ביאור הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר מ

(א) יריד' החמשית. ע"ל ר"פ י"ד:

(ב) שנא' וארד כו'. כמ"ש רשב"ם וארד כאן ר"ל בסנה כמ"ש ויקרא אליו האלקים מתוך הסנה, וכן ת"י ואתגלית יומא דין עלך (וערמב"ן), וי"ל ז"ש וארד להצילו, שמזה שירדתי כאן בסנה, תבין שהירידה היא על צער ישראל ולהצילם כדמפ"ו כאן אף הוא שכן עמהם כו', ולכן כתיב לקמי' כי ידעתי את מכאוביו:

(ג) והניח כל ההר וירד לתוך הסנה כו'. שבירידה על הסנה יש טעמים אחרים מפני שהוא נמוך מכל האילנות כדאי' בשבת [סז.] הסנה הסנה כו' אלא משום דנמיכת מכל אילני כו' וכן איכא מ"ד בשמ"ר הכי מפני שהסנה שפל, לכן מפרש כאן שסימן זה של אהבת הקב"ה לנמוכי רוח, די היה בהר סיני עצמו, וכמו בשעת מ"ת שאמרו במגלה [כט.] על הרים הגבוהים בעלי מומין אתם אצל סיני, אלא מה שהניח גם ההר שהוא נמוך וירד בסנה הוא לסימן עמו אנכי בצרה כדמפ"ו (ובסוטה [ה.] נקט הש"'ס תרווייהו לנמוכי רוח, הניח הקב"ה כל ההרים וכל האילנות ושרה בסיני ועל הסנה, ואולי הוא כמ"ש מאד מאד הוי שפל רוח כו'):

(ד) והסנה צרה וצוקה שכולו קוצים ודרדרים. כצ"ל, ופי' צרה וצוקה כאן הוא כמ"ש הגר"א בפי' משלי א' שצרה מלבר וצוקה מלגאו (ולכן כתיב תמיד צרה ואח"כ צוקה):

(ה) לקיים מ"ש בכל צרתם לו צר. בכ"מ אחרים מביא מקרא דעמו אנכי בצרה (ובשמ"ר כאן מביא שניהם) ובתענית [טז.] תרי אמוראי חד מייתיי מהאי וחד מהאי, אבל כאן נראה שבדקדוק הביאו מקרא זה דבכל צרתם שהן ב' מיני צרה שנרמזו בסנה כמש"ל באות הקדום, גם משום דכתיב בי' ומלאך פניו הושיעם, דהיינו מלאך ה' דכאן בסנה שנראה למשה תחלה, עיין זוהר וירא [קיג:], וכתיב כאן נמי הוא גאלם על שם גאולת מצרים וכתיב וינטלם וינשאם והוא ממצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים (ות"א ואטלית יתכון כו') ביום שבאו לרעמסס כמ"ש במכילתא שם, וכתי' שם להלן ויזכר ימי עולם משה עמו וגו' את רועה צאנו:

(ו) המטה שנברא בה"ש. כדלעיל ר"פ י"ט ועמש"ל פ"ג אות:

(ז) נמסר לאדה"ר בג"ע. שבאותה שעה בה"ש נתגרש כדלעיל ר"פ י"ט, ובילקוט בשם ד"ה של משה (וכ"ה בס' הישר) ויהי בגרש ה' את האדם מג"ע ויקח את המטה בידו ויצא ויעבד את האדמה אשר לוקח משם, משמע שע"י המטה הוא שעבד את האדמה (שהאדמה היא המ"ל והמטה הוא היסוד שע"י עובד בה), ואפשר ידרש ע"ז מ"ש וישלחהו ה' אלקי' מג"ע לעבוד את האדמה אשר לוקח משם, דהאי אשר לוקח פי' מה שלקח בידו משם (וי"ל מן עץ החיים שהמטה הוא משך הו' משרשי עץ החיים וענפיו,) עמו ג"ז שלח ה' עמו לעבוד את האדמה בו, וז"ש כאן שנמסר לו המטה לקחתו עמו ברשותו:

(ח) ואדם מסרו לחנוך. שהוא מט"ט, שהוא המטה המתהפך כמ"ש בזהר ות"ז בכ"מ:

(ט) וחנוך מסרו לנח. ע"ל פ"ח אות י' שכתבתי שט"ס הוא שחנוך לא ראה את נח, וצ"ל חנוך למתושלח ומתושלח לנח:

(י) מסרו ליעקב. בילקוט וסה"י בברוח יעקב פדנה ארם ויקח אותו בידו כו', ונרמז ע"ז כי במקלי עברתי את הירדן (ואמרו בב"ר ואג"ב שם שנבקע לו הירדן והוא במטה הזה שבו נבקע הים),וכ"מ אח"כ בילקוט חקת (ע"פ קח את המטה) בשם הילמדנו (וע"ש שחושב עוד יהודה ודוד וכל המלכים ומשיח):

(יא) ליוסף בנו. בסה"י שם ויתנהו אל יוסף שכם אחד על אחיו כי בחזקה לקחו יעקב מיד אחיו (ר"ל ז"ש אשר לקחתי מיד האמורי), וי"ל רמז לזה מ"ש [יחזקאל לז] עץ יוסף אשר ביד אפרים וגו'.

(יב) נלקח כל ביתו. בילקוט הגי' נטלטל כל ביתו:

(יג) והיה פרעה א' מחרטמי כו'. אף שבאמת אמרו במ"ק [יח.] פרעה אמגושי היה, מ"מ אין נכון לגרוס כאן פרעה שא"כ מה ענין היה לו ליטע אותו בגן יתרו במדין, ובילקוט הגי' והי' יתרו א' מחרטמי וכמ"ש שמיועצי פרעה היה,וכן נכון לגרוס כאן, אך קצת גמגום לשון דלהלן בתוך גן ביתו של יתרו דהו"ל לומר בתוך גן ביתו דבי' מיירי, ואם באנו לגרוס והי' רעואל א' מחרטמי מצרים כו' היה הלשון מיושב יפה (ויתפרש ג"כ מה שאמר וראה את המטה שיתרו ראהו אז כשנטעו רעואל, אבל לגי' הספר ק' מאי וראה, הרי כבר נטלו ונטעו):

(יד) ואת האותות אשר עליו. להלן במשה אמר וקרא את האותות אשר עליו, וכאן אמר וראה ראיי' בעלמא ולא קריאה ברורה כמשה (ובפרט לר' יהודה לפמ"ש הגר"א בפי' ההגדה ע"פ השמ"ר סוף פ"ת כמ"ש בהגהותיי שם שהיו כתובין על המטה בר"ת דצ"ך כו'), וכן נראה לפמ"ש הת"י וסה"י שהיה כתוב עליו שם המפורש, וכ"ה זהר וארא [כח.] וע"ל פמ"ב אכ"ב שוודאי יתרו כשהיה עדיין עובד גלולים לא הבין בו, ומ"מ חמדו כענין רואין ואין יודעין מה רואין וע"ל אות י"ח:

(טו) וראה את המטה ולא היה אדם יכול כו'. בילקוט ליתא להאי וראה את המטה, ולגי' דהכא צ"ל שלא היה אדם יכול כו' והיינו ראה את המטה דקאמר:

(טז) ולא היה אדם יכול כו'. בילקוט וסה"י שבחנו גבורי קיני לחלשו בבקשם לקחת את צפורה בתו (שנראה שנדרה יתרו למי שיתלוש המטה ליתנה לאשה) ולא יכלו, וז"ש כאן לפיכך נתן לו את צפרה כו':

(יז) ושלח ידו ולקחו. לשון זה ירמוז ללשון הכתוב ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים וכמש"ל אות ז' שהמטה משרשי עץ החיים, ומשה שהיה חלקו בעץ החיים שלח ידו ולקחו:

(יח) וראה יתרו כו' זה עתיד לגאול כו' לפיכך כו'. אם היינו מפרשים שיתרו ראה את האותות שהיו כתובין על המטה עשר מכות והבין בם לקרותם, היה מתיישב מ"ש כאן שאמר זה עתיד לגאול כו' ולפמש"ל אות י"ד שלא הבין לקרותן, י"ל שמזה שראה שהיה כח בידו של משה לתלוש המטה ולקרות האותות ידע יתרו והבין שהוא בכחו זה ילך ויושיע את ישראל לגאלן (ואפשר היה יודע שע"י המטה תהיה הגאולה, רמז לדבר דן אנכי דן בגי' מטה לומר שעם המטה ידין המצרים ויוציא ישראל):

(יט) לפיכך נתן לו כו' לאשה כו' את האיש ויתן את צפורה בתו למשה. כצ"ל, ובמקרא אין כתיב לאשה, וי"ל שיתרו היה דעתו ליתנה לו אף לפלגש וכענין שאמרו בסנהדרין [צט:] בתמנע היתה פלגש מוטב תהא שפחה כו', וכן בהגר לאברהם לעיל ס"פ כ"ו, אלא שמשה לקחה לאשה [א] וי"ל שלא נכתב בתורה לאשה, לרמוז על שסופו לפרוש ממנה וכענין מ"ש בזהר יתרו [סט:], והה"נ באשתו רמז זה כאן, אע"פ שבשארי מקומות קראה אשתו: . והראי' מהמקרא דויואל משה ע"ז שלפיכך שידע שהיה עתיד לגאול כו' נתן לו לאשה כו', היינו דמפרש ויואל משה שנתרצה ונתפייס משה לבקשת יתרו שהיה מפצירו לישא בתו וזה מפני שהיה יודע שיעלה לגדולה ויגאול את ישראל [ב] וי"ל מ"ש לשבת את האיש, הוא כמ"ש איתן מושבך ושים בסלע קנך [במדבר כד] שפי' בסבא דמשפטים [קי.] איתן על יסוד, שהוא המטה כמש"ל אות ז', ולכן היה המטה בגן יתרו, וכשעקרו משה חפץ שישב עמו, כי משה אחז בעץ החיים ו' של שם ויתרו אחז בקצה המטה משך הוא"ו (והוא ו' שנתוסף ליתרו על יתר), וז"ש לו משה והיה הטוב כו' והטבנו לך, צדיק כי טוב, ולכן נכתבה פרשת יתרו סמוך לויהי בנסוע הארון (בסדר בהעלותך) שהיא ביסוד פ"ה אותיות כידוע: :

(כ) מ' שנה. וכ"ה בספרי ס"פ הברכה ובב"ר ס"פ ויחי משה היה במצרים מ' שנה ובמדבר מ' שנה (עם צאן יתרו) ופרנס את ישראל מ' שנה ומפרש בתנחומא כאן שאלו מ' שנה שנהג הצאן במדבר רמז להנהגתו צאן ישראל מ' שנה במדבר ואף הוא נאסף עם הצאן במדבר (ר"ל דדרש ויבא את הצאן, שהאי את כמו עם שבא גם הוא עם הצאן אחר המדבר, שבאחרית נשאר שם עמהן במדבר בקבורה):

(כא) ולא שכלו כו' והיו פו"ר כו'. כמו ביעקב רחליך ועזיך לא שכלו טרפה כו' (ועיין בב"ר מ"ש שם על אנכי אחטנה), וכתיב מעט אשר היו לך לפני ויפרץ כו', וכן בקרא דיחזקאל דצאן קדשים כתיב לעיל מני' וארבה אותם כצאן אדם, וכ"ז רמז להנהגתו ישראל במדבר ולא שכלה אותם חית השדה כמ"ש המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב, והיו פו"ר הרבה במדבר ברביי' וגדולה הרבה וכמ"ש בשה"ר פ"ג שכל עילויי' מן המדבר כו':

(כב) כצאן קדשים. דרש על צאן יתרו צאן קדשים על שרעו במקום קדוש, וכל מ' שנה היו רועים במדבר ההוא שלא נא' ויהי היום וינהג את הצאן אחר המדבר אלא תמיד היו רועים שם (ובזהר [כא.] ראה ברוה"ק שאותו מדבר היה קדוש כו' ע"ש), רק ביאתו להר חורב הוא שהיה באותו יום בלבד שנגלה עליו ה' (וכמ"ש בזהר שם):

(כג) ושם נגלה עליו הקב"ה מתוך הסנה. משמע שס"ל שמלאך ה' שבתחלת המראה הוא ג"כ מראה שכינה וכמ"ש רשב"ם, וכמ"ש בזוהר וירא [קיג:] בסנה לזמנין מלאך ה' לזמנין מלאך (כמדומה שט"ס הוא, שלא נזכר בסנה מלאך סתם, ואפשר צ"ל לזמנין אלקים) ולזמנין ה' ע"ש, וע"ל ר"פ כ"ה:

(כד) והסנה אינו מכבה שלהובתיו של אש. שלפי שהסנה רטוב כדמפ"ו להלן שהסנה גדל במקום מים מתחתיו, וכ"ה בתרגום יונתן וסניא מרטיב כו', היה לו לכבות האש, ומפרש מ"ש והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל לשתי תמיהות (ולכן חזר לכתוב והסנה, ולא כתיב ואיננו אוכל), שתחלה נפלא שהסנה שהוא רטוב במים יהא בוער באש ולא יכבה האש, ואח"ז נפלא אחרי שהאש גדולה כזו שהסנה בוער א"כ מפני מה איננו אוכל, ומשה בדברי תמיהתו תפס רק תמיה א' מדוע לא יבער הסנה, והוא כמ"ש להלן בפרקין שהסנה אלו רשעים והאש אלו צדיקים, לכן תפס משה בדבריו הצד הזה לבדו מדוע לא יבער הסנה שהן הרשעים מן אש הצדיקים, ולא הצד השני שיכבה האש צדיקים מרטיבות הסנה הרשעים:

(כה) והסנה כו' אא"כ יש מים תחתיו. וכן בחורב היה מים שם כמ"ש אל הנחל היורד מן ההר, וכמ"ש בהגהותיי לשמ"ר פ"ב אות ח' בס"ד:

(כו) והי' תמה בלבו. מבאר מ"ש ויאמר משה אסורה, שלא אמר למי רק בלבו חשב כן:

(כז) תמה כו' הרבה מאד אמר מאן יקרי' כו'. ז"ש את המראה הגדול הזה, שהיתה המראה גדולה ורבת הפליאה בלבו, ומלשון מאן יקרי' כו' משמע שר"ל שמשה הבין שאיזו מראה כבוד רוחני הוא, ורצה לראות להתבונן איזו מדת יקר וכבוד שורה בו, ובויק"ר פי"א לשון זה מדברי ה' לשאלת חשה מדוע לא יבער הסנה א"ל מן דיקרי קאים בגווי', ואפשר משם הועתק לשון זה לכאן:

(כח) עמוד על עמדך ששם אני עתיד כו' אל תקרב הלם. פי' אפי' כשתשל נעלך לא תקרב הלום רק עמוד במקומך, ומפרש שהיה זה רומז על מ"ת ששם ג"כ היה למשה מחיצה שלא יגש להלן כמ"ש במכילתא פ' יתרו אתה מחיצה לעצמך ועיין בפרש"י שם, וערמב"ן שכתב שמשה בהר היה כי שם עלה שנא' ויבא אל (ומפרש אל עליו ממש וכמו על, ולא אל בסמוך לו) הר האלקים חורבה והסנה הי' בראש ההר (וזה ק"ק לפמ"ש שאינו גדל אא"כ יש מים מתחתיו, שא"כ היה בתחתית ההר, אך אפשר כיון שכתיב הנחל היורד מן ההר, א"כ בהר עצמו ג"כ היה מים), ולפמש"ל פמ"א שא"ל הקב"ה למשה שירד מן ההר קודם הדברות שלא יאמרו משה היה מדבר מתוך הענן, א"כ לא היה בתחלת הדברות בהר, וי"ל שאל זה רמז מה שא"ל כאן לעמד על עמדו ולא ועלה בהר ונאמר שלא עלה כאן משה בהר רק בא אל ההר בסמוך לו כפשטי' (ושם היה גדל הסנה על הנחל היורד מההר), וז"ש לו המקום אשר אתה עומד אדמת קדש, כי ההר היה קדש והמקום סביבו אדמת קודש הוא ונאסר ג"כ בנעילת הסנדל וכמו הר הבית שסמוך למקדש מקום שכינה [ג] וביהושע כתיב המקום אשר אתה עומד עליו קדש הוא [יהושע ה] ולא אדמת קדש, פשוטו מפני שיהושע בא"י היה שכולה נקראת אדמת הקדש [זכריה ב] לכן ייחד מקום זה בשם קדש, גם י"ל מפני שמראה יהושע היה שר צבא ה' היה יכול יהושע לעמוד במקומו (בלא נעי"הס) מקום הקדש ממש, אבל במשה שהי' מראה שכינה לא היה יכול לעמוד במקום הקדש עצמו רק באדמת קדש הסמוך לו: , ועיקר דרשא זו דעתיד אני ליתן את התורה כו', נראה דאשר אתה עומד עליו דרש (וכ"מ בת"י ע"ש) כדכתיב במ"ת אנכי עומד בין ה' וביניכם [דברים ה]:

(כט) במקום קדוש צריך לשלוף נעלו. היינו מקום גלוי שכינה (ולא מקום קדוש בקדושת בהכנ"ס ובהמ"ד כמ"ש התוס' בסוטה [מ.] ד"ה שמא כו'), וכ"ה הלשון בשמ"ר כ"מ שהשכינה נגלית (ומ"ש שם הכהנים לא שמשו במקדש אלא יחפים קצ"ע דבלא שימוש אסורין בנעילת הסנדל מהר הבית ואילך, ואפשר משום נעילת הסנדל אפשר במידי דלאו מנעל כאנפליא של בגד וכי"ב, אבל משום שימוש עבודה צ"ל יחפים ממש משום הפסקה בין רגל לרצפה):

(ל) לא כך אמרתי כו' שנא' ויאמר כו' לא איש דברים כו'. זה כתיב בסוף אחרי האותות, רק י"ל משום דכתיב שם גם מתמול גם משלשם גם מאז דברך אל עבדך, משמע שגם בתחלת דבורו היה אומר משה כן כדהכא, ואפשר מפרש מ"ש מי אנכי כי אלך אל פרעה היינו כי אין ראוי לי להתייצב לפני מלכים ואני ערל שפתים, וע"ז השיב לו ה' כי אהי' עמך ר"ל כמ"ש להלן (בתשובת שאלה זו דלא איש דברים אנכי) ואנכי אהי' עם פיך:

(לא) ולא עוד אלא שאתה משלחני ליד אויבי כו' א"ל אל תירא כו'. מכלל שא"ל הקב"ה כי מתו וגו' אנו למדין שהיה משה אומר לפניו כן שאיך ילך למקום מבקשי נפשו (ואף שהלך בציווי ה', מ"מ משום דשכיח הזיקא וכמ"ש בפסחים [ח:] בשמואל), ומסדור המאמר כאן נראה כפי' הראב"ע שמ"ש ויאמר ה' אל משה במדין וגו' כי מתו וגו' הוא מוקדם, שכ"ז דיבר עמו בסנה וערמב"ן [ד] ואפשר נכתב לענין יתרו שנתן לו רשות לשוב מצרים עם אשתו ובניו ולא היה חושש להסכנה מפני פרעה (שהרי היה ידוע זה ליתרו שהיה בורח מפני פרעה וכמ"ש בס' הישר שחבשוהו שם תחלה בבית האסורים, והמפרש בנדרים [סה.] ד"ה במדין כו' פי' שלכן השביעו יתרו למשה שלא ישוב מצרים מפני אותן אנשים המבקשים להורגו), שמשה הודיע ליתרו דבר ה' שמתו כל האנשים, וע"כ שלחו לשלום, ולכן נכתב שם בענין: :

(לב) וכי מתים כו' אלא שירדו כו'. אתיא כרבנן בנדרים [סד:] אבל ר"א שם ס"ל מתים ממש ויליף מינה שפותחין בנולד, (ובנזיר [לב:] אמרינן דשטפינהו רבנן לר"א ואוקמוהו בשיטתיי' ע"ש בתוס' [לג:] ד"ה אמר כו' שפי' דהדר בי' ר"א לגבי רבנן ולכן סתמו כאן כרבנן, מיהו בלא"ה איכא טובא בפר"א דסתם דלא כר"א וכמו כמה סתמי משנה דלא כרבי):

(לג) ביד אותו האיש שאתה עתיד לשלוח. היינו אליהו ז"ל כדמסיים מקרא דהנה אנכי שולח, ונראה דס"ל פנחס זה אליהו וכדר"א לקמן פ' מ"ז, וא"כ היה כבר בימי משה, וכ"ה בת"י ביד פנחס דעתיד כו' (ודרך רמז י"ל שלח נ"א" רומז בר"ת נדב אביהוא שהן ב' נשמות שהיו עתידין להתעבר בפנחס זה אליהו, שוב מצאתי רמז זה במגלה עמוקות אופן קי"א, וש"ב הרש"ל אמר רמז ב' אותיות ראשונות מן ביד תשלח הוא תשבי וב' אותיות אחרונות בגי' ב"ן אליהו):

(לד) לא א"ל לך ואשלחך אל ישראל כו'. ואע"פ שכתוב אח"ז כה תאמר לבני ישראל אקי' שלחני אליכם כו' אלקי אבותיכם כו' שלחני אליכם, זה היה רק לבשרם ג"כ, אבל השליחות להוציאם היה אל פרעה שהיה הולך ובא אליו בשם ה' על ההוצאה והתראת המכות, ואליהו ז"ל לא יהיה שליח רק לבשר לישראל וכמ"ש בעירובין [מג:] דאתי לב"ד הגדול, ולהשיב לב אבות על בנים [ה] ולקמן ס"פ מ"ג אמרו שע"י עתידין ישראל לעשות תשובה שלימה, וכאן בגאולת מצרים אע"פ שלא עשו עדיין תשובה שלימה, וכמ"ש ואת ערום ועריה [יחזקאל טז] וכתיב [שם כ] ואמר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו וגו' וימרו בי וגו' ואעש למען שמי וגו', ולכן לא היה השליחות ביד אליהו ז"ל, ועיין ברע"מ תצא [רעח:] ולא אשכחת בהון איש זוכה לאפקא מגלותא ובג"כ סריבת למיזל תמן ואמרת שלח נא ביד תשלח כו': , לכן לא היה יכול לילך עתה אל פרעה אלא משה, גם באמת בשליחות משה לבני ישראל היה עיקר המדבר אהרן וכמ"ש ודבר הוא לך אל העם (וכן כתיב אח"ז וידבר אהרן את כל הדברים אשר דבר ה' וגו') וכתיב והיה הוא יהיה לך לפה (וברע"מ צו [כח.], ובת"ז בכ"מ דרשוהו על אליהו ז"ל ע"ש):

(לה) תן לי מופת ואות. אפשר בא להורות כמ"ש בספרי נשא פכ"ג הוא מופת הוא אות אלא שדברה תורה בשתי לשונות (אבל בפ' ראה שם פפ"ג אמרו אות בשמים ומופת בארץ ועיין רמב"ן שם), ובא ליישב מה שכאן תחלה במשה קראן אותות ואח"כ כתיב ראה כל המופתים אשר שמתי בידך (שלפשוטו כיון דכתיב אשר שמתי לשון עבר היינו מה שצוהו כאן במטה ויד ודם וכמש"ל פמ"ח אות ס"ד בס"ד), וכן בסדר וארא כתיב כי ידבר אליכם פרעה תנו לכם מופת וגו' מטך והשלך לפני פרעה יהי לתנין, וכאן במשה קרא דבר התנין בשם אות (ולזה נתכוין דתפס כאן לשון תן לי מופת שהוא לשון הכתוב בפרעה שם, להורות שהכל אחד):

(לו) ונעשה נחש שרף. בא לומר שנחש סתם (וכן תנין שנעשה לפני פרעה דנקט בי' לקמן פמ"ח ג"כ לשון זה, ועיין זהר תזריע [מז.] מאן שרפים דכתיב ראשי תנינים כו') הוא שרף, ונ"מ לפרש מ"ש בסדר חקת עשה לך שרף ואח"כ עשה משה נחש, מפני שסתם נחש הוא שרף [ו] וירמוז למש"ל פי"ג שהיה סו"ם תחלה מן השרפים, וממנו היה כח פרעה שנקרא התנין הגדול (ועיין בשמ"ר שמביא מאמר הפר"א דכאן בשם וי"א ושם הלשון מבואר נגד פרעה שנקרא התנין הגדול ונחש בריח), ולכן היה בנחש שרף (ובגי' רכב נחש כמנין שרף, שכן קראוהו לעיל פכ"א ובכ"מ), ועיין זהר בא [לד.] ופ' בשלח [מט.] חד אופן ע"ש במק"מ בשם הרח"ו, ועיקר כחו בזנבו כמש"ש פ' וארא [כז:] כד סליק כו' וע"ש ר"פ במדבר [קיט:] והוא לסימן דתתאה גבר ורישי' כפיף כמ"ש הוא ישופך ראש, ועיין בסבא משפטים [קיא:] בהגה"ה נ"א הכתוב שם, ולכן כשאחז משה בזנבו ע"פ ציווי ה' הכניעו וחזר למטה עץ יבש, שסר כחו מעליו כשהשליכו ארצה (כן כתוב הלשון כאן במשה, אף ששם בפרעה כתיב והשלך סתם) השליך מטה שכמו שבט נוגשו עד עפר, גם טמן הנחש בעפר פיהו, ונעשה מפרעה העפר: :

(לז) נושכים וממיתים כו'. הוא כלשון האמור בפ' חקת שם בנחשים השרפים וינשכו את העם וימת עם רב וגו':

(לח) א"ל רכה"ע תן לי מופת כו'. אפשר שביקש מופת ע"ז שהוא ראוי לכך שיכניע כח מצרים ויוציא ישראל מזוהמתן, שברוב ענוותו היה חושב עצמו אינו כדאי לכך (וז"ש תחלה כי יאמרו לא נראה אליך ה' שאינך ראוי לכך), ונתן לו המופת בגופו שכך יטהרו ישראל על ידו:

(לט) המצורע הזה טמא כו'. ע"ל פכ"ט:

(מ) כך היו המצריים טמאין ומטמאין. מלמדין גלוליהם לישראל הנתונים בחיקם (כד"א שאתי בחיקי כל רבים וגו' [תהלים פט] ע"ש בפירש"י), ולכן רמז לו הטומאה מלימוד מעשה מצרים בהשבה אל חיק, והטהרה אח"כ ג"כ שיהיו נטהרין אף בהיותם בחיקם עדיין ישובו כבשרם בטהרה ונקיות (וע"ל פמ"ח רי"א היו המצרים מטמאין את כו'):

(מא) וחזר ונטהר שנא' ויאמר השב ידך וגו' א"ל כך יטהרו כו' המצרים למה הראה כו'. כצ"ל, ועיין בשמ"ר:

(מב) הצדיקים שנמשלו לאש. מפני השכינה השרוי' ביניהן וכן אש תורה שלהוביתן דלהלן:

(מג) והסנה אלו הרשעים שנמשלו כקוצים כו'. כמש"ל ר"פ אות ד':

(מד) ולא כו' מכבין שלהבותן כו'. נראה רומז למ"ש רשפיה רשפי אש שלהבת י"ק מים רבים לא יכבו וגו' וכדדרשינן בשה"ר מים רבים לא יכבו אש שלהבת ד"ת שהיא אהבה:

(מה) אבל לע"ל כו' שנמשלו כקוצים. כמ"ש [ישעי' לג] קוצים כסוחים כו', ולר"ש דדרש בסוטה [לה:] על עסקי סיד שלא למדו (הכנענים בימי יהושע) את התורה שכתובה על סיד אבני המזבח, מידרש שפיר:

(מו) הודיעני שמך הגדול והקדוש שאקרא לך ותענני. כמ"ש [תהלים צא] כי ידע שמי יקראני ואענהו וכמ"ש בשוח"ט שם מפני מה מתפללין בעה"ז ואין נענין על שאין יודעין בשהמ"פ, אבל לע"ל שמודיען שמו שנא' [ישעיה נב] לכן ידע עמי שמי הן מתפללין ונענין (וז"ש משה בתפלתו ואתה אמרת ידעתיך בשם, כלומר אמרת שהודעתני בשמך הגדול שאקרא ותענני וכדלקמן פמ"ו עמ"ש שם אות ס"ה בס"ד):

(מז) והודיעו שנא' ויאמר כו' אקי' ויאמר עוד אלקים אל משה וגו' זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר וראו העליונים כו' סוד שהמ"פ. באותיות דר"ע אות ה' ואות ז' מבואר שגילה לו אז כל שמות של סדרי מרכבה, וע"ש עוד סוף אות א' שבאותה שעה רעשו כל חיילי מרום ואמרו מפני מה אתה מגלה רז זה לבני אדם, וז"ש כאן וראו העליונים כו':

(מח) וענו בא"י חונן הדעת. שגילוי השם נא' בלשון דעת ידעתיך בשם, ואדעך בשם, ולכן קבעוה תחלת ברכות אמצעיות כמ"ש בירושלמי פ"ח דברכות שאמר רבי אם אין דיעה תפלה מנין, שזהו כמש"ל אות מ"ו מהשוח"ט שכשיודעין להתפלל בשם, אז מתפללין ונענין, לכן הדעת תחלת תפלה של בקשת אמצעיות [ז] ומה שלא תקנו בתפלה הזכרת שמות אקי' אשר אקי', יש סיוע למ"ש רבי' בחיי ששמות אלו לא נתגלו אלא למשה לבדו שיגלם רק לצנועים (וכמ"ש בשמ"ר ויגד משה לאהרן את כל דברי ה' שגילה לו שהמ"פ), אבל לכלל ישראל נא' לו כה תאמר לבני ישראל אלקי אבותיכם כו' וכמ"ש במכילתא ס"פ בא הביאו הרוקח סימן שכ"ב מנין שאומרים בא"י או"א א"א א"י וא"י שנא' כה תאמר וגו' אאי"ו וגו' ואפשר לדרוש ע"ז ג"כ זה שמי וזה זכרי, זה שמי המיוחד שאין מזכירין אותו לרבים וזה זכרי לרבים בפסוק שני, ועיין בת"ז [קכב.] שרמזו בתחלת התפלה לכח"ב שהן אקי' אשר אקי' ג"כ: :