ביאור הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר מג

(א) תשובה ומע"ט כתריס כו'. מתניתין פ"ד דאבות, ושם תנינן לה משמי' דר"א הקפר (ועיין במבוא אות א' שמשמע שלפני היוחסין היה כתוב כאן ג"כ כן), ותני כאן כל פרק זה לסיים בברכת הרוצה בתשובה, ואגב דתני כאן תשובת פרעה נסמך לו ענין פמ"ב דלעיל קי"ס וכמ"ש במבוא אות ח' ע"ש (ומפרעה דאמר לקמן שהעמידו מבין המתים בים, נלמד הא דכתריס בפני הפורעניות שפירשו המפרשים ז"ל כמו שהתריס מועיל אפי' כבר נזרק החץ להגן בעד ההזיק כן התשובה מועלת אפילו כבר יצאה הגזרה וכמו בפרעה בים):

(ב) נבראת התשובה. ר"ל עד שלא נברא העולם כמש"ל פ"ג מקרא דבטרם הרים וגו' שובו בני אדם, וז"ש ואומר שובו בני אדם:

(ג) וימין הקב"ה פשוטה לקבל שבים כו'. בפסחים [קיט.] אמרינן וידי אדם תחת כנפיהם ידו כתיב זה ידו של הקב"ה שפרושה מתחת כנפי החיות כדי לקבל בע"ת מפני מדה"ד, ומסתמא האי ידו חדא היינו ימין וכ"ה בזוהר בראשית [כג.] ותיתי יד ימינא דאיהי כו', ובז"ח יתרו [נג א] דהא ימינא דקב"ה פריסא על כל אינון דתייבין כו', ומשום דכתיב [יחזקאל י] וירא לכרובים תבנית יד אדם מתחת כנפיהם (ואע"ג דאותו יד לא לטובה היה ויד הכרוב היה, ויב"ע תרגם גם וידי אדם דריש יחזקאל לענין זה לזרוק גחלים על ראש רשעים ע"ש) דרש לי' לשון יחיד כדכתיב ידו, ובילקוט יחזקאל הגי' במאמר דפסחים ידיו של הקב"ה שפרושות לשון רבים ול"ג שם ידו כתיב, ובתדא"ז ר"פ כ"ב ור"פ כ"ג ידיך פרושות תחת כנפי החיות ומקבלין בתשובה (וכתיב נמי [ישעיה סה] פרשתי ידי כל היום וגו' דכתיב ידי לשון רבים), ובז"ח יתרו [שם] משמע דידו של הקב"ה של ימין פשוטה וידי הכרובים ב' הן המשמשין לכך ג"כ להעלותן בצניעו תחת כנפיהם:

(ד) בכל יום ואומר שובו בני אדם. כדכתיב ותאמר שובו בני אדם והוא הכרוז שמכריז בכל יום על התשובה כמש"ל פט"ו אות כ"ג בשם הזוהר ע"ש:

(ה) תדע לך כח הצדקה והתשובה כו' מאחאב כו'. לא מסיים כאן אח"ז באחאב שעשה צדקה (ובסנהדרין [קב:] אמרו עליו וותרן בממונו היה ומהנה ת"ח מנכסיו, מיהו משמע שם שמעולם היה דרכו כן, ולא דווקא אחר שנכנע ולשם תשובה), וכן בכל הני דלקמן (רק בדרשב"ל תני ועסק במתנות עניים), ובמהמ"א סי' רפ"ד ליתא גם כאן באחאב מלת הצדקה, וכן נכון, ונשתבשה הנוסחא מלשון המאמרים דלעיל פל"ג ע"ש:

(ו) שעשה תשובה גדולה. נראה שבא להוציא ממ"ד בשה"ר פ"א פ"ח (ומביאו בילקוט מלכים כ"א מהפסיקתא בלשון וי"א כחולק על מאמר הפר"א זה) שתעניתו היה רק ג' שעות שהיה דרכו לאכול בו' שעות ואכל בט' שעות (וז"ש בתענית [כה:] שכן מצינו באחאב מלך ישראל שהתענה מט' שעות ולמעלה ופרש"י שם שהתענה אותו היום, ומשמע שרק אותו היום נתענה כן), וא"כ לא היתה כ"כ תשובה גדולה ולא נקרא כ"א נכנע מפני, לכן פי' שהיה תשובה גדולה כדמפ"ו:

(ז) שגזל וחמס ורצח. הול"ל שעבד גלולים וכמ"ש בסנהדרין שם קלות שעשה אחאב כחמורות שעשה ירבעם ואמרו שם מאן דכתיב בי' לא היה כאחאב אשר התמכר לעשות הרע וגו', ואמרו [שם קיג.] דאוקים לי' ע"ג על כל תלם ותלם כו', אלא נקט הני משום דמשמע שעליהן הוא שנגמר עליו גז"ד בנבות היזרעאלי שאז א"ל אליהו הרצחת וגם ירשת וגו' הנני מביא עליך רעה וגו' עצור ועזוב שדרשוהו בסנהדרין [קב.] בעוה"ז ובעוה"ב וכמ"ש בויק"ר ר"פ ל"ג וכ"מ קופה מלאה עונות מי מקטרג בראש גזל שנא' ובצעם בראש כולם וכן בדור המבול בסנהדרין [קח.] ובב"ר (גם י"ל שזה שרצח וגזל חשוב לכאורה כאי אפשר בהשבה מעלייתא עיין תוס' ב"ב [פח:] ד"ה אפשר כו', לכן נקט להו יותר מע"ג ושאר עונות שעשה, ולומר שאעפ"כ כשעשה תשובה גדולה נרצה):

(ח) וחמס ורצח. לגי' זו גזל וחמס היינו פירושי' דוגם ירשת בגזל ולא לשון ירושה ממש כדדרשינן ליה בסנהדרין [מח:] לענין נכסיהן כו' או שבן אחי אביו היה), ונקט נמי חמס מפני שהיה רוצה ליתן דמיו דהו"ל חמסן עיין סנהדרין [כה:], ובמהמ"א שם הגי' כאן וחמד ורצח, ונכון יותר שמכוין לתפוס לאוי דעשרת הדברות לא תחמוד (לכן לא הספיק לו בלשון גזל לחודי') ולא תרצח, וכן בתדא"ר פכ"ו מנו אחאב בעט בלא תחמוד:

(ט) ושלח וקרא ליהושפט כו'. דרש מ"ש ויהי בשנה השלישית וירד יהושפט מלך יהודה אל מלך ישראל ולא כתיב על מה ירד (כדכתיב באחזי' אל יהורם [מלכים ב ח] ירד לראות וגו' כי חולה הוא), ולכן כתוב כאן יהושפט בשמו ושם אחאב לא נזכר רק מלך ישראל סתם, אפשר לרמוז שירידת יהושפט אל אחאב כאן היה כענין שמו יהושפט לשפטו:

(יא) בכל יום ג"פ. משמע דהיינו בעת זמן ג' התפלות ערב ובקר וצהרים, ולולי שכ"ה הגירסא גם בילקוט ומהמ"א שם, הייתי אומר שט"ס הוא וצ"ל ג' שנים במקום ג"פ, והיינו ג' שנים האמורים כאן בענין [אחר כי נכנע אחאב] וישבו ג' שנים אין מלחמה וגו' [ואח"ז כתיב וירד יהושפט וגו'], ואמרו בירושלמי דסוטה פ"ג והביאוהו התוס' שם [כ:] ד"ה יש כו' שכל אותן ג' שנים היה עסוק במצות [א] ובירושלמי שלפנינו הגי' נימר כל אותן י"ב חדש היה עסוק [נ"נ ע"פ עצת דניאל] במצות [פי' בצדקה שהוא נקרא מצותא סתם בלשון ירושלמי וב"ר, ועיין שמ"ר ספ"ל ותנחומא שם], וכל אותן ב' שנים היה עוסק [אמנון] בתורה, והיידא אמרה דא [ומאיזו מקום נשמע זה שהזכות תולה] וישבו ג' שנים אין מלחמה בין ארם ובין ישראל, כלומר ופשיטא ליה שאחאב לא חזר למוטב ולא עסק בתורה ובמצות באותן ג' שנים יותר מבשאר ימי חייו, ואינו אלא מפני שג' שנים תלו לו הזכות דכי נכנע מפני [באותו היום לבד כמש"ל דאות ו' מפ"י דתענית], כן נ"ל לפרש הירושלמי לנוסחא שלנו: :

(יב) ובצום ובתפלה היה משכים ומעריב לפני הקב"ה. צום כתיב בפירוש ויצום, ובתפלה נלמד ממ"ש וישם שק על בשרו, שהשק היו לובשין בעת התפלה כמ"ש בחזקי' [מלכים ב יט] ויתכס בשק ויעל בית ה' ר"ל להתפלל, ובנינוה [יונה ג] ויתכסו שקים וגו' ויקראו אל האלקים וגו'. ובמרדכי [אסתר ד] וילבש שק וגו' ויזעק וגו', ומ"ש היה משכים ומעריב נלמד ממ"ש וישם שק כו', וישכב בשק, שהראשון כסות יום והשני כסות לילה, ושניהם לתפלה:

(יג) לפני הקב"ה. כמ"ש כי נכנע אחאב מלפני, ובא לומר לא שעשה כ"ז דרך צער ואבל על השמועה רעה שא"ל אליהו הגזרה. אלא דרך תשובה לפני ה' עשה:

(יד) והיה עוסק בתורה כל ימיו. במהמ"א שם ליתי', וכן נכון לפי הש"ס בסנהדרין [קב:] שהיה ת"ח ועוסק בתורה תחלה, ואמרו שם [קג:] שהיה שונה פ"ה פנים בת"כ, דמשמע לישנא וודאי שאף בימי רשעו (גם הש"ס נראה דלא ס"ל ששב בתשובה שלמה כמש"ל באות ו) היה עוסק בתורה, וכן אמרו שם שכבד את התורה ולא רצה ליתן ס"ת לבן הדד:

(טו) ולא חזר למעשיו הרעים עוד. ומ"ש אח"כ ויקבץ מלך ישראל את הנביאים כארבע מאות איש, לא נביאי הבעל ואשרה היו (כדמשמע לכאורה ממספרם ת' כמספר נביאי האשרה ששחט אליהו [מלכים א יח] ויהיו אלו אחרים שהעמידו תחתיהם לאשרה ועליהם נתכוין אלישע שאמר ליהורם בנו לך אל נביאי אביך [מלכים ב ג]) אלא נביאי שקר שהיו מתנבאים בשם ה' שקר, ולא היה אחאב יודע בהן שהן נביאי שקר, וכן מוכח בסנהדרין [פט.] דאמרינן שא"ל אחאב ליהושפט [כשאמר האין נביא לה' עוד] הא איכא כל הני והוצרך יהושפט להשיבו כך מקובלני אין ב' נביאים מתנבאים בסגנון אחד, דמשמע שהיו מתנבאין בשם ה' ולא היו יודעין שהן נביאי שקר, ואם היו מתנבאין בשם הבעל ואשרה לא היה יהושפט יושב ושומע דבריהם והרי כתיב וכל הנביאים מתנבאים לפניהם, וכן לשון האין נביא לה' עוד שאמר יהושפט, משמע וודאי שגם הראשונים בשם ה' היו מתנבאים (וערד"ק ורלב"ג מה שדחקו בזה,) וכמ"ש צדקי' בן כנענא כה אמר ה' באלה תנגח, וז"ש יהושפט דרש נא כיום את דבר ה', שלא ידרוש בנביאי בעל ואשרה שדרש מכבר רק דבר ה' אמת:

(טז) ונרצית תשובתו שנאמר הראית כי נכנע אחאב מפני לא אביא הרעה בימיו. כצ"ל, ולשון נרצית על נכנע אפשר יצא מלשון הכתוב [ויקרא כו] או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם, ולא תקשה הא דאמר ר"ע כאן שנתקבל אחאב בתשובה שלמה, ובשלהי מ"ק [כח:] אר"ע גופי' ומה אחאב מלך ישראל שלא עשה אלא דבר אחד טוב שנא' והמלך כו', דמשמע שלבד זה לא עשה טוב, שכבר פי' שם בלשון פרש"י שבע"י [וניכר מתוך הלשון שהוא מאיזו תוספות ולא מלשון רש"י דלא קאמר שם אלא אותן מצות שעשו סמוך למיתה שבשבילם זכו להספד דהא צדקי' (ובתוס' שלנו הקשו על צדקי' וע"ל פנ"ג אות כ' מש"ש בס"ד) ונדב ואביהוא מצות הרבה קיימו בישראל ואחאב נמי קיים מצות דהא אשכחן בי' מצוה דלא חשיב לה דכתיב וישם שק וגו' וכתיב הראית כי נכנע וגו' עכ"ל:

(יז) ר' אבא אומר כו'. בילקוט שמואל ובמהמ"א שם הגי' רבי אבהו שהוא נזכר בפר"א במקומות אחרים כמ"ש במבוא, אבל רבי אבא לא נמצא עוד זכרו בפר"א, וע"ש במבוא, וממה שהקדימוהו לר' יהושע דלהלן דאמר ממנשה משמע דהאי ר"א דהכא קשיש מר' יהושע, ויתכן זה לפמ"ש במבוא מאותיות דר"ע שהיה רבי אבהו בימי הלל ע"ש אלא שיש לומר מפני שדוד קודם למנשה הקדימוהו, אע"פ שר' יהושע קשיש מרבי אבהו (אבל זה שהקדימו ר"ע לכולם אע"פ שאחאב שמביא ממנו היה אחר דוד, קשה, ואולי י"ל מפני שבאחאב כתיב שנרצית תשובתו ובו הוא שעמדה התשובה כתריס בפני הפורענות שניבא עליו כבר אליהו ז"ל, לכן עדיף ליה להביא ממנו תחלה, ודרנב"ה שמביא מפרעה ואחרוהו לבסוף, י"ל דתחלה חשיב הכל מישראל),

(יט) בשבילך ניתן הצאן הזה למאכל. משמע שר"ל שישראל לא חטאו, וז"ש דוד [שמואל ב שם] ואלה הצאן מה עשו תהי נא ידך בי וגו' (אבל בפסיקתא אמרו שנענשו ישראל על שעברו במלחמת עמלק יחד עם שאול וכמש"ל פמ"ט ע"ש, וכ"מ פשטי' דקרא ויוסף אף ה' לחרות בישראל ויסת את דוד בהם וגו', דהחרון אף על חטא ישראל היה סיבה אל ההסתה, ועיין רד"ק):

(כ) ובשלש שעות נפלו כו'. נראה דס"ל כרבנן בברכות [שם] מהבקר עד עת מועד הוא עד חצות ממש דהיינו עד סוף ששה שעות, וס"ל דמהבקר פירושו סוף הבקר שהוא עד ד"ש וכר"י דקי"ל כוותי' ריש פ"ד דברכות [כז.] דבקר הוא עד ד' שעות, ואע"ג דמסקינן שם דהני ד' שעות הן עד ועד בכלל, מ"מ כאן יש לפרש מהבקר משעה שכלה בו הבקר דהיינו שעה רביעית עד חצות שהן ג' שעות (ובפסיקתא ומדר"ש שם ד"א על עת מועד ע"ש):

(כא) אבשי בן צרויה בלבד שהיה שקול כו' כנגד ע' אלף איש. בשלהי ברכות [שם] אמרו באותה שעה נפל אבשי בן צרויה שהיה שקול כרובה של סנהדרין והיינו ל"ו איש (כדאמרינן כי"ב בסנהדרין [מד.] כשלשים וששה איש זה יאיר בן מנשה שהיה שקול כרובה של סנהדרין) וי"ל דדרש מ"ש [שמואל ב כג] ויהי להם לשר לכל הל"ז גבורים שהוזכרו שם והוא עליהם הרי שהיה שקול כל"ו גבורים שהן כולם גבורים בתורה ומסנהדרין, וכאן דקאמר כנגד ע' אלף איש אולי י"ל דרך רמז אבשי חסר יו"ד [שכן נכתב בכ"מ] ר"ת שבעים אלף ישקול במעשיו [ג] ועיקר הענין נראה שאבשי ע"הכ בגי' שם היסוד ושם הוא שרשו (וז"ש עליו הוא עורר את חניתו וכמ"ש בהקדמת זוהר [ו:] וברע"מ משפטים [קיד:], וי"ל שז"ש עליו הוא ראש השלשה ולו שם בשלשה מן השלשה הכי נכבד ועד השלשה לא בא, כי הוא ראש הג' ג"ת נה"י ולו שם בשלשה ג"א חג"ת, וכן מן השלשה הכי נכבד נה"י ויהי להן לשר (וז"ש בספר הבהיר וצדיק יסוד עולם באמצע והוא שר על אלה השנים, נתכוין למקרא זה דויהי להם לשר) ועד השלשה לא בא חג"ת, ועיין בהקדמת זוהר [שם] מ"ש על וחל השלשה לא בא דבניהו בן יהוידע,) והוא נקרא שביעי, לכן אמרו שקול כשבעים אלף, וכן לפמ"ש בברכות כל"ו הוא ג"כ כלל ו"ק זב"ז ועמש"ל פל"ח אות ק"ז ומפני שפגם המנין היה במדה זו כמש"ל אות כ"ג לכן נפל אבישי ובמותו א"ל רב עתה [בגי' אבשי בן צרויה ע"הכ], ועמ"ש בס"ד בהגהותיי למדרש שמואל פל"א אות י' [וצריך למחוק מש"ש "שאמר לדוד ג' שלומות ד"ה א' י"ב" ששם הוא עמשי ולא אבישי, וצריך לכתוב במקומו "ששרשו במדת השלום כמ"ש בביאורי לפר"א שם"]: , וצ"ע לפרש לפ"ד הפר"א מ"ש מהבקר ועד עת מועד, דמשמע שהיו מתים והולכים כל עת זה, ואיך יתפרש זה אם לא מת רק איש אחד (ומ"ש מדן ועד באר שבע י"ל ג"כ שהיה הגדול בתומע"ט מדן ועד באר שבע), ובשלמא ע"ד הש"ס י"ל דאה"נ שמודה שמתו הרבה מישראל רק שבאותה שעה האחרונה של עת מועד מת אבישי לכן א"ל רב עתה, אבל כאן דקאמר לא נפל מישראל אלא אבישי בלבד צ"ע [ובדוחק י"ל דכאן בשמואל כתיב וימת מן העם מהבקר כו' והן מע"ה, וכאן בפר"א אקרא דד"ה קאי דכתיב ויפל מישראל ע' אלף איש, דהיינו מת"ח שקרויין ישראל, ועליהן קאמר שלא נפל אחד מהן אלא אבשי לבדו):

(כב) אנשים אכ"כ אלא איש. וכן הומ"ל מדכתיב ויפול לשון יחיד בד"ה:

(כג) ושמע דוד וקרע בגדיו ולבש שק ואפר ונפל על פניו ארצה לפני ארון ברית ה'. כאן לא כתיב [בד"ה שם] רק ויפול דוד והזקנים מכוסים בשקים על פניהם, ונראה דיליף לה ממ"ש ביהושע בעי [יהושע ז] ויקרע יהושע שמלותיו ויפל על פניו ארצה לפני ארון ברית ה' וגו' ויעלו עפר על ראשם, ויליף האי ויפול דוד וגו' על פניהם מן ויפול על פניו דהתם לכל מילי דכתיבי שם, ומבאר מכוסים שקים דכאן דהיינו לבוש שק עם אפר כדכתיב במ"א במרדכי ובנינוה [כדלקמן], ולשון לפני ארון ברית ה' דנקט, עמש"ל פל"ח אות ק"ט דגם שם לא כתי' ברית בקרא רק הוסיפוה שם בלשונו לרמוז שפגם מעילה בחרם יריחו היה במדת ברית, וכן כאן נקטי' לרמוז על פגם עון המספר שהוא במדה זו, כי בה היא מספר את רובע ישראל כמ"ש בסבא דמשפטים [קה.] ומאי במספר כו' ע"ש, ובו היא ברכת ושבועת אבות להרבות זרעם ככוכבי השמים, שהוא רקיע הששי דנהרין בי' כל כוכביא ומזליא (וכן הכופר מחצית השקל מבואר בלק"ת בטע"מ פרשת כי תשא מהאד"ר ששרשו ביסוד דעתיק המתגלה באורחא אגר חיוורתא ע"ש), ולכן בחטא המספר היה הפגם בו (ולכן נפל אבישי שהיה שרשו שם כמש"ל, וכן למ"ש בתדא"ר פ"ז שבאותה שעה הרג גד החוזה, הנה שמו גד מוכיח על שרשו במדה זו כמו גד שבשבטים), וע"י מספר זה נתעורר כח יבוסי שממנו ארוונה היבוסי כמ"ש לעיל פל"ו אות ע"ח וצ"ט בשם הזוהר ויקהל, ולכן היה המלאך המשחית עומד עם גרן ארנן היבוסי כמ"ש בד"ה שם, ולהעציר המגפה הוצרך לקנות המקום להוציאו מתח"י ארנן היבוסי כמש"ל שם בשם הזהר [ג*] וממאי דנקט בנפילת אפים לפני ארון ברית ה' יש סמך קצת למ"ש הרוקח סימן שכ"ד (והביאו בא"ח סימן קל א) שאין נופלין ע"פ אלא לפני ס"ת ממקרא זה: :

(כד) ואמר רבון כל העולמים. בשמואל כתיב ויאמר דוד אל ה' חטאתי ובד"ה כתיב ויאמר אל האלקים, וכאן דנקט רבון כל העולמים כולל שניהם יחד שהוא שם מלא על עולם מלא כלל כל העולמים (וכן כתיב בד"ה שם בסיפי' ה' אלקי תהי נא ידך וגו'):

(כה) אנכי הוא כו' העבר נא כו'. כלל ב' פסוקים יחד, אנכי הוא שחטאתי ז"ש בראותו את המלאך הנה אנכי חטאתי וגו' ואלה הצאן מה עשו, והעבר נא חטאתי היא שכתוב תחלה בווידויו מיד אחרי המספר חטאתי מאד וגו' ועתה ה' העבר נא את עון עבדך, ולומר שבזכות ב' דבריו אלו שהודה על עונו וביקש מחילה עליו, ובזכות שקיבל העונש על עצמו ולא על ישראל הוא שנענה ונרצית תשובתו, ועמש"ל אות שאח"ז בם"ד:

(כו) ונרצית תשובתו. נראה שמפרש מ"ש ובהשחית ראה ה' וינחם (שנחלקו בו בברכות שם ובמדרשים מה ראה) כפשטי' שראה תשובת דוד, וכענין מ"ש בנינוה [יונה ג] וירא האלקים וגו' כי שבו וגו' וינחם וגו', אף כאן ראה תשובת דוד (אשר לפ"ד הפר"א הגזירה היה רק בשבילו כמ"ש לעיל אות י"ט) וינחם על הרעה, ולכן צירף הפר"א ב' ווידויי דוד יחד, לומר שאף ע"פ ווידויו הראשון על עונו שאמר חטאתי מאד וגו' העבר נא וגו' כבר ראה ה' תשובתו, אלא שכבר נגזרה הגזירה קודם וידויו, וז"ש ויקם דוד בבקר ודבר ה' היה אל גד הנביא וגו' שלש אנכי נוטל עליך וגו', לומר שדבר ה' בגזירה זו כבר היה אל גד קודם שקם דוד בבקר, ולכן לא בטלה הגזירה לגמרי עד שחזר ואמר דוד הנה אנכי חטאתי וגו' ואלה הצאן וגו':

(כז) רב נפל מישראל. רב שבהם כמ"ש בברכות שם וכענין מ"ש [שמואל ב ג] כי שר וגדול נפל היום הזה בישראל:

(כח) לקח מרבו וקנחה בטלית כו' וראה כו' מפני חרב מלאך ה'. דרש סמוכין בעת ההיא כראות דוד וגו' ולא יכול דוד וגו' כי נבעת וגו', קאי על וישב חרבו אל נדנה הסמוך לו (ולא מראיית המלאך לבדו נבעת דוד שהרי ראהו כבר מתחלה עומד עם גורן ארנן ולא נבעת כך וגם הזקנים ראוהו עמו, וגם ארנן ראהו אלא שבארנן לא נזכר שראה החרב) שבעת ההיא שקינח חרבו בטלית דוד כשהשיבה לנדנה (שדרך הוא לקנח החרב וסכין בטלית כמ"ש בחולין [ח:] ואי איכא בליתא דפרסא למכפרי' ע"ש בפירש"י. ועיקר ענין קנח חרבו בבגדו הוא כמו רמז שבכנף בגדו נמצאו נפשות נקיים האלו כמש"ל אות י"ט וכלשון הש"ס בגטין [נו.] ובעי לכפורי ידיה בההוא גברא,) הוא שנבעת דוד מפני החרב:

(כט) והיה מרתיע בכל אבריו כו' כי נבעת מפנו כו'. כצ"ל. בתדא"ר פ"ז נכנס בו רתת ולא היה בו כח וחמימות שנאמר ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו, דרש סמוכין והמלך דוד זקן וגו' ויכסוהו בבגדים דריש מלכים אל פרשה זו שבסוף שמואל לומר שמזו המעשה הוא שנתהוה זה שנצטנן ומרתת באיבריו מן הצנה וכמ"ש בשוח"ש סוף מז' י"ח כשראה את המלאך נצטנן דמו [ד] ומפרש נבעת על רתיתת האברים כמ"ש [ישעיה כא] פלצות בעתותני, ופלצות הוא חרדת ורתיתת העצמות ואברים כד"א [איוב ט] המרגיז ארץ ממקומה ועמודיה יתפלצון, והוא בא מן ההצטננות, וזה סבת רתיתת האברים לזקנים שנצטנן דמם מהזקנה, וי"ל מ"ש [תהלים פח] בעותיך צמתתוני שלשון צמיתה זו היא כמו מצמית צמית הנזכר בש"ס שפירושו קיבוץ וכווץ הדם בגידין, שכן סימור הבא באברים ועצמות הוא מכוויצת גידי הדם מן ההצטננות, ואע"פ שבלשון משנה חלקו חכמים בסוטה [כ:] בין פחדא לבעתותא ואמרו בעתותא מרפיא, מ"מ כאן בלשון מקרא בעתה הוא ענין פחד פתאומי כראיית חרב המלאך דכאן שמוליד צמיתת הדם מן הקור ורתיתת וסימור האברים: :

(ל) ממנשה בן חזקיה. הזכירו כאן בשם אביו. מפני דתני להלן שאמר אקרא לאלקי אבותי (ולומר שנענה בזכות אבותיו), גם י"ל שרומז ללשון המקרא [ירמיה טו] ונתתים לזעוה בגלל מנשה בן חזקיה מלך יהודה על אשר עשה וגו' ולומר שאע"פ שהגדיל עונות כ"כ בכ"ז נתקבל בתשובה:

(לא) שעשה כל תועבות רעות שבעולם. כמ"ש [מלכים ב כא וד"ה ב לג] כתועבות וגו' ונא' [מלכים שם] אשר עשה מנשה וגו' התועבות האלה הרע מכל אשר עשו האמורי אשר לפניו, ומעשה האמורי הן תועבות כמ"ש [ויקרא יח] כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם, וכיון שהוא הרע מהן הרי עשה כל תועבות רעות שבעולם:

(לב) והרבה לעשות הרע וזבח כו' שנאמר והוא העביר כו' בן הנם ועונן ונחש וכשף ועשה אוב וידעוני הרבה לעשות. כצ"ל, וממה שהקדים בפר"א לשון והרבה לעשות הרע קודם וזבח לאלקים אחרים, נראה שבא לבאר דהאי הרבה לעשות הרע כולל רעות אחרות כגון בעריות וכי"ב (וחשב כאן ו' מיני תועבות והז' הוא הרבה לעשות שהיא כוללת כולם וכל אלו דקחשיב הן נקראין תועבות בסדר שופטים [דברים יח] ומ"ש שבע תועבות בלבו [משלי כו] לאלו ז' תועבות ירמוז ועיין ב"ר פס"ה):

(לג) והוא רצא לירושלים מפריש יונים וזובח כו'. במהמ"א שם ליתי' וכן בהגהות המיוחסות להגר"א מחקו (ונ"א ראיתי מפריח יונים, וגם היא אין לה מובן), ונראה שצ"ל והוא מלא לירושלים משפיכות דמים וזובח כו' וכמ"ש [מלכים שם] וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד עד אשר מלא את ירושלים מפה לפה וכתיב [שם כד] וגם דם הנקי אשר שפך וימלא את ירושלים דם ולא אבה ה' סלוח (ומשמע שע"ז הוא שנחתם גז"ד של ירושלים וכמ"ש [איכה ד] לא האמינו וגו' כי יבא צר ואויב בשערי ירושלים מחטאות וגו' השופכים בקרבה דם צדיקים), אלא שאין מיושב מה שהכניס זה באמצע עניני ע"ג שהרי אח"כ חזר ואמר וזובח לכל צבא השמים, ואפשר הכוונה שזבח ב"א לכל צבא השמים וכמ"ש זובחי אדם [הושע יג] וכמ"ש [תהלים קו] וישפכו דם נקי דם בניהם ובנותיהם אשר זבחו לעצבי כנען ותחנף הארץ בדמים, ובזה הוא שמילא ירושלים דמים מפה לפה (ולכן בתועבות מנשה במלכים וד"ה לא חשיב כלל הא דשפיכת דם נקי רק תועבות ע"ג, כי הכל אחד):

(לד) ובאו שרי גדודי אשור. בקרא [ד"ה שם] כתיב ויבא ה' עליהם את שרי הצבא אשר למלך אשור, וביאר כאן דהשרים עם גדודי צבאם באו [וצ"ל שרי וגדודי אשור], ובמנו"המא הגי' ובאו עליו גדודי מלך אשור:

(לה) ואחזו אותו במינקת ראשו. לפי נוסחת הספר נראה פירושו כמו בציצית ראשי (האמור ביחזקאל ד' ותקחני בציצית ראשי) ואפשר מפרש כן מ"ש וילכדהו בחוחים, כי חוחים וקוצים הן ענין א', וכמו ששם קוצים מושאל על קווצות תלתלי הראש כמו כן שם חוחים ישמש על זה, והוא דרך בזיון גדול שאחזוהו בציצית ראשו וגררוהו, ובמנו"המא שם הגי' במניכת ראשו ולפ"ז פירושו כמו המניכא [דניאל ה] שהוא רביד הזהב שעל צווארו, וגם לגי' זו אפשר מפרש כן חוחים שהן רתוקי שלשלת הרביד, ובהגהות המלהגר"א מחקו לגמרי, אבל העיקר היה נראה שצ"ל במנייקת נחשת והוא כמ"ש בתרגום ד"ה [שם] ובירושלמי פ' חלק ורות רבה פ"ה בכירומניאקה, ופירושו בשלשלאות שנותנין לאחוז על הידים (ואי גרסי' במניקת ראשו יהיה פירושו בשלשלאות הראש):

(לו) ונתנו אותו במחבת אש כו'. בתרגום ד"ה וירושלמי ורו"ר שם וכן בדב"ר פ"ב איתא במולוות [פי' כמין פרדה חלולה (ועל שדרכם היה לרכוב על הפרדה כמש"ל פל"א אות ט"ז, עשו זה ללעג כמין פרדה) וכ"פ הערוך ומ"כ, ואי גרסי' במליור פירושו דוד נחשת עיין מוסף הערוך ערך מליאר, והיינו דודא דנחשא שבש"ס כדלקמן) נחשא ונקבוהי נקבין דקיקין וסגרו יתי' בגווי' ואציתו נורא חזור חזור ליה, ובנוסחת ע"י בההיא דסנהדרין [קא:] דחביבין יסורין גרסי' לה נמי וגרסי' שם בדודא דנחשא, וסמך לזה אולי י"ל דדרשינן מ"ש ובהצר לו היינו ע"י אש וכמ"ש [ישעיה כו] אש צריך תאכלם, גם ראיתי סמך מפסוקי [תהלים קיח] מן המצר קראתי י"ק, שכתוב שם סבוני כדבורים דועכו כאש קוצים, שהוא רמז על אשר סבבוהו צריו למנשה באש קוצים (ואולי הן רמז לחוחים כמש"ל אות ל"ה שהן קוצים), ואז בהצר לו חלה פני ה' ואמר יסר יסרני וגו', ודוד ראה זה ברוה"ק ואמר זה עליו שהתפלל שיענהו ה' מן המצר ויוציאהו למרחב וכן אמרו באג"ב ספ"ט שדוד התפלל שתתקבל תפלת מנשה ותשובתו אלא שדרשוהו ממקרא אחר:

(לז) ואין אחד מהם קורא אותו ולא עונה אותו ומצילו. מסיים בדב"ר שם שנאמר [ישעיה מו] אף יצעק אליו ולא יענה מצרתו ולא יושיענו, והוא הפך מ"ש בהקב"ה [תהלים צא] יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה וגו', וממ"ש [ד"ה שם] וידע מנשה כי ה' הוא האלקים, נראה כי קרא תחלה לכל ע"ג שלו ולא ענוהו ואז ידע כי ה' לבדו הוא האלקים (וכענין מ"ש יתרו עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים ודרשו שלא הניח ע"ג שלא עבדה) וכמו באליהו [מלכים א יח] והיה האלקים אשר יענה באש הוא האלקים, וגם כאן האלקים אשר ענהו להצילו מן האש ידע כי ה' הוא האלקים:

(לח) אקרא לאלקי אבותי בכל לב. ז"ש [ד"ה שם] ויכנע מאד מלפני אלקי אבותיו, ובסנהדרין [שם] דרשו מזה שבא בעלילה שבתחלה קרא לאלהות הרבה ולבסוף קרא לאלקי אבותיו וע"ש בפירש"י ובנוסחא שבע"י בזה, וא"כ לא היתה תשובתו שלמה (ובאג"ב שם דרשו עליו קרא דבלא שפתי מרמה שאפי' במרמה קבלו, אף שאמר בעלילה שאם לא יקבלו הא כל אפין שוין כמ"ש באגדות), אבל כאן דקאמר בכל לב ס"ל שתשובה שלימה היה, ולפ"ז מ"ש מלפני אלקי אבותיו י"ל דקמ"ל שבזכות אבותיו נענה, ובירושלמי סנהדרין שם שאמר זכורני שהיה אבי מקרא אותי בצר לך ומצאוך וגו' ולא ישכח את ברית אבותיך וגו' (וי"ל שחזקיהו בתפלתו [ישעיה לח] רמז ע"ז ואמר אב לבנים יודיע אל אמתך):

(לט) בכל לב. דרש חלה פני ה' אלקיו, שהחילוי הוא בכל לב כמ"ש [תהלים קיט] חליתי פניך בכל לב חנני וגו', גם מדכתיב ויכנע מאד דרש שע"י ההכנעה שעיקרה בלב כמ"ש או אז יכנע לבבם [ויקרא כו], ויכנע בעמל לבם [תהלים קז], זכה להאיר אליו אור פלא העליון לעשות לו פלא להוציאו מבית האסורין וז"ש [שם] יודו לה' חסדו ונפלאותיו וגו', ומנשה ג"כ הודה על נסו והקריב זבחי תודה כמ"ש [ד"ה שם] ויזבח עליו זבחי שלמים ותודה וכדין יוצא מבית האסורים כמ"ש [תהלים קטז] פתחת למוסרי לך אזבח זבח תודה:

(מ) אולי יעשה לי ככל נפלאותיו שעשה לאבי. דרש כן לאלקי אבותיו כמו נגד אבותיו עשה פלא, כן אולי יעשה עמו (ותפס לשון המקרא [ירמיה כא] אולי יעשה ה' אותנו ככל נפלאותיו, וללמד ששם ג"כ פירושו ככל נפלאותיו שהיה עושה לאבותינו):

(מא) ויעתר לו וישמע תחנתו. כצ"ל:

(מב) באותה שעה כו' אית דין ואית דיין. ממה שראה שנעשה לו משפט על חטאיו (והיה מדה כנגד מדה על שהעביר בנו למולך באש נדון במחבת אש, הר"מ ברלין,) הודה כי יש אלקים שופט דיין בארץ, וממה שהצילו אח"כ כששב בכל לבו אף שלא היה ראוי לפי רוב עונותיו, ראה כי יש דיין ר"ל כי הדין הזה לא ניתן לכחות הדינים לפועלם תמיד, אלא יש דיין המצוה ומשגיח ע"ז שיעשו הדין, ולכן ברצונו יכול לשנות ולבטל מעשה הדין כרגע, והנה הודה על ב' הנהגות ה' אלקים וז"ש וידע כו' כי ה' הוא האלקים, כי יש רחמים בדין ודין ברחמים:

(מג) בן עזאי אומר בא וראה כו' מר"ש בן לקיש. הדבר תמוה שבן עזאי היה תלמיד חבר לר"ע (וגדול מן רבי יהודה חבר רבותיו של רבי שהיה רבי' דר' יוחנן שהיה רבו דרשב"ל) יביא מעשה דרשב"ל, ובפרט שבן עזאי לא האריך ימים ומת בבחרותו כמ"ש רש"י בחגיגה [יד:] אההיא דהציץ ומת, ובע"כ חד מינייהו ט"ס או בן עזאי או דרשב"ל, אך הואיל ומעשה דרשב"ל שהיה לסטים נמצא בש"ס גם עשיתי לו סמוכין להלן בס"ד, ע"כ נכון יותר דדבן עזאי ט"ס, וצ"ל איזו אמורא אחר שבימי רשב"ל (והוא הוספת אמוראים תוך הפר"א עמ"ש במבוא), ואפשר צ"ל רב מנשיא בר עזן שהיה בימי רבי יאשיה רבה כדאיתא בסנהדרין [יט.] והיה בימי רבי יוחנן וריש לקיש או רבי יהושע עוזאה שהיה בימי רבי יוחנן ביומא [מ ו.], ושינוי הלשון שבכל הני דתנאי בפרקין כתוב תדע לך כח התשובה וכאן כתוב בא וראה, סימנא מלתא היא שהיא הוספת אמוראים בפר"א:

(מד) הוא ושני רעיו גוזלים כו' הניח לשני רעיו שודדים בהרים כו' וביום שמת מתו ב' רעיו כו' ולב' רעיו בשאול תחתיות כו'. נ"ל בס"ד ענין ר"ל וב' רעיו אלו יסודתם בהררי קדש בדברי הזהר פקודי [רסו.] דאיקרי שאול כו' ודא איהו ממנא לאתערא תדיר קטרוגא על עלמא כו' בהאי היכלא קיימא חד רוחא כו' איקרי שודד כו' איהו שודד בטורי רמאי כו' נפק רוחא אחרא ואיקרי שוד כו' ורוחא אחרא אשתתף עמי' דאיקרי כפן כו', והנה ג' רוחין אלו הן בר"ל וב' רעיו, והוא היה נגד כפן ואח"כ חזר בתשובה ואמרו שם מאן דעבד חסד עם בני נשא כדאי הוא לדחייא לאילין תרין רוחין כו' ובפרט זה הוא נגד כפן שמשביע נפש רעבה, ולכן בתשובת ר"ל כאן נזכר שהיה עוסק במתנות עניים (מה שלא נזכר בכל אינך דפרקין), ונגד זה הוא ג"כ מ"ש בגטין [מז.] בר"ל יתיב ואכיל ושתי ופרש"י כל ימיו מה שהיה משתכר לא היה מצמצם להצניע ליום מחר וכמ"ש הגר"א בפי' היכלות כ"י בהיכל חמישי דקדושה [רנג:] על מש"ש ודא איקרי שבע כו' בזמנא דממנא כפנא כו' כדין האי חיותא ואפיק רוחא דמזונא לכל אינון בני מהימנותא וז"ל ר"ל בעלי אמנה שמאמינים בהקב"ה וכמ"ש שלהי סוטה מאי אנשי אמנה אלו ב"א המאמינים בהקב"ה דתניא ר"א הגדול אומר מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר ה"ז מקטני אמנה עכ"ל, ולזה תיקן ר"ל לאחוז ברוחא דקודשא שנקרא שבע דזיין לבני מהימנותא ולהאמין שיזמין לו הקב"ה למחר בכדי להנצל מרוחא דכפנא (ואף שבתוס' שם הכריעו שזה היה קודם שחזר בתשובה כיון שזלזל בעצמו להמכר ללודאי, יש לדחות שהיה בטוח בחכמתו שיהרגם), ושני רעיו שהניחן שודדים בהרים הן ב' רוחין האחרים שודד ושוד דאינון שודדי טורי רמאי והן לא חזרו בתשובה, ולכן כשמתו נתנום בהיכל שאול שהוא היכל הזה של גזלנין ושודדי טורא (ואע"פ שכאן הלשון שאול תחתיות, לא תימא שהוא היכל ארץ תחתית האחרון במדורי גיהנם אלא זה דכאן עיקר שמו שאול שנקרא כן בשירת האזינו ובתהלים פ"ו), והנה ר"ל שניצול משודדי טורא אלו שהיה עמהם תחלה, לכן היה מדתו בתורה כשהיה בבהמ"ד כאלו עוקר הרים וטוחנן זב"ז כדאיתא בסנהדרין [כד.], ונגד זה שהיה תחלה בהיכל זה ששם הממונה לאתערא תדיר קטרוגא על עלמא, היה ר"ל אוחז מדתו כשעשה תשובה בהיכל הקדושה החמישי שאמרו שם [רנג.] שממונה שם סנגוריא למילף על ישראל סניגורין קמי מאריהון, וז"ש בשה"ר פ"א פי"ב כששמע רשב"ל שאמר רבי אבהו על בני קיסרי מדינחא דמחרפייא ומגדפייא נחת רשב"ל מחמריה וספא חולא ויהב בפומיה דר"א וא"ל אין הקב"ה רוצה במי שאומר דלטוריא על בניו, שלא היה יכול לסבול שע"י דיבורו של ר"א ח"ו ינתן פ"פ לרוחא דקטיגורא שבהיכל ה' הנ"ל שהיה בו תחלה ר"ל ורעיו, ולכן ג"כ היה מנטר פרדיסא כמ"ש במ"ק [יז.] משום שבהיכל הנ"ל שם אמרו כד אינון תרין רוחין שוד וכפן שלטי כו' ברכאן דלעילא ינקין להון כו' הה"ד שמוני נוטרה כו' כרמי שלי לא נטרתי כו', לכן כשחזר בתשובה הוי נטר פרדיסא דישראל, (ולכן כשראה לההוא גברא דאכל מני' חם לבו בקרבו ואמר דליהוי בשמתא כו') וכמ"ש בהיכלות דקדושה [שם] רוחא דא איהו נטיר כל נטירו כו' ודא איקרו שומר ישראל כו' ובהיכלות דס"פ בראשית [מד:] אמרו שם אתן את דודי כו' לכמה סטרין כו' מנהון גפנים מנהון רמונים (וע"ש בביאור הגר"א) והיינו פרדסא שסתמו רמונים וגם גפנים יש בו (עמש"ל ר"פ מ"ב), ולכן ביום שמת מתו גם ב' רעיו השודדים כי היה נשמתן תחלה משרש אחד ורשב"ל בירר הטוב והניח להן הרע, ולכן כשמת וכבר נגמר בירור ניצוצי הקדושה שהיו ראוין להברר ע"י בזה השרש, מיד מתו גם הן שלא היו צריכין עוד להיותן בעולם, כ"ז נלע"ד נכון בס"ד, ולא מצאתי בזה דבר, ואם שגיתי ה' הטוב יכפר בעד:

(מה) ובצום ובתפלה היה משכים ומעריב. כצ"ל כדאיתא בהני דלעיל, אבל במנהמ"א הגי' כדהכא (ועיין בר"ח שם שמנאן לכ"א בפ"ע):

(מו) וביום שמת מתו שני רעיו כו'. ולכן ידעו שנתנוהו לר"ל באוצר החיים (ועיין ברות רבה פ"ב שהזכירו כגון זה למשל, ואמרו שם שאחד מהם מת בלא תשובה והיה מושלך ג' ימים לאחר מיתתו גררוהו בחבלים לקבר וראה חבירו ושב בתשובה, לכן פירשו כאן ששני רעיו מתו אחריו ביום שמת, והוא שב בתשובה בתחלה כבר):

(מז) ונתנו לר"ל חלק החיים. במנהמ"א ור"ח הגי' חלק באוצר החיים וכ"ה הלשון להלן וכצ"ל:

(מח) אין תשובה אלא עד המיתה כו'. במדרש משלי פ"ו מסמיך לה על לך אל נמלה וגו' תכין בקיץ לחמה ע"ש, ואיכא לאסמוכי' אקרא [קהלת ט] אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה, וי"ל חשבון לשון מחשבה שיחשוב לחזור שם ממעשיו הראשונים שוב אין מועיל לו, וכמו שאין שם מעשה שאינו עולם המעשה ובמתים חפשי כתיב, כן אין מועיל מחשבה שם, ואף דעת וחכמה שלומדין תורה שם בג"ע ומסתכלין בחכמה ודעת אלקים בכ"ז אין מקבלין שכר עליהן רק אדרבא הלימוד וההשגה ההם הן קבלת שכר על מע"ט שעשו בחיים בעה"ז:

(מט) בים כו' לחם אינו מוצא בים כו' במדבר כו' לחם ומים במדבר אינו מוצא לאכול ולשתות כו'. משמע קצת דבים מוצא מים לשתות, והוא סיוע למ"ש המג"א סימן ק"ס בשם הרדב"ז שמי הים חשובין ראוין לשתיה ע"י שמרתיחין אותן על האש ע"ש (גם י"ל שבים מצויין גשמים שיכולין לקלוט מימיהן ולשתות, משא"כ במדבר שברוב המדברות אין הגשמים יורדים בקיץ כלל), ומשל הים והמדבר, אולי י"ל שהן על תורה ומעשים טובים, כי מים ישנם בים אלא שאין יכולין לשתותן כמו כן התורה אע"פ שבעולם הבא אדרבא יש תורה רבה כמים לים מכסים בכ"ז אין מקבלים עליה שכר כמ"ש לעיל, משא"כ מצות אין שם כלל כמו שאין למצוא אוכלין במדבר:

(נ) שנאמר אשר כו' כל כופר ולא יאבה כי תרבה שוחד. ודרש ליה על הקב"ה שבעוה"ב אין מקבל כופר ושוחד תורה ומצות שיעשו שם (וכן רישי' דקרא כי קנאה חמת גבר ולא יחמול ביום נקם, יש לדרשו ע"ז וע"ש במדרש משלי ובילקוט בשם פסיקתא והוא בפסיקתא דמ"ת):

(נא) כל כפר אלא לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו שנאמר אני ה' כו' כליות ולתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. כצ"ל, וכ"ה קצת במנהמ"א שם וכי"ב הגיה בהגהות המלהגר"א:

(נב) מפרעה כו' שמרד. כמ"ש פשעים אלו המרדים, והוא הרבה לפשוע במרד שאמר מי ה' כו':

(נג) בצור עליון כו' מי ה'. חטאו היה קשה מכל פושעי ישראל שהוזכרו לעיל שכולן לא כפרו בעיקר כמו פרעה שאמר מי ה', ולשון צור עליון פשוטו פירושו כההוא דשלהי מנחות (קי.] דגדול שמו בגוים דקרו לי' אלקא דאלקייא והוא אמר מי ה', וי"ל שהלשון צור עליון מכוין למ"ש בזוהר בשלח [סד.] מאי צור עילאה דכל צורים כו' מי ימלל גבורות כו' ובג"כ צור עילאה איקרי כו', והוא ה' עילאה שהוא מקום התשובה ובו פגם פרעה כשאמר מי ה' (ולכן נטבע אח"כ בים שנהפך מי אל ים כמ"ש ז"ל) ולכן היה עולה על הדעת שלא יקובל בתשובה, ויפעול בו מדת צור עליון משפט כליון חרוץ כמ"'ש הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, לזה אמר שאע"פ שמרד בצור עליון נתקבל בתשובה, שבו בלשון שחטא בו בלשון עשה תשובה ואמר מי כמוכה נאדר בקדש, ובאמת מפני שלשון צור עליון לא נמצא במקרא כמדומני שט"ס כאן וצ"ל בצור עולמים, ובמנהמ"א שם הגי' ברבון העולמים:

(נד) שנאמר מי כמכה באלים כו'. ע"ל פמ"ב ומש"ש בס"ד:

(נה) ומנין שלא מת שנאמר כי עתה כו'. האי שלא מת היינו בים, והראיה ממקרא זה אינה מבוררת, דנהי שבעת ההיא לא רצה להמיתו שמא אח"כ בים כשהקשה לבו המיתו, והרי שם כתיב כי עתה שלחתי כו' אותך ואת עמך כו' והרי עמו מתו בים אח"כ, ובע"כ צ"ל שאין הראיה נגמרת בהבאת פסוק זה והיא צריכה לסיום הפסוק שמביא אח"כ ומנין שהעמידו כו' ועמש"ל אות שאח"ז:

(נו) והעמידו הקב"ה מבין המתים. לשון העמדה מבין המתים היינו הך דהצילו מבין המתים דמעיקרא (שאין לפרש שר"ל שגם הוא מת ונטבע (כיון שהוא ירד ראשונה עם סוסו לים כמש"ל פמ"ב א"כ כששב הים לאיתנו היה ראוי שיטבע הוא ראשונה לכלם) ואח"כ העמידו והחייהו, שא"כ הול"ל העמידו מן המיתה גם לא הו"ל לסתום העמידו אלא לפרש החייהו מן המתים), והיה נראה שהן ב' נוסחאות שונות שערבום יחד בהעתקה בנוסחא שלפנינו (ובילקוט יונה הגירסא והצילו מן המיתה לספר כח גבורתו שנאמר ואולם בעבור זאת וגו' אבל במנהמ"א הגירסא קרובה לשלפנינו):

(נז) לספר כח גבורתו. מפרש ולמען ספר שמי שתספר אתה פרעה בעצמך את שמי וכן ת"י שם ומן בגלל דתתני שמי קדישא (אבל אונקלוס תרגמו בדיל דיהוון משתעין גבורת שמי כפשטיה דלמען ספר אחרים בכל דור קאמר ואינו מוסב על פרעה וכמ"ש הראב"ע שם,) והיינו על הים וכמ"ש [תהלים קו] ויושיעם למען שמו להודיע את גבורתו ויגער בים סוף וגו', וכן מ"ש פרעה בים מי כמכה נאדר בקדש כדלעיל פמ"ב הוא סיפור כח וגבורה שאדיר הוא בגבורה וכמש"ל שם אות ע"ג:

(נח) ומנין שהעמידו שנאמר כו' העמדתיך בעבור הראותך את כחי ולמען ספר שמו וגו'. כצ"ל, במכילתא בשלח ובשוח"ט מזמור ק"ו אקרא דויכסו מים צריהם אחד מהם לא נותר פליגי תנאי רבי יהודה אומר אפי' פרעה שנאמר אחד מהם לא נותר [ה] אבל מקרא דאורייתא דכתיב לא נשאר בהם עד אחד לא מייתי ראיה, דשם כתיב ויכסו את הרכב ואת הפרשים לכל חיל פרעה הבאים אחריהם בים, שי"ל חילו באו אחריהם ולא הוא עצמו, וכן בכל הענין כתוב בתורה הכל בלשון זה, וירדפו מצרים ויבאו אחריהם כל סוס פרעה רכבו ופרשיו (ואף לפמש"ל פמ"ב אות מ"ה דסוס פרעה הוא סוס שרכב עליו פרעה ממש שנכנס תחלה לים, מ"מ י"ל הסוס נטבע והא ניצול) וכן מ"ש כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו י"ל דפירושא קמפרש מהו סוס פרעה רכבו ופרשיו (דנקט להו תחלה בלשון יחיד לדרשא דמכילתא שהביא בפרש"י שם שאין חשובין לפני המקום אלא כסוס אחד) וכן בכל השירה לא נזכר שם פרעה שנטבע ורק מרכבותיו וחילו נזכרו וכן בפסוק וירא ישראל את מצרים מת שדרשוהו לעיל פמ"ב שהכירו בני פלטרין והנוגשים אלמלי נטבע פרעה עצמו ופלטו הים עמהם היה ראוי ביותר לפרטו בשם שהכירוהו ישראל מת על שפת הים וחזו בו נקם, ובפרשת עקב [דברים יא] כתיב ואת אותותיו וגו' אשר עשה לפרעה מלך מצרים ולכל ארצו ואשר עשה לחיל מצרים לסוסיו ולרכבו אשר הציף את מי ים סוף וגו', הנה באותות שבתוך מצרים כתיב לפרעה ולכל ארצו שהמכות היו בפרעה ובביתו כמ"ש ובכה ובעמך וגו' אבל בים כתיב לחיל מצרים, דמשמע שפרעה עצמו ניצול בים: ורבי נחמיה אומר פרעה עצמו נשאר שנאמר ואולם בעבור זאת העמדתיך (ודכתיב אחד מהם לא נותר, האי מהם צ"ל לר"נ שעל צריהם קאי שהן המצרים כולם ואין פרעה בכללם, וי"ל דקרא דלקמיה ויושיעם מיד שונא ויגאלם מיד אויב קאי על פרעה שהוא היה עיקר שונא ואויב יחידי שלהם ולומר שאע"פ שנשאר בחיים, הושיעם וגאלם מידו,) וי"א אף הוא באחרונה נטבע שנאמר ונער פרעה וחילו בים סוף (כ"ה בשוח"ט ולא מוכח מזה הא דבאחרונה דווקא מת, אדרבא הוזכר הוא ראשונה, ובמכילתא הגירסא שנאמר כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו, ואפשר ר"ל שממ"ש מקרא זה אחר השירה דרש שהוא בא באחרונה, ואולי היה חי ושמע כשישראל אמרו שירה (וענה אחריהם מי כמוכה נאדר בקדש) שגלי הים היו מנערים אותו למעלה, ושוב באחרונה נערוהו בים סוף למטה וטבע), וממקרא זה הביאו בקה"ר פ"י פ"ה דדרש חופר גומץ בו יפול זה פרעה שגזר להשליך במים ונפל בעצמו שנאמר ונער פרעה וגו' שממקרא זה מוכח שפרעה עצמו טבע, וכן הראב"ע סדר קרח [ט"ז פל"ד] הביא ממקרא זה, ולדברי הפר"א ורבי נחמיה צ"ל דס"ל דהניעור אינו המיתה רק ייסורים (וכ"כ בת"י ע"פ וניער ועלים [חיזק] ית מצראי בגו ימא דלא ימותון במיצעיה מן בגלל דיקבלון פורענותא דמשתלחא להון, וכ"ה במכילתא נתן להם כח נערות (ואפשר גם לשון ועלים שבת"י פירושו לשון עלם ונער,) לקבל את הפורעניות וכמ"ש בסנהדרין [ק:] שנותן הקב"ה כח ברשעים לקבל פורעניותן), ואח"כ כתיב וישובו המים וגו' ויכסו את הרכב וגו' לא נשאר בהם עד אחד, ר"ל ברכב ופרשים אבל פרעה עצמו אחר שסבל ייסורי הנעור ניצול, וכתב הגר"א בפי' התיקונים תיקון כ"א על מאמר הת"ז שם [טז.] שמצרים ופרעה שנקראו תנינים הן כענין ב' תנינים זכר ונקבה שאמרו בר"פ הספינה שהרג את הנקבה הן מצרים וסירס הזכר פרעה שנשאר בחיים:

(נט) והלך ומלך בנינוה. י"ל ז"ש [יונה ג] בכרוז מטעם המלך, מי יודע ישוב ונחם, שר"ל מי יודע כמוני, שנפשי יודעת שהאלקים שב ונחם ע"י תשובה והצילו מן הרעה כשאמר מי כמכה (ודרך רמז י"ל למען הראותך וגו' ולמען ספר וגו', ר"ת למען הוא להיות מלך על נינוה):

(ס) אנשי נינוה כותבים כתבי עמל. אפשר דרש מ"ש [שם] מן החמס אשר בכפיהם, שעשו חמס בכפיהם שאצבעותיהם כתבו עמל ואון וכמו שדרשו בשבת [קלט.] כפיכם נגואלו בדם ואצבעותיכם כתבו און אלו סופרי הדיינין (גם י"ל מ"ש [ישעיה נט] מעשיהם מעשה און ופועל חמס בכפיהם ע"ז, שבכפיהם ואצבעותיהם שכתבו מכתבי און פעלו החמס וכמ"ש [שם י] הוי החוקקים חקקי און ומכתבי עמל כתבו):

(סא) וגוזלים. כמ"ש מן החמס כו':

(סב) ועושים מעשי זמה. כמ"ש [יונה שם] וישובו איש מדרכו הרעה, דדרש ליה בזמה כמ"ש [בראשית ו] כי השחית כל בשר את דרכו ואמרו בב"ר פכ"ו שהיו כותבין גמוסיות לזכר כו':

(סג) וכאלו מעשים רעים. ז"ש [יונה א] כי עלתה רעתם לפני, שכולל רעות רבות כי"ב וכתיב [נחום ג] הוי עיר הדמים כלה וכל הפרשה ע"ש:

(סד) וקרע את בגדיו. מפרש מ"ש ויעבר אדרתו מעליו (ולא כתיב לשון פשיטת מלבוש כדכתיב אדר תפשיטון) היינו שהעבירה מעליו בחזקה דרך קריעה, וכד"א [שמואל ב יג] וכתנת הפסים אשר עליה קרעה, או כיון דכתיב כאן שק ואפר דרש לה נמי בקריעת בגדים כדכתיבי בכ"מ אהדדי (ועמש"ל אות כ"ג בס"ד):

(סה) ולבש שק ואפר. לשון המקרא ויכס שק וישב על האפר ומפרש ליה שישב ונתגולל באפר עד שנתכסה בו כלבוש, וכמ"ש במרדכי וילבש שק ואפר, וכל לשון לבישה באפר אינו אלא כענין זה:

(סו) והפריז בכל עמו. ז"ש ויזעק וכתיב"ע ואפריז, ואין פירושו לשון אסיפה:

(סז) שיצומו כל עמו. מיישב מאי דקשה, שהרי כבר קודם כרוז מטעם המלך כתיב ויאמינו אנשי נינוה ויקראו צום, ולמה הוצרכו לגזרתו (וערד"ק שהרגיש בזה), ומפרש שאחרי שנינוה היתה מהלך ג' ימים ויונה לא הלך בה רק מהלך יום אחד לא קראו צום רק השומעים דבריו שם, ומטעם המלך היה שיצומו כל עמו אף אותן שלא שמעו דברי יונה ולא התענו מעצמן:

(סח) ג' ימים. זה לא נזכר במקרא, ואפשר יליף האי אל יטעמו וגו' אל ישתו, מן אל תאכלו ואל תשתו ג' ימים האמור באסתר (ועמש"ל ספ"ב בס"ד), או אפשר כיון שהעיר היה מהלך ג' ימים גזרו צום כל ג' ימים שהיה יונה מהלך בעיר ג' ימים:

(סט) וכל מי כו' ישרף באש. כעובר על גזרת המלך שהיה משפטם לשרפם באש כמו חמ"ו שעברו על גזרת נ"נ, ואולי י"ל דדרש מ"ש ולא נאבד שמי שיעבור על הגזרה יאבדוהו והיינו שרפה שהיא אבידה מן העולם:

(ע) האנשים מצד א' והנשים מצד א'. משמע שאסרום לגשת אל אשה כל ג' ימי הצום, ואפשר אל ירעו רוצה לכוללו על האדם ג"כ לשון ריעות ואהבה שלא יעשו ריעות אנשים עם הנשים, וכמו הספד לע"ל האמור [בזכריה יב] משפחות משפחות וגו' ונשיהם לבד, ועיין סוכה [נב.]:

(עא) וכל בהמה טהורה מצד אחד וכל בהמה טמאה מצד אחד. מפרש מ"ש האדם והבהמה והבקר והצאן דהבהמה היינו בהמה טמאה ובקר וצאן הן טהורים, וחלקן הכתוב לומר שהעמידום כ"א מהן בפ"ע, ואע"פ שלהן לא היה חילוק בין טמאין לטהורין כלל, אפשר מפני שבענין טבע רחמיהן על בניהן יש הבדל ביניהן וכמ"ש בשבת [קכח:] טמאה לא מרחקה וולדה ואי מרחקא כו',לכן העמידום בפ"ע כדי שיכירו וולדותיהן לאמותיהן זא"ז וישמעו קול בכייתן ויעלה קולן למרום, ואפשר עיקר הגי' וכל בהמה זכר מצד א' ובהמה נקבה מצד א' ולומר שגם הבהמות לא הניחו להזדווג יחד, ובמנ"המא הגי' כדהכא (ובילקוט דילג זה לגמרי):

(עב) ובניהן מצד אחד. זה שלא הניחום לינק מאמותיהן נפקא מן לא יטעמו מאומה, וזה שהעמידום לצד אחד אפשר ג"כ מן לא ירעו נפקא ליה כמש"ל דמידרש לשון ריעות באדם, והה"נ בבהמה שלא יתרועעו יחד הבנים עם אמותיהן:

(עג) לינק ולא הניחום ובוכות והאמהות כו' להניקן ואין יכולות ובוכות. כ"ה במנ"המא וכצ"ל, ובתענית [טז.] דרשינן ליה מן בחזקה שאמרו אם אין אתה מרחם עלינו אף אנו אין מרחמין על אלו ועיין בירושלמי שם, וכן הזכיר ה' בדבריו ליונה אח"כ ואני לא אחוס על נינוה כו' ובהמה רבה:

(עד) הגדולה אשר יש בה יותר מי"ב רבוא וגו' ונאמר וינחם אלקים על הרעה וגו'. כצ"ל וכ"ה במנ"המא שם, והוא סיום המאמר לראי' שנרצות תשובתם:

(עה) מ' שנה כו' כנגד מ' יום ששלח יונה לנינוה. במנהמ"א הגירסא מ' יום שאמר ליונה, והכוונה שכל מ' יום שאמר יונה להם בנבואתו עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת, ודאי היו שרוין בתשובה כיון שהאמינו בדבר ה' א"כ לא היו יודעין שנתקבלה תשובתם. ובזכות זה האריך להם מ' יום, יום לשנה (אבל רחוק לפרש שבא לומר שנבואת יונה עוד מ' יום ונינוה נהפכת נתקיימה רק שנחשב להם יום לשנה):

(עו) ולאחר מ' שנה כו' שנאמר מעיר מתים כו'. אם הכוונה על חרבן נינוה ע"י נ"נ שנתנבא נחום עליה היה זה מ' שנה אחרי נבואת יונה, א"כ נצטרך לומר שיונה האריך ימים הרבה שכיון שנתנבא בימי ירבעם בן יואש להשיב גבול ישראל אפי' נאמר שזה היה בסוף ימיו של ירבעם בן יואש, הרי מסוף מלכות ירבעם בן יואש עד תחלת מלכות נ"נ (שבשנה ראשונה למלכותו כבש נינוה כדאיתא במגלה [יא:] ובסע"ר) יש יותר מן ק"ס שנה, וגם בימי ירבעם כבר היה זקן שהרי משח את יהוא לדברי הסע"ר ועמש"ל פ"י אות ו' בס"ד, גם לשון נבלעו כמתים בשאול תחתיות, משמע דההפיכה כרגע היתה וכמש"ל באות שאח"ז בס"ד ולא מתי מלחמה אלא נראה שאחרי הפיכתה חזרה ונתייסדה שנית, ואח"כ החריבה נ"נ במלחמה (וגם צ"ל שאחר חרבן נ"נ חזרה ונבנית כדאשכחן בימי רבי בתענית [יד:] דשלחו לי' בני נינוה, גם נמצא אמורא ר"א דמן נינוה ואחרים בירושלמי וב"ר):

(עז) ונבלעו כמתים בשאול תחתיות שנאמר מעיר מתים ינאקו. מקרא זה בדור המבול כתיב, וא"כ אין מביא משם ראיה לנינוה, רק דוגמא לזה שמעיר ר"ל בהיותה עיר מיושבת והנה פתאום ינאקו כמתים, אבל עיקר הענין בנינוה צ"ל שסומך על לשון נהפכת שנתנבא עליה יונה תחלה ונתקיים בה לאחר מ' שנה, דמשמע ההפוכה כמו רגע שנבלעו תמימים כיורדי בור, ואפשר ט"ס כאן וצ"ל בשאול תחתית מעיר מתים וגו', והיינו לשון המקרא [שופטים כ] מעיר מתם עד בהמה עד כל הנמצא (ולומר כמו ששם לקו הבהמות בחטא האנשים, כן כאן בנינוה שנהפכה נבלעו כשאול חיים עם כל הבהמה והנמצא בה), ובמנו"המא כתוב ג"כ כגירסת הספרים ומסיים בה עוד ורוח עברה ותטהרם, והוא מקרא אחר [איוב לז] ואין לו שום ענין לכאן, ונראה ט"ס וצ"ל ורוח עברה ואיננו [תהלים קג] דכתיב בסיפי' ולא יכירנו עוד מקומו, ומביא זה שגם בנינוה נתקיים ג"כ שכרגע רוח [אפשר הפיצם ברוח ורעש ארץ] עברה ונהפכה ולא נודע עוד מקומה:

(עח) שלח הקב"ה כו'. שם הגי' לפיכך שלח הקב"ה כו':

(עט) עד ההוא שא"ל בסיני אנכי ה"א. כמ"ש [ירמי' ד] אם תשוב ישראל אלי תשוב וכמ"ש בדב"ר פ"ב שכלפי שכתוב שם תחלה שהיו אומרים נשכבה בבשתנו וגו' [שהיו בושים לשוב] א"ל הקב"ה יש בן מתבייש לחזור אצל אביו כו' חייכם איני כופר בכם אתם אמרתם לי בסיני כו', וכן בהושע [שם יג] נא' ואנכי ה"א מארץ מצרים וגו', וע"ז דרש שובה ישראל עד ה"א שא"ל בסיני כו':

(פ) בכבודך וחילך אכ"כ אלא בעונך. שהכבוד וחיל [עושר ונכסים] שהרבה להם הם גרמו להכשילם וכמ"ש וכל אשר לך ירבה ורם לבבך ושכחת וגו', וכמ"ש בברכות [לב.] מי גרם להם כו' כסף וזהב כו' וכתיב [יחזקאל ז] כספם בחוצות ישליכו וגו' כי מכשל עונם היה (אשר פירושו הנכון נ"ל שעל הכסף קאי שהוא הכשילם לעונות וכמ"ש בירושלמי פ' ד' מיתות ה"ז ובב"ר פכ"ח אקרא דכספם וזהבם עשו להם עצבים למען יכרת כאינש דאמר יתמחק שמי' דפלן דאפיק ברי לתרבות בישא) [ו] ונ"ל שז"ש ביחזקאל שם, וצבי עדיו לגאון שמהו, שזה ג"כ חוזר על הכסף וזהב, שהצבי והתפארת שהיה להם מעדיי הזהב והכסף שהיו מתקשטים בהם, שמו אותם לגאה וגאון, ולכן מסיים על כן נתתיו להם לנדה ונתתיו וגו' לבז, וקחי ג"כ על כספם וזהבם, וע"ל פמ"ה אות כ': ולא תאמר שישובו מכבודם וחילם ויעזבום למען לא יכשלו בהם עוד, והיה א"כ דבר התשובה קשה עליהם, אבל אין כתיב כן אלא שובו אל ה"א בכל לבב בדברים וכדמפ"ו קחו עמכם כסף וזהב אכ"כ כו':

(פא) אלא קחו עמכם דברים. פי' דברי ווידוי, וכ"מ שהבין פירושו במנו"המא ר"ס רע"ט ע"ש, ובשמ"ר פכ"ב ותדא"ז ספ"ט מפרש לה בד"ת ע"ש:

(פב) ונשלמה כסף וזהב אכ"כ. שיצטרכו להפריש עתה שחרב בהמ"ק תשלומי הקרבנות שהיו חייבין להביא בזמן בהמ"ק, ועיין שמ"ר שם ובירושלמי ריש תענית כדפריך לי' ר"י לר"א דאמר אם אין עושין תשובה אין נגאלין מדכתיב חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו אמרו מה עביד לה ר"א תשובה, ר"ל לא בכסף ממש אלא בתשובה, אלא שממה שמסיים שם כד"א צרור הכסף לקח בידו משמע דהאי תשובה ט"ס וצ"ל צדיקים וכההיא דסנהדרין [צו:]:

(פג) רבי יהודה אומר אם אין ישראל עושין תשובה כו'. גם בתנחומא ס"פ בחקתי תני לה משמי' דר"י, ואתיא כשיטת ר"א בסנהדרין [נג.] וירושלמי דתענית שם:

(פד) אלא מתוך הצער כו'. בתדא"ר פכ"א ותדא"ז פ"ד חשיב הני כלהו לענין שמיום שנשתברו הלוחת נגזרה גזרה שיעסקו ישראל בתורה מתוך דברים אלו (ומוסיף שם עוד מתוך השעבוד ומתוך הטירוף, וע"ע שם ס"פ י"ד), ואולי אפשר לסמוך לדברים אלו, מתוך הצער כמ"ש [דברים ד] בצר לך ומצאוך וגו' ושבת עד וגו' (ויליף מני' בדב"ר פ"כ שאין נגאלין לע"ל אלא מתוך הצרה כו' ע"ש בהגהותיי), ומתוך הדחק כמ"ש [שמות ב] ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו וגו', וזה היה מתוך הדחק זה הלחץ כמ"ש [שם ג] צעקת בני ישראל וגו' את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם, ומתוך הטלטול שנאמר או אז יכנע לבבם וגו', ומתוך שאין להם מחיה כמ"ש בויק"ר פל"ה וש"ן צריך יהודאה לחרובא עבד תתובא:

(פה) עד שיבא אליהו ז"ל שנאמר כו' והשיב לב אבות כו'. דרש והשיב בתשובה למקום, ודחוק לומר שמפרש אבות ובנים משל על הקב"ה אביך קנך ובנים ישראל בנו בכורו, שא"כ היה לו לכתוב לב בנים על אבותם תחלה, אלא מפרש שיבואו האבות על הבנים יחד לשוב אל ה' ועראב"ע ורד"ק שם, וע"ל פמ"ז שלכן נקרא אליהו ז"ל מתושבי גלעד שעשו ע"י תשובה בארץ גלעד בשטים, וי"ל שלכן נקרא התשבי שעתידין ישראל לעשות תשובה על ידו כדהכא וע"ל ס"פ כ"ט, ובסע"ר פט"ז אמרו נגנז אליהו ולא נראה עוד עד שיבא מלך המשיח ונראה ונגנז שנית ואינו נראה עד שיבא גוג ומגוג, וי"ל שפ"א נראה לבשר ולהשיב בתשובה דהכא, ובפ"ב בימי גוג יראה למלחמת גוג כמ"ש הרמב"ן ורבי' בחיי ס"פ בשלח שכמו בעמלק היה משה ויהושע כן לע"ל בגוג יהיה אליהו ומשיח, וגם בסוכה [נג:] נמנה בשמנה נסיכי אדם ע"ש (או י"ל לסמוך ב"פ אלו שפ"א הוא מ"ש [מלאכי ב] ומלאך הברית אשר אתם חפצים הנה בא (וע"ל ס"פ כ"ט) וגו' ומי העומד בהראותו וגו', ופ"ב הוא ז"ש לפני בוא יום ה' הגדול והנורא זה יומו של גוג):