ביאור הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר מד

(א) אחר כל כו' במצרים ובים סוף כו' שנאמר וינסו כו'. בקרא דוינסו שם כתיב הרואים את כבודי ואת אותותי אשר עשיתי במצרים ובמדבר, ושם נראה כולל קי"ס בכלל במצרים (שאין פירושו בארץ מצרים אלא בעם מצרים שעיקר גמר המעשה בהם בקי"ס) ובמדבר הוא מ"ת ומלחמת עמלק ומן ושליו, אבל כאן שהיה קודם כל המעשים האלו, פרט בלשונו קי"ס במקום במדבר (ושהיה סמוך לנסיון הזה) וכלשון המקרא [תהלים עח] וישכחו עלילותיו ונפלאותיו וגו' בארץ מצרים וגו' בקע ים וגו' וינסו וגו', ונא' עוד [שם קו] שכחו וגו' עשה גדולות במצרים וגו' נוראות על ים סוף:

(ב) חזרו וניסו הקב"ה עוד עשר פעמים שנאמר וינסו כו'. אם גי' עוד י"פ מדוייקת, משמע דס"ל עשרה נסיונות הן לבד שעל הים, וחולק על הש"ס בערכין [טו.] דחשיב בעשר נסיונות ב' בים אחד בירידה ואחד בעלייה, ובאדר"ן ר"פ ל"ד חושב אחד בים, אך אפשר צ"ל כאן עד עשר נסיונות, ולפ"ז שפיר י"ל דשל ים ג"כ הן בחשבון העשר:

(ג) ועוד שהלשינו על הקב"ה כו'. בקראי כאן לא הוזכר רק לשון נסיון, מה תנסון את ה', ועל נסותם את ה', אלא שהפר"א מפרש כן שבנסיון זה היה בו עוד הלשנת דברים, וכן פרש"י שניסו ואמרו היוכל לתת מים בציה, וכדמפ"ו שאמרו עזב ה' אותנו במדבר וכמשית"ל פי' אי"ה, וה"ז דומה לנסיון שליו שנאמר בו [תהלים שם] וידברו באלקים אמרו היוכל אל לערוך שלחן במדבר (וזש"ש הן הכה צור ויזובו מים וגו' הגם לחם יוכל תת, לומר שגם על המים היו מסופקים תחלה אם יוכל ליתן במדבר והראנו כחו בזה במדבר, אבל על לחם עדיין היו מסופקים הגם לחם יוכל כו'), ואמרו ע"ז להלן ר"פ נ"ג אמרו לה"ר על הקב"ה ואמרו היש בה' כח כו' שנאמר וידברו כו' שהלשינו בכבודו (וי"ל שז"ש [דברים ט] ובתבערה ובמסה שהקדים תבערה למסה, אע"פ שנסיון מסה היה קודם (ועיין ראב"ע שהרגיש בזה) שה"ז בא ללמוד מנסיון תבערה שהיה לה"ר גם על נסיון מסה) [א] ונראה שבא לומר כאן שעל לה"ר בא עמלק להפרע מהם וכדמפ"ו ריב"ק, וכמו בנסיון דותקצר נפש העם בדרך [במדבר כא] בסבבם את ארץ אדום, נכשלו בעון לה"ר כמש"ש וידברו באלקים ובמשה ונפרעו מהן בנחשים השרפים, כן כאן כשעברו סמוך לעמלק שוכן המדבר נתעוררו בלה"ר, ובא להפרע מהן עמלק: :

(ד) עזב ה' אותנו במדבר הזה ואין שכינתו בקרבנו. בא לבאר מ"ש היש ה' בקרבנו שהוא לכאורה תמיה גדולה והלא ראו נפלאות גדולות (וכבר אמרו בשמ"ר לתינוק שהיה רכוב על כתפו של אביו ואומר לחבירו ראית את אבא היכן הוא כו'), אלא שחשבו שעתה במדבר עזב וסילק כח שכינתו, ומשום שמדבר הוא נקודה דחורבה כדאיתא בזהר תצוה [קפד.], ורצון הקב"ה היה להוליכם דווקא במדבר הגדול ההוא כמ"ש בזהר שם, ועיין בפרשת תרומה [קנז.], ולכן השטן בפיתוייו העלה בלבם הרהורא זה בישא דעזב ה' אותנו במדבר הזה, וע"י חטאם במחשבה זו (ודיבור לה"ר כמש"ל) הגבירו כחו למעלה וכמש"ש ולבתר איהו מחא בבתרייתא ונפלו כלהו במדברא (ומנסיון מסה הוא שהתחיל לחזק כחו ר"ל, וזהו לשון במדבר הזה דנקט הכא, לרמוז על סוף דבר שנפלו על ידו במדבר הזה וכמ"ש במרגלים או במדבר הזה לו מתנו [במדבר יד] ובו בלשון נגזר עליהם [שם] במדבר הזה יתמו וגו'):

(ה) והבא מן הדרך מקדמין אותו כו'. בא לפרש מ"ש אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים, שלא די שלא הקדימן בלחם ומים שנתרחקו עמון ומואב לבא בקהל ע"ד אשר לא קדמו וגו', אלא שהקדימן בחרב (ובתדא"ר פכ"ד איתא שאליפז אבי עמלק א"ל שילך לחפור להם בורות מים לשתות הם ומקניהם ולהכין לפניהם הדרך, והוא לא עשה כן אלא אדרבא הקדימם במלחמה):

(ו) עייפים ויגעים משעבוד מצרים ומענוי הדרך. מפרש כן עיף ויגע, וכן ת"י לעיין מסוגי שעבודא דמצרים ומשלהין כו' מן דלוחי [פי' פחד] גלי ימא כו':

(ז) ולא שם אל לבו. יש לפרש שר"ל לא שם אל לבו לרחם עליהן, וכענין מ"ש [ישעיה מז] לא שמת להם רחמים וגו' לא שמת אלה על לבך וגו', אבל יותר נראה שהוא פי' ולא ירא אלקים הכתוב כאן בעמלק (וע"ל ר"פ ל"ז), ומפרש לא שם אל לבו לירא מפני ה' (מלעשות להם רע בהיותן עייפים ויגעים בדרך) וכמ"ש [שמות ט] הירא את דבר ה' וגו' ואשר לא שם לבו וגו' וכתיב [ישעיה נז] את מי דאגת ותיראי וגו' לא שמת אל לבך ואותי לא תיראי:

(ח) עמד על הדרך. היה עומד ומצפה להם על הדרך, וז"ש אשר קרך בדרך, הקדים להקרות אותך בדרך, וכן מתפרש מ"ש בחזון עובדיה ואל תעמוד על הפרק וגו' [שפירושו פרשת דרכים ערד"ק], ומשמע ממילא נמי שלא עברו ישראל דרך עליו וארצו (שהוא במדבר כמש"ל אות מ"ז בס"ד) אלא עמד על הדרך וז"ש ויבא עמלק שבא ממקומו וכ"ה באגדות:

(ט) כדוב שכול להמית אם על בנים. הלשון יצא מהאמור לעיל ר"פ ל"ז, וכאן בעמלק נקט לה נמי כן (וגם בעמלק כתיב [שמואל א טו] כאשר שכלה נשים חרבך:

(יא) היה עמוד הענן סובב כו'. כמ"ש [דברים לב] יסובבנהו יבוננהו וכת"י שם אקיף עליהון ענני יקר שכינתי', והיינו כמ"ד במכילתא ר"פ בשלח שהיו עננים מקיפים אותם מד' רוחות ע"ש:

(יב) כעיר מוקפת חומה. משמע שמכוין ללשון המקרא [זכריה ב] ואני אהיה לה נאום ה' לחומת אש סביב, ולראיה מזה לפרש כן לשון יסובבנהו שהקב"ה סבבם כחומה סביב:

(יג) ולא היה צר ואויב יכול ליגע בהן. כמ"ש [איכה ד] לא האמינו וגו' כי יבא צר ואויב בשערי ירושלים, ולפרושי דהיינו מפני שה' היה שומרה על חומותיה תמיד כמו בעמוד ענן במדבר, וכמ"ש יצרנהו כאישון עינו:

(יד) מי שהיה צריך טבילה היה הענן מפליטו חוץ ממחנה ישראל שהיה קדוש. משמע וודאי דשלא לצורך טבילה לא היו יוצאין כלל לצרכיהן חוץ לענן וכפי' הראב"ע פרשת נשא ופרשת תצא (אלא שמ"ש שויתד תהיה לך הוא במחנה קטנה של מלחמה שאין שם קטנים ונשים עמהן, הוא נגד הש"ס ביומא [עה:] שמבואר שם שגם במדבר היה נוהג מצות ויתד תהיה לך ע"ש) ולא כפירש"י שם פרשת תצא מחוץ למחנה חוץ לענן [ב] ומסוגיא דיומא הנ"ל אין להכריע בזה דבר, שאף שאמרו שנפנו לאחוריהן י"ל בתוך הענן (וכ"מ קצת לשון רש"י שם ע"ש), ובאמת צ"ע שהרי ירושלים שהיא מחנה ישראל כנגד מחנה ישראל שבתוך הענן במדבר כמ"ש בזבחים [קטז:] וודאי היו בהכ"ס בעיר, ולא עוד אלא אף בהר הבית תנן בתמיד בהכ"ס של כבוד היה שם (ובירושלמי פ"ו דפסחים הי"ב בעי לדייק מזה דמחילות לא נתקדשו ודחי לה וכי צואה טומאה אינה אלא נקיות, והביאו בפי' המיוחס להראב"ד על תמיד שם, ואע"ג דבמקום קדוש אסור להכניס צואה, וכדתניא שאין מכניסין מי רגלים בעזרה מפני הכבוד (ומשמע דלאו איסורא מדינא הוא, ובחידושיי לברכות [כג.] פירשתי בזה בס"ד), אבל בהכ"ס של מחיצות בפ"ע מותר לפ"ד הירושלמי: , ואף זה שאמרו כאן בנצרך טבילה שהיה הענן מפליטו צ"ע באיזו טומאה היא, דטומאת ב"ק ודאי לא היה הענן צריך לפלטו שהרי במחנה ישראל שתוך הענן מותר ב"ק (והרי ישראל היו עם נשותיהם ופו"ר במדבר ועיין תוס' מ"ק [טו:] ד"ה ושמשו כו',) וא"צ שילוח אלא ממחנה לויה כדתניא בפסחים [סח.] והלוים צ"ל שהיו שרויין במחניהם בלא נשותיהם, ונשיהם באהליהם היו במחנה ישראל, ושארי טומאות כמצורעין שטעון שילוח ג' מחנות (שקודם מ"ת היו בהן מצורעין וכדאיתא בבמ"ר פ"ז, ואחר מ"ת שהיה לאחר מלחמת עמלק הוא שנתרפאו כמ"ש בבמ"ר שם, והביאוהו התוס' והר"ן בנדרים [ז:] ובכ"מ,) ג"כ קשה שקודם מ"ת לא היו טמאים,ונגעים שלפני הדבור טהורין ועמש"ל פמ"א אות מ"ט בס"ד, וגם לא נאמרה פרשת שילוח טמאים עד ר"ח ניסן שנה שניה שהוקם המשכן כמ"ש בגטין [ס.], ולא שייך לומר עליהן צריכין טבילה, ואולי אפשר דלעולם על ב"ק קאמר שהיו נוהגין לטבול לקריין אף קודם מ"ת וכ"מ לקמן פמ"ט דאמר בחורי ישראל וכמש"ש אות י"ד בס"ד, והיה הענן פולטן משום הטבילה, כי מקום טבילה היה להם חוץ לענן (ולא משום איסורא לעמוד ערום תוך הענן, שכיון שהיו מותרין בת"ה תוך הענן, ודאי שהיו מותרין גם לעמוד ערום, אלא מקום המים ובית הטבילה היה חוץ לענן), אבל לשון חוץ ממחנה ישראל שהיה קדוש צ"ע:

(טו) היה מזנב והורג. בא לבאר פי' ויזנב בך שאינו כמו שאמרו בתנחומא תצא ופסיקתא דזכור אלא הורגן ממש, ופי' ויזנב כפשוטו על הנפלטין חוץ למחנה ולענן, וכן פי' לשון זה [יהושע י] שכתוב וזנבתם אותם שהוא על הבורחים מהמחנה לצדדי וקצוות הדרכים שציווה למצאם ולהרגם:

(טז) כל מה שאחורי הענן. זהו פי' כל הנחשלים אחריך. ומשמע לי שמפרש הנחשלים המתפשטים ונמשכין אחר המחנה, ויהיה ענינו כלשון חשלי דודי שבש"ס שפירושו מרדדי ומפשטי טסי נחשת לעשות מהן דודים (ואפשר יהיה פי' נחשול שבים שבלשון חז"ל ג"כ מענין זה, שהוא התפשטות גלי הים למעלה חוץ ממקום הראוי להן):

(יז) בחר לנו אנשים בני אבות. שיהיה להם זכות אבות (ונגד עמלק שהי' בא בזכות אבותיו אברהם ויצחק וכמ"ש הרמב"ן בפירושו שלכן נתיירא ממנו משה), גם פירושו מיוחסין (וכ"ה פירושו לקמן רפ"נ במרדכי ע"ש) וכמ"ש בקדושין [עו:] שלא היו יוצאין למלחמה אלא מיוחסין כמ"ש והתייחשם בצבא המלחמה (ומצינו לשון בחירה ע"ז כמ"ש [דברים י] רק באבותיך חשק וגו' ויבחר בזרעם אחריהם ודרשו זרעך המיוחס אחריך):

(יח) אנשים גבורי כח וחיל יראי אלקים. במכילתא פליגי בה ר"י ור"א המודעי ח"א גבורים וח"א יראי חטא, וכאן תפס כתרווייהו וילפי' מדכתיב ביתרו אנשי חיל (ומשום דשם יש לפרש אנשי חיל בעושר ונכסים כדדרש ליה ר"י במכילתא שם, לכן הוסיף לבאר כאן בלשונו גבורי כח וחיל למלחמה) יראי אלקים, ובגבורי חיל מצינו בכ"מ לשון בחירה, איש בחור, וכתיב [יהושע ח] ויבחר יהושע ל' אלף איש גבורי חיל וגו', ויראי אלקים נגד מ"ש בעמלק ולא ירא אלקים, צוה לו לבחור יראי אלקים שינצחוהו, ועיין בשמ"ר ס"פ בשלח:

(יט) וצא הלחם בעמלק. משמע שהשמיענו פיסוק טעם של תיבת מחר שהוא נמשך למטה אל אנכי נצב כו', ולא אל והלחם בעמלק (לכן לא הביא כאן מלת מחר וממילא וצא הלחם משמעותו מיד):

(כ) עמדו במקום גבוה. מפרש ראש הגבעה כפשטי' מקום גבוה כדי שיראוהו ישראל וכדמפ"ו וכל ישראל עומדין כו' ורואין כו', וכן פי' הרמב"ן ע"פ הפר"א (והוסיף עוד וכדי שיראה הוא את ישראל הנלחמים וישים עינו עליהם לטובה, ועמש"ל פ"ב אות ח' בס"ד):

(כא) אחד מימינו ואחד משמאלו. כמ"ש מזה א' ומזה א', ופי' בזוהר אהרן מימינו וחור משמאלו, וכן בדין לפמ"ש ביומא [לז.] גדול מימינו וקטן משמאלו:

(כב) מכאן כו' שש"ץ אסור להתפלל אם אין ב' עומדים. במכילתא והובא בתנחומא הלשון שאין פוחתין בת"צ משלשה בנ"א שעוברין לפני התיבה, והביאו הרא"ש ריש מגלה לראיה שהיו גוזרין תענית ציבור ביום המלחמה, והרב המאירי בפסקיו שם כתב בשם רבותיו שפירשוהו מכאן לתענית ציבור שצריך ג' דהיינו שיהיו שלשה מתענין עכ"פ מהמתפללין שם בכדי להחשב כתענית ציבור לקרות בתורה וכל עניניו ופחות מג' אינו אלא כתענית יחיד, אבל לשון העוברים לפני התיבה שבמכילתא ותנחומא אין משמע כפירושם ז"ל, אלא כפי' הרא"ש:

(כג) וכל ישראל עומדין חוץ לאהליהם ורואין למשה כו'. משמע לי דדרש כן מקרא [שמות לג] והיה בצאת משה יקומו כל העם ונצבו איש פתח אהלו והביטו אחרי משה וגו', ומפרש והביטו אחרי משה לראות כאשר יעשה, כמוהו יראו ויעשו כדמפ"ו, ואע"פ שזה היה אחר חטא העגל, מ"מ ילפינן מינה שגם קודם לכן היו נוהגין בזה ביום כנופיא כמו תענית ציבור דכאן ושעת צרת מלחמה, ולכן עמד משה בגבעה גבוה כמש"ל אות כ' (ואע"פ שלעולם מצינו נזכר לשון יורד לפני התיבה שפירש"י בר"ה [ל ב.] שמצוה להתפלל במקום נמוך, מ"מ ביום כנופיא של קהל גדול היו נוהגין שהגדול בעם היה מתפלל על מקום גבוה שיראוהו הכל, וכמ"ש בשלמה בתפלתו [ד"ה ב ו] ויעמוד עליו, פי' על הכיור שהיה גבוה ג' אמות כמ"ש שם (וכן מ"ש בדוד [שמואל ב טו] עד הראש אשר ישתחווה שם לאלקים, תרגם יב"ע ריש טורא):

(כד) ורואין למשה כורע על ברכיו. לא נמצא כתוב במשה בתורה בשום מקום לשון זה של כורע על ברכיו [ג] וא"ל שכריעות אלו מדין כריעות שתקנו חכמים בתפלה הן, שא"כ למ"ד בזבחים [קב.] משה מלך הוה, האיך אפשר שיהי' כורעין במקום שהוא כורע בתפלה דהא קי"ל בברכות [לד.] מלך מישראל תחלת כב"וב וסוף כב"וב כו' ולחד מ"ד כיון שכורע שוב לא היה זוקף, ואין להדיוט ללמוד ממנו לעשות כמעשהו בזה: , וכמדומני שהוא נסמך למקרא [תהלים צה] באו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה', והוא כתוב תוך י"א מזמורים שאמר משה כדאיתא בשוח"ט מזמור פ"ט ע"ש, וז"ש באו נשתחוה כו' אני ואתם, ממני תראו וכן תעשו, וכתיב בתרי' אל תקשו לבבכם כמריבה כיום מסה במדבר אשר נסוני וגו', לומר שזה דבאו נשתחוה ונכרעה וכו' היה סמוך לענין מסה, והיינו כשבא עליהם עמלק על עון זה, והתפלל משה בראש הגבעה כדהכא:

(כה) נופל על פניו ארצה. היינו נשתחוה דכתיב בקרא דתהלים, דהיינו בפשוט ידים ורגלים (ובכמה מקומות מצינו במשה ויפל על פניו):

(כו) פורש כפיו אל השמים והן פורשים כפיהם אל אביהם שבשמים. משמע דהיינו מ"ש כאן והיה כאשר ירים משה ידו (והרמב"ן בפירושו העתיק בלשון הפר"א פורש ידיו), ואע"ג דלא כתיב כאן אל השמים, בא לפרש שענין הרמת ידי משה היה הכוונה אל השמים (וכמ"ש בשלמה [ד"ה שם] ויפרש כפיו השמימה) וכדתנן בר"ה [כט.] וכי ידיו של משה כו' אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים כו', וכמ"ש נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים, ועמש"ל ספ"ח אות מ"ט בס"ד, והרמת ופרישת ידי משה היה רמז לישראל שישעבדו לבבם אל כפים [ד] והענין הוא כמ"ש [ישעיה סג] מוליך לימין משה זרוע תפארתו, והיא היד רמה שבת"ת שיצאו ישראל ממצרים ע"י משה בה כמ"ש ובני ישראל יוצאים ביד רמה, והיא כוללת ב' הידות יד ימין יד הגדולה כמ"ש וירא ישראל את היד הגדולה ויד שמאל שהיא יד החזקה כמ"ש [שמות יג] כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים, וכמ"ש בת"ז [ח:] ע"ש (ולכן במשנה תורה שהיא במ"ל שעיקר בנינה מהגבורות, לא נזכר בה רק לשון יד חזקה ביצ"מ תמיד וע"ל פמ"ה אות ל"ט), ולכן כשבאו לרפידים שדרשו בבכורות [ה:] ובתדא"ר פכ"ח שרפו ידיהם מה"ת, ריפו בזה ג"כ ידיו של משה, וז"ש וידי משה כבדים מלהגביהם כלפי מעלה לייחד על ידם ב' הידות ולכללם בימין כמו שהיו תמיד נכללין ע"י משה כמ"ש מוליך לימין משה כו' [שת"ת מכריע כלפי חסד] וע"י רפיון ידים מהתורה הגבירו כח מדה"ד [וסי' רמז לדבר רפידים מלא בגי' שד"מ ד"פ אלקים דינין קשיין, אשר שמו של משה יתיר עליהן במספרו א', לעמוד לנגדן למתקן], ואלמלי לא רפו וכבדו ידיו של משה ע"י רפיון התורה, לא היה כח כלל בעמלק להלחם בהן ולא היו צריכין למלחמה טבעית, אלא כמש"ל אות ד' בשם התנחומא תצא כשבא עמלק על הים להלחם בהן הזכיר עליו משה שם המפורש ונבהל (וש"המפ הוא שם מ"ה שבת"ת שקוראו בזוהר בכ"מ שמא מפרש מדת משה), ולכן מלחמה זו היתה ע"י יהושע, וידי משה כבדים והיו צריכין תמכין דאורייתא להלחם קרבא דלעילא, ותמכו אהרן וחור שהן חו"ג ידי משה, ואז היה משה מרים ידיו השמים כמש"ל לייחדן בת"ת ולכוללן בימין (ז"ש בספר הבהיר והובא בריקאנטי בשלח והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל אותו שניתן ליעקב אבינו ישראל שמו כו' ומאי נינהו תורת אמת ע"ש), וע"י כן היו ישראל רואים ומשעבדין לבם לאביהם שבשמים (שהוא ייחוד המ"ל בת"ת וכמש"ל ספ"ח שם) ובזה היה יד משה רמה וגבר ישראל (כמ"ש בזוהר [סו.] ישראל דלעילא), וכאשר יניח משה ידו [פי' בבהיר שם והביאו הריקאנט"י שאסור לאדם לשהות ג' שעות כפיו פרושות השמים, והן ג' מדות הכלולים בג' ידים בת"ת וודיו של משה, שהן ג' הויות שבהן, רמז לדבר יניח בגי' ג' הויות, והן בגי' לחם שהוא שרש מלת מלחמה, ועיין בפענח רזא פרשת של פי' לחמנו הם לשון מלחמה ע"ש]: :

(כז) מכאן כו' כך כל העם עונין אחריו אמן. בילקוט ורמב"ן ליתא תיבת אמן בלשון הפר"א, ולפ"ז יש לפרשו כההיא דתנן בברכות [מט:] כענין שהוא מברך כך הן עונין אחריו ברוך ה' אלקי ישראל אלקי הצבאות יושב הכרובים כו', ולגי' הספרים אמן, הלשון דחוק דהרי על כל הברכות עונין אמן בשוה, ואפשר לענין שצריכין לכוין לשמוע הברכה מפי הש"ץ שידעו על איזה ברכה לענות שלא תהא אמן יתומה:

(כח) והפיל הקב"ה את עמלק ואת עמו לפי חרב. מפרש מ"ש ויחלש יהושע כו' לפי חרב, היינו שהרגם והפילם לפי חרב (וכד"א [ישעיה יד] איך נפלת משמים וגו' חולש על גוים ותיב"ע דהוית קטיל בעממיא, ובילקוט הובא ג"כ מקרא זה לראיה על ויחלש דהכא לדרשו לשון גורל וכדדרשינן בשבת [קמז:] האי חולש לשון גורל) ובמכילתא תניא רא"א לפי חרב למדנו שהמלחמה הזאת לא היתה אלא ע"פ הגבורה דדרש לפי שהיה על פי ה', ואפשר גם כאן לכך נתכוונו, וז"ש שהפיל הקב"ה כו' לפי חרב, ולא הזכיר יהושע כלל, ולומר שיהושע לא עשה רק שהחליש אותם והקב"ה הכם (וכמש"ל בשם הזוהר וכן בזוהר ר"פ ויקהל דקרבא דקב"ה הוי) ואפשר יתפרש לשון ויחלוש כאן כההוא דחולין [יז:] מורשא קמא מחליש בתרא בזע, כן יהושע לא עשה רק שהחלישם בחרב ומיד היו מוכים ומתים לפי חרב ע"פ ה' (ובתרגום שה"ש ב' ט"ז [ע"פ דודי לי] וכ"ה בת"י ס"פ חקת בסיחון תרגם ומחהי ישראל בשמתא דה' דקטלא כפתגמא דחרב):

(לג) אחר מ' שנה כו' שאמרתם במדבר היש ה' בקרבנו וגו'. בפ"ק דע"ג [ה:] אמרו על מה שא"ל משה לסוף מ' שנה ולא נתן ה' לכם לב לדעת (להשיב אתה תן בשעה שאמר ה' מי יתן והיה לבבם זה וגו') דלא קאים אינש אדעתי' דרבי' עד מ' שנין (ואולי י"ל שגם ענין זה דהיש ה' בקרבנו יש לו שייכות לדעתי' דרבי' משה, כי פגמו בזה בדעת המתפשט שז"ש בקרבנו, והוא מדתו של משה, ולכן בא עליהן עמלק):

(לד) והמגלה פנים אין לו חלק לעה"ב. היינו מלבין פנים דתנן פ"ג דאבות אע"פ שיש בידו תומע"ט אין לו חלק לעה"ב, וצ"ל אע"פ שמשה הוכיח לישראל והזכיר להם מעשיהם הרעים כ"פ, ובלשון זכור אל תשכח עצמו [שאמר כאן בעמלק] א"ל [דברים ט] זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה' אלקיך במדבר וגו' ובחורב הקצפתם וגו' (ובעגל אולי י"ל כיון שעשו תשובה ונתכפר להם ניחא להו כי היכי דתיהוי להו כפרה וכמ"ש במגלה [כה:] לענין נקרא ומתרגם), מ"מ כאן שאינו לענין תוכחה רק למצוה לדורות גרע טפי דהוי כהלבנת פנים (אבל א"ל דהא דהיש ה' בקרבנו הוא הלבנת פנים ביותר וכמש"ל אות ד' מהשמ"ר לתינוק שהיה רכוב על כתפו של אביו ושואל היכן אבא כו', דהרי הא דמסה גופי' נמי הזכיר להם משה [שם] ובתבערה ובמסה וגו' מקציפים הייתם, והיינו מסה דהכא (ועמש"ל ר"פ אות א' בס"ד) וכן כתיב [שם ו] לא תנסו את ה"א כאשר נסיתם במסה, ועבת"י שם תרגמו היכמא דנסיתון בעשרתי נסיונין, ולפ"ז אינו מסה הפרטיית דכאן דהיש ה' בקרבנו):

(לה) אלא כו' והן מבינים כו'. משמע דכה"ג לא חשיב מלבין פנים, ועיין בב"מ [נט:] מאן דזקף ליה זקיפא בדיותקא לא לימא תלי ביניתא ע"ש בפירש"י (ולענין לה"ר אמרו בירושלמי פ"ק דפאה בההיא דבר חובץ ודיוחנן (שע"י שהזכיר חובץ ור"י נזכרו עליהם ג"כ) שאסור משום לה"ר בצינעא, ועיין בערכין [טו:) דמפלגינן בין אמר נורא בי פלניא לאמר אלא בי פלניא):

(לו) לקחת מן הפרדס. אפשר המשל מכוין לפמ"ש בשמ"ר ס"פ בשלח אם מהרהרים אנו בלבנו והוא יודע כו', שה"ז כרוצים לגנוב דעת העליונה:

(לח) האיך יתקיימו שניהם זה זכור וזה זכור. בתנחומא ס"פ תצא מבואר הדבר, כאן כתיב זכור ובשבת זכור שניהם שוין אמר שלמה כי אין זכרון לחכם עם הכסיל לעולם, שר"ל שלא היה כדאי לעשות לו זכרון לעולם, ושם רשעים ירקב כתיב וימח שמו מלהזכירו, לז"א שמצוה להזכירו על מעשיו (גם י"ל שסמכו ענין למשל דלעיל, לומר שעיקר הכוונה בזכירת עמלק הוא שיזכרו ישראל נסיון מסה (וכענין מ"ש זכור אל תשכח את אשר הקצפת וגו') וישובו בתשובה, ויודו לה' חסדו שבכ"ז הצילם מיד עמלק אז (ואולי ידרש לפ"ז מ"ש ולא ירא אלקים נמשך על ואתה עיף ויגע הסמוך לו ג"כ):

(לט) זה כוס וזה כוס כו'. לפ"ד האומרים זכור לקדשו על היין הוא מה"ת, י"ל שזה רמזו בלשון כוס שהזכירו בו, וגם בעמלק (אע"פ שהמשילו בכוס של חומץ), י"ל שרומז למה שבפורים נקבע משתה ושמחה ע"י המן:

(מ) זכור לשמור ולקדש כו'. י"ל מפני שבלוחות שניות כתוב שמור במקום זכור (והן כלולין זה בזה) לכן מפרש בלשון זכור לשמור ולקדש וע"ל פי"ח:

(מב) וכשתבא לארץ לא תשכח. [ה] ומלשון הרמב"ם ז"ל בס' המצות וכן ברפ"ה מה' מלכים מבואר שסובר שהיא מ"ע נוהגת תמיד, וממילא זמנה בכל יום ככל שאר מצות הכתובין בתורה סתם כי"ב כגון ברכת כהנים (מיהו בב"כ י"ל שמפני שעיקרה בשעת הקרבן תמיד לכן נלמד משם שהיא בכל יום) ותפלה לפ"ד הרמב"ם שהיא מ"ע מה"ת, ויצ"מ וכי"ב, ולא ידעתי למה זה פקפק בספר החינוך ס"פ תצא בזה אימתי זמנה ודחק לומר שדי בזכירתה ב' וג"פ בשנה, וליישב המנהג שאין זוכרין אותה בפה כתב כן, ואף שהרמב"ן בפי' התורה ג"כ רצה בתחלה לעשות בס"פ תצא סמך מזה לפ' זכור מה"ת ע"ש, מ"מ נראה שלמסקנת דבריו אין תופס כן, אלא היא מצוה בכל יום, וכ"מ לפי דעתו ז"ל שמנה בתוספת עשין ששכח הרמב"ם מצוה ג' גם זכירת מרים, אשר שם ודאי צ"ל שהיא מ"ע בכל יום, שאל"כ איזו יום בשנה נקבע לה שאין קורין אותה בשבת מיוחדת (ולבני מערבא דמסקי אורייתא לתלת שתא אין קורין אותה אפי' פ"א בשנה), ובספרי שהביא שם משוי להני זכירות בחדא מחתא: משמע שתולה המצוה רק בביאתם לארץ, וכמ"ש והיה בהניח כו' בארץ כו', ואף קודם שהקימו להם מלך ולא כר"י ור"י בסנהדרין [כ:] דס"ל שבמלך תלוי' דדרשי יד על כס י"ק עד שישב מלך על כסא ישראל (שנקרא כס יה, ולהכי הוא דמביא שם דרשא דהאי קרא לפרושי קרא דכס יה על כסא ישראל, ומהתימא מהרמב"ן בפי' התורה ס"פ בשלח שהביא פי' זה בשם י"מ (ונתכוון להראב"ע בשם ר' ישועה) ולא הזכיר כלל שהן דברי הש"ס בסנהדרין), אבל הפר"א דדרש לעיל יד על כס יה ממש שנשבע בכסא כבודו, ממילא ס"ל שאין תלוי זה במלך אלא בביאה לארץ ונוח מאויביהם מסביב, ופ"מ הלשון דקאמר להלן שכחו ישראל כו' וכשמלך שאול כו', משמע שהיה חשוב להם לשכחה אף קודם מלוכת שאול (ומה שלא הזכירם הקב"ה אז, אפשר מפני שלא היה להם עדיין מנוחה גמורה מכל אויביהם סביב עד שאול שכתוב בו [שמואל א יד] וילחם סביב בכל אויביו וגו' ובכל אשר יפנה ירשיע וגו', גם י"ל מפני שכתוב שם ויעש חיל ויך את עמלק ויצל את ישראל מיד שוסהו (ומלחמה קדומה היתה קודם לדבר שמואל מפי ה', וכנראה ממה שמסיים ויצל כו' מיד שוסהו, שלא היתהכ"אהצלה ממה שהי' עמלק שוסים את ישראל וכמ"ש והיה אם זרע ישראל ועלה וגו' ועמלק וגו' וישחיתו את יבול הארץ וגו' [שופטים ו] ושלא כדברי הרד"ק ע"ש), הנה אז נחשב להם הדבר יותר לשכחה אחרי שבא לידם, ואע"פ שבימי גדעון במלחמת מדין [שופטים ז] ג"כ היה עמלק עמהם והכום בני ישראל אז, מ"מ לא הגיעו לארצם של עמלק כמו בשאול שהכה אותם בארצם):

(מג) שכחו ישראל כו' והקב"ה לא שכח. ר"ל שז"ש פקדתי את אשר עשה כו' כפוקד לזכור דבר הנשכח, והרי אין שכחה ח"ו לפני כסא כבודו, אלא להזכיר ישראל ששכחו בא לפקוד, (ועיין בתנחומא ס"פ תצא ופסיקתא דזכור ואיכה רבה פ"ג):

(מד) עד משתין בקיר. במקרא לא נזכר כאן בעמלק לשון זה רק כתוב בפירוש מאיש ועד אשה מעולל עד יונק משור עד שה מגמל עד חמור, אלא ה"ז בא ללמד על מ"ש במ"א [בנבל, וירבעם, ובעשא, ואחאב,] לשון משתין בקיר, שפירושו כולל כל מיני בע"ח כדהכא מאיש עד חמור (ולא כפי' המפרשים משתין בקיר כל זכר, שכאן בעמלק, יואב הוא שטעה) [ו] ואפשר נמצא למד ג"כ לכאן משם, נגד מ"ש להלן שתמה שאול אם אנשים כו' בהמה כו', לזה רומז להזכיר מה שנגזר כן על החוטאים הנ"ל להכרית להם עד משתין בקיר אף אתה אל תתמה על החטאים האלה בנפשותם שנצטוו עליו כן בגזרת ה': :

(מה) ולקח שאול את כל אנשי המלחמה. יישב מה שבמלחמת בני עמון כתיב [שמואל א יא] ויפקדם בבזק ויהיו בני ישראל ש' אלף ואיש יהודה ל' אלף, וכאן בעמלק כתיב ויפקדם בטלאים מאתים אלף רגלי ועשרת אלפים את איש יהודה, ומתרץ שבעמלק בחר שאול רק כל אנשי המלחמה (וכמו במלחמת משה ויהושע עמו שנאמר בחר לנו אנשים וכמש"ל גבורי כח וחיל), אבל במלחמות עמון כתיב אשר איננו יוצא וגו' ויצאו כאיש אחד:

(מו) ויצא שאול לקראת עמלק. מפני שמפ"ו וכשבא שאול לאמצע הדרך עמד מהרהר כו', לכן ביאר לתחלת המאמר שיצא והחזיק בדרך לקראת עמלק (מה שלא נזכר במקרא הליכתו לשם כלל רק כתיב ויבא שאול עד עיר עמלק, ואולי י"ל דרך דרש שלכן לא נאמר וילך ויבא עד עיר עמלק, לומר שההליכה ממקומו עם ביאתו לעיר עמלק לא היו שוין, שכשבא לשם התחיל מהרהר כו', ולזה י"ל שנתכוונו באסתר רבה פ"א שאמרו עליו אזלת זכאי ואתת חייבא), גם רומז כמו שעמלק עמד והקדימן על הדרך כמש"ל אות ח', כן ישראל יצאו לקראתו לארצו, אף שהוא לא בא ללחום עמהם באותה שעה כלל:

(מז) וכשבא שאול לאמצע הדרך עמד כו'. מבואר שהנחל היה באמצע הדרך ואע"פ שכתוב ויבא עד עיר עמלק, פירושו עד סמוך לו, ולא בא עדיין אל העיר ממש וירב עמם בנחל (שעשה מלחמה קטנה דרך מריבה עמם בתחלה עם מעט מהעמלקים שמצא שם בנחל, ואפשר נחל זה הוא נחל הבשור שלפי הנראה ממלחמת דוד עם מחנה עמלק [שמואל א ל] היו צריכין לעברו קודם שיגיעו למחנה עמלק, וכן עתה כשהלך שאול להלחם עמהם עשה עמם מריבה בנחל הזה כשרצה לעברו, כי לא רצו להניחו עבור את הנחל, אך באמת אין הכרע מההיא דדוד שנחל הבשור היה סמוך לארץ עמלק, רק מחנה עמלק ההיא שפשטו ביהודה וצקלג, הוא שחנו סמוך לנחל הבשור), גם נראה שעיקר מושב עמלק היה במדבר (ועמש"ל אות ד') והיו שכוני באהלים, וכמו מדין ובני קדם שכניהם [שופטים שם), וז"ש ויך שאול את עמלק מחוילה בואך שור אשר על פני מצרים, שכ"ז הוא שטח המדבר (שישב בו ישמעאל כמ"ש [בראשית כה] וישכנו מחוילה עד שור אשר על פני מצרים והרי ישמעאל פרא אדם שוכן המדבר היה) וכן כתיב [שמואל א כז] הגשורי והגזרי והעמלקי כי הנה יושבות הארץ אשר מעולם בואך שורה ועד ארץ מצרים [ז] והגשורי הזה אם הוא גשור שאצל ארם במזרחית דרומית א"י, א"כ הוא תחלת גבול עמלק במדבר, כי עמלק התפשט במושבו כל דרום א"י (כמ"ש [במדבר יג] עמלק יושב בארץ הנגב] מן המערב שהוא פני מצרים ועד המזרח, כי כן מוכח ממ"ש [שם יד] והעמלקי והכנעני יושב בעמק וגו' העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא וגו' וישראל היו אז סמוך למדבר צין סמוך להר א"י במדבר פארן (כמ"ש משה להמרגלים עלו זה בנגב וגו' וכתיב ויעלו ויתורו וגו' ממדבר צין עד רחוב וגו', משמע שמדבר צין היה סמוך למקום המחנה) ושם הוא שהעפילו לעולת ההר וירד העמלקי היושב בהר ההוא ויכום וגו' (ואולי מהם היו שארית הפלטה לעמלק שישבו בהר שעיר והכום בני שמעון כמ"ש [ד"ה א ד] כי הר שעיר סמוך למדבר צין ודרומית מזרחית א"י) ועל עמלק זה כתיב [במדבר כד] וירא את עמלק כשהיה בלעם בארץ מואב סמוך לפעור וישת אל המדבר פניו כי הוא סמוך לשם (ושם היה הקיני סמוך לו ג"כ וכמ"ש בפנים להלן אות נ"ה בס"ד): (ואלמלי היה עמלק יושב בערי מושב היה נזכר במעשה שאול שעריהם החרים או שרף באש, אלא ודאי שלא היה להם ערים לשבת רק שכוני באהלים במדבר) ועיר עמלק הזו היא לבדה היתה עיר סמוך לגבולם שקראוה עיר עמלק שהיו באין שם מעט מבני עמלק וגם הקינים היו יושבים בה (וכמש"ל אות נ"ה בס"ד), ואפשר עיר עמלק זו היא שסמוכה לא"י בדרומית מזרחית בהר עם הכנעני שהיא תחלת גבולם וכמ"ש בהגה"ה, ושם הוא שעשה מריבה מלחמה קטנה עם מעט העמלקים היושבים שם, ועדיין היה זה באמצע הדרך ועיקר מקום עמלק במדבר:

(מח) עמד מהרהר בלבו. ביומא [כב:] דרשו בנחל על עסקי נחל (ודרש וירב שעשה מריבה עם קונו על עסקי נחל כמ"ש במדרש שמואל פי"ח), והענין כי כשבא ליד איש ישראל איזו דבר ומקום חדש שלא היה בידו עד עתה, ראשית העיון ראוי להיות מחשבתו בו לה', איזו דבר מצות ה' יש בו לקיים ולהזהר בו מדיני התורה, ולכן כשבא אל הנחל נזכר לדיני עגלה ערופה שמצותה בנחל איתן (ואפשר היה הנחל ההוא איתן, ויתפרש לפ"ז מ"ש בלעם על הקיני [במדבר כד] איתן מושבך, על מושב הקיני בנחל כמש"ל אות נ"ה שהיה נחל איתן, ושים בסלע קנך הוא על מושבו תוך העיר [כמש"ל שגם בתוך העיר היו יושבין ועליהן אמר שאול סורו רדו מתוך כו'] אשר בהר ובסלע), ולשון מהרהר בלבו דקאמר אפשר יליף האי וירב ממ"ש במסה ומריבה וירב העם וגו', ושם דרשו בלבבם הרהרו, וכמ"ש [תהלים עח] וינסו אל בלבבם:

(מט) אם האנשים חטאו נשים כו'. שאשה לאו בת מלחמה היא וכמ"ש ביבמות [סה:] אשה אין דרכה לכבש, ולא נלחמו עם ישראל בדרך ברפידים:

(נ) אם נשים חטאו. במה שלא קדמו בלחם ומים עכ"פ בדרך לקראת נשים (וכמ"ש ביבמות [עח.] בעמון ומואב) שעמלק חטאו בזה ג"כ וכמש"ל בר"פ והבא מן הדרך מקדמין כו':

(נא) אם ילדים חטאו. (שכן אף הגדולים שבדור ההוא לא חטאו להם, רק נגזרה עליהן מפני שהן זרע החוטאים בנפשותם א"כ גם אותן שהן עתה ילדים אין להוציאן מהכלל):

(נב) בהמה מה חטאה. שאין בה דעת כלל, וביומא שם נקט רק בהמה וקטנים [ודרך רמז י"ל בנחל ר"ת בהמה, נשים, נערים, חטאו לנו):

(נג) יצתה בת קול כו'. אפשר רמיזא במ"ש [שמואל שם] ולמה לא שמעת בקול ה', שזהו רמז על הב"ק הזה ששמע תחלה כשהיה מהרהר ומריב על עסקי נחל, ואם היה שומע לקול הב"ק הזה ומבטל ההרהור מלבו, לא היה נפתה אח"כ להביא אגג חי ולהחיות הצאן והבקר:

(נד) אל תהי צדיק יותר מקונך. שם ביומא הגי' אל תהי צדיק הרבה, והוא לשון המקרא [קהלת ז] וכאן מפרש לשון הרבה שר"ל יותר מקונך, וכדמסיים אח"כ ואל תתחכם יותר שר"ל יותר ממה שניתן רשות לאדם בגלוי התורה שהיא חכמתו ית' (וי"ל מה שמסיים למה תשומם, שר"ל תשומם מחכמתך ותאבד דעתך כשאול שנסתלקה ממנו חכמה ורוה"ק והיה רוח רעה מבעתתו שהוא כענין שעמום):

(נה) למחנה עמלק כו' בני יתרו מתערבין בתוך מחנה עמלק. כי בשעה שהחל לריב בנחל עם עמלק ראה אותם מתערבים במחנה עמלק שם, שהקיני היה יושב סמוך לעמלק וכמ"ש בבלעם וירא את עמלק וכו' וירא את הקיני כו' וכמ"ש רש"י שם, ואף בימי השופטים שכתיב [שופטים א] שעלו מעיר התמרים את בני יהודה מדבר יהודה אשר בנגב ערד, פרש"י בשמואל כאן שהיינו סמוך לעמלק שהוא יושב ערד ע"ש (ואף חבר הקני שכתוב בו [שופטים ד] שנפרד מקין כתיב בו ויט אהלו עד אלון בצעננים אשר את קדש, ת"י שם מישר אגניא שהיא ג"כ בין אגני דארעא בצעי המים כמ"ש רש"י שם, ואינו ארץ יישוב, שהיו בני קני בוחרים לישב במדברות כי היו יושבי אהלים תמיד כמ"ש ביונדב בן רכב [ירמיה לה], ונראה ממ"ש לכו סורו רדו מתוך עמלקי, שהיו יושבין מעורבין עם עמלק בכל המקומות שישב עמלק במדבר (כמש"ל אות מ"ז), כי לכו אמר לאותן שפגע מהקינים שם בנחל וא"ל שילכו מיד משם (וגם שילכו ויודיעו את אחיהם שבמקומות אחרים מעמלק], וסורו אמר לאותן שבמ"א שיסורו מהם בכ"מ שהן, ורדו אמר לאותן שישבו עמהם בהר (והוא בעיר עמלק לפמש"ל אות מ"ז) שירדו מההר וילכו להן למ"א:

(נו) התפרדו מתוך עמלק. לשון התפרדו כמדומה שמכוין ללשון המקרא [שופטים ד] נפרד מקין:

(נז) עם משה בלבד כו' עם כל ישראל. ה"נ אמרינן בשלהי ברכות [סג:] ובמדרש שמואל שם ושה"ר פ"ב וזוהר ויקרא [ט.], וצ"ל מ"ש עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים (וזה החסד שעשה עם משה היה בשעה שברח משה ממצרים למדין, ולא כשעלו ממצרים דהיינו לא"י), היינו שבסבת חסד זה שעשה עם משה היה כח בידו אח"כ להעלותם ממצרים [ט] ולפ"ד הראב"ע והרמב"ן שפירשו מ"ש [במדבר י] על כן ידעת חנותינו במדבר והיית לנו לעינים שהוא להורות להם הדרך ע"ש, י"ל כפשוטו האי עשית חסד עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים שהיה להם לעינים בדרך, וה"ז נאות להזכירו כאן הפך עמלק אשר קרך בדרך ויזנב בם, וערד"ק שפירש עשיית החסד על עצת יתרו במינוי הדיינין שעי"ז כתיב וגם כל העם על מקומו יבא בשלום, וי"ל ג"כ לפ"ד ת"י שתרגמו ואליפת לנא עסק דינא על והיית לנו לעינים (אפשר דרש עינים סנהדרין עיני וראשי העם) שלכן חשוב חסד בדרך בעלותם ממצרים שע"י עצתו היה להם עינים בדרך להתנהג בשלום: :

(נח) ובשביל החסד כו' נמלטו בניו כו'. שאלמלא כן, כיון שנתערבו עמהן במחנה היו נתפסין עמהן וכמ"ש בזהר ויקהל [שם] דמשתכחין בינייהו מיתפסין בחוביהון, וז"ש פן אוסיפך עמו, ואפשר לפרש מ"ש כאן מתערבין במחנה עמלק, היינו שהיו נושאין נשים מהם וכענין מ"ש [עזרא ט] כי נשאו מבנותיהם להם ולבניהם ויתערבו וגו', ולכן עתה כשבא שאול להכרית זרע עמלק היו הנשים בכלל הציווי, אבל הבנים שנולדו לבני קני מבנות עמלק זרע צדיקים נמלטו וז"ש להם שאול התפרדו כלומר מנשיהם ומבית חמיהם יפרדו מהן הן ובניהם, וז"ש נמלטו בניו:

(נט) ראו כל העמים שבסביבות א"י כו' ואסיר גבולות עמים כו'. משמע לי' לדרוש גבולות עמים על העמים שסביב גבולות א"י (ואולי יתפרש מ"ש [דברים לב] יצב גבולות עמים למספר בני ישראל ג"כ על גבולי העמים שסביב א"י שהציבם סביב למספר בני ישראל לגבולותיהם):

(ס) וברחו איש ממקומו שנאמר כו'. אפשר עיקר הסמך לזה שברחו הוא ממ"ש שם ותמצא כקן ידי וכאסוף בצים עזובות כל הארץ כו', דלשון עזובות היינו שברחו ועזבו עריהם וארצם מפני היראה (וכמ"ש כי"ב [שמואל א לא] ויעזבו את עריהם וינוסו וגו'):

(סא) ונכנסו למדבר ונתערבו עם בני ישמעאל. שעמלק (שעליו עיקר כוונת ר' יוסי במאמר זה כמשית"ל אי"ה) היה מקומו סמוך לישמעאל ובמדברות עצמן שהיו יושבין, וכמש"ל אות מ"ז (וע"ל ספ"ל שאמרו [על בני קטורה וישמעאל] על שישבו באחזת קין, וע"ל אות נ"ו):

(סב) וכלן עשרה עמים שנאמר כו'. י' אומות נזכרים כאן עם אשור שנלוה עמהן לבסוף [י] (שבתחלה אדרבא מפני אשור ברחו כלם וז"ש גם אשור) וגם הוא נכלל בבני ישמעאל, ועמש"ל פ"ל אשור מישיבתו של מלכות ישמעאל ומש"ש אות ע"ז בס"ד, ומלשון אהלי דכתיב כאן דדרש לי' אכולהו י' עמים, דרש שכולן נעשו שכוני באהלים, שנכנסו במדבר עם ישמעאל השוכן שם באהלי קדר, (ועליו נאמר ישליו אהלים לשודדים כמ"ש בסוכה [נב:] ועמש"ל פ"ל אות ע"ט בס"ד):

(סג) אהלי אדום כו' מואב כו' עמון כו'. משמע מכאן שכל אלו ברחו ממקומן מפני סנחריב, ושלא כדברי ר"ת בספר הישר סימן שמ"א (שהביאו התוס' ביבמות [עח.] ובסוטה [ט.] והר"ש שלהי ידים) שפי' שעמון לבד בלבל סנחריב ולא מואב, והרמב"ן בחדושיו ביבמות שם העלה שסנחריב בלבל כולם והמעט שנשארו מהן נתערבו באומות אחרים ונ"נ הוא שהחריבן ע"ש: