ביאור הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר מא

(א) ירידה הששי'. ע"ל ריש פ' י"ד.

(ב) בששה בסיון. ע"ל ר"פ מ"ו:

(ג) נגלה הקב"ה על ישראל בהר. אבל שריית שכינה על ההר היה קודם ששה בסיון, שכיון שבאו כתיב ומשה עלה אל האלקים ואמרו במכילתא הובא בפרש"י זה ביום שני:

(ד) וממקומו נתלש הר סיני כו'. ובילקוט הלשון נתלה, ופי' נתלה באויר וכ"ה בת"י תלש מארי עלמא ית טורא וזקפי' באוירא, ורחוק לפרשו על כפיית הר כגגית שבשבת [פח.] דדרשינן ליה שם על ויתייצבו בתחתית ההר (וכן במכילתא ע"פ זה אמרו נכפפו מלמד שנתלש ההר ממקומו וקרבו ועמדו תחת ההר שנאמר ותקרבון ותעמדון תחת ההר), שאין מזכיר כאן כלל עמידתן תחת ההר ולא כפייתן לקבל ע"י כן, אלא יותר משמע ממה שמסיים ונפתחו השמים ונכנס ראש ההר בשמים שלענין זה הוא שנתלש ההר ועלה למעלה לכנוס ראשו בשמים, ומדלא נזכר בכל פרק זה ענין הרכין שמים למטה, היה נראה שר"ל שעלה ההר עד לשמים למעלה, וא"כ קשיא טובא למה הוצרכו למצות הגבלה שבל"ז לא היו יכולים לעלות בהר שעלה למעלה עד לשמים (ודוחק לומר שעל זמן שקודם הדברות נאמרה עיקר מצות הגבלה יום אחד קודם כדאיתא בשבת [פז.] בין לרבנן בין לר"י) גם משה האיך עלה וירד מן ההר אל העם ואהרן האיך עלה עמו, ואפי' אם נאמר שגם כל תחתית ההר שעמדו בו ישראל (שפשוטו פי' בשפלות ומורד ההר ולא תחתיו ממש כגיגית) נתלש ג"כ עמו ועלה למעלה, עדיין יקשה מ"ש וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק ואמרינן בשבת [פח:] שעל כל דיבור חזרו לאחוריהם י"ב מיל, והיינו עד קצה מחנה ישראל שהיה י"ב מיל כדפרש"י שם וזה היה עם אהליהם ומקניהם נגד ההר ולא עלה מקומו למעלה וודאי, ולפמש"ל בפרקין שבשעה שהשמיע תורה לישראל ירד משה אל המחנה, אולי י"ל שבאותה שעה לבדה הוא שעלה ההר למעלה לשמים וירד אח"כ למטה, אבל באמת כיון שלא נזכר כאן בפירוש לשון עלייה בהר שעלה ההר ונכנס בשמים כו', נכון יותר לסבול קצת דוחק ולומר שהפר"א סובר ג"כ להא דאר"ע במכילתא שהרכין הקב"ה שמים העליונים על ראש ההר (ומוסכם זה גם בש"ס דאמרינן בסוטה [ה.] דלא גבה הר סיני למעלה), ואף שאין מבואר זה בפר"א, כיון שמביא מקרא דויט שמים וירד (דמני' דרש לה ר"ע שם כן ועיין בריש ת"כ,) ממילא משמע דהכי קאמר, ולפ"ז מ"ש נתלש ההר היינו תלישה מועטת ממקומו כדקאמר וממקומו נתלש, ולא עלה למעלה הרבה, (זה אפשר יצא לדרוש מן ויחרד כל ההר מאד, שכיון שחרד ממילא נתלש ממקומו מעט (והוא כענין מ"ש [איוב ט] המעתיק הרים, שהוא רק העתקה מועטת ממקומו וכמ"ש [שם יד] וצור יעתק ממקומו, ואפשר מזה יצא לשון וממקומו נתלש דכאן), אבל עיקרו נטה וארכין שמים למטה על ההר ועיין פ"ק דסוכה [ה.]:

(ה) ונפתחו השמים. הוא לשון המקרא במרכבת יחזקאל ולמדנו לפי דרכו כמו ששם כתיב ואראה מראת וגו' כן כאן ראו וכמ"ש במכילתא,לעיני כל העם שראו מה שלא ראה ישעיה ויחזקאל, ועיין בזוהר יתרו [פב' צד'] זה בביאור:

(ו) ונכנס ראש ההר בשמים. הוא כמ"ש בזוהר [פה.] דקריב שמשא [שמים] לגבי סיהרא [הר סיני מ"ל]:

(ז) וערפל מכסה את ההר. מפרש מ"ש [שמות כד] ויכס הענן את ההר, היינו בשעת הדברות (וכדדרש ר"ע ביומא [ד:] כל הענין שם בשעת עשרת הדברות) ולומד משם מ"ש כאן וענן כבד על ההר זהו ערפל שכסה את ההר, שלא היו יכולין לקבל המראה אם לא דרך הענן וערפל, וז"ש הנה אנכי בא אליך בעב הענן (שאמרו במכילתא זו ערפל עבה שבענן) בעבור ישמע העם בדברי עמך שר"ל ע"י שיבא בכסוי עב הענן יהיה באפשרי שיקבלו העם המראה וישמעו הדיבור עמו (ולכן אף שנא' [שמות שם] ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר, מ"'מ כאן כתיב וערפל תחת רגליו, שבכדי שיוכלו העם לקבל המראה כסה ההר בערפל ומתוכו היו רואין הטוהר, וז"ש במטבע שופרות במוסף ר"ה בערפלי טוהר):

(ח) הקב"ה יושב על כסאו ורגליו כו'. יתפרש כמ"ש בלשון הגהת הרח"ו שבמק"מ פ' יתרו [עח:] שמשה היה ביצירה ואחז בכסא הכבוד שבבריאה (וז"ש בסוכה [ה.] אשתרבובי אשתרבוב ליה כסא שהוא הבריאה):

(ט) ורגליו עומדות על הערפל. כמו שמביא מקרא וערפל תחת רגליו, וכתיב ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלקים (ולכמ"ש ברע"מ ות"ז דחשך ענן וערפל הן כח"ב, י"ל שזהו ענין רגליו נה"י דבריאה [אימא] נעשין מוחין וכח"ב לז"א שמקנן ביצירה ששם הערפל):

(יג) ומשם שלח לשאר אומות. לשון שלח מגומגם (ואפשר משום דלא חשיבי כהני ב' (שהן מבני אברהם כמ"ש הגר"א בכ"מ), לכן לא נזכרו בתורה בפירוש כאן), ואפשר עיקר הגי' זרח לכל כו', והוא נדרש מלשון וזרח (ודורש לשון למו על השאר, ובזהר בלק שם [קנג.] דרש ליה מן ואתא מרבבות קדש אתא וקרא כו', אבל כאן דרש להלן רבבות על ישראל ומלאכים שבאו לסיני), והנה כאן ובת"י הברכה ובש"ס ע"ג [שם] וזוהר שם פרט רק הני ב' וכ"ה באיכה רבתי רפ"ג, אבל בספרי ומכילתא שם פרט נמי עמון ומואב ושא"ל לא תנאף ע"ש:

(יד) א"ל אין אנו יכולין להניח כו'. אבל שעיר וישמעאל זרע אברהם לא דחו כו':

(טו) אין אנו יכולים כו' אין אנו חפצים כו'. נראה שמכוון ללשון המקרא [איוב כא] ודעת דרכיך [שהיא התורה] לא חפצנו וגו':

(טז) תן תורתך לעמך שנא' ה' עוז כו'. כמ"ש בזבחים [קטז.] שפתחו כלם ואמרו ה' יברך את עמו בשלום, ורישי' דה' עוז לעמו יתן איתא שם שבלעם אמרו להן, וכאן משמע שדרש שהוא מאמר הע"ג, ולפ"ז אפשר סיפי' דה' יברך את עמו בשלום הוא מאמר הכתוב, שע"י כן שהן עצמן הודו ואמרו שיתן עוז לעמו, בירך ה' עמו ליתן להם התורה בשלום בלי ערעור וקטרוג עוד [א] ולפמ"ש שכ"ז הוא מאמר הע"ג, י"ל שהוא כמ"ש בביצה [כה:] אלמלי נתנה להן דת אש אין כל בריה היתה יכולה לעמוד בהן, ולכן אמרו שיתן התורה שנקראת עוז, וע"י כן יברך עמו בשלום, שיהיו יכולין לעמוד בשלום עם הבריות: :

(יז) ועמו אלפי שנאן כו' מלאכי קדש. משמע שמפרש מלת קדש שבכאן על המלאכים (ורבבות על ישראל) ואפשר הוא כמ"ש [תהלים סח] רכב אלקים רבותים כו' אדני בם סיני בקדש, שלשון בקדש כתיב על המלאכים, ויותר קרוב לפרש שהוא כמו ד"א דדרש רבבות קדש הכל על המלאכים וכלשון המקרא הנ"ל רבותים אלפי שנאן שמביא בלשונו כמש"ל בס"ד:

(יח) אלפי שנאן ורכב רבותים מלאכי קדש. הוא לשון המקרא דתהלים רכב אלקים רבותים אלפי שנאן אדני בם סיני בקדש, ומפרש כאן שהן ב' כתות שונים, שנאן הן אלפים (ולא כדדרש לי' בפסיקתא הנאין ומשובחין וכדדרשינן לי' בחגיגה ובכ"מ שאינן, ונראה שלכן לא מנה הרמב"ם בפ"ב מיסודי תורה שנאנים בכתות מלאכים), ורכב אלקים רבותיים הן כתות אחרות שמסיים עליהן סיני בקדש שהן כת מלאכי קדש (ולפיכך שינה כאן מלשון המקרא והקדים אלפי שנאן וחיבר רכב רבותים עם קדש):

(יט) וימינו אוחזת את כו'. בא להוציא שלא נפרש מימינו אש דת שהיה מקיף אש מימינו ועיין ראב"ע, אלא פירושו שימינו אוחזת דת אש:

(כ) שד"ת כגחלי אש. אפשר רומז ללשון המקרא [שמואל ב כד] ואש מפיו תאכל גחלים בערו ממנו, שמפרשו בקול הדברות (וכדכתיב בתרי' ויט שמים וירד כו' שהביא לעיל) וכל ד"ת שנתנו מפיו ית', ולכן אמר ר"א פ"ב דאבות והוי זהיר בגחלתן כו' שכל דבריהם כגחלי אש [ב] והכוונה כמו שהאש טמון בגחלת ואין נראה לפעמים, כן ד"ת אף שלכאורה אין נראה באורן, בכ"ז תדע ברור שבכל דבריה יש אש טמון בתוכם (גם הוא משל לסתרי התורה עיין מדרש שמואל שם): :

(כא) וניתן להם בלשון חבה שנא' כו' לראשי וימינו תחבקני. כצ"ל, ופי' אף שהן כגחלי אש (שהן הגבורות ותורה ניתנה מפי הגבורה) בכ"ז להן ניתנה בלשון חבה מימינו תחבקני ששמאל נכלל בימין וכמ"ש בזהר [פא.] שלהובא כו' בחבתא כו' אתהדר לימינא דכתיב מימינו אש דת כו':

(כב) בלשון שבועה שאין ימינו אלא שבועה שנאמר נשבע ה' בימינו ובזרוע עזו רא"א כו'. כצ"ל וע"ל פמ"ב, ולגי' הספרים אולי י"ל שמפני שכתוב כאן ג"כ ובזרוע עזו שהוא שמאל וכמ"ש בריש נזיר [ג:] מזה ששמאל שבועה, לכן חוזר לבאר שלשון ימינו הוא סתם עיקר שבועה שסמכו הכתוב ללשון שבועה תחלה [ג] וענין השבועה לכאן הוא שלא יחליפנה ולא ימיר אותה, ואפשר זה ג"כ למידרש אש דת קאתי, לומר שהאש היה כענין ברית אש על הדת (וכמו בברית בין הבתרים ותנור אש אשר עבר בין הגזרים כו'): :

(כג) מיום שיצאו כו' וחונים במחלוקת. כצ"ל וכ"ה במכילתא ובויק"ר פ"ט ופתיחתא דאיכה:

(כד) שנא' ויסעו ויחנו. לשון רבים:

(כה) עד שבאו כלם להר סיני וחנו כו'. שלא נטעה לפרש ויחן לשון יחיד שרק יחידים חנו נגד ההר (ועיין ראב"ע שפי' כעין זה), לכן פי' שבאו כלם:

(כו) וחנו כנגד ההר שנא' ויחן כו'. לפמ"ש הרמב"ן שמשה הגיד להם מה שנאמר אליו כי יעבדו את האלקים על ההר הזה ע"ש, י"ל שלכן בבואם לכאן ייחדו לבבם כאחד לקבל עליהם מ"ש (גם ההר שהוא מדת מ"ל הנקראת כנסת ישראל עוררם להתכנס כאחד בלב אחד שם) [ד] ולפי לשון המדרש ויק"ר ואיכה רבה הנ"ל שאמרו שם הרי השעה שאתן להם התורה, דמשמע שלא מפני התורה הוא שהושוו, רק אדרבא מפני ההשואה בשעה ההיא ניתן להם אז התורה, י"ל לפשוטו שכ"ז שהיו במחלוקת, לא היו מסכימים לענות בלב אחד נעשה ונשמע, גם י"ל מפני שהיה השטן מקטרג על נתינת התורה להם מפני שעתידין לעשות העגל כמ"ש התוס' בשבת [פט.] ד"ה תורה כו' בשם המדרש (ולפ"ד הירושלמי פ"ד דסוכה וספרי בהעלותך שע"ג פסל מיכה עבר עמהן בים, א"כ היה כבר באותה שעה קטרוג ע"ג עליהן), לכן לא היה שעה ליתן להם רק כשהושוו בלב אחד, שאז אין קטרוג אפילו של ע"ג שולט בהן כמ"ש בב"ר פל"ח ובכ"מ מקרא דחבור עצבים אפרים הנח לו: , כן י"ל לפ"ד הפר"א כאן ולשון המכילתא שמפני קבלת התורה הוא שהסכימו כולן בלב אחד, שד"ת כל נתיבותיהן שלום, ואת והב בסופה כתיב:

(כז) פה אחד. כמ"ש [שמות כד] קול אחד, ומפרש לי' פה אחד ר"ל הסכם דברים אחד, וכמ"ש לשון פה אחד [יהושע ט ומלכים א כב], ואין פירושו במדת גובה קול אחד כדכתיב [ד"ה ב ה] להשמיע קול אחד להלל, ששם פירושו מדת קול אחד וכדפרש"י ספ"ק דחולין [כד:] ד"ה קול אחד:

(כח) עד שלא נשמע את התורה כו' שנא' ויאמרו כו'. דמפרש ליה שקודם מ"ת נאמרה כל אותה פרשה וכמש"ל אות ז':

(כט) שומרים ועושים. לגי' זו פי' שומרים היינו נשמור שלא לעבור על מל"ת ועושים לקיים מ"ע, אבל יותר קרוב דגרסי' שומעים ועושים וכלשון נעשה ונשמע דכתיב: (כט*) ויאמרו כל הדברים כו' נעשה ונשמע. במקרא כתיב רק נעשה, אלא שלהלן כתיב כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, והיה ראוי לגרוס כאן מקרא זה, דאי מקרא קמא א"כ ל"ל להביא מרחוק הלא גם כאן בפרשה כתיב ויענו כל העם יחדיו וגו' כל אשר דבר ה' נעשה (אם לא שנאמר שמביא מקרא ההוא, ללמדנו שפרשה ההוא מאוחרת וקודם מ"ת נאמרה כמש"ל):

(ל) מיום שנבראו שמים וארץ נקרא כו'. כן דרך הפר"א למנקט במקום מיום שנברא העולם וכדלקמן פנ"ב ע"ש (אלא שבכ"ז כאן בהר סיני אולי אפשר לומר בה רמז, מפני שבסיני נתייחדו שמים וארץ כמש"ל אות ו' בשם הזהר דקריב שמשא לגבי סיהרא שהן שמים וארץ, לכן נקט בלשון מיום שנבראו שו"א):

(לא) נקרא שם ההר חורב כו'. כמ"ש [שמות לג] ויתנצלו בנ"י את עדים מהר חורב, ומפרש מ"ש הר האלקים חרבה [שמות ג וכן מלכים א יט] פי' שנקרא שם ההר חרב ולא שהוא שם המדבר, ולכן הוא שהוצרך לסיים ראיה ע"ז שבהר חורב קבלו התורה ממ"ש יום אשר עמדת כו':

(לב) וכשנגלה כו' על שם הסנה נקרא סיני. לכבוד המראה שהיה בסנה, כי כל ההר כולו מקום חורב ויובש אין מים בו ולכן נקרא חורב כמ"ש ראב"ע, רק מקום אחד שהיה גדל בו הסנה היה בו מים כמש"ל פ"מ שאין הסנה נצמח אא"כ יש מים תחתיו וכמש"ש אות כ"ה בס"ד שזהו הנחל היורד מההר שכתוב בפרשת עקב [דברים ט] והיה בטל בקוטנו ברוב המקום שהיה חורב, וכשנגלה ה' על הסנה נודע אז בשמו במעשיו ונקרא כל ההר על שם החלקה ההיא שיש בה הנחל שנצמח הסנה בו (ואפשר לכן אצל ויתנצלו ב"י את עדים בחטא העגל החזירו לו שמו הראשון של גנאי הר חורב, וכן בכל משנה תורה שהוא ספר תוכחה הוזכר בשם חורב, ולא נמצא שם הר סיני בכל משנה תורה):

(לג) נקרא סיני והוא חורב. כצ"ל:

(לד) שנא' יום כו' בחורב. וכתיב בתרי' ותקרבון ותעמדון תחת ההר וגו', הרי שחורב הוא ההר שעמדו תחתיו בקבלת התורה:

(לה) ע"ש עמדו כו'. ע"ל ר"פ מ"ו דאמר ראב"ע שבע"ש ניתנה תורה, וכאן נמי אע"פ שמסיים לך אמור לב"י כו' שנא' כה תאמר כו', שזה היה קודם מ"ת ביום שני כדאיתא במכילתא ובשבת [פו:], מ"מ מ"ש עמדו ערוכים האנשים לבד והנשים לבד משמע וודאי שביום מ"ת מדבר, שקודם לכן למה היה להן לפרוש לעמוד אלו לבד ואלו לבד [ה] ואולי י"ל דר"פ דהכא דרש מ"ש ויחן ישראל לשון יחיד ע"ז שהיו ערוכים ישראל הזכרים לבד נגד ההר והנשים לבד, ומפני שידעו שיעבדו את האלקים על ההר הזה כמש"ל אות כ"ו. לכן עמדו הגברים שהן הראויין לעבודה לבד והנשים לבד: , ומפני שרוצה לפרש מ"ש כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים ותגד לבני ישראל אלו האנשים, לכן הקדים שביום ו' (שהוא יום מ"ת שלאחר זה) היו עומדים שם גם הנשים ערוכים לבדם (כמו שנצטוו במצות פרישה ועמש"ל אות ל"ו), ולכן נאמר למשה לדבר עמהן לבדן כי גם המה עתידין לעמוד בקבלת התורה:

(לו) ערוכים האנשים לבד כו'. כיון שנצטוו על הפרישה עמדו לבדן שלא בערבוביא, וכמ"ש בסוכה [נב.] ומה לע"ל שאין יצה"ר שולט ובשעת הספד אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד כו' עכשיו כו' ובשעת שמחה כו', ואף כאן שעת שמחה היתה כמ"ש ביום חתונתו זה סיני כו', לכן ק"ו שלא יהיו מעורבין (ולפי ת"א אל תגשו אל אשה לא תקרבון לצד אתתא אפשר כוונתו שנאסרו בקריבה ונגיעה וכענין לשון המקרא [ישעיה סה] קרב אליך אל תגש בי כי קדשתיך, א"כ י"ל שלכן היו עומדין שלא בערבוביא כיון שאסורין בקריבה ונגיעה בעלמא):

(לז) שדרכן של אנשים כו' דעתן של נשים. בב"מ [נט.] מסקי' במילי דשמיא כל ההולך בעצת אשתו נופל בגיהנם (ולל"ק שם אפילו במילי דעלמא לבד ממילי דביתא אין לשמוע לה), וכאן נראה שנתכוונו למ"ש בשמ"ר פכ"ח שאמר הקב"ה כשבראתי העולם צויתי לאדם תחלה ואח"כ לחוה ועברה וקלקלה את העולם עכשיו אם איני קורא לנשים תחלה הן מבטלו' את התורה (והרב מוהר"מ בהחסיד מ"ו שלמה ז"ל פי' שדורש כאן קרא דכה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל על זה, שע"י כן שתאמר תחלה לבית יעקב אלו הנשים תגד ותמשיך (כדדרשינן ליה בשבת [פז.] דברים שמושכין לבו של אדם כו') על ידיהן בני ישראל שדעתן הולך ונמשך אחריהן):

(לח) וענו כולם פה אחד. אף הנשים שהיו שם כמש"ל:

(לט) ואומר ושרים כו' מעייני בך. בשוח"ט שם דרשו כשם שאמרו האנשים שירה כך אמרו הנשים שירה שנאמר כל מעייני בך ואומר גן נעול וגו' מעיין חתום (ור"ל שז"ש כל מעייני בך מפני שהיה בהן צנועות כמו שהיה רצון ה' כשבראן לכן זכו לומר שירה), ומביא כאן ראיה מזה שגם הנשים נשתתפו בקבלת התורה, ואפשר הוא ראיה למ"ש שהנשים נמשכו אחר הנשים בזה דמפרש שרים על האנשים שאמרו שירה שנאמר בהן אז ישיר משה ובני ישראל, וחוללים הן הנשים שנא' בהן ותצאן כל הנשים אחריה בתפים ובמחולות, ותלה הכתוב שרים בחוללים לומר שהן היו העיקר והאנשים הלכו אחר דעתן בזה במ"ת [ו] וי"ל עוד דחוללים נקראים מקבלי התורה כמו שדרשו בשה"ר כמחולת המחנים יכולים אתם לעשות לנו כמחול שעשה לנו בסיני שתי מחנות יוצאין זה לקראת זה כמחול (כן הביא לשון מדרש זה רבי' בחיי פרשת יתרו ע"פ ויוצא משה את העם ע"ש), ושרים הן עוברי הים שאמרו שירה, והקישן זה לזה, כמו בשירה אמרו אנשים לבד ונשים לבד כמפורש בתורה כן החוללים במ"ת היו ערוכין אלו לבד ואלו לבד ודבור משה לכ"א מהן לבדן כדדרש כאן: :

(מ) היום כפול כלילה. לאו דווקא כפול ממש שא"כ יהיה היום אז ט"ז שעות בחדש סיון ודבר ידוע הוא שהיום היותר ארוך בא"י בתקופת תמוז הוא י"ד שעות, וכן במדבר ובמצרים הסמוכים לא"י לא יהיה ההבדל בינם ובין א"י כ"א מעט ובלתי אפשר שיהיה יום הארוך במדבר סיני י"ו שעות (שזה אינו כ"א באקלים השביעי שבמדינתנו), וכ"ש בחדש סיון שעדיין הוא בתקופת ניסן וודאי א"א להיות היום כפול כלילה ממש, אלא ר"ל גדול מהלילה הרבה:

(מא) וישנו ישראל עד ב' שעות ביום כו' לעוררן כו'. אפשר עד ב' שעות הניחן לישן ולא עוררן עד שעה ג', כבני מלכים בימיהם ששנינו שדרכן היה לישן עד ג' שעות ובישראל ודאי ולא עד בכלל שצריכין לעמוד בשלישית לקרוא ק"ש, ובשה"ר שם איתא שישנו כל הלילה ולא הוזכר עד היום, ומשמע שמיד בבקר נעורו, וכ"ה וודאי לפמ"ש שם העמיד עליהם בקלאנין קולות וברקים כדי לעוררן, והרי מפורש כתיב ויהי בהיות הבקר ויהי קולות וגו' משמע מיד בהתחלת הבקר שהוא מעמוד השחר (וכן בזהר יתרו [פא.] אמרו בהיות הבקר כד אתער זכותי' דאברהם שהוא כשעולה ע"ה לאחר קדרותא דצפרא כנראה בכמ"א בזוהר) ניעורו ע"י הקולות, וע"ל פמ"ו דאמר ראב"ע בששה שעות ניתנה תורה, אלא שר"ל שמ"מ היו נעורין ומוכנין מן הבקר:

(מב) ששעת יום בעצרת ארוכה והלילה קצרה. לגירסת הספרים כאן הלשון כפול שכבר אמר שהיום כפול כלילה, גם לשון שעת יום אינו מכוין יפה שהול"ל שהיום ארוך והלילה קצרה, ובשה"ר שם וכן בפ"ד שם הגי' ששינת עצרת ערבה והלילה קצר, ונראה שכצ"ל גם כאן, וטעמא דשינת עצרת ערבה אפשר משום דבסים אוירא, שאויר יום העצרת יפה יותר מכל הקיץ שהוא יום אמצעי הממוזג בין יומי דקרירי לחמימי וכדמשמע בשבת [קמז.] גבי שקייני מדיבחא ועד עצרתא ע"ש, ובב"ב [צח.] חייב להעמיד לו עד עצרת פי' רשב"ם שמשם ואילך גובר חום תקופת תמוז, ונראה שז"ש בב"ב [קמז.] די"ט של עצרת ברור סימן יפה לכל השנה מפני שהוא מרכז הימים בין קור וחום, ובתוספתא דערכין פ"א תניא שאותו יום עצרת של מ"ת היה יום ברור ע"ש ולכן היתה השינה עריבה בו מאוירא דיומא הברור [ז] ועיין מג"א ר"ס תצ"ד שכתב שמזה שורש המנהג שבזהר להיות נעורין בניל שבועות לתקן זה שישנו אז בשעת מ"ת כל הלילה, ובשה"ר איתא שהקב"ה התרעם עליהם ואמר מדוע באתי ואין איש וגו', וזה שלא כמ"ש הראב"ע לפרש היו נכונים ליום השלישי שלא יישנו בלילה כדרך כה"ג ביהכ"פ, שא"כ לא היו עוברים על הציווי ח"ו: :

(מג) והיה מעורר כו' עמדו משנתכם. אפשר מכוין ללשון המקרא [משלי ו] עד מתי עצל כו' מתי תקו' משנתך וכמ"ש (בברייתא דמעשה תורה חופת אליהו שבס"ס ר"ח שער ג) הדלת תסב כו' ועצל על מטתו זה הישן במשמרה אחרונה, ודרך רמז י"ל ויוצא משה את העם (שמלת העם מיותר שהול"ל ויוצא משה אותם) ר"ת ה'ע'ם', הקיצו עמדו [עצלים] משנתכם:

(מד) כבר בא החתן כו'. כדתנן שלהי תענית ביום חתונתו זה מ"ת, ומבקש הכלה זו כנסת ישראל, להכניסן לחופה תחת ההר, וממתין להם כדי ליתן התורה שהן כקדושין כמ"ש בשמ"ר פמ"ג ובכ"מ שלכן שבר משה הלוחות שאמר מוטב תדון כפנויה כו', וכן חתן וכלה שבשה"ש נדרש על מ"ת ע"ש:

(מה) והחתן יצא לקראת הכלה ליתן כו'. כמ"ש במכילתא ה' מסיני בא לקבל את ישראל כחתן שהוא יוצא לקראת כלה, והיינו נמי כאן מקרא דבצאתך לפני עמך שבא מסיני ויצא לפניהם לקבל פניהם וזהו שיסד במטבע לכה דודי לקראת כלה פני שבת (שהיא כלה מלכתא) נקבלה, וכתב בתשב"ץ קטן ס"ס תס"ז נקוט האי כללא בידך כל המנהגים של חתן וכלה אנו למדין ממ"ת ששם היה מראה עצמו כחתן נגד כלה לישראל עכ"ל, וכן כל מנהגים שבמאמר כאן:

(מו) ריבק"א משה היו רגליו כו' וכלו בתוך השמים. משמע דלא ס"ל מש"ל בר"פ שההר נכנס ראשו בשמים, שא"כ היה גם רגלי משה בהר, אם לא שנאמר שמשה לא הגיע לראש ההר שבשמים רק עמד בסמוך לו אל הערפל [ח] וכוונת ענין כלו בשמים ורגליו עומדות בהר, הוא שכל גופו נזדכך ועלה כל גופו לבחי' שמים שהוא ז"א דרגיה דמשה, רק בחינה אחרונה שבו מקום עמידת כפות רגליו עומדות היו בארץ שבחי' נה"י שלו עומדים במקום בנין המ"ל שהוא הר סיני, וז"ש לו של נעלך כו' כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש כו': :

(מז) כטנדס. הערוך הביאו ופירשו אהל מתוח בלשון לטינ"ו טינד"א:

(מח) צופה ומביט. צופה למעלה ממדרגתו באובנתא דלבא כלשון צופה במרכבה, ומביט ממדרגתו ולמטה (וכלשון הב"ר פמ"ד אין הבטה אלא מלמעלה למטה) וכמ"ש ותמונת ה' יביט שהיא מראה אחורים שלמטה ממדרגתו ע"ש בפי' הרמב"ן ס"פ בהעלותך:

(מט) והקב"ה מדבר עמו כאדם שהוא מדבר עם חבירו שנא' ודבר כו' פא"פ. מבאר מ"ש פנים אל פנים הוא על הדיבור שהיה בא אליו ברור כדיבור היוצא מאיש המדבר לרעהו וכמ"ש [בס"פ בהעלותך] פה אל פה אדבר בו וע"ש לשון הרמב"ן בזה ומ"ש בסוף המקרא כאשר ידבר איש אל רעהו הוא ביאור על רישי' דודבר ה' אל משה פנים אל פנים, וז"ש בסוף התורה אשר ידעו ה' פנים אל פנים, שהוא על הדבור שהיה יודעו ברור כמדבר פא"פ עם רעהו:

(נ) וכי מה כו' מן כו' מים כו' ענני כו'. בז"ר היה מפרשו לענין טומאה וטהרה כדין התורה כשניתנה, וטרח לפ' מן היה יורד ולא נגע בשום טומאה (והיה בו לומר שלא הוכשר, ומ"ש ובשלו בפרור כבר אמרו בספרי שם והלא לא ירד לקדרה מעולם אלא שהיה משתנה לטעם בשולי קדרה) וגם המים טהורים (כמ"ש בשבת [לה.] מעין המטלטל טהור כו', מיהו כשנתלשו מבאר אח"כ בכלי היו יכולין לקבל טומאה) וענני כבוד ולא היה ביניהם שרץ ונבלה ליגע בהם וזבין ומצורעין היו חוץ לענן (וז"א דלא נשתלחו עד שקבעו דגלים בשנה השנית, גם קי"ל דשלפני הדבור טהורין אפי' עודן בהן לאחר הדבור) א"נ שהרי נתרפאו כולן, עכ"ל הז"ר, ועדיין לא תיקן מטומאת נדות ויולדות וטומאת מת (שעדיין לא נעשתה פרה עד הקמת המשכן), מיהו באמת דקדושה דכאן לא מן טומאות שנאמרו בתורה אח"ז ס"ד שיקדשום, שקודם מ"ת כולן טהורים לגמרי היו, ובברכות [כא.] תניא אקרא דוהודעת' וגו' יום אשר וגו' מכאן אמרו הזבין ומצורעין כו' מותרין בד"ת ובעלי קריין אסורין, ובנדה [מב.] והא זבין ומצורעין דחמירי כו' וע"ש בתוס', ומשמע שהיו שם בסיני זבין ומצורעין (ופליג אהא דאמרינן בבמ"ר רפ"ז וכ"מ שנתרפאו), אלא שקדושה זו אינה כ"א פרישות לשם קדושה [ט] ובתדא"ר פי"ח א"ל בדלו עצמכם מעבירה וגזל ודבר מכוער כדי שיהיו טהורים בשעה שיעמדו על הר סיני (ומביא ראיה מויאמר יהושע אל העם התקדשו בשעת מעברות הירדן, ואפשר ר"ל דשם לא כפרישה דסיני ומשום קרי, שא"כ לא הוי סגי בפרישה דחד יומא, אלא קדושה מעבירה וכו' היה), ומיהו בר"פ ט"ו שם אמר וקדשתם שנו חכמים בטבילה, ואפשר שם אסיפי' דוכבסו שמלותם סמיך: , והוי ס"ד שהיא במאכל ובמשתה וכי"ב, וע"ז אומר הלא היו אוכלי מן לחם שמלה"ש אוכלים אותו ושותים מים קדושים מי באר וענני כבוד מקיפין עליהם בקדושה, וא"כ הפרישה אינה כ"א מנשותיהם, שהוא קלות ראש אף קודם מ"ת שלא היה דין טומאה, וכמו לדורות לענין ת"ת דילפינן מינה בברכות שם לאסור ב"ק משום קלות ראש אף שכל הטמאין מותרין, הה"נ קודם מ"ת שלא חשו לשאר טומאות אלא לב"ק:

(נא) אמר משה ילך אדם כו'. לשון ילך אין פירושו לשון עתיד שהרי נצטוו על הפרישה, אלא הוא כמו הלך לשון עבר אם בשעה זו היום הלך כו', א"כ לא יקויים בו ההכנה ב' ימים לקדושה, והוא כעין מ"ש בשבת [פז.] דדרש היום ומחר מה מחר לילו עמו אף היום לילו עמו:

(נב) ונמצאו מתעכבין כו'. משמע פשט הלשון דכאן דלאו משום פליטה חשו לה כדאמר בשבת שם ובמכילתא (ושם גרס ר' אליעזר בהא דתני בש"ס דידן משום רבי ישמעאל דפעמים שהן ו' עונות דבד' עבוד פרישה ופולטת ביום הג' טמאה ויום א' הוסיף מדעתו, מיהו בילקוט גרס בלשון המכילתא ג"כ ר"י,) אלא משום שיכינו עצמם ב' ימים בטהרה:

(נד) אלא מה שעשית יפה עשית והודה לו כו'. אם היינו מפרשים שגם הפר"א סובר הטעם דפליטה כדברי הש"ס, היה אפשר לפרש שדעת המקום היה תחלה לעשות נס, ועכשיו שעשה כן א"ל יפה עשית והודה לו, שמעתה הניח הדבר כמנהגו:

(נה) שנא' והיו נכונים ליום הג'. מקרא זה הוא ציווי ה', ונכון יותר לגרוס היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו וגו' שאמר משה, והא דהודה לו נפקא לן בשבת [שם] מדלא שריא שכינה עד יום הג':

(נו) אמר הקב"ה ירד משה כו' א"ל לך העד בעם. ממ"ש כאן לשון רד ולא כתיב לך כמש"ל לך אל העם וקדשתם דרש ליה שהכוונה היה שירד לא ע"מ לחזור ולעלות מיד:

(נז) שלא יהיו אומרים משה היה מדבר כו'. כי משה כשנגש אל הערפל היה נכסה מעיני העם וכמ"ש בס"פ משפטים ויבא משה בתוך הענן, ולכן אם היה שם מתחלת הדברות והיה נכסה מהם לא היו יודעים מי המדבר, ובפרט כיון שהיה הקול יוצא בקולו של משה כמ"ש בברכות [מה.] ובמכילתא והאלקים יעננו בקול בקולו של משה:

(נח) משה היה רוצה להיות שם א"ל כבר העדותי כו'. אע"פ שלהלן אמר ומשה נגש שהגישוהו מיכאל וגבריאל בע"כ, י"ל זה שרצה להיות שם באותה שעה הי' מטעם ענוה ג"כ, שהבין משה שכשירד למטה אל העם, יקראנו ה' לעלות אל ראש ההר ולא רצה בכבוד הגדול הזה (כמ"ש ביומא [ד:] משה וכל ישראל עומדין ולא קרא הקב"ה למשה אלא לחלוק לו כבוד, ובויק"ר פ"א דרשו ע"ז הרימותי בחור מעם) לכן היה רוצה יותר להשאר שם במקומו ולא יהיה נצרך לחלוקת כבוד לו אח"כ:

(נט) א"ל כבר העדותי בעם. בא לבאר שמ"ש כי אתה העדתה בנו לאמר הגבל וגו', פי' ג"כ העדתה בעם, ושלא נטעה לפרשו העדתה בנו ממש ור"ל במשה ואהרן עצמם [י] וכן היה ראוי לפרש המקרא החמור הזה (שכתב הראב"ע שהגאון [הוא רב סעדיה ז"ל] חשב בו שנים רבות לידע טעמו ע"ש,) שאמר משה הרי העם לא יוכל לעלות שכבר העדותי בעם, וא"כ החידוש שה' מחדש לו עתה אינו אלא כ"א להעד בם במשה ואהרן ג"כ שגם הם יהיו בכלל מצות ההגבלה ולא יעלו בהר (ובכלל לשון רד שאמר לו היה מובן רד ולא תעלה עתה וכמש"ל אות נ"ז, ובכלל וגם הכהנים הנגשים אל ה' יוכללו גם משה ואהרן בכהניו), וע"ז חזר ה' וביאר לך רד ועלית אתה ואהרן, לומר שעליהם לא חזר מההיתר הראשון שיעלו בהר (ולך רד ע"מ לעלות אמרתי לך עתה ולקרוא לאהרן), וגם הכהנים שאמר לו הן הבכורות או נדב ואביהוא כדאיתא בזבחים [קטו:] ובמכילתא: :

(ס) מה כתיב בתרי' וידבר אלקים כו'. ולא הוזכר עליית משה ואהרן כלל, רק מיד וידבר:

(סא) והשמים והארץ רעשו ממנו. כמ"ש ארץ רעשה אף שמים נטפו [שופטים ה ותהלים סח]:

(סב) והימים והנהרות ברחו. לשון ברחו בימים ונהרות, יצא ממ"ש הים ראה וינוס הירדן יסב וגו' מלפני אדון וגו', אלא שמקרא זה לא במ"ת נאמר, ואולי צ"ל חרבו והוא מלשון המקרא [ריש נחום] ה' בסופה וסערה דרכו וגו' גוער בים ויבשהו וכל הנהרות החריב וגו' הרים רעשו וגו' (דמידרש במ"ת וכמ"ש בשמ"ר ס"פ כ"ט קרא דלפני זעמו מי יעמד מה אם כשבא ליתן תורה חיים לעולם כך רעשו עאכ"ו לפני זעמו, ולזה נתכוון גם בת"י שם כד אתגלי ברחימותא למיהב אורייתא כו' בכן כד אתגלי ברגז כו'):

(סג) ההרים והגבעות נתמוטטו. כמ"ש [נחום שם] ההרים רעשו ממנו והגבעות התמוגגו, וכתיב [סוף חבקוק] ויתפוצצו הררי עד שחו גבעות עולם (ושם במ"ת מדבר כל הענין אלוה מתימן יבא וגו' עמד וימודד ארץ וגו'):

(סד) וכל האילנות כרעו. כמ"ש קול ה' שובר ארזים וישבר וגו' (ובמ"ת מדבר כל המזמור), ולשון כרעו אינו מכוון על אילנות, וכמדומה שצ"ל וכל האילות כרעו ור"ל כמ"ש קול ה' יחולל אילות, ויחולל שייך ביה לשון כריעה כמ"ש [איוב לט] חולל אילות כו' תכרענה:

(סה) והמתים שבשאול חיו ועמדו שנאמר כי את אשר ישנו כו'. דרש אשר ישנו אלו שנמצאים בעולם עומד עמנו היום מכלל שהן צריכין עמידה שהן שוכבי עפר (וכמו שרגיל לכתוב לשון עמידה בתחיית המתים כד"א ועמדו על רגליהם [יחזקאל לז] ויקם על רגליו [מלכים ב יג] תנוח ותעמד לגרלך [סוף דניאל], ואפשר דרש ישנו כמו ישנו בקמץ היו"ד מלשון מישני אדמת עפר [דניאל שם] וע"ל פל"ד, ודרש עומד היום שעמדו רק לצורך היום הזה וחזרו לעפרם, וקשה כיון שבמתים חפשי כתיב שכיון שמת נעשה חפשי מהתורה המצות א"כ למה עמדו המתים כבר (ושמא להראות שהתורה משיבת נפש), וי"ל משום הנשמות שעתידין להתגלגל עמדו כולן:

(סו) וכל העתידים כו' שנאמר ואת אשר איננו פה עמנו מדלא כתיב כאן עומד עמנו, דרשוהו כן בשמ"ר פכ"ח ותנחומא נצבים וזוהר לך לך [צא.] דהן נשמות שעתידין להבראות שאין בהם ממש ולא אתחזו לעינא עמידתם שם, ואע"פ שמקרא זה דאשר ישנו פה כתיב בברית בערבות מואב ולא במ"ת, אפשר כיון דכתיב בפ' ואתחנן [דברים ה] לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת וגו' כי אתנו אנחנו אלה פה היום וגו' שהוא ברית דמ"ת כדמפ"ו שם אח"כ, ילפינן האי אתנו פה היום מישנו פה היום דברית ערבות מואב לומר שכל אלו באו בברית דמ"ת:

(סז) וישראל שהם חיים נפלו על פניהם ומתו. הא דנפלו ע"פ משמע ודאי דיצא ממה שמצינו במ"א בגלוי שכינה שנפלו ע"פ כמ"ש [ויקרא ט] וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם, וכתיב [מלכים א יח] וירא כל העם ויפלו על פניהם, וכן ביחזקאל [א ושם ג] ובדניאל [י] וכתיב [שופטים יג] ויפלו ע"פ ארצה וגו' מות נמות כי אלקים ראינו וגו', ואפשר מפרש כאן מ"'ש וינעו, שהוא נפילה על פניהם כענין נוע עני יער מפני רוח [ישעיה ז] וכד"א אם ינועו ונפלו [נחום ג] [יא] וראיתי מובא נ"א בשם הפר"א שמסיים כאן עוד וי"א אף עמדה החמה, ואם גירסא נכונה היא אפשר אסמכתי' ממ"ש [חבקוק שם] שמש ירח עמד זבלה (ובתענית [כ.] ובע"ג [כה.] אמרינן ג"כ שנקדה לו חמה למשה ולא נתפרש שם אימתי היה זה, ובתדא"ר פ"ב איתא שהיה זה במלחמת עמלק, ועמ"ש בחדושי לברכות [נד:] בס"ד בזה), וחושב כאן י' דברים שנתהוו באותה שעה, שמים. וארץ. ימים. ונהרות. הרים. וגבעות. ואילנות. ומתים. ושעתידין להבראות. והחיים מתו. (ולנ"א אפיק הא דמתו החיים ועייל נקדה החמה.) והן נגד י' קולות שהן ע"ס שהיו כלולים בקול הראשון (ואף שאין כתיב להדיא בתורה רק ז' קולות, כבר אמרו בת"ז [עז:] קלא עילאה כליל מן ג' קלין דאינון ג"ס עלאין, ועיין בביאור הגר"א שם, וכן עשר דברים המנויים כאן, ז' ראשונים נגלים בדומם וצומח, וג' אחרונים נעלמים בנשמות ותח"ה): :

(סח) ומתו. כדמפ"ו מדכתיב נפשי יצאה בדברו, ועמש"ל אות שאח"ז:

(סט) ויצא קול שני וחיו. בשבת [פח:] אריב"ל שעל כל דיבור יצאה נשמתן והוריד הקב"ה טל של תחייה להחיותם (ומשמע דס"ל לריב"ל שכל הדברות שמעו מפי הקב"ה, ומחלפא שיטתיה בדאריב"ל בריש שה"ר דאנכי ולי"ל לבדן שמעו מפי הגבורה וע"ל אות ע"ז), ובשמ"ר וכן בשה"ר פ"ה פי"ג אמר רשב"י התורה השיבה להן נפשם, ולפמ"ש כאן שבקול שני חיו, י"ל דדרש מ"ש אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה"א עוד ומתנו כי מי כל בשר אשר שמע קול א' חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי, כי כבר מתו מקול ראשון רק כאשר שמעו קול א' חיים (שאמר לא יהיה לך אלקים אחרים על פני) אז ויחי חיו מן המיתה, ולכן נתייראו אם יוספים לשמוע קול שלישי ומתנו כי לא יוכלו לקבלו בכחם (ונתייראו מדבור שלישי לא תשא שעליו נזדעזע כהע"כ, בפרט שמזלייהו חזו שעתידין לעבור וכמ"ש בויק"ר פ"ד ונפש וגו' ושמעה קול אלה בסיני וע"ש בארוכה), ולפמ"ש הגר"א בביאור התקונים ריש תכ"ב שדיבור אנכי במ"ל ודבור לא יהיה לך בז"א, מבואר הדבר יפה מה שבדבור ראשון יצתה נשמתם כי היא כנס"י אשר רוחם ונשמתם אליו יאסף אילנא דמותא עה"ד טו"ר, ודיבור השני מז"א דמני' אורכא דחייא עה"ח חיו ממנו והזכיר זה הגר"א בלשונו בקצרה שם והביא מזוהר ואתחנן [רסא:] ע"ש, וע"ע בביאורו תל"ב [עח.] בזה:

(ע) ומתנו כשם שמתנו. דרש מ"ש עוד ומתנו, מלת עוד למטה על ומתנו, שכבר מתנו ועתה אם יוספים כו' נמות עוד הפעם:

(עא) שנאמר נפשי יצאה בדברו. עיין שה"ר שם.

(עב) וכתיב כו' ונשמעה ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות. כצ"ל:

(עג) ושמע כו' קולן כו' וערב לו. שנא' וישמע ה' את קול דבריכם וגו' הטיבו כל אשר דברו מי יתן וגו', ורומז לדרוש קרא [ש"ה ב] כי קולך ערב על זה וכדדרש לי' ר"ע בשה"ר שם בסיני קולך ערב קול שלאחר הדברות הטיבו כל אשר דברו (וע"ש דאמר הטבה כהטבת קטרת, שהיא הערבה מכל הקרבנות, ועמ"ש בהגהותיי לויק"ר פל"ב אות י):

(עד) ושלח למיכאל ולגבריאל ואחזו כו'. שהן בתרין, דרועין, לכן אחזו זה בימינו וזה בשמאלו (ונראה מ"ש בב"ר פס"ה ביעקב שזימן לו הקב"ה ב' מלאכים ואחזו זה בימינו וזה בשמאלו, הן הן ב' אלו, מיכאל וגבריאל), ודרך רמז יש לומר נגש עולה כמנין מיכאל וגבריאל (עם ו' המחברן), וכך מצאתי בס"ד רמז זה אחר כך בדן ידין ריש מאמר י"ג:

(עה) שלא כרצונו והגישוהו כו'. ביומא [ד:] דרשי' על ויבא בתוך הענן שלא היה יכול לבא לתוך הענן עד שתפסו כביכול הקב"ה והכניסו, אבל כאן דכתיב נגש אל הערפל ולא ויבא בתוכו, לכן דרש שבע"כ הגישוהו:

(עו) אל הערפל גש אין כתיב כאן אלא נגש. כ"ה בילקוט וכצ"ל, ור"ל נגש דרשי' ע"י אחרים כאלו כתיב נוגש במלאפו"ם הנו"ן:

(עז) ושאר כל הדברים דבר עם משה. בריש שה"ר פליגי ריב"ל ורבנן אם שמעו ישראל כל הדברות או רק ב' הראשונים, והפר"א כאן וכן להלן סוף פרקין דקאמר שתים שדיבר הקב"ה ותרי"א מפי משה סבירא לי' כמאן דאמר אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעו וכלשון הבבלי שלהי מכות (ועיין בהשגות רמב"ן לס' המצות ריש שרש ראשון), וערמב"ן בפי' התורה ורבי' בחיי, שפי' דפ"ע מודו ששמעו קול כל עשרת הדברי' כפשטי' דקרא רק הכוונה שלא הבינו שאר הדברות כ"א ע"י משה שהיה דיבורן כמדבר אליו ולא לכל ישראל, וכן יש לכוין לשון דכאן דבר עם משה, ולא נקט לא שמע כ"א משה, ועיין בזה בעה"ק חלק ס"ת פל"ג ל"ד בארוכה, והגר"א בביאור התיקונין ריש תכ"ב העלה כי עשרת הדברות שנאמרו תחלה כולן בכלל בדיבור אחד שמעו כולן, ואח"ז כשחזרו ונאמרו בפרט, לא שמעו ישראל רק אנכי ולי"ל וז"ש אחת דבר אלקים זהו תחלה א' שכולל כולן ואח"ז שתים זו שמענו אנכי ולי"ל ע"ש:

(עח) ועהכ"א כו' ציר נאמן כו'. זה משה שהיה ציר נאמן לשולחיו לשני שולחיו הקב"ה אל ישראל וישראל להשיב דבריהם אל ה', וכמ"ש בכל ביתי נאמן הוא להקב"ה, וכתיב ויאמינו וגו' ובמשה עבדו, וי"ל דסיפי' ונפש אדוניו ישיב מידרש עלי' ששבה נפשן של ישראל שולחיו עליהן לאחר שכבר יצתה נפשן בדבור ראשון, גם רישי' דכצנת שלג ביום קציר י"ל כמ"ש בתוספתא דערכין פ"א שהיו ישראל משלהבין מן האש (ויום קציר חטים הוא זמן עצרת בכורי חטים) הוריד הקב"ה טל עליהן להשיב נפשן לצננן, והכל ע"י שליחות משה (וע"ש בהגהותיי לתוספתא מש"ש בס"ד בשם תשובת הגאונים הגי' משתלהין לשון עייפות):

(עט) מתוך החשך ולמה כו' מתוך האש והחשך. ביאר שז"ש מתוך החשך היינו מתוך האש כדכתיב בכלהו קראי לשון מתוך האש, רק שנראה להם האש מראה חשך (וכמ"ש הרמב"ן ר"פ בראשית שאש היסודית שחורה), ועיין בהקדמת זהר [יא:] וחשך דא שריפה דכתיב כו' מתוך החשך וההר בוער באש כו' ודא אשא תקיפא כו':

(פ) למלך שהיה אסטרלוגוס. כצ"ל, וכ"ה בילקוט הלשון להלן שלא יאמרו המלך לא היה אסטרלוגוס כו', ופי' חוזה עתידות בכוכבים:

(פא) פרכיות שחורות. הערוך הביאו מהפר"א ופירשו יריעות ווילונות והוא לשון רבים מן פרכת שבמקרא, ובילקוט הלשון מסכיות, והוא לשון רבים מן מסך הפתח:

(פב) אלא פרכיות לבנות. שהן סימן השמחה והשחור סימן האבל עטוי"ד סימן:

(פג) שאין בני ממתין עם אשתו אלא כו'. פשט הלשון משמעותו שעתיד להפרד ממנה בקטטה (וכנמשל בישראל שמרדו על התורה), והמקונן בקינת שאלי שרופה כתבו בלשון למלך שבכה במשתה בנו צפה שיגוע: (וענין האש המשילו שם על שריפת התורה):

(פד) הוא נראה וקולו לא נראה וישראל שמעו קולו כו' וראו את הקול יוצא מה"ג כו'. בילקוט הלשון אדם המדבר עם חבירו הוא שומע רגש קולו אבל אינו רואה מאורו (של הקול, ואפשר צ"ל מראו, כי באמת יש ממשות לקול שיוצא ומרעיד האויר ונכנס לתוך אזני השומע, וזהו לשון דיבור שמשמש לשון הנהגה שהקול היוצא מתנהג באויר וכמ"ש בליקוטי ס"פ נשא בס"ד על הקול מדבר אליו ע"ד הת"כ שם ע"ש):

(פה) את הקול יוצא מפי הגבורה בברקים ורעמים. כצ"ל, ור"ל אבל לא ראו כל תמונה:

(פו) לפיכך נקראת תורה מנין תורה תרי"א. כי התורה נקראת על שמו של משה כמ"ש [סוף מלאכי] זכרו תורת משה וכמ"ש במכילתא בשלח ובכ"מ, ולכן נקראת תרי"א על שם אלו ששמעו מפי משה לבד ב' ראשונים ששמעו מפי הגבורה:

(פז) שנאמר אחת דבר אלקים שתים. כצ"ל, אפשר מפרש אחת דבר אלקים כהת"כ כאחד היא דבר אלקים רק שתים זו, שמענום בעצמנו (וז"ש אח"כ כי עוז לאלקים, מרוב עזו וגבורתו לא יכלנו לקבל השמיעה בעצמנו יותר משתים), ולפי נוסחת הבמ"ר פי"א והילקוט שם ובתהלים בלשון הברייתא דספרי נשא וידבר אלקים את כל הדברים האלה מלמד שכל עשרת הדברות בדבור אחד נאמרו ואומר אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי, הדברים מכוונין לבארן כמש"ל אות ע"ז בשם הגר"א בפי' התיקונין, ועיין במכילתא בשלח ע"פ מי כמוכה ומש"ש בס"ד:

(פח) זכו להיות כמלה"ש. כמ"ש [תהלים פב] אני אמרתי אלקים אתם ובני עליון כלכם:

(צא) ובמותם לא שלטה בהן רמה ותולעה. כמש"ל מדב"ר כי תבא, ואפשר אסמכתי' ממ"ש [יחזקאל לד] וישבו לבטח במדבר וישנו וגו', דוישנו דרשי' לעיל על במדבר ששמה ישנו באדמת עפר הדור ההוא, וכתיב עליהן לבטח שנדרש מן רמה ותולעה וכדדרשינן ספ"ק דב"ב [טו.] אף בשרי ישכן לבטח ע"ש, (וש"ב הרש"ל אמר אסמכתא ממ"ש ושומע לי ישכן בטח [משלי א] שהן דור המדבר ששמעו קולו של הקב"ה ישכן בטח מרמה ותולעה כמ"ש, וכן סיפי' ושאנן מפחד רעה קאי על גיהנם כדפרש"י שם), וממה שמנו שם משה ואהרן ומרים, משמע דכל שאר דור המדבר שלטה בהן ר"ות:

(צב) ואשריהם בעוה"ב. כדאר"א בסנהדרין [קח.] שיש להם חלק לעוה"ב ועהכ"א אספו לי חסידי וגו':

(צג) ועהכ"א אשרי העם שככה לו. וכן אמרו בזוהר שלח [קסג.] על ההוא דרא כתיב אשרי העם שככה לו (וכמ"ש בת"ז בכ"מ שככה בגי' משה שבזכותו באין לעוה"ב כמ"ש ויתא ראשי עם עיין ספרי שם), ומן ב"פ אשרי שבמקרא זה דרש אשריהם בעוה"ז ואשריהם בעוה"ב: