי שהתורה כיסתהו לכן גם נחמיה לא פירשו כ"א ברמז):

(טז) ראה אהרן לחור שנהרג ובנה מזבח. אף שפשט הלשון הזה וכן מ"ש להלן שהשיב אהרן למשה ראיתי מה שעשו לחור ונתייראתי הרבה מאד, היה משמעו שמפני היראה וסכנת הנפש הוא שעשה רצונם ח"ו לומר כן, אלא אהרן בנה המזבח לה' וכמ"ש בויק"ר שם ובזוהר ועיין רמב"ן, ומ"ש להם למי זהב כו' היה תחבולה לבטל מעשיהם כדמפ"ו להלן, אלא שמפרש למה בא עליהן בתחבולות (שמתוך כך מצא השטן להצליח מעשה הרעה כדמפ"ו) ולא מנעם בתוכחה בגלוי, לז"א שמפני שראה מה עשו לחור נתיירא שגם נגדו יעמדו ואז וודאי יצא לפועל מעשה רעתם בשלימות, לכן ראה לדבר עמהם רכות בתחבולה, שחשב שע"י כן יעכבם ויבטל מעשיהם וז"ש דן אהרן דין בינו לבין עצמו כו' כלומר בלבו שלא היה יכול לגלות זה לאחר:

(יז) שנאמר וירא כו' ראה שנהרג חור. ודרש וירא ראיית הלב שהבין בדבר (וי"ל דדרש וירא כמו ויירא בשני יודי"ן שנתיירא), ודרך רמז י"ל וירא בגי' חור עם ג' אותיותיו:

(יח) ומיד הדבר בטל. שוודאי לא יתרצו ליתן תכשיטיהם (ועיין בשבת [סג:] שאשתו מקללתו על עסקי תכשיטיה) וכ"ה בזוהר [קצב] בעוד דאינון עבדין קטטה בנשיי' ובניי' יתעכבון ובין כך ייתי משה:

(יט) ולא רצו ולא קיבלו עליהם כו' לבעליהם. יש לפרש לא רצו להשתתף בעצמם ברצונם במעשה העגל (ואפשר באמת הנשים לא נשתתפו בעגל כלל, וכמ"ש בויק"ר וכ"מ במדרשים נשי דור המדבר כשרות היו מהאנשים, ויתיישב קושיית התוס' ישנים ביומא [סז:] שהקשו דלמא אמו אמו ממש מישראל ע"ש) וגם לא קבלו עליהם ליתן לבעליהם (אפילו דרך שאלה) שיתנו הם עצמם אותם לעגל כדמפ"ו:

(כ) אלא א"ל לעשות כו' לא נשמע לכם. בא לבאר שלא מפני שחסו הנשים על תכשיטיהן לבדם לא רצו ליתנם לעגל לבעליהם שהרי לנדבת המשכן נתנום כמ"ש [שמות לה] ויבואו האנשים על הנשים וגו' הביאו חח ונזם טבעת עגול וכומז (וכתב בספר המנהיג אבן הירחי הלכות ר"ח סימן מ"ג שבשביל שנתנום למשכן שהוקם בר"ח זכו לשמור ר"ח כדלקמן, וכ"כ הרד"א במוסף ר"ח בשם אגדה, ועיין רבינו בחיי ר"פ ויקהל ע"פ זה שהבליע זה בלשון הפר"א שהביא), אלא לעגל הוא שלא רצו ליתן כדמפ"ו לעשות שקוץ כו':

(כא) לעשות שקוץ ותועבה שאין בו כח להציל. נראה שרומז ללשון המקרא [יחזקאל ז] כספם וזהבם לא יוכל להצילם וגו' כי מכשל עונם היה וצבי עדיו לגאון שמהו כו' כי על כן נתתיו להם לנדה (ועמש"ל פמ"ג אות ע"ח בהגה"ה לפרשו), ולימדנו כאן לפרש וצבי עדיו היינו שהיו מתקשטין בו נזמי הזהב אשר באזניהם, מן העדי הזה עצמו עשו בו תועבתם ושקוציהם היינו העגל (ואמר לשון רבים כמ"ש שאוו לאלהות הרבה) וכמ"ש [שם טז] ותקחי כלי תפארתך מזהבי ומכספי וגו' ותעשי וגו', וזה עשו האנשים ונגד זה תפס בלשונו במאמר הנשים שלא רצו ליתן לעשות מזה שקוץ ותועבה אשר לא יוכל להציל כו' (וכן כתיב [שמואל א יב] אשר לא יועילו ולא יצילו כי תהו המה), ונגד זה מביא עליהן קרא דהמשביע בטוב עדייך, שהנשים בעדיים עשו הטוב בעיני ה' כדמפ"ו:

(כב) שהן משמרות ר"ח יותר מהאנשים. כמ"ש בירושלמי רפ"ד דפסחים ופ"ק דתענית ה"ו נשי דנהיגי דלא למיעבד עבידתא בריש ירחא מנהגא פי' מנהג נכון הוא, ועיין בפרש"י מגלה [כב:] וברא"ש שם שהביאו זה מהפר"א והירושלמי וכן הרוקח סימן רכ"ח וש"פ (אבל בתוס' ר"ה [כג.] ד"ה משום כו' כתבו זה בשם רגילין לומר כו') [ב] וענין שייכות שמחת ר"א לנשים בעוה"ז הוא שענין ימי טומאת נדתן לעונה בינונית שהיא ל' יום וחזרת טהרתן, הוא כענין חסרון ומלוי הלבנה כל חודש וכמ"ש בזהר נח [סד.] וקרב לגבי סהרא ומשך לה בדביקו דקוטפא ואסתאבת וכדין ישראל מקרבין שעור כו' וכ"כ בס"ח סימן תתשמ"ח בקצרה ע"ש ובפע"ן שער ר"ח פ"ג בערוכה ע"ש, וזהו ג"כ מה שלע"ל הן עתידין להתחדש כמו ר"ח שנאמר תתחדש כנשר נעורייכי, וכמו שמאור הלבנה יתחדש לע"ל [ע"ל ר"פ נ"א] כך יתחדשו כנשר נעוריהן, ויחזרו לשמוח בשמחת ר"ח כשמחת מילוי אור הלבנה, וכאן לענין המאמר ידרש בזכות טוב שעשית לפני ה' בעדייך שלא נתנו לעגל ונתנו למשכן כמש"ל: :

(כג) כמעשה המצרים וכמעשה הערביים. ר"ל שהן קיבלו מנהג זה מן המצריים שהיו נוהגים כערביים שהן הישמעאלים שכתוב עליהן במקרא [שופטים ח] כי נזמי זהב להם כי ישמעאלים הם (אבל בשאר כל האומות אין נוהגים האנשים לשום נזמים באזניהם רק הנשים, ועמש"ל ס"פ י"ד בהגה"ה אות ט' בס"ד):

(כד) ציץ של זהב כו' שם הקדש וחרות עליו צורת עגל ואותו לבד כו' אכ"כ אלא ואשליכהו באש. לפמ"ש הרמב"ן בפירושו שאהרן נתכוין לצורת שור שבמרכבה, וכדבריו כי"ב בזוהר פקודי [רלז.] ע"ש, שחשב שיתנהגו במדבר בכח מדה זו ע"ש, י"ל שלכן בחר בציץ זה שכתוב עליו שם הקדוש וחרות עליו עגל, שכיון שראה שם הקדוש היה סבור שודאי יצא לטוב בקדושה ולא יארע בו דבר תקלה (וכן בשמ"ר פל"ז אמרו שהביט משה אהרן מקיש עליו בקורנס כו' שאלמלי היה הצורה חרותה עליו תחלה, היה לו לאהרן להבין שנעשה שלא לשם קדושה, ואיך שיהיה צ"ע דלכאורה משמע שם הקדוש היינו שם הויה ב"ה, וא"כ איך השליכו באש, הא כתיב לא תעשון כן לה' אלהיכם שהוא אזהרה למוחק השם, ואולי י"ל כיון שהיה כוונת אהרן שע"י זה יתפרשו העם מן ע"ג ויתכוונו לקדושה, לכן הותר לו למחוק שם הקדוש בשביל זה, וכמ"ש בשבת [קטז.] ק"ו ומה לעשות שלום כו' ימחה על המים הללו עאכ"ו כו'. אף כאן להציל ישראל מע"ג (וכן כי"ב ק"ו דאחיתופל בסוכה [נג.] לעשות שלום לכל העולם כלו עאכ"ו), ולפמ"ש בלק"ת פרשת תשא וריש ישעיה שהשם היה אחד משמות ע"ב היוצא מר"ת ישראל לא ידע ע"ש, א"כ יש לומר דאפי' נימא שאיסור דרבנן יש גם על שמות הקדש כי"ב מלשרפן, אבל איסור דאורייתא ודאי ליכא רק בשמות שאין נמחקין, וכמו שנראה מתשובת מהרי"ל סימן ר"ך ופסקי מהרא"י סימן קע"א וכמ"ש בס"ד בזה במ"א, ולפי גירסת הספרים וחרות עליו בוי"ו, יש לומר שאדרבא אהרן חשב שנעשה לשם ע"ג ולכן השליכו לאש [ג] וכן משוון לפי הלשון שהביא רבי' בחיי במאמר זה וז"ל ואשליכהו בכור אכ"כ אלא ואשליכהו באש עכ"ל, שלא השליכו בכור להתיכו להוציא כלי העגל למעשהו רק להשאר שם באש עד כלותו כדין ע"ג, וכמו שעשה משה אח"כ ואשרוף אותו באש ואכות אותו גו' [דברים ט], אלא שהצליח מעשה שטן ויצא העגל כו', מיהו לשון רבי' בחיי בזה מגומגם כי כתוב בו ג"כ לשון נוסחא שלנו בפר"א מדלא כתיב ואשליכם לשון רבים ע"ש: , ואח"כ יצא העגל בלא דעת אהרן כלל, וכמשמעות פשט הלשון ויצא העגל כו' מאליו:

(כה) וראו אותו ישראל ותעו אחריו. כ"ה הלשון ברבי' בחיי וכדתניא כאן להלן להתעות את ישראל כו', ור"ל מפני שראו בו רוח חיים גועה, ועמ"ש בפי' הרשב"ם בזה בארוכה:

(כו) רי"א כו' והיה גועה. וזה היה כענין הנחש בהססתו בעה"ד לאדם וחוה, וכמש"ל פ"ד אות כ' ע"ש. וכמו ששם ע"י כן נתפשט האדם ואשתו מכתנות אור שהיה עליהם תחלה ונשארו ערומים כן כאן ע"י חטא זה נתפשטו ישראל מעדיים בהר חורב וכמש"ש עיין שם:

(כז) שנאמר ידע שור קונהו. לפי לשון המאמר כאן משמע שר"ל קונהו על השטן, שאל השור (שהוא העגל עצמו כמו שקראו דוד [תהלים קו] תבנית שור אוכל עשב) הוא כמו בעה"ב שלו וקונהו שבא מכחו כמ"ש בברכות [לג.] בשור שחור בימי ניסן [ופירש"י שם שרואה הארץ מלאה דשאים וז"ש כאן אוכל עשב] שהשטן מרקד לו בין קרניו [ששם עיקר כחו ומקום הזיקו לרבים] ועיין בזהר תשא [קצא.] ופקודי [רמ:] בזה, אבל בתנחומא פרשה זו דרש לי' ידע שור קונהו שא"ל הקב"ה למשה השור יודע מי עשאו (ובילקוט עקב רמז תתנ"ב הלשון ידע תורא מאן קנאי' מאן נפחי' [הוא פי' על קנאי' שהוא לשון קנים וצורפי נפחי מתכת] והשיב השור והחמור אלו המצרים כו', ובסוף ת"ז [קמ.] דרשוהו ידע שור קונהו טבעת דעלה שור [כצ"ל, עיין בפרש"י בתורה] כו' דאזדמנת תמן וארמי כלא אהרן בנורא כו':

(כח) וראו כו' ונשקוהו והשתחוו. כצ"ל, וכ"ה להלן וכל מי שהיה נושק את העגל כו', ובלק"ת כתב שר"ת ידע שור קונהו וחמור הוא ישקו וכמ"ש [הושע יג] עגלים ישקון, וע"ש שביאר כוונתם שהעמיקו סרה ר"ל בענין הנשיקה (ולזה רמזו כאן שהזכירו להלן כשדנן משה את הנשיקה יותר מכלן וכל מי שנשק לעגל בכל לבו כו'):

(כט) שכחו ישראל כו' ובי"ס כו'. כמ"ש [תהלים שם] יעשו עגל כו' שכחו כו' וכמש"ל אות ו' ע"ש:

(ל) ועשו להם עגל שנאמר כו' שחת עמך. וכ"מ שנאמר השחתה אינו אלא ע"ג כו' (ולהוציא מהמפרשים שלא היה ע"ג כלל [עיין ראב"ע] ביארו זה):

(לא) לך רד מגדולתך. ברכות [לב.] כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל עכשיו ישראל חטאו אתה ל"ל, וז"ש [דברים שם] קום רד מהר מזה, ר"ל מזה המעלה והגדולה שזכית בשביל ישראל [ורמז לדבר זה בגי' י"ב ר"ל י"ב שבטים]:

(לב) הוית קורא אותם עמי שנא' והוצאתי כו' עמך ונחלתך הם שנאמר והם עמך ונחלתך וגו'. נראה מכוין קרא דלעיל מני' אל תשחת עמך ונחלתך אשר פדית בגדלך אשר הוצאת ממצרים ביד חזקה, דהיינו כמ"ש באידך קרא דמייתי והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל (ונגדן כתיב כאן עמך ונחלתך, עמך נגד עמי בני ישראל, ונחלתך נגד צבאותי שהן צבאות המ"ל הנקראת נחלה, ועולה נחלה בגי' צבא) מארץ מצרים בשפטים גדולים וגו' בנטותי את ידי על מצרים והוצאתי את ישראל מתוכם שנגד זה כתיב כאן אשר פדית בגדלך נגד בשפטים גדולים, ואשר הוצאת מארץ מצרים ביד חזקה נגד בנטותי ידי וגו' והוצאתי וגו':

(לג) לקח משה את הלוחות כו'. אפשר ר"ל לקח בחזקה כמ"ש בירושלמי דתענית פ"ד וכ"מ שמשה חטף את הלוחות שהיתה מדה"ד אוחזת [ומעכבת] בהן שלא להורידן לישראל, וז"ש לקח כד"א לקחת מתנות באדם עיין שמ"ר ר"פ כ"ח:

(לד) והיו הכתובין סובלין כו'. כענין הארון שנשא את נושאיו כמ"ש בסוטה [לה.]:

(לה) וכשראו את התפים כו' ופרחו כו' שנאמר וישבר אותם תחת ההר. הנה עיקר זה שפרחו הכתובים י"ל שיצא להם זה משום שאם היה הכתב קיים בהן איך שיברן שה"ז כמוחק את השם ח"ו (דהה"נ שבירה באבנים כנותץ אבן מההיכל והעזרות) וכ"ש הלוחות שהיה בהן ובכתבן קדושה יתירה כתובין באצבע אלקים (ובנוסח הכתוב לעיל פל"ח ולקמן ס"פ מ"ז קבעו בכתב שנכתב על הלוחות סמוך לשם המפורש ע"ש) ועיין ס"ח סי' קל"ח, לכן אמרו שהאותיו' כבר פרחו מעצמן ונסתלק' קדושתן, והיינו דמעיקר' קרי להו לוחת העדו' ובשעת שבירה קרי להו לוחת סתם, וכן בפ' עקב [שם] קרי להו מעיקרא לוחת הברית ובשעת שבירה לוחת סתם (ועיין בע"ח שער לאה ורחל פ"ו מ"ש בזה) לומר שבשעת שבירה כבר פסקה עדותן שהיה עיקרו הכתב שהי' העדות והברית לישראל ולא נשארו כ"א לוחת סתם, ומזה באו להוסיף עוד שלא בכוונה שיברם כדמשמע פשטי' שבחרון אפו עשה זה (ואמרו בדב"ר פ"ג אתה מפיג חמתך בלוחת הברית כו'), אלא שכיון שפרח הכתב וכבדו על ידיו ולא היה יכול לסבול מתשישות כחו מהצער (אע"ג דדייקינן מינה בנדרים [לח.] שמשה גבור היה שסבל את הלוחת [הר"ם ברלין] אבל אח"ז כשראה העגל ומחולות תשש כחו מן הצער וכמשית"ל אי"ה,) ונפלו מעצמן, ומ"ש ויחר אף משה היינו על עושי העגל נתמלא אף וקנאת ה' להפרע מהן ומזה תשש כחו מהצער ומזה שפרח הכתב מהלוחות ונעשו כבדין [ד] ורמז לדבר ויחר אף אותיות ויפרח א', ור"ל א' דאנכי שהוא רומז לפלא כתר עליון שהוא תחלת הלוחות וכללן, הוא פרח תחלה וכיון שפרח א' דכתר וארך אנפין ממילא חרה אף ז"א (וכמ"ש באד"ר [קלד.] חוטמא דז"א כו' ומאן מעכב כו' חוטמא דע"ק דהוא איקרי ארך אפים כו' והאי דכתיב ויחר אף כו' כלהו בז"א כו') שמשם שרש משה: (ועיין רמב"ן שהרגיש במקרא דוהלוחות מעשה אלקים המה שהיה מקומו הראוי לו לכתבו אצל ויתן אל משה ככלותו שקודם פ' העגל ולמה נכתב כאן בהורדת הלוחת ושבירתן, ולפ"ד הפר"א אלו י"ל שכתבו כאן לומר שמעשה אלקים המה, ולכן תחלה היו סובלין עצמן אע"פ שהיו כבדין מאד (כמ"ש בתנחומא פ' זו והוא מן הירושלמי פ"ד דתענית שהיו משוי מ' סאה, ועיין בנדרים שם) בנס, ולכן פרח הכתב כשראה העגל ומחולות כדלקמן שמרוב קדושתן לא יכלו לכנוס במקום טומאה):

(לו) את התפים ואת המחולות ואת העגל ברחו הכתובים. דרש ויהי כאשר קרב כו' וירא כו' ויחר אף משה כו', מדלא כתיב ויחר אפו הוא לרמוז דויהי כאשר קרב וירא נדרש לא על משה אלא על הכתב שבלוחות מכתב אלקים, וז"ש וירא את העגל ומחולות תחלה העגל ואח"כ המחולות, ואם על ראיית משה קאי כפשוטו, היה לו לראות תחלה המחולות שנעשו בהמון ונשמע קולם אבל העגל קטן היה בערכם ולא שלטה בו הראיה עד שקרב אליו ביותר, אבל אם קאי על הכתב שהיא ראיה רוחניות את הטומאה ניחא, שטומאת העגל הגדולה ביותר הרגיש הכתב תחלה ואח"ז טומאת המחולות (וכאן שכתוב בנוסחאות התפים ומחולות ואח"כ את העגל, לא ידעתי טעמו, ועיין בהג"ה) [ה] והענין שהלוחות הן בנו"ה כדאיתא בזוהר ות"ז בכ"מ (ועמש"ל ס"פ נ"ב בס"ד) וכתב הלוחות הוא ביסוד וז"ש באצבע אלקים, ונגדן היה קליפת העגל כמ"ש בע"ח שער לאה ורחל פ"ו, והמחולות והתפים הן נגד נו"ה כמש"ל כל"ח אות ז' בהגה"ה (וזהו שהוסיף כאן בפר"א התפים שלא נזכרו במקרא כאן רק נלמד ממ"ש בש"מ תפים ומחולות יחד, ומפני שהן בנו"ה הן כלולין זב"ז כמ"ש בסוף תז"ח דדא בלא דא לא אזלא לכן הזכיר רק מחולות וה"ה לתפים), ולכן כתב הלוחות הרגיש את העגל שהוא נגדו ופרחו (כי יסוד הוא נחשא דפרח באוירא עיין בלק"ת כאן,) והלוחות עצמן הרגישו התפים והמחולות ונפלו ונשברו (ואולי יש לפתוח מזה קצת פתח להמאמר דשבת [קד.] דנקט ג' דוגמאות [לכתב שבלוחות נקרא מבפנים ומבחוץ] נבוב בובן בהר רהב סרו ורס, שהן נגד נה"י, הלוחות שהן העדות נו"ה, והברית היסוד הכתב שעליהן, ועיין ז"ח רות [סה א ב], ולכן הקדימו כאן תפים ומחולות לעגל כסדר נה"י): :

(לז) ברחו הכתובים ופרחו מן הלוחות. ברחו רוחניותם כד"א ברח דודי ודמה לך וגו' וממילא פרחו גם רושמי הכתב מן הלוחות, והכל מפני שאין דברי קדושה נכנסין למקום טומאה [שבת קכז:] וכמ"ש הרמב"ן, וע"ל פט"ו והכל קורין אותך טמא ובורחין ממך כו':

(לח) ופרחו כו'. עמש"ל אות ל"ה, ובפסחים [פז:] ובמכילתא בשלח פרשת עמלק אמרינן דכתב לוחות חזר למטעתו שפרחו האותיות למעלה וילפינן לה שם בפסחים מדכתיב ואשברם לעיניכם ופירש"י שראו אותיות פורחות, ובמכילתא ובשלהי אדר"ן מביא מקרא דהתעיף עינך בו ואיננו כי עשה יעשה לו כנפים כנשר יעוף השמים, ור"ל כדדרשינן בברכות [ה.] ומגלה [יח:] בד"ת:

(לט) כבדין על ידיו של משה. אף ב' ידיו לא היו יכולין לסובלן, והיינו דקרינן כאן ידיו ובתחלה כתיב ושני לוחות העדות בידו דהיינו אחת של ימין וכמ"ש בברכות [סא.] יד ליד כו' כמשה ופרש"י שקיבל תורה לידו מידו של הקב"ה, והשמאל הי' כלולה בימין תחלה וכשהשליכם כבר נעשה פירוד ביניהן, לכן כתיב מידו וקרינן מידיו (ובסדר עקב כתיב גם בתחלה בשעת קבלתן על שתי ידי, ששם נכתב אחר השבירה כבר והזכירן בלשון פירוד, גם מפני שמשנה תורה במ"ל שבנינה מהגבורות וכמש"ל פמ"ד אות כ"ו בהגה"ה שלכן כתיב במ"ת יד החזקה ולא הגדולה ע"ש), והיה משה רוצה להתגבר לאחוז בהן בב' ידיו וכמ"ש בפ' עקב ואתפש בב' הלוחות ואשליכם מעל ב' ידי, שאע"פ שהיה מחזיקן בב' ידיו בתפישה חזקה בכ"ז תשש כחו וכבדו על ידיו (וכ"ז חולק על מ"ש בשבת [פז.] ובאגדות בכ"מ ששיבר משה הלוחות בכוונה מדעתו והסכים הקב"ה על ידו):

(מ) ולא יכול משה לסבול א"ע ולא את הלוחות. אפשר עיקר הגירסא לסבול עצמו ואת הלוחות, כלומר שניהם יחד היה כבד עליו לסבול מתשישותו רק עצמו לבד, ואם נוסחת הספרים דייקנית י"ל שר"ל שאף עצמו לא היה יכול לסבול ממש, ונפל גם הוא עם הלוחות כששוברן (ואפשר דרש סמוכין שבפ' עקב שם כתיב אחר ואשברם לעיניכם ואתנפל כו' לדרוש שאף הוא תשש כחו והתנפל יחד עם הלוחות כששברן):

(מא) שנאמר וישבר אותן תחת ההר. מפי' הרשב"ם שם נראה שמפרש לשון הפר"א בזה שמביא ראיה לזה שתשש כחו ולא היה בכחו להשליכם רחוק ממנו שלא יוזק ברגליו בנפלם אלא מתשישותו השליכם תחת ההר לרגליו ממש ע"ש, ויש לפרש עוד שמביא ממ"ש וישבר אותם אחר שכבר כתיב וישליכם מידיו א"כ השבירה ממילא היה וה"ל לכתוב וישברו ומדכתיב וישבר אותם דרשי' שההשלכה היה תחת ההר ממש סמוך לקרקע באופן שכשהשליכן מידיו מיד נגעו בקרקע ושיברן בידיו', שכ"ז שהיה בהר עדיין היה שורה שם הקדושה כי ההר היה כולו קדש ע"י מצות הגבלה ולא קרב רוח הטומאה לשם, וכשירד מן ההר וקרב אל המחנה והיה אז תחת ההר ממש אז פרח הכתב וכבדו עליו ושברן תיכף שם:

(מב) מה עשית לעם הזה. מבאר מ"ש מה עשה לך העם הוא כנוי דרך כבוד בדיבור משה לאהרן, אבל הכוונה מה עשית לעם הזה:

(מג) פרעת אותם כאשה פרועה כו'. מפרש מ"ש להלן כי פרוע הוא כי פרעה אהרן כו', אמר כן משה לאהרן בשעה שא"ל מה עשית כו' רק מפני הכבוד כסהו הכתוב וכתבו אח"כ כי פרעה אהרן ולא כמדבר זה משה אליו בפניו, וכאן כתב כי הבאת עליו חטאה גדולה, שרומז ג"כ כענין חטא זמה וכמ"ש [בראשית כ] מה עשית לנו וגו' כי הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדולה שהיא זמה, וכדמפ"ו פרועה מזמה כו', וע"ג קרויה זמה כמ"ש וזנה אחרי אלהי נכר וגו':

(מד) פרועה מזמה. כמ"ש ופרע את ראש האשה [במדבר ה] וע"ל פי"ד ואינה מגלה אותה אלא כו' וכמש"ש בס"ד, ורומז הדבר כאן על עדיים מהר חורב שצפה משה שעתיד להפרע ולהנצל מעל ראשיהן וכן ת"י ארום פריעו ית כלילא קדישא דהוי ברישיהון (ועיין במ"ר ספ"ט שדרשו כל פ' סוטה על העגל ודרשו ופרע את ראש האשה כי פרוע הוא):

(מה) ראיתי מה עשו לחור ויראתי כו'. מבאר כן מ"ש אתה ידעת את העם כי ברע הוא, שר"ל כי כבר פעלו רע ועשו לחור (ויהיה פי' ברע כמו [בראשית מד] ברע אשר ימצא את אבי), ולפמש"ל אות ט"ז יתבאר כי ברע הוא ויראתי שיהרגו גם אותי ואז יהיה פתגם מעשיהם הרעה נעשה מהרה כאוות נפשם, לכן ראיתי לדבר עמהם בתחבולות:

(מו) הנשיאים לא נשתתפו כו' שנאמר ואל אצילי כו' אצילי אלא הנשיאים. נראה מפני שלשון אצילי הוא מיוחד בלשונו על נשיאים בתורה, לכן דרש ליה נמי לשון הבדלה ומניעה, כמו [קהלת בן לא אצלתי מהם שפירש"י לרחק ולהבדיל מהם ע"ש, והיינו שנתרחקו ונבדלו מכל העם במעשה העגל ולא נשתתכו עמהם, ואע"פ שפרשה ההיא במ"ת נאמרה קודם מעשה העגל, מ"מ דרש שנקרא שמן כן על העתיד, וכן שזכו לראות פני השכינה הוא ג"כ על העתיד [ו] ובמס' כלה ספ"א ובתדא"ר ספ"ט אמרו זה ששם עצמו עצל מן העבירה ולא עשאה הרי הוא מזומן (אפשר צ"ל ניזון ור"ל מזיו השכינה כמ"ש בהן ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו וכתרגומו והוו חדן כו' כאלו אכלין כו') כמל"הש שנאמר ואל אצילי וגו' ויאכלו וישתו, משמע דדרש אצילי כמו עצילי בעי"ן לשון עצל מן העבירה, והיינו כדהכא שלא נשתתפו בעגל, מיהו באמת נראה שם מתחלת המאמר דבנערי בני ישראל שהקריבו הקרבנות קאי, ואפשר מפרש אצילי נערי כמו שכתבו לתלמי זאטוטי במגלה [י:] ע"ש: :

(מז) שנאמר ויראו כו'. מקרא זה על משה ואהרן ונדב ואביהוא וע' הזקנים כתיב, ואפשר ס"ל דואל אצילי שכתוב אח"כ דהיינו הנשיאים הן ג"כ היו בכלל הע' זקנים שזכו לראות:

(מח) אף שבט לוי כו' כל שבט לוי כו'. הרי שכל השבט היה לה' ולא עבדו העגל, וכ"ה ביומא [סו:] ובחגיגה [ו:], וז"ש כי שמרו אמרתך מאמר לא יהיה לך כמ"ש רש"י שם:

(מט) ראה משה ששבט לוי לא כו' מיד נתחזק ולקח כו'. הא דויקח את העגל כתוב קודם ויאמר מי לה' (וכן מוכרח לפמש"ל שהלוים הרגו מי שנעשו שפתיו של זהב מההשקאה שהשקן משה המים שזרה עפר שריפת העגל לתוכו, א"כ בע"כ היה שרפת העגל והשקייתו לעם קודם מעשה הלוים, וכפי שכתובין כסדר כן היו הדברים), אלא שמביא ראיה ממקרא זה דויאמר מי לה' שלא נשתתפו בני לוי, ומבאר והולך שכיון שראה זה משה תחלה (ואפשר דמאמר מי לה' ואסיפת כל בני לוי אליו היה תחלה מיד שירד, ובלא זה לא התחיל אף לשרוף העגל לבדו, רק שמאמר משה להם כה אמר ה' עברו משער כו' היה אחר זה ולכן נכתב שם גם מאמר מי לה') נתחזק ואזר כח (מתשישותו הגדולה תחלה שלא היה יכול להחזיק עצמו והלוחות כמש"ל) לעמוד כנגד החוטאים לשרוף העגל ולכותת וע"י הלוים:

(נ) וכתתו בעפר הארץ. וכ"ה הלשון להלן פמ"ו, ולכאורה צ"ל כעפר בכא"ף וכמ"ש [דברים שם] עד אשר דק לעפר, אך הואיל ויש להרגיש מה שמלת דק מופסק בטעם טפחא מן לעפר (וביאשיהו [מלכים ב כג] שכתיב וישרוף אותה בנחל קדרון וידק לעפר, מלת וידק סמוכה בטעם אל לעפר),לכן אולי י"ל דפירושו כאן שהדיקו ואח"כ קברו לעפר הארץ (וזהו שהוסיף בפר"א כאן מלת הארץ על העפר) וכדמסיים ביאשי' שם וישלך את עפרה על קבר בני העם, שאע"ג דע"ג מן הנשרפין מ"מ כיון דאפרו אסור כדתניא שלהי תמורה מדכתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם לכן קברוהו אח"כ (ועיין בע"ג [מג:] דפליגי רבי יוסי ורבנן בזורה לרוח לחודי' אי מותר ורבנן מצרכי דווקא מטיל לים, ומשמע שם מדפריך לרבנן מנחל קדרון ומשני דאין מגדל צמחים, דלרבנן אף כה"ג להשליך עפרו על הקבר לא מהני) ואח"כ לקחו משם לערבו במים להשקותן (ועיין בתוס' בע"ג שם):

(נא) והשליך את עפרו על פני המים. הנה לשון הכתוב בפרשת תשא ויזר על פני המים, ובפרשת עקב כתיב וישלך את עפרו אל הנחל, ומשניהם כאחד נראה למד כאן שהשליכו רק ע"פ המים ולא הניחו לשקעו ואספו מיד וכמ"ש הרמב"ן (ועיין בתוס' בע"ג שם):

(נב) וכל מי שהיה נושק כו' היו שפתיו נעשות של זהב (ובילקוט המכירי כ"י בתהלים מזמור ע"ח הגי' נתפסות מן הזהב) כו' ושבט לוי היו הורגין אותו (וכ"ה בת"י אלא ששם כתוב מאן דיהב תמן כל מאנא דדהבא הוי סימא נפק באנפוי וכן אח"כ כתב ונפלו מן עמא דהוי סימא באנפיהון, ופי' סימא הוא זהב וכסף בלשון ירושלמי, ואפשר צ"ל סימנא במקום סימא). ביומא שם אמרו גיפף ונישק במיתה ביד"ש במגפה, אבל כאן שכתוב היו הלוים הורגים אותו, צ"ל דהיינו ע"פ הוראת שעה (וכמ"ש הרמב"ן בפי' על כל עיקר הריגה זו של הלוים כי היה בלא התראה וע"פ הדיבור היה לפ"ד הרמב"ן, ועיין בתדא"ר פ"ד הבאתיו בהגהותיי לשמ"ר פמ"ב אות י"ב ע"ש), ולפמ"ש בת"י ס"פ שופטים בענין עגלה ערופה שיוצאין ממנה תולעים ואחדין ב"ד יתי' ודיינין יתי', א"כ י"ל ה"ה כאן ע"פ הסימן הזה היו ב"ד הורגין אותו, מיהו י"ל דשם ג"כ כוונת הת"י דיינין לי' בדין אחר כהורג בלא עדים והתראה עיין סנהדרין [פא:]:

(נג) ה' מלאכים כו' ואלו הן כו'. בפ' עקב כי יגרתי מפני האף והחמה אשר קצף וגו' הרי ג' אף וחמה וקצף, ומשחית נזכר ג"כ שם אל תשחת עמך וגו' ובתהלים ק"ו לולי משה וגו' להשיב חמתו מהשחית, וחרון אף כתיב כ"פ בענין בפ' תשא (ובשמ"ר ס"פ מ"א ושוח"ט מז' ז' חשיב השמד ולא חשיב חרון אף כלל, שסוברים שהוא בכלל אף, ובדב"ר פ"ג חשיב מכלה ע"ש, ועיין שבת [נה.] ששה אנשים קא"ח משבר ומשחית ומכלה) [ז] וה' אלו נראה שהן שרשן בה"ג שנגד חג"ת נ"ה, וזהו שעמדו האבות בג' שלהן, ונגד ב' הנשארים שהן נגד נ"ה, הנה נגד הוד עמד משה במדתו ונגד נצח הוא אהרן, וכאן שבאהרן התאנף ה' וגו' לא היה יכול לעמוד בו, לכן הוכרח לבקש למען שבועת האבות (ובשמ"ר ודב"ר ושח"ט שם איתא שהב' הנשארים הן אף וחימה, ואמר משה להקב"ה אתה עמוד באחד שנא' קומה ה' באפך (ואני באחד שנא' לולי משה כו' להשיב חמתו, וכ"ה בנדרים [לב.] שמשה עמד על חימה והרגו בשעה שביקש המלאך להמיתו ע"ש) וג"ז מכוין למ"ש שהוא נגד אהרן ולא היה מי שיעמוד נגדו אם לא הקב"ה בעצמו), ונגד החמישי חרון אף [שהוא בגי' משה] שהוא נגד הוד מדת משה, הוא שהתפלל משה עליו למה ה' יחרה אפך כו' שוב מחרון אפך כו', וז"ש לו הקב"ה הניחה לי ויחר אפי בהם כו' כתרגומו אנח בעותך כו' כי משה בתפלתו היה עומד כנגדו ואוחז בעד חרון אף לבטלו, וז"ש בברכות [לב.] שתפסו משה להקב"ה כאדם שתופסו לחבירו בבגדו וא"ל איני מניחך כו', כי הוד הוא בסוד הבגד כמ"ש הוד והדר לבשת, ובהן הוא שתפס משה במדתו שימחול הקב"ה א' למען השבועה וא' למען מדתו, ועי"ז נגמרה הסליחה (ונגד מה שאהרן עתה לא היה יכול לעמוד, נתקן אח"כ ועמד לעצור המלאך המשחית [במדבר טו] ואמרו בתנחומא תצוה סימן ט"ו שעצר המלאך במתניו): :

(נד) שמע משה. מה שא"ל הקב"ה ויחר אפי בהם ואכלם, וידע שהוא על ידי ה' מלאכי הדין אלו שחרון אף החמישי הוא הקשה מכלם וכולל כולם:

(נה) ויצא לקראת אי"ו. בילקוט תהלים ז' רמז תרל"ז הלשון אל מערת המכפלה, ולא ידעתו אם היא נוסחא דייקנית ומשה בהר חורב לפני ה' היה ואיך הלך למערת המכפלה שבא"י רחוק הרבה מהמדבר, ולגירסא דהכא פירושו שלנשמות האבות קרא משה [ולמדותיהן כמשית"ל בס"ד], ואפשר לשון לקראת דהכא עיקר הגירסא צ"ל בב' תיבית לקרוא את האבות כו', ובספרי ס"פ הברכה אמרו מחילה יוצאה מקבורתו של משה לקבורתן של אבות (ובמחילה זו י"ל שהגיע משה אצלן כשעוררו ירמיה בשעת חרבן בהמ"ק כדאיתא בפתיחתא דאיכה). הרי שהן אחוזין יחד בקבורתן וכן י"ל בחייהם בנשמותיהן:

(נו) אם אתם מבני העוה"ב. אם גירסת הספרים דייקנית, אולי י"ל כוונת הענין שנסתלקו אז מוחי חג"ת למקומן למעלה ונגנזו באימא, והלך משה לקראתן לעוררן בתכלתו להורידן למטה שיעמדו לפניו להאיר פני מ"ל, וז"ש אם אתם מבני עוה"ב שאתם גנוזים באם הבנים שנקראת עוה"ב עמדו והגלו לפני בשעה הזאת כו':

(נז) כצאן לטבחה. לשון המקרא הוא [ירמיה יב] כצאן לטבחה והקדישם ליום הרגה, ונלמד משם דמ"ש כאן ואכלם היינו בדבר וכמ"ש להלן [במדבר יג] אכנו בדבר ואורישנו ואעשה אותך לגוי גדול (וכן כתיב כאן לשון זה ואעשה אותך לגוי גדול) וכתיב שם וישחטם במדבר, אף כאן נמי מ"ש להרג אותם בהרים, הוא ענין שחיטה וטביחה כצאן וע"י דבר [ח] וי"ל דרמזו בלשון כצאן טבחה למ"ש בשבת [קכט:] זיקא דשמיה טבוח דאלמלא קבילו ישראל אורייתא הוי טבח להו כו', ולכן כאן שחזרו מקבלתם נתעורר כח זיקא דשמיה טבוח לטבחם כצאן: :

(נח) ועמדו שם לפניו כו' נשבעת לאלו כו'. ממ"ש אשר נשבעת להם בך ותדבר אליהם דהול"ל נשבעת להם לאמר ארבה כו', דרש ותדבר אליהם פירושו אל אלו העומדים לפניך פה:

(נט) נעצרו ג' מלאכים כו'. הוא כלשון עצירת מגפה וכמ"ש בסמוך שהיו ראויין למות בדבר ר"ל:

(ס) ונעצר המשחית. וז"ש [דברים י] לא אבה ה' השחיתך, כי ה' ביטל מלאך המשחית למען שבועת האבות:

(סא) והוא רחום יכפר עון ולא ישחית. שהוא ברחמיו זכר שבועת האבות ולא נתן המשחית להשחית (ולפמש"ל בשם האגדות שה' קם באחד, מכוין ביותר הדבר) ובעגל נדרש קרא דלקמי' ויפתוהו בפיהם וכן קרא דלבתרי' כמה ימרוהו במדבר יעציבהו בישימון:

(סב) כבית דירה גדולה כו'. לשון בית פעור דרש כדמסיים בס"פ שנאמר כי' בגיא מול בית פעור, ובכ"מ נקרא פעור סתם, רק במקום שנכתב בגימול, שם נכתב בית פעור [דברים ג, וד', ול"ד,] לדרוש שמול הגי שנקבר בו משה היה הבית שנטמן שם חרון אף דפעור (וכן ביהושע [יג] כתיב ובית פעור ואשדות וגו' מפני שכתוב לעיל מיניה הר העמק שעמק זה הוא הגי שמול בית פעור):

(סג) בנחלת בני גד. וצ"ל שעשה זה משה אח"כ כשהגיעו לשם וכבשו עבר הירדן, ולא בשעת העגל כשהיה בחורב, ועיין בתוס' בסוטה [יד.] שהביאו כי"ב בשם אגדה ומשמעותו שהיה זה כשחטאו בשטים:

(סד) וטמן חרון אף בארץ כו' חבוש כו'. משמע שמכוין לסמכו על המקרא [איוב מ] טמנם בעפר יחד פניהם חבוש בטמון, דלעיל מני' כתיב הפץ עברות אפך וראה כל גאה והשפילהו ראה כל גאה והכניעהו והדך רשעים תחתם, ודרש הפץ עברות אפך לבטל כח חרון אף וכן תרגמו שם בדר רוגזא דנחירך וקראו גאה, שהוא בחרון אף כמ"ש [תהלים י] בגבה אפו וכדרז"ל שם, ולכן אמר התוכל להפץ החרון ולהשפיל ולהכניע הגאה להדכו תחתיו (ונקט כאן ה' דברים כי רשעים הוא לשון רבים ב', נגד ה' מלאכי משחית אלו שחרון הוא הקשה מכולן,) ולטמנם בעפר יחד [כל ה' הנ"ל יחד עם החרון] ולחבוש פניהם בטמון בזה (עיין בויק"ר ספ"י שדרשו פניהם על הפה שיסתם בעפר, וכן כאן שרוצה לנשוף ברוחו ונסתם בעפר) וז"ש שם לקמיה והוד והדר תלבש כמש"ל שע"י מדת הוד והדר נו"ה דקדושה מתבטל כח משחית וחרון אף:

(סה) הוא עולה ופוער את פיו לנשוף ברוחו. כ"ה בילקוט תהלים שם ובפ' הברכה וכצ"ל, והוא לשון רוח אפו והבל פיו (וגם לשון נשפת ברוחך דשירה יש לפרשו על רוח אפך דכתיב לעיל מיניה), וחיבר כאן ענין פעור וחרון אף דעגל יחד, מכוונים הדברים למ"ש בלק"ת פ' תשא שרצו במחשבת העגל להמשיך הבל פה וחוטם לנקודה דחורבה דע"ג שהוא ענין פעור (ונ"ל שז"ש בסנהדרין [סד.] בזה שפער בפניו וקינח בחוטמו והיו משרתיו מקלסין אותו לא היה אדם שעבדו בכך), וזהו שנושף ברוחו שכחו בחרון אפו, וז"ש באגדה שהביאו התוס' בסוטה [שם] ששקעו עד חוטמו ר"ל ועד בכלל, שסתם החוטם והפה בעפר שלא ישאפו הבל, ומשה שהוא בגי' חרון אף הוא המבטלו בחייו ובמותו (כי במותו נקבר בגי בארץ מואב שהוא שער הנ' שבאימא שם ס"ג שבחטם, ריח ניחוח האוסף כל נייחא דרוחא ומבטל כל חרון אף, ועיין בלק"ת שם):

(סו) והיה משה מזכיר עליו את השם ומורידו למטה לארץ. כמ"ש שם [איוב שם] והדך רשעים תחתם, כמשה שהיה מורידו ומשפילו לארץ, וזה שעשאו ע"י הזכרת השם אפשר נסמך ממ"ש [תהלים כ] ובשם אלקינו נזכיר המה כרעו ונפלו:

(סז) כ"ז שישראל חוטאין והוא פוער פיו כו' בתוס' סוטה שם העתיקו מאגדה בכל שנה באותו פרק שחטאו בבנות מואב עולה לקטרג, וז"ש [יהושע כא] המעט מכם עון פעור אשר לא הטהרנו ממנו עד היום, ר"ל שבאותו היום מתעורר בכל שנה:

(סח) הוא מתפחד וחוזר לאחוריו. וכ"ה בת"י שם דכל אימת דזקיף פעור למידכר לישראל חובתהון מודיק בבית קבורתי' דמשה ומתכביש: