ביאור הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר מב

(א) זש"ה שלחיך כו'. בשעת שילוחך דהיינו ממצרים נדמית לפרדס רמונים:

(ב) מה הפרדס כו' מין עץ אילן כו' למינו. שאע"פ שכתיב פרדס רמונים מ"מ שם פרדס כולל כל מיני אילנות עושה פרי וכמ"ש כאן עם פרי מגדים וכתיב [קהלת ב] ונטעתי בהם עץ כל פרי, וממ"ש [נחמיה ב] אל אסף שומר הפרדס וגו' אשר יתן לי עצים לקרות וגו', משמע שגם אילני סרק של בנין נכללין בשם פרדס (רק שסתם פרדס הוא של רמונים כדמשמע בב"מ [קד.] פרדס כו' אע"פ שאין בו רמונים שלא מכר כו'), ואמר מין עץ כו' למינו, הוא שכל מין נפרד לעצמו והוא כפרדס שנטוע שורות שורות מכל מין ומין (ואפשר שם פרדס הוא מלשון פרד וכמו פרודות, שעשוי שורות נפרדות מכל מין), וכמ"ש בשמ"ר עשאה שורות שורות של כל מיני כו' ומסיים שם בנמשל של שבטים של כהנים לוים וישראלים, וע"ל אות שאח"ז:

(ג) יצאו ישראל ממצרים מלאים כל טוב ממין הברכות. לקמן ס"פ מ"ח מסיים עלה בזכרו את הדבר שנאמר לאברהם וכו' יצאו ברכוש גדול, וא"כ כל טוב היינו טוב מצרים (וכז"ש [בראשית מה] כי טוב כל ארץ מצרים לכם הוא), ולשון מלאים היינו כי וינצלו את מצרים תרגומו ורוקינו, שהריקו והסיעו המלא טוב בבתיהם אל תוך כליהם:

(ד) ממין הברכות. פי' מכל מיני ברכות טוב, והיה נראה לפרש ממיני הברכות הידועים קאמר, והן עשר ברכות שאמרו לעיל ס"פ ל"ב שבירך יצחק ליעקב כנגד עשרה מאמרות, שהן רמוזין כאן בעשר מיני בשמים הכתובים במקרא זה דשלחיך (והן כפרים. נרדים. נרד. וכרכם. קנה. קנמון. לבונה. מור. ואהלות. והעשירית ראשי בשמים (שהוא ג"כ מין בשם כמ"ש [שמות ל] בשמים ראש) כולל כולם כמו מדה העשירית כל, אבל בזוהר תרומה [קלב.] ויקהל [רי.] ובז"ח שה"ש [נא א] מונה אותן י"ג שחושב ג"כ באר מים חיים, ונוזלים, מן לבנון לשלשה ע"ש, וע"ע ברע"מ משפטים [קיז.] שחושבן רק לשבעה, שאינו חושב כפרים עם נרדים ולא ראשי בשמים ומסיים שם שעוד ג' נגד ג"ר אמורין בפסוק אחר דמקטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל), וי"ל שלזה רמזו בשמ"ר שמונה שם י' דברים של שבח שעשה הלוקח בפרדס ושדה (וחסר שם א' כדמוכח בנמשל שם וכמש"ש בהגהותיי אות י"א ע"ש) וקרי להו ג"כ שם בלשון מליאה כל טוב ע"ש וע"ל פ"ל אות נ"ט:

(ה) רדפו כו' עד ים סוף. מפרש לשון וישיגו אותם חונים על הים, שרדפו אחריהם עד שהשיגום והעמידום במקום מיצר אצל הים מצד אחד והמצרים מאחריהם (וז"ש בלק"ת מצרים מצר ים שאחיזתם במיצר הגרון,ע"ש), וזהו לשון השגה שמשיג הנרדף עד שהוא כנתפס בידו באין מנוס (וכמ"ש ארדף אשיג כו' תמלאמו כו' תורישמו כו' וכתיב [תהלים יח] ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם) וכמ"ש להלן האויבים מלפניהם והים מלאחריהם כו' וכמ"ש במכילתא ושה"ר במשל היונה ע"ש, גם בא לבאר כן לשון ופרעה הקריב, שהקריב מחנהו עד המקום שחונים על הים ממש שלא יהיה להם ידים לנוס:

(ו) וראו ישראל את המצרים. מבאר מ"ש וישאו כו' והנה מצרים נוסע האמור לשון יחיד, שמ"מ פירושו כל חיל מצרים (וקראם לשון יחיד על שהיו כולן בלב אחד כמ"ש במכילתא הובא בפרש"י), ולא כמו שדרשוהו על שר של מצרים כדפרש"י:

(ז) ונתייראו הרבה מאד. ע"ל פל"ח אות י"ח, וכאן י"ל דז"ש וייראו מאד מפרש שהיתה יראה גדולה הרבה מפחד פרעה ופחד הים, וכענין מ"ש במלחי ספינת יונה וייראו האנשים יראה גדולה, ודרשו לעיל פ"י שעמדו והשליכו ע"ג שלהן בים, וכן כאן דרש וייראו מאד ע"ז שנתייראו מפחד הים (המביא לידי מורא כמ"ש [ירמיה ה] האותי לא תיראו וגו' אשר שמתי חול גבול לים וגו',) והשליכו כל תועבות גלולי מצרים כו':

(ח) ושם השליכו כל תועבות כו'. מפני שנא' [יחזקאל כ] ולא אבו לשמוע אלי איש את שקוצי עיניו לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו וגו', לכן מפרש שזה לא היה רק בעת יציאתם ממצרים כמש"ש ביום ההוא נשאתי ידי וגו' ואוציאם מארץ מצרים וגו', אבל אח"כ כשעמדו על הים וצעקו אל ה' בכל לבבם, שם השליכו כל גלולי מצרים ותועבותיהם (ולשון תועבת מצרים שתפס כאן נראה רומז ללמוד מה היו גלולי מצרים הנזכר ביחזקאל, שהוא תועבת מצרים האמור [שמות ח] הן נזבח תועבת מצרים לעיניהם וגו' ותרגומו נדבח ית בעירא דמצראי דחלין לי' שהיו עובדין לבקר וצאן, וכן תרגום כי תועבה הוא למצרים [בראשית מג], ונ"מ להבין מזה מעשה העגל שעשו, שהיה זה מתועבת מצרים שלמדו שמה, ושעדיין לא השליכום בלב שלם וחזר וניעור אצלם במדבר אחרי שהשליכום בים סוף) [א] ולשון השליכו יתפרש כפשטי', שצורות גלולי מצרים שהיה בידם השליכום לים וכדלעיל ספ"י באנשי ספינת יונה, וכדאיתא בפסחים [כח.]: :

(ט) השליכו כל תועבות כו'. אם לשון כל דווקא, משמע דלא אתיא כר"א דאמר בספרי בהעלותך פסקא פ"ד וירושלמי פ"ד דסוכה ה"ג וקה"ר רפ"ז ותנחומא פרשת ראה (ושם גרסי' בה ר"י הגלילי) ושם פ' תשא (ושם הגי' ר' יוסי סתם) ובמכילתא בשלח פרשתא דויסע ושמ"ר פכ"ד (ושם גרסי' בה ר' יהודה בר אלעאי) ע"ג עברה עמהם בים, וכן בסנהדרין [קג:] אמרינן כסלו של מיכה עבר עמהם בים, אלא אתיא כר"ע דפליג עליה שם (וכ"מ בפסחים [קיז.] דאמרינן ד"א פסלו של מיכה עומד בבכי וישראל אומרים את ההלל ופרש"י אלא ודאי על הים אמרוהו, דמוכח דבים לא עבר עמהן ע"ג, אך י"ל דלא ידעו בו והיו יכולים שפיר לאמרו, משא"כ בימי מיכה שהיה עומד בפרהסיא וידוע לרבים):

(י) ועשו תשובה גדולה וקראו לאלקים. מפרש ויצעקו בני ישראל אל ה' שקראו לה' בתשובה שלימה וכמ"ש באנשי נינוה [יונה ג] ויקראו אל האלקים בחזקה וישובו איש מדרכו [ב] וי"ל שרמוז כאן במ"ש וייראו, מאד, ויצעקו, אל ה', נגד ד' אותיות השם מלמטה למעלה, וייראו בה' אחרונה ששם היראה, מאד, שם מ"ה בוא"ו של שם (ושם הגיעו ליראה גדולה שהשליכו כל גלוליהם וכמ"ש יעקב לבניו הסירו את אלהי הנכר וגו' [בראשית לה] ובזכות זה כתיב שם ויהי חתת אלקים וגו' ולא רדפו, וכן כאן בים), ויצעקו בתשובה בה' עילאה, אל ה' במחשבה פנימית שאין מכיר בו אלא ה' ייחדו כל השם בי' מחשבה דתמן יראה עילאה כמ"ש בז"ח ות"ז: :

(יא) וראה משה בצרתן כו'. לכן צעק אל ה' כמ"ש מה תצעק אלי כצועק במר על צרה קרובה, וכמ"ש [תהלים לד] צעקו וה' שמע ומכל צרותם הצילם שדרשוהו בשמ"ר ר"פ כ"א על צעקה זו שצעקו בים והצילם ה' בשביל צעקתם ואמר למשה מה תצעק אלי כבר קדמה צעקתם לצעקתך:

(יב) ועמד להתפלל. מדלא נקט ועמד והתפלל כדנקט לקמן פנ"ג יש לשמוע שר"ל שרצה להתפלל והפסיקו ה' וא"ל מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו, וכדאמר ר"א במכילתא שא"ל ה' בני נתונין בצרה ואתה מרבה בתפלה (וי"ל מלשון מרבה שר"ל שהיה לו להתפלל תפלה קצרה וכדאר"א בברכות [לד.] ובמכילתא כלום קצרן הוא יותר ממשה עת לקצר כו', או אולי י"ל שאף משה היה בכלל ציווי ואתם תחרישון שפי' בזוהר [מז:] תחרישון וודאי דלא תתערון מילא כו'):

(יג) אמר משה כו' לאיזה דרך יסעו. ערמב"ן שפירש כן מעצמו שזה היה צעקת משה שיורנו הדרך אשר יבחר:

(יד) מה עשה כו' ונעשה לחומת אש בין כו'. אף שלסדר המקראות כתוב ענין זה של ויסע מלאך ה' אחר נטה את ידך שמפ"ו להלן אחר זה, נראה שכאן הקדימו לגמור ענין הצלת ישראל ביני וביני איך היה מן המצרים שהשיגו אותם, ובמעשה כן היה מוקדם הא דויסע מלאך ה' קודם שנטה ידו על הים:

(טו) עשה הקב"ה שלח מלאך כו'. מפני שכתיב ויסע מלאך ה' ולא נזכר תחלה כלל ציווי ה' למלאך, לכן הוסיף לבאר שהיה זה מעשה ה' ששלח מלאך כו', ולא נזכר זה בפירוש כי המלאך הזה שמו בקרבו נקרא תחלה וה' הולך לפניהם וכמש"ל באות שאח"ז, ולשון שלח מלאך נראה שרומז למקרא [במדבר כ] ונצעק אל ה' וישמע את קולנו וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים, ומפרש לי' מלאך ממש כמ"ש בת"י שם וכ"פ ראב"ע, ודרש לי' על שעה זו של קי"ס (שקראו בשם ויוציאנו ממצרים, שאז הוא שהיה גמר יציאה והצלה מרשותם כמ"ש ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים, גם עד שם לפני פי החירות עדיין היה גבול ארץ מצרים שהיו אומרים המצרים שבעל צפון סגר עליהם שמה גבול ארצם,) שנא' כאן ויצעקו אל ה' (ושמע לקולם כמש"ל אות י"א מהשמ"ר דדרש ע"ז צעקו וה' שמע) ושם נשלח המלאך להושיעם ולגמור הצלתם:

(טז) למיכאל השר הגדול. הוא לשון המקרא [דניאל יב], ועל כי במ"א שנזכר מיכאל בפר"א הוזכר סתם רק כאן הזכירו בשם זה (לבד מה שי"ל שרמזו בזה שפסוק ויסע שהוא בחסד כמ"ש בזהר [נב:] הוא במדת מיכאל השר הגדול ממדת הגדולה והחסד), י"ל שמפני שלא נזכר כאן ציווי ה' להמלאך כמש"ל אות הקדום, לכן ביאר שהוא שר הגדול שנקרא כשם רבו בתחלה וה' הולך לפניהם (וכי"ב בב"ר פנ"א וה' המטיר זה גבריאל), ועיין בפי' רשב"ם וראב"ע כאן, וכ"מ שהוא נראה שכינה שם נראה כמ"ש בשמ"ר פ"ב, ועיין רבי' בחיי ס"פ משפטים (ע"פ הנה אנכי שולח מלאכי), וע"ל פל"ג אות צ"ד:

(יז) ונעשה לחומת אש. כמ"ש [זכריה ב] ואני אהיה לה חומת אש סביב, אף כאן מלאך הזה נעשה להם כחומה סביב וכמ"ש [תהלים יט] חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם (ועיין בזהר וישלח [קסו.] בזה מלאך ה' סביב דא שכינתא כד"א וירא אליו מלאך ה' בלבת אש, וכמש"ל בשם השמ"ר שזה מיכאל ששמו כו'), ואש זה רמוז כאן במ"ש ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה, שחשך זה הוא אש היסודי כמ"ש הרמב"ן בפי' התורה וע"ל פמ"א אות ע"ט (אלא שהרמב"ן מפרשו על עמוד הענן, ולפ"ד הפר"א יתפרש על מלאך ה' שנעשה כחומת אש):

(יח) בין ישראל ובין מצרים. כאן בקרא כתיב בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל. וכאן ששינה הלשון נראה שתפס לשון המקרא [יהושע כד] וישם מאפל ביניכם ובין המצרים, ושממנו אנו למדים שחשך זה מאפל ממש היה, שאש היסודית שחורה:

(יט) והיו המצרים רוצים לבא כו' מפני האש. ז"ש ולא קרב זא"ז, שלא היו יכולין המצרים לקרוב למחנה ישראל, אע"פ שהיו רוצים כמ"ש ופרעה הקריב כו' (ופסוק ויבא הוא בגבורה וכמ"ש בזהר [נא:] דנטל מסטרא דחסד ואתדבק בגבורא כו' לאתלבשא בדינא כו', ולכן חומת אש (אע"פ שמיכאל מים), וי"ל שז"ש אחר ימינך ה' נאדרי בכח כו' תרעץ אויב כו' תשלח חרונך יאכלמו כקש, שנשלח במלאך זה שהוא מימין כח חרון של הדין לאכול כקש והיינו באש, כאכול קש לשון אש):

(כ) וראו העליונים בצרתן כו' ולא נתנו שבח והודאה ליוצרם. רבי' בחיי העתיק בשם הפר"א דדרש אל תקרי ולא קרב זא"ז אלא ולא קרא זא"ז, ובשמ"ר פכ"ג מסיים בה נמי כד"א וקרא זא"ז, וכ"ה בשוח"ט מז' ק"ה (וגם במגלה [י:] דרשי' לי' שלא אמרו מלה"ש שירה אלא ששם אמרוהו מפני שמעשי ידיו [הן המצרים] אובדים בים, וכאן אמר לה מפני שראו בצרתן של ישראל, ומפני שכתוב כל הלילה, וטביעת מצרים לא היתה עד אשמרת הבקר, לכן דרש לי' על צרת ישראל לא אמרו שירה כל הלילה כל מלאכי ג' אשמרות):

(כא) ולא נתנו שבח והודאה כו'. אפשר רומז למ"ש [ישעיה סב] ואל תתנו דמי לו עד יכונן וגו' וכדמפרש לה בספרי ס"פ נשא ע"ש:

(כב) והראהו וארון יוסף והמטה. במכילתא, ובעצמות יוסף תני שם (ומייתי לה בב"ר ותנחומא ס"פ נשא ומ"א) שמעון איש קטרון אומר בזכות עצמות יוסף נקרע הים שנא' הים ראה וינוס וכתיב וינס ויצא החוצה, ובשוח"ט שם מביא מדכתיב [תהלים עז] גאלת וגו' ויוסף סלה וסמיך לי' ראוך מים וגו', ועל עצמות יוסף י"ל דרמיז במ"ש ויט משה את ידו, דאת ידו רומז לעצמות יוסף שהיה בידו ועמו כמ"ש ויקח משה את עצמות יוסף עמו [ג] ועיקר הענין לרמוז שקריעת י"ס היה ע"י יסוד דעייל בימא כד איהו בתוקפי' וקרע לי' כמ"ש בדרושי האר"י ז"ל (וכן בירדן ביהושע היה ע"י ארון הברית ונאמר שם כי אל חי בקרבכם שם היסוד) ולכן הזכיר ג' אלו שכולן במדה זו: :

(כד) והמטה שחקק עליו שהמ"פ. בילקוט ישעיה נ"א [סוף רמז תע"ד] רנ"א שם המפורש ה' צבאות שחקוק על המטה ראה וברח שנא' רגע הים ויהמו גליו ה' צבאות שמו (ועיין בר"פ הספינה ומחינן לי' באלוותא דחקיק עלי' כו'), וזהו שהזכיר כאן שחקוק עליו שהמ"פ:

(כג) ולא קבל עליו להבקע. י"ל מפני שע"ג עברה עמהם בים כמש"ל אות ט', ובמטה י"ל על שהיה עתיד לענוש עליו בהכאת הסלע:

(כה) הים אין שומע לי. כענין מ"ש בתחלה הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה, כן אמר עתה בענות רוחו כי הים אין שומע לו:

(כו) מיד נגלה עליו הקב"ה בכבודו על הים. ז"ש ויולך ה' את הים, שאחר הנטיי' לא נבקע מיד (כמ"ש לו ה' נטה את ידך על הים ובקעהו), ועראב"ע ורבי' בחיי, עד שהוליכו ה' כביכול ע"י שנגלה עליו (ור"ת ויולך ה' את הים הוא שם אהו"י שמועיל להשתיק סערת הים כמ"ש בפרי ע"ח דרוש ט"ו באב ע"ש) ברוח קדים עזה (שהמים נקראו עזים כמ"ש במדרש כונן עמש"ל פ"ה אות ח' ולכן הוליכם ברוח קדים עזה), וממ"ש [תהלים קו] ויגער בים סוף ויחרב, נלמד שלא קיבל עליו הים עד שהוצרך לגערה:

(כז) וברח הים. כמ"ש הים ראה וינוס וגו' כי תנוס וגו' מלפני אדון וגו', והיינו מפני שנגלה עליו אדון כל הארץ:

(כח) ורגזו המים וחלו ורעדו וירדו לתהומות שנא' ראוך כו' יחילו אף ירגזו תהומות. כצ"ל, ומפרש מ"ש אף ירגזו תהומות, שהמים הרגיזו התהומות בזה שירדו לשם בחיל ורעדה, ונכון היה לגרוס חלו ורעדו המים בתחלה ואח"כ ורגזו וירדו לתהומות כלשון וסדר המקרא כאן, ואפשר מפני שבכ"מ כתיב לשון רגזה קודם חילה (כמו ירגזון חיל אחז יושבי פלשת, וכן [דברים ב] ורגזו וחלו מפניך) לכן דרש גם כאן שבאמת הסדר היה שרגזו תהומות שהיה רעש הארץ בתהום ועלה קרקע תהום הים למעלה לפי שעה והמים ירדו למטה לתהומות, ומ"ש במקרא ראוך מים יחילו תחלה, היינו שתחלה הלכו ברוח קדים עזה כל הלילה ואח"כ נבקעו, וכאן שמדבר בענין הבקיעה מסדר שעיקרה היה ע"י רגז ורעש בתהומות תחלה ואז המים חלו ורעדו (ולשון רעדה הוא פי' יחילו וכד"א [תהלים מח] רעדה אחזתם שם חיל וגו'), וירדו לבקיעות הקרקע לתהומות:

(כט) ביום שנקוו המים בו ביום נקפאו. דהיינו בשלישי וכדא"ר סימון להלן בפרקין ביום רביעי חנו ישראל על שפת הים כו' והיינו ביום מחרתו של קי"ס, ועמש"ל פ"ט אות כ"ח בזה בס"ד (ואפשר סמך למ"ש כאן שבשלישי שנקוו המים נקרעו, דדרשינן יקוו המים למה שאני עתיד לעשות בהם כמ"ש בב"ר רפ"ה, וידרש כאן לענין קי"ס שעשה בהם כד"א [ישעיה סג] לעשות לך שם תפארת [ות"ת הוא יום השלישי], ועיין רבי' בחיי שהביא מאמר מהפר"א דרשא דלאיתנו לתנאו שהתנה עם הים וכל מע"ב ע"ש כל המאמר):

(ל) נקפאו. נקט לשון נקפאו שנופל על לשון נקוו (ואפשר רמז לדרוש יקוו יקפו בחלוף פ"א בוא"ו) שנקוו ונעשו חלקיהם מוצקים וכדכתיב קפאו תהומות ועמש"ל אות ל"ב בס"ד:

(לא) לי"ב שבילין שהן כנגד י"ב שבטים. נראה דנפקא לי' מדכתיב [חבקוק ג] נקבת במטיו ראש פרזיו (ובקי"ס מיירי דכתיב בתרי' דרכת בים סוסיך וכן במכילתא ובאדר"ן פל"ג דרש מיני' שנעשה הים נקבים), דדרש לי' שהיה נקביו במטיו (ופרזיו כלומר פתיחות פרצותיו) למספר ראשי י"ב מטות בני ישראל (ואתיא כדעתי' דר"א בר יהודה איש ברתותא דדרש מני' שבזכות השבטים נקרע הים):

(לב) ונעשו חומות מים. כמ"ש והמים להם חומה (וכן ת"א נצבו כמו נד קמו כשור פי' כחומה כמ"ש רש"י, ודלא כת"י שתרגם כמו זיקין שפי' כנאדות וכן תיב"ע [יהושע ד] קמו נד רוקבא שפי' נאד), ומה שכתוב המים להם חומה מימינם ומשמאלם, היינו דלכל שבט בשביל שהיה מהלך היה לו כן (וי"ל שז"ש ראש פרזיו לשון עיר פרזי אין חומה, שהוא הנקב והשביל שנעשה באמצע פרוז ופתוח לכל מטה להלך בו, ומימינו ושמאלו נשארו חומות מים):

(לג) ובין שביל לשביל חלונות. בערוך ע' אמפמאות העתיק לשון הפר"א וחלונות אמפומאות בין שביל לשביל והיו רואין כו' ופירשו שם חלונות פתוחות מצד לצד, ולעיל פ"י שאמרו והיו ב' עיניו של דג כחלונות אפומיאות מאירות ליונה קשה לפרש כן, שעיני הדג לא היו פתוחות וחלולות, ובערך אפמטא הביא מדברי הפסיקתא דבשלח פרעה (שהיא חסרה כמעט כולה אצלינו רק אפס קצהו נראה וכמ"ש בהגהותיי על הפסיקתא שם בס"ד) והובא גם בילקוט שמואל ב' כ' רמז קנ"ב כיצד היו המים עשויין לישראל כחומה דרש ר' יוחנן כאילין קנקליא (פי' בערך קנקל מכבר מעשה רשת תרגומו קנקליא), אודקת (פי' הציצה על ר"י ותלמידהון בעת שדרש כן) סרח בת אשר ואמרת תמן הוינא [כשעברו ישראל הים] ולא הוון אלא כאילין אפומטיא, ופירשו הערוך מראות, ונ"ל שאמפומאות דכאן ואפמיטאות דפסיקתא הכל א', שהן מראות של זכוכית שרואין דרך עליהן וכמש"ל פ"י אות מ"ט, וז"ש במכילתא הקפיא להם את המים לשני חלקים ונעשו כמין בולס של זכוכית, ופי' רבי' בחיי שנעשו בהירים כשוהם שיהיו רואין זא"ז דרך עליהם ודרשו קפאו כמו אור יקרות וקפאון שהוא ענין אור ודבר המזהיר, וכן פי' בערוך ע' בולס על לשון בולס של זכוכית שבפסיקתא דפ' פרה (שישנו לפנינו גם בבמ"ר פ' חקת) שהוא מראות של זכוכית [ד] ולשני חלקים דתני במכילתא, היינו שהקפיאה כזכוכית היתה רק במקום הלב ולמעלה שיהיו רואין זא"ז בפניהן וגופן עד לבן, מיהו לשון קפה עליהן מב' חלקים ולמעלה שאמרו במכילתא שם לא משמע לפרש כן, אלא נראה שהוא כמו כפה בכא"ף ופירושו נעשה כמין כיפה על ראשן מלמעלה משלישו ולמעלה, ועיין ר' בחיי (ומ"ש באדר"ן שם רא"א תהום כפה עליהם מלמעלה כו' כדי לא יצטערו, נראה שצ"ל קפא והוא לשון ארמי צפה, שצפה ועלה התהום קרקעיתו למעלה שיהא נוח להם לעבור בו): :

(לד) ועקבות רגליו כו'. שבהן דרך על במתי ים וכמש"ל פ"ה ונתנן תחת כפות רגליו ועמש"ש ובס"פ כ"ב בס"ד:

(לה) שנא' ראו הליכותיך כו'. ובקי"ס מישתעי דכתיב בתרי' קדמו שרים אחר נוגנים שנדרש בקי"ס:

(לו) הלכו ישראל לבא כו' וחוזרים לאחוריהם יראים כו'. עיקר זה נלמד ממ"ש וימרו על ים בים סוף (וכמ"ש בפסחים [קיח:] שקטני אמנה היו), וז"ש לא השכילו נפלאותיך (ובמכילתא ר"פ בשלח רא"א ים סוף כדי לצרפן שנא' לא השכילו וגו') עד לאחר שעלו מן הים ואמרו שירה שאז נא' ויאמינו בה' וגו' וכמ"ש רש"י בתהלים שם על ויאמינו בדבריו ישירו תהלתו ע"ש, ובסוטה [לז.] דרשינן לה מדכתיב סבבוני בכחש אפרים (שלא היו מאמינים בנפלאותיו) ובמרמה בית ישראל ויהודה עוד רד עם אל ר"ל שירד לים, וסיפי' דקרא ועם קדושים נאמן שהאמין בה' וקידש ש"ש כמש"ש [לו:] יהודה שקידש ש"ש בפרהסיא כו' ומביא שם מקרא דיהודה לקדשו, ואפשר רמיזא נמי כאן במ"ש ויבאו בני ישראל בתוך הים, ולא כתיב וילכו כמ"ש בסוף השירה ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים או לכתוב ויעברו כמ"ש ויעברו בתוך הים המדברה [במדבר לג] וכתיב [נחמיה ט] ויעברו בתוך הים ביבשה, אלא כתיב לשון ויבאו לרמוז שבאו ולא רצו לילך ולעבור בו להלן שהיו קטני אמנה ויראים כו':

(לז) ושבט בנימין רצה כו' שנא' שם בנימין צעיר רודם כו'. י"ל שאז שלא היו עדיין סדר הדגלים, היו חונים השבטים כתולדותם, ובנימין שהיה הצעיר היה באחרונה, ולכן כשהיו עומדים מחנה ישראל אל פני מחנה מצרים, א"כ היה האחרון שבהם בנימין צעיר סמוך לים, והיה רוצה לכנוס תחלה לים:

(לח) שנאמר שרי יהודה רגמתם. ודמסיים קרא שם שרי זבולון שרי נפתלי פירש"י שהן ג"כ היו רוגמין אותם (ובמכילתא דרש לי' כשם שעשה נסים ע"י יהודה ובנימין בים כך עשה להם ע"י זבולון ונפתלי בימי דבורה, ושם ג"כ היה זה ענין לקריעת י"ס, כי נחל קישון גרפם לתשלום מה שהשליך הים סוף המצריים להקבר בארץ כדלהלן ס"פ), וי"ל מה שזבולון ונפתלי נתעוררו יותר משאר שבטים, הוא משום שזבולון לחוף ימים ישכון, ובנפתלי ג"כ נאמר ים ודרום ירשה, ולכן כיון שהסכים נחשון שירדו כולם בממשלת ידו כדלהלן, נתעוררו אלו זבולון ונפתלי לענין הים שהוא בחלקם ומחבבים אותו כדאיתא בריש פסחים [ה.], ועמש"ל פי"ח אות ו' בהגה"ה:

(לט) וקפץ נחשון כו'. בבמדבר רבה פרשה י"ג אמרו למה נקרא שמו נחשון על שירד תחלה לנחשול שבים:

(מ) וקידש את שמו הגדול לעיני הכל. כמש"ל אות ל"ו דדרשי' לה בסוטה מדכתיב היתה יהודה לקדשו, ובבמ"ר שם דרש לי' מדכתיב נודע ביהודה אלקים בישראל גדול שמו שע"י שהודיע יהודה קדושת שמו נתגדל שמו בכל ישראל:

(מא) ובממשלת יד בני יהודה נכנסו כו' ישראל ממשלותיו של יהודה. וכ"ה בשוח"ט שם, ונראה שר"ל שיהודה היה מושל על השבטים מכבר מברכת יעקב וכמ"ש [ד"ה א ה] כי יהודה גבר באחיו, וכן אמרו בב"ר פפ"ד ודב"ר פ"ח שיהודה היה מלך עליהם, ולכן בממשלתו עליהם בע"כ נכנסו אחריו כלם בים, ולשון ממשלת יד, יצא מלשון ידך בערף אויבך שא"ל יעקב בברכת יודוך אחיך וישתחוו לך וגו', וכן בברכת משה ידיו רב לו,ולשון ממשלה הוא ביד וזרוע כמ"ש [ישעיה מ] וזרועו מושלה לו, וכתיב [משלי יב] יד חרוצי' תמשל [ה] ונ"ל ענין ממשלת יד דיהודה כאן עיקרו במ"ש בז"ח שה"ש [נו ג] דפרעה נטל עיטא בחכמתא דחרשין כו' לקבליי' דישראל כו' בההיא שעתא חקק קב"ה בהאי יד [יד רמה ויד גדולה] כל דיוקנין כו' כגוונא דאינון חרשין כו' בשעתא דהוו אתיין בחרשין ההוא יד הוי חקיק בי' לקבליי' דהנהו חרשין ואתברין קמיי' כו', והוא כמ"ש בזהר תרומה [קעב.] חלונא כו' בי' נפק כוכבא דאיקרי יד כו' שבטא דיהודה שלטא על האי כו' דכתי' בי' ידך בעורף כו' האי כוכבא כד נפיק פשיט חד יד בחמש אצבעאן כו' מארי דחרשין וקסמין דחלין מהאי אתר דבגין דבשעתא דהאי שלטא כלהו קסמין וחרשין מתבלבלי ולא אצלחי כו', וזהו ענין היד שאמרו בז"ח דמתברי כל חרשין קמי', והיא היד בשרשו שניתנה ליהודה וכמ"ש בזהר בהעלותך [קנד.] בדגל ארי' של יהודה אושיט ידא שמאלא כל מאריהון דדינא לתתא דחלין כו' וההוא ידא פשיט עלייהו וכלהו מתכפיין תחותי' כו', ונמצא ע"י יד יהודה שמשלה ושלטה בשרשה בטלו כל חרשין דפרעה שעשה לקשרא ישראל (שע"י כן באה בהם הקטנות אמנה בים), ובזה גרם יהודה שנכנסו כל ישראל בטוחים באמונתם ביד הגדולה והרמה של הקב"ה ונתקדש ש"ש: :

(מב) והיו המצרי' רצים כו' והיו חוזרים. ממ"ש וירדפו המצרים ויבאו אחריהם וגו' אל תוך הים דרש, דהו"ל למכתב וירדפו המצרים אחריהם אל תוך הים, אלא כתיב ויבאו לומר שתחלה רדפו וחזרו ואח"כ באו אחריהם (ע"י סוס פרעה כדמפ"ו להלן), וכמ"ש ואני הנני מחזק את לב מצרים ויבאו אחריהם, ש"מ שהיה לבם חלוק אם לבא אחריהם או לא (וכמ"ש במכילתא על וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם דריש הפרש', שהיה לבו חלוק לרדוף):

(מו) וראו המצרים לפרעה שנכנס בים ונכנסו כו'. כמ"ש כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו, שע"י סוס פרעה נכנסו אחריו כל רכבו ופרשיו, וכן ז"ש ויבאו אחריהם כל סוס פרעה רכבו ופרשיו:

(מז) שבו המים ויכסום כו' ויכסו את הרכב כו'. אפשר ר"ל שלא הוזכר כאן רק הרכב וכל חיל פרעה, ולא פרעה עצמו וכדלקמן פמ"ג שהעמידו הקב"ה מבין המתים ע"ש:

(מח) כשם שנתגאו כו' והשליכו הילדים ליאור. שהטביעה במים קרוי' גאוה וכמ"ש בתדא"ר פ"ו היה מחשבה של המצרים כו' ונשיג אותם ונתגאה עליהם ונשליך אותם בים, וכמש"ל רפ"ה במים נתגאו המים עמש"ש בס"ד (ואולי י"ל דדרש קרא [תהלים קכג] הלעג השאננים הבוז לגאי יונים [הן המצרים שהיו מבזים ומלעיגים על ישראל כמ"ש בתדא"ר פכ"ג ע"ש] וכתיב בתרי' [במזמור שלאחריו] לולי ה' וגו' אזי המים שטפונו וגו' אזי עבר על נפשנו המים הזדונים (ועיין בתדא"ר שם דדרש קראי דבתרי' נפשנו כצפור כו' על זה) שנתגאו המצרים להשליכם במים:

(מט) שנא' כו' כי גאה גאה. כשם שנתגאו הם במים כן נתגאה עליהם והטביעם בים, ובדבר אשר זדו וגו':

(נ) ומשליך אותן למדבר מצרים. אפשר נתכוין לדרוש המקרא [יחזקאל טז] ותושלכי אל פני השדה, שזהו שהיה היאור משליך אותן שהשליכו בו ביום הולדת אותם, ומבאר על פני השדה על המדבר שבמצרים (כי א"ל בשדה ממש וודאי היו המצרים רואים אותם ויהרגום):

(נא) אל מדבר מצרים והיה הקב"ה מביא סלע כו'. כמ"ש ימצאהו בארץ מדבר וגו' ואח"כ כתיב ויניקהו דבש מסלע שמביא להלן:

(נב) וסלע מצדו כו' והסלע שמצדו היה מניק כו' שהיא מניקה כו'. בילקוט שמות הגי' בזה היה מסיך כו' שהיא מסיכה את בנה, וכלשון המקרא [יחזקאל שם] ואסוכך בשמן, וכ"ה בת"י בשלח [ע"פ זה אלי] ומשח יתן מן שמיר טינרא, וקצת משמע כן, שלכן היה זה הסלע מצדו ולא בפיו, שלא היה ליניקה רק לסיכה כל הגוף, וגם אין שמן טוב כ"כ לינק אותו כמו שהוא [ו] כמ"ש בברכות [לה:] אי דשתי לי בעיני' אזוקי מזיק לי', וביומא [עח:] דאמרי' רביתא דינוקא מיא חמימי ומשחא פרש"י לסיכה (ודומיא דחמימי שהן לרחיצה), וכ"מ בירושלמי ר"פ הערל סוף ה"א דאמרו' בתינוק להאכילו חלב [חטה] של תרומה ולסוכו שמן של תרומה, דמשמע דשמן לאכילה לאו אורחיה לתינוק: , אבל בסוטה [יא:] ושמ"ר פ"א הלשון ומלקט להן ב' עיגולין א' של דבש וא' של שמן, לשון עיגולין משמע וודאי שניהם שוין לינק מהם בפה, ובאדר"נ פל"ג תני בים מושכין לתוך פיהן של תינוקות שמן ודבש שנא' ויניקהו כו', וכפשטי' דקרא דויניקהו אתרווייהו קאי גם על שמן מחלמיש צור:

(נג) והכירוהו. שאמרו זה אלי כמורה באצבע על דבר שידוע וניכר לו מכבר ואומר הנה זהו:

(נד) וקלסוהו וקדשוהו. ז"ש ואנוהו כו' וארוממנהו כו'. שהוא מרום וקדוש:

(נה) ביום רביעי. עמש"ל אות כ"ט בס"ד:

(נו) מנגב לים כו' רוח צפונית. א"א לפרש מנגב ודרום לים ממש, שידוע הוא שים זה הולך מדרום מים אוקיאנוס המקיף אל הצפון למדבר ערב, אלא מפני שמסיים רוח צפונית השליך אותם כנגד מחנה ישראל כו', לכן נקט כאן לשון מנגב (וקרוב יותר לומר שצ"ל מנגד), אבל באמת היו ישראל ממזרח לים, וכמו שביארו התוס' בערכין [טו.] ד"ה כשם כו' שעברו בו ישראל ממערב למזרח רצועה א' לארכו (והם ביארו שהלכו בו כחצי גרן עגולה וחזרו ויצאו לצפונו, וא"כ היה צריך רוח דרומית להשליך המצרים לנגד ישראל שבצפון, ולפי מה שנודע כעת שלשון הים סוף מתקצר והולך מדרום לצפון, י"ל שעברו בו ממזרח למערב לצדו השני והיו שרוין במזרחו, ומ"ש בגבולי א"י [שמות כא] מים סוף עד ים פלשתים שהוא ממזרח למערב, היינו שעוד לשון ים סוף השני נמשך עד מזרח א"י, ואכמ"ל בזה), והיה יכול רוח מערבית להשליכן לנגדן רק שנקט רוח צפונית משום סמך המקרא כמש"ל אי"ה:

(נז) צפין כנודות. כ"ה הלשון בכ"מ על גופות ב"א מתים שהן דומין לנאדות של עור נפוחים מבעלי חיים (וכמ"ש בויק"ר פ"ו שמשביעין בנאדות נפוחים לומר אתמול היה הנאד הזה מלא גידין ועצמות) שהן צפין ע"פ המים בקל, והלשון יצא ממ"ש [איוב כד] קל הוא על פני מים, שדרשוהו בסנהדרין [קח.] ותדא"ר פל"א בדור המבול שהקפה [פרש"י הציף] אותן כזיקין [פירש"י נאדות] על פני המים:

(נט) וראו אותם והכירום כו' מכירין כל אחד כו' את מצרים מת. דרש הראי' על מצרים מת בלשון יחיד, שהיו מכירין כא"וא לעצמו מי הוא:

(ס) הכל הולך אחר הראש. כמ"ש בערובין [מא.] בתר רישא גופא גריר:

(סב) רועה נאמן היה. כמ"ש [ישעיה סד] את רועה צאנו וגו', וז"ש [במדבר כז] ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה, שכ"ז שהיה משה קיים היה רועה נאמן:

(סג) והתחיל משה לשורר ולזמר. אפשר לשורר היינו מקרא ראשון של שירה אשירה לה', ולזמר הוא מקרא השני עזי וזמרת, ועל שניהם מסיים והלכו אחריו כלומר לענות אחריו מה שהוא אומר, וקמ"ל כר"א בר"י הגלילי בסוטה [ל:] שהן ענו אחריו כל מה שהוא אומר, ודלא כר"ע שם שאמר שענו רק אשירה לה' (אבל בר' נחמיה שם כסופר המתחיל והעם עונין אחריו, אולי יש לדחוק לשון התחיל דהכא):

(סד) והלכו כל ישראל אחריו. בדרך הישרה שהורה להם לשורר ולזמר לה' על נפלאותיו (ועיקר לשון הלכו איידי דמרים להלן דכתיב שם ותצאן כל הנשים אחריה, נקטי'):

(סה) שנא' אז ישיר משה ובני ישראל. שע"י ששר משה תחלה שרו בני ישראל אחריו (ואפשר סיפי' דויאמרו לאמר קמכוין דדרש מני' ר"א בר"י הגלילי מלתי' שם ע"ש), ובירושלמי סוטה שם דרש מקרא דישעיה [שם] המעלם מים את רועה צאנו ששרתה רוה"ק עליהן וכולן אמרו שירה כמשה (וע"י משה היה זה שהוא העלם מים למדרגה זו שראתה שפחה על הים כו' בשכר היראה והאמונה וז"ש שם ויזכור ימי עולם משה עמו, וכמ"ש בס"ד בליקוטין, ועיין בהגהותיי לדב"ר זאת הברכה אות כ"ח):

(סו) מרים התחילה כו' והלכו כו' שנאמר ותקח מרים כו'. אע"פ שמקרא זה דותקח מרים כו' ותצאן כו' אחריה מתפרש לענין ההליכה ממש וכמש"ל, מ"מ אין יוצא מידי כוונת השירה כמשה ובני ישראל דרישא, וכדכתיב אחריו ותען להם מרים שירו לה', ולפ"ז אם באנו להשוות שירת נשים לאנשים (וכמ"ש במכילתא ובמדרש משלי פי"ד כשם שאמר משה שירה לאנשים כך אמרה מרים שירה לנשים) היו גם הנשים עונות אחרי מרים כל מה שאמרה מרים, ויהיה כן פי' ותען להם (ואין זה כמו לשון עינוי בהספד דתנן שלהי מ"ק איזהו עינוי שכולן עונות כאחת) כי לא היו הנשים יודעות מעצמן לומר השירה כאחת עם מרים כמו ישראל עם משה, ולכן נאמר להן בלשון מדבר מפי מרים שירו לה' כי כו' ולא אשירה לה' כמו שאמרו ישראל בשוה עם משה (אף שאמרו ראתה שפחה על הים כו' ואפי' עוברין שבמעי אמן כו', מ"מ לא הגיעו למעלת ישראל רק מרים לבדה שהיתה נביאה היא אמרה השירה מעצמה כישראל ומשה) [ז] ואפשר לכן אמרה להן מרים בלשון שירו ולא נשירה לה' וכדאמרינן בברכות [נ.] דנברך עדיף שלא להוציא עצמו מן הכלל, מפני שלא היתה אמירתן שוה בשירה, מרים אמרה ברוה"ק מפי עצמה, והן ענו אחריה ולא ידעוה מפי עצמן, לכן לא היתה ראויה לכלול עצמה עמהן (ועיין בת"י שתרגמו נשבח ונודה, אבל לא ידעתי אם הנוסחא בת"י מדוייקת בזה, כי בת"א תרגם שבחו ואודו כפשטי'), ולפמ"ש התוס' בברכות שם בשם הירושלמי שכיון שמסיים המבורך הוי ככולל עצמו, אולי י"ל דה"נ כיון שאח"כ אמרו ויהי לי לישועה הו"ל מרים נמי כוללת עצמה, ויש לחלק: :

(סז) והלכו כל הנשים אחריה שנאמר כו' הנביאה וגו'. וכמ"ש ותצאן כל הנשים אחריה, וכאן י"ל לשון הלכו אחריה בהליכה ממש, דותצאן היינו שיצאו מאהלן (כל כבודה בת מלך פנימה) לענות בתפים ומחולות, וי"ל עוד שיצאו חוץ למחנה ישראל, שלא שמעו קול שיר בנשים ועמ"ש בהגהותיי לב"ר פ"מ אות ג':

(סח) ומנין היה להם כו' ומחולות. וכ"ה במכילתא, ומפני שכתיב כל הנשים קשיא לי' וכי מנין היו יודעין שהכינו כולן להן תפים ומחולות: ומשמע שמפרש מחולות ג"כ כלי שיר כמו תפים, ולא כתרגומי אונקלוס וירושלמי שתרגמוהו חנגין שפירושו ריקודין וא"כ אין זה דבר הצריך הכנה להקשות עליו מנין היה להם (ובאמת רש"י בפי' התורה דלג מחולות בלשון המכילתא:

(עא) בגאון עוזך. זהו פי' וברוב גאונך, שהוא כשגאונך התרבה ברוב עוז והדר (והוא מ"ש תחלה כי גאה כו' עזי כו') כשעשו למטה רצונו של מקום שאז כביכול כאלו הוסיפו עוז והדר וגאונו התרבה בעולם, ונראה שמפרש מ"ש תהרוס כו' תשלח חרונך כו', הראשון כשעושין רש"מ והשני אף כשאין עושין, וכמו מקרא שלפניו ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב ששמעתי לפרשו כן [ח] וז"ש [תהלים סח] על ישראל גאותו ועזו בשקקים, שע"י שעושין רצונו למטה מתרבה הדר גאונו וגם ע"י כן עזו בשחקים, וכמ"ש בס' הבהיר אקרא דרוכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים, שבעזרך שעושין רצונו כביכול ע"י כן רוכב שמים וע"י גאותו שמתרבה מעשיית רצונו ע"י כן רוכב שחקים עמ"ש בליקוטיי פ' זאת הברכה בס"ד: :

(עב) ובחרון אפך יאכלמו כקש. מבאר שבהחרון עצמו שהוא נמשל באש (עיין בפירש"י ע"פ וברוח אפך) בו עצמו נאכלו, ונ"מ לפרש מ"ש [ישעיה ו] שני זנבות האודים העשנים האלה בחרי אף רצין וגו', דהאי בחרי אף הוא חוזר לבאר במה הן עשנים, בעשן שעלה באף רצין ובן רמליהו, ודימה חרון אפם רק בזנבות אודים העשנים, שאין בהם כח לאכול ולשרוף אחרים כאלו היו אש:

(עג) אין כמוך במלה"ש. מפרש באלי' במלה"ש [ועיין בזהר] ומבאר למה נקראו כן שכל כינוי שמן אל שמסיימין בסוף שמן כן מיכאל וגבריאל, וכמ"ש בשוח"ט מז' ס"ח ופסיקתא דמתן תורה (וכן בקצרה בשמ"ר ר"פ כ"ט ע"ש בהגהותיי) אדני בם שמו של אלקים מעורב עם כא"וא מיכאל גבריאל, ולהראות שמזה הוא חיותן וקיומן בשמו (ועמש"ל פי"ג אות ה' בס"ד), וז"ש כאן מי כמוכה באלים ה', שאף האלים כולן חיותן וקיומן בשמך ה', ונקט מיכאל וגבריאל שהן שריהון ומלכיהן דמלאכיא כמ"ש בשלהי שה"ר מלכי צבאות מלכיהון דמלאכיא כו') וכ"ש אחרים [י] ובבמ"ר פ"ב ופסיקתא דמנה א' אפים רמזו שם מיכאל בפסוק זה מי כמכה באלים, וכ"ה בת"ז ת"ע [קל:] ואמרו שם בגין דממנא על מיא כד אעברו בימא בי' שבחמשה לקב"ה, ועיין רבי' בחיי פ' נשא, וי"ל עוד שרמוזין כאן גם ג' מלאכי המרכבה האחרים, נורא תהלות הוא נוריאל, עשה פלא הוא רפאל, ונאדרי בקדש הוא גבריאל כי אדיר שם הגבורה (ויש במלת אדיר אותיות ארי מן גבריאל): :

(עד) וענה פרעה כו' ואמר מי כמוכה נאדר כו'. הפה שאמר מי ה', הודה ואמר מי כמוכה וכדדרש לי' רנב"ה לקמן פמ"ג מדכתיב בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי ולמען ספר שמי, וז"ש מי כמכה כו' הוא ספר שמי, ונאדר בקדש הוא הראותך את כחי וכמ"ש נאדרי בכח (ומפני שהמצרים נקראו אדירים ונפרע מהם במים אדירים עיין מנחות [נג:] לכן הודה פרעה מלשון מי כמוכה נאדר בקדש):

(עה) בלשון מצרית. ומשה וישראל העתיקוהו בדברי שירה בלה"ק (ואולי י"ל שנרמז זה בלשון בקדש, ר"ל בלשון קדש כ"ה השבח, מי כמכה נאדר, מכלל שעיקרו נאמר בלשון חול מפי פרעה) וכמו נבואת בלעם וכי"ב, ואפשר היה ידוע להם שבמילות מי כמכה נאדר בקדש יש מלות מצריות, וכי"ב אמרו בפסיקתא דמ"ת על אנכי בלשון מצרי אנך:

(עו) תהלה אכ"כ כו' תהלות כו' מלמעלה כו' מלמטה. ב' תהלות נאמרין לו כשעושה פלא לעמו, שע"י כן שמספרין תהלות למטה על הפלאות, מוסיפין כח למעלה שיהללו בתהלות חדשות גם מלה"ש וכמש"ל פל"ז אות ט"ז ע"ש:

(עז) קבלי אכלוסיך. בני אדם שלוקחו מן האדמה ונתגדלו עליך:

(עח) את החללים. פשוטו ר"ל שדרך כבוד הוא לקבור החללים חללי מלחמה וכמ"ש ביואב [מלכים א יא] ולע"ל בגוג [יחזקאל לט] כן כביכול דרך כבוד הוא לה' איש מלחמה שציווה לקבור החללים שתבלעם ארץ וי"ל עוד שרמזו לדרוש לשון המקרא [איוב כו] הרפאים יחוללו מתחת מים ושכניהם, על מתי מצרים וחלליהם ששכנו מתחת מים ונפלטו משם ליבשה (ומ"ש שם בפרשה ההיא ובתבונתו מחץ רהב חללה ידו נחש בריח פירשו רש"י על המצרים ופרעה ע"ש):

(עט) המים הרגו אותן והמים יבלעו אותן. אע"פ שלעולם כל הנטבעים בים דרך הוא שהים פולטן ונקברין באדמה, שם קוברין אותן ב"א בארץ שלא ברצונה, אבל כאן שא"ל שתפתח פיה ותבלעם כדלהלן, טענה שיותר ראוי שיצוה להים לבולעם, או אפשר רומז ג"כ בבליעת הים לדגים שבים וכמ"ש בפסחים [קיח:] ע"ש בפירשב"ם, ועוד שכאן שירדו לעמקי תהומות כמו אבן כמ"ש צללו כעופרת במים אדירים, א"כ לא היו ראויים לעלות משם עוד אלא להיות מאכל לדגי הים או להרקב שם:

(פ) אותן שיהיו נהרגין עליך אני משליך אותם לים. משמע שמפרש שמתי חיל סיסרא נהרגו על הארץ וכפשטי' דקרא דכתיב ויפל כל מחנה סיסרא לפי חרב לא נשאר עד אחד, ומ"ש נחל קישון גרפם לים, צ"ל או שישראל השליכום שם, או שהמלחמה היתה סמוכה לנחל וגברו המים ושטפום והשליכום לים, אבל בפסחים [שם] אמרו שע"י חום הכוכבים נכנסו לנחל קישון לקרורי נפשייהו וגרפם הנחל (וצ"ל לפ"ד הש"ס מ"ש לפי חרב, היינו אותן שנלחמו במלחמה, אבל כל רוב המחנה החיל כנען שבאו לעזרתו, עמהן נלחמו מן השמים וגרפם נחל קישון, ולפמ"ש בש"ס [שם] שתשע מאות רכב ברזל כולן גרפם נחל קישון, יש לומר שז"ש וברק רדף אחרי הרכב ואחרי המחנה וכתיב ויפל כל מחנה סיסרא, א"כ הרכב משמע שלא נפלו בידו, רק נסו וירדו לנחל קישון):

(פא) ואם אני מקבל כל אלו האכלוסין כו'. היינו לפתוח פה לבלעם וכמש"ל אות ע"ט, וע"ל ס"פ י"ז אות ט"ו ופי"ד אות מ"ה:

(פב) תן לי שבועת ימינך שאין אתה תובע כו'. שאע"פ שכבר אמר לה קבלי אוכלסיך, חששה שמ"מ עתידה ליתן דין ע"ז ליום הדין הגדול, ועיין באיכה רבה פ"א סוף אות ט' נ"א במאמר זה:

(פג) פתחה הארץ את פיה. לשון תבלעמו דרש ע"י פתיחת פי הארץ וכמו בקרח דכתיב [במדבר טז] ותפתח הארץ את פיה ותבלע:

(פה) יצ"מ וקי"ס רגזו וחלו כו'. נראה שמפרש שמעו עמים ירגזון על יצ"מ וחיל אחז יושבי פלשת על קי"ס, כי קי"ס לא היה ידוע בבירור כ"כ כ"א לאומות שהיו סמוכין למדבר ים סוף פלשת אדום ומואב וכנען שמפורשין במקרא כאן, ולא להרחוקים הרבה (ולכן בירדן שרצו לומר בסוטה [לד.] שראו אותו מלכי מזרח ומערב אמרו שנגדשו כפין ע"ג כפין, וגם שם לא כתיב בקרא רק מלכי האמורי), משא"כ יצ"מ שנמשכו מכות מצרים י"ב חדש, וגם מצרים היו מושלין בכיפה אז והיו באים לשם מכל הארצות, לכן נשמע הדבר לכל הארצות, וכן מצינו ברחב שהזכירה בדבריה להמרגלים קי"ס כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף [יהושע ב] אבל הגבעונים שעשו בערמה לומר מארץ רחוקה מאד באו, אמרו [שם ט] רק אשר עשה במצרים אבל קי"ס לא הזכירו מפני שלא נודע להרחוקים מאד, וחששו שלא יבינו מזה ששקר דוברים ואינם מארץ רחוקה [יב] ומלחמת סיחון ועוג שהזכירו, הוא ששם כתיב [דברים ב] היום הזה אחל תת פחדך על פני העמים תחת כל השמים וגו' ורגזו וחלו, ומכוין ביותר לפמ"ש בדב"ר פרשת הברכה שבאותה שעה הוא שנקדה לו חמה למשה, לכן נשמע ונודע הדבר תחת כל השמים: , וז"ש כאן אח"ז תפול עליהם אימתה ופחד ודרשו במכילתא (וכן בספרי ס"פ עקב) אימתה על הרחוקים ופחד על הקרובים, שאימתה הראשון מוסב על הראשון שמעו עמים ירגזון שהוא יצ"מ לכן הוא גם לרחוקים, ופחד מוסב על האחרון חיל אחז יושבי וגו' שהוא קי"ס לכן דרשוהו לקרובים:

(פו) וברחו ממקומן. לשון ירגזון דרש כן, וכמ"ש [איוב ט] המרגיז ארץ ממקומה. אף כאן ברחו ורגזו ממקומם:

(פז) אמר משה כו' תן כו'. דהאי תפול לשון בקשה הוא ונמשך למטה אל עד יעבור וגו' וכמו שתרגמו אונקלוס ות"י:

(פח) תן פחדך ואימתך עליהם. אם הגי' מדוייקת שהקדים פחד לאימה ולא כסדר המקרא אימתה ופחד, י"ל שנתכוין לרמוז לקרא דס"פ עקב [דברים יא] פחדכם ומוראכם יתן ה' על פני וגו', ודרש מוראכם כמו אימתה דהכא:

(צ) עד שיעברו ישראל את הירדן. כצ"ל, וכתרגום אונקלוס ע"ש:

(צא) תביאמו להר קדשך. מפרש מ"ש תביאמו כו', להר נחלתך, היינו הר קדשך (וכד"א [תהלים מג] יביאוני אל הר קדשך,) שהוא בהמ"ק וכמ"ש במכילתא ובת"י (ולא כפי' הראב"ע נחלתך א"י כולה ע"ש):

(צב) לא אמרת תביאנו ותטענו כו' והמביא הוא כו' חייך כו' ולע"ל אני נוטע כו'. בב"ב [קיט:] אמרו תביאנו לא נאמר נתנבאו ולא ידעו מה נתנבאו הבנים נכנסין ולא האבות, אבל כאן אין זה משמעות המאמר, אלא ר"ל אם נאמר תבואנו, היה משמע שגם משה שהי' ממשוררי השירה עם ישראל כולל עצמו בזה, והיה מתפרש שתהיה ההבאה גם כן ע"י משה כשם שהיה הוא המוציאם ממצרים, וז"ש והמביא הוא המוציא ר"ל היה ראוי להיות המביא מי שהוציא (ועיין פירש"י פנחס [במדבר כז] ע"פ ואשר יוציאם ואשר יביאם שלא תעשה כו'), אבל כשאמרו תביאמו ותטעמו, הוא על הקב"ה שהוא בכבודו יהיה המביא ונטע אתם בא"י תלו הגדולה בבעליה, וא"ל הקב"ה חייך שכדברך כן יהיה לע"ל, אבל עתה בעוה"ז אתה מביאם (והיינו שעדיין לא נגזר עליו שלא יכנס לארץ והיה ראוי להיות הוא המביא, וכן אף אחר כך יהושע במקומו הוא יביאם ולא הקב"ה בכבודו), ודרך אפשר נ"ל דהכי גרסי' לא אמרת אביאנו ואטענו אלא כו' הוא המוציא כן יהיה בעוה"ז ולע"ל אתה מביא אותם ואני נוטע אותם כו' כצ"ל, ור"ל שכן יהיה בעוה"ז שלא יהיה משה המביאן אלא יהושע תחתיו, אבל לע"ל יהיה משה המביא (וכמ"ש ויתא ראשי עם, ודרשו בספרי שם שעתיד משה ליכנס בראש כל חבורה, ובת"י שם ויהא נפק ועליל בעלמא דאתי ר"ל יהיה יוצא ונכנס לפניהם, ובילקוט חקת רמז תשס"ד בשם ילמדנו הקהל הזה אי אתם מכניסים אבל לכל ישראל אתם מכניסים לע"ל (ועיין בבמ"ר ותנחומא שם), ועמש"ש בהגהותיי לילקוט שם בס"ד,) ואני [ר"ל הקב"ה] נוטען וכדמפ"ו:

(צג) נטע אמת. כמ"ש [ירמיה לב] ונטעתים בארץ הזאת באמת בכל לבי ובכל נפשי, וכאן דנקט לי', י"ל שבא לרמוז דרשת הואוי"ן דתביאמו ותטעמו כמ"ש בזוהר [נט:] לאילין דאחידן בוא"ו דשמי' דקב"ה, והוא נקרא אות אמת כמ"ש בזוהר ר"פ ויקרא מדת יעקב תתן אמת ליעקב:

(צד) ואומר ה' ימלך כו'. אפשר ג"ז ראיה אימתי יתקיים תביאמו ותטעמו כמו שאמרו עוברי ימים, כשימלוך ה' לעולם ועד [דכתיב בתרי'] שהוא לע"ל שתתגלה לעולם ועד בלא הפסק עוד כמ"ש במכילתא וע"ל ס"פ י"א: