ביאור הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר לט

(א) שהוא חי והיה מהרהר בלבו. מבאר מ"ש עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו, ואח"ז נא' שא"ל ה' אל תירא מרדה כו', והרי כבר הסכים לילך, אלא שבלבו היה מהרהר זה, ולא הסכים בלבו לילך עד שנאמר לו אל תירא (וזה היה ענין הזבחי' לאלקי אביו יצחק מפני מוראו ממדה"ד פחד אביו יצחק כמ"ש הרמב"ן ע"ש), ומ"ש תחלה אלכה ואראנו היינו שילך רק לראותו ולשוב לא"י מיד, וכיון שנא' לו אל תירא, אז הוא שכתיב ויקם יעקב וגו' וישאו וגו' בעגלות וגו' ויקחו את מקניהם וגו':

(ב) ארץ אבותי וארץ מולדתי ואת ארץ שכינתו כו'. חושב ג' דברים, ונגדם מפרש אח"ז ג"כ ג"ד ואלך אל ארץ בני חם הוא היפוך ארץ מולדתו זרע שם (אע"פ שהכנעני אז בארץ שהיה ג"כ מבני חם, מ"מ כיון שניתנה הארץ לאברהם ויצחק היה חושבה ארץ מולדתו ולא של בני חם) ובארץ שאין י"ש כו' נגד ארץ ששכינתו כו' כמש"ל באות ד' בס"ד, ונגד ג"ד אלו א"ל ה' אל תירא מרדה מצרימה, כי לגוי גדול אשימך שם, כמו שדרשו ויהי שם לגוי גדול שהיו מצויינין שם מובדלין מביניהם ולא נתערבו בבני חם ללמוד מתועבותיהם, אנכי ארד כו' זו השכינה שתרד גם שם עמך אע"פ שהוא ארץ שאין שם י"ש, וממילא תהיה יראתי על פניכם גם שם, וכמש"ל שם בס"ד:

(ד) שאין י"ש ביניהם. כמ"ש [שמות ט] ואתה ועבדיך ידעתי כי הטרם תיראון מפני ה' אלקים (ולכן דרשו הירא את דבר ה' הניס וגו' זה איוב שהיה מארץ עוץ ולא ממצרים), וז"ש [יחזקאל ל] ונתתי יראה בארץ מצרים, אע"פ שאינה מקום יראת ה' אתן להם לפי שעה שייראוני (וגם שם לא נא' יראתי רק יראה סתם), וז"ש אברהם לאבימלך [בראשית כ] כי אמרתי רק אין יראת ה' במקום הזה ולפרעה לא אמר כן, כי שם במצרים באמת לא היה שם מקום יראת ה' [א] שעיקר יראה היא מפני גילוי שכינתו ומדת מ"ל יתברך וכמ"ש ובמורא גדול זו גילוי שכינה, ואין מצרים ראוי' לכך: :

(ה) ולקח את נשיו. בקרא לא נזכר כאן נשיו, ולהלן כתיב לבד מנשי בני יעקב וכאן כתיב טפם ואת נשיהם ועל בני יעקב (שבהן מדבר וישאו בני יעקב כו') קאי, אבל נשי יעקב עצמן כולן כבר מתו בא"י, וכאן דקאמר את נשיו, משמע דאזל בשיטת הב"ר שאמר בפפ"ד שחלום יוסף שאמו תשתחוה לו נתקיימה בבלהה (והש"ס בברכות [נה.] שמוכיח מזה דההוא שעתא אמי' לא הות שאין חלום בלא דברים בטלים, חולק על הב"ר בזה, רק שאפשר אף שסובר ג"כ שבלהה ירדה למצרים, לא ניחא לי' לפרש שתהיה נרמזת באמו וכמ"ש הרמב"ן ר"פ וישב, וחידוש שלא הביא סיוע לדבריו דברי הש"ס דברכות בזה), וכן אמרו אביך צוה לפני מותו לבלהה (כ"ה בת"י שם ובילקוט שם בשם מדרש, אבל בפרש"י שם כתוב בני בלהה, וכ"ה בחזקוני בשם הת"י), משמע שבלהה ירדה למצרים, ולפ"ז צ"ל מ"ש ואת נשיהם היינו כל הנשים שבבית יעקב ואף נשי יעקב בכלל זה, ומ"ש מלבד נשי בני יעקב, ולא נזכר נשי יעקב (ועיין רמב"ן שם) י"ל לפמ"ש כאן בפר"א דנשי בניו כלן בנות יעקב היו, זה שהוצרך לכתוב רק נשי בני יעקב, להוציאן מכלל לשון כל הנפש וגו' יוצאי יריכו, שאע"פ שגם הן היו יוצאי ירכו אינן במספר ע' נפש, אבל נשי יעקב עצמן שאינן מיוצאי ירכו לא הוצרך כלל לפורטן כאן להוציאן מחשבון ע' נפש:

(ו) שבנותיו כו' נשי בניו כו' אחיותיהן. כמש"ל פל"ו ובב"ר ס"פ פ"ד (ועיין תוס' ב"ב [קכג.] ד"ה תאומה כו'), אבל בבמ"ר פ"ב שצוה יעקב לבניו שלא יגע א' מבניהם במטתו מפני שנטלתם מבנות כנען, וכפשטי' דכתיב ביהודה בת איש כנעני [בראשית לח] והפר"א צ"ל דס"ל כמ"ש ספ"ג דפסחים [נ.] בת גברא תגרא, וע"ש בלשון חידושי הר"ן שבע"י:

(ז) ושאר בשרם. נראה ר"ל אע"פ שהיו שארי בשרם מן האם שוודאי היתה אסורה לבני נח, גם י"ל שרמזו על אסנת בת דינה שלקחה יוסף כדלעיל ר"פ ל"ח:

(ט) וכתיב בשבעים נפש ירדו כו'. בב"ב [שם] ובב"ר מקשה זה על מקרא האמור כאן בפרשה כל הנפש לבית יעקב כו' שבעים, ולכאורה ודאי עדיף להביא ממקרא זה דכתיב בי' לבית יעקב, דמשמע לבד מיעקב, אבל מקרא דבשבעים נפש ירדו אבותיך שמביא הפר"א י"ל בפשיטות שגם יעקב בכלל זה, ורציתי לומר שמפני שבלשון הבאה מצרימה שבעים משתמע טפי כמ"ד זו יוכבד שנולדה בין החומות בשעת ביאתם וכניסתם למצרים השלימה לע', לכן מביא מקרא דבשבעים נפש ירדו כו', דמשמע בשעת ירידה דהיינו יציאה מא"י היו ע', אבל ז"א דהא מנשה ואפרים נולדו במצרים ולא היו בא"י כלל, ואולי י"ל דניחא ליה להביא לשון ירדו אבותיך בכדי לפרש לשון אנכי ארד עמך שמפרשו כאן על צירופו למנין ע' בירידה:

(י) וכשעלו כו' ס' רבוא חסר א' כו' ואנכי אעלך כו'. דרש מ"ש כשש מאות אלף רגלי [שמות יב] בכ"ף הדמיון דמשמע שלא הי' המנין מכוון (ועמ"ש בזה בזהר שמות [ד:] ופשוטו י"ל שבאמת לא היה מכוון שהיו יתרים כמ"ש בכסף הפקודים [שם לה] ת"ר אלף וג' אלפים ותק"ן, ולהפר"א צ"ל שנתרבו מזמן יצ"מ עד אותה שעה, וביצ"מ אדרבא היה חסר אחד), ודרש לי' שאנכי אעלך כלומר אשלימך למנין (כלשון העלוהו במקואות פ"ז וכ"מ לשון השלמה), וכתב רבי' בחיי פ' בהעלותך [במדבר יא] שז"ש ת"ר אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו לרמוז שאנכי נכנס בקרבו להשלים מנין ת"ר אלף:

(יא) אעלך גם עלה. בצרור המור מסיים בה (ושם הביאו בשם אגדה, אולי הוא מב"ר הארוך כי בב"ר שלנו ליתי') אעלך זו גלות מצרים כו', גם עלה מבבל כד"א יהי אלקיו עמו ויעל [עזרא א], ולא הוזכרו גלות פרס ומוקדון שבהן לא גלו מא"י, ולא הוצרכו להעלותן לשם:

(יב) י"פ אמרו כו'. במקרא אין כתוב רק ה"פ. ופי' הז"ר ויד"מ שיוסף היה מדבר עמהן ע"י המליץ ותורגמן שהיה חוזר ושונה דבריהן לפניו בלשון מצרי וא"כ הו"ל עשרה פעמים:

(יג) נתקצרו מחייו י' שנים. משמע דפשיטא לי' שהיה ראוי לחיות ק"ך שנים (ובתנחומא פ' מטות אמרו ביהושע כן שנתקצרו לו י' שנים שהיה ראוי לחיות ק"ך, מיהו שם הוא משום שהיה לו לחיות כמשה רבו כמבואר שם (ואפשר רמז לזה מ"ש ריש יהושע כל ימי חייך וסמיך לי' כאשר הייתי עם משה, לומר שימי חייו היו ראויין להיות כמשה), אבל כאן ביוסף מנ"ל ואין לומר משום שזה קצב ימי האדם והיו ימיו מאה ועשרים שנה, שהרי גם שארי שבטים מהם שחיו פחות מן ק"ך שנה כמבואר במדרש תדשא שהביא רבי' בחיי ר"פ שמות ובספר הישר ע"ש, ואפשר ביוסף הצדיק שהוא כללות י"ב שבטים י"ב גבולי אלכסון כמ"ש בת"ז [לב.] הוא שהיה לו לחיות ק"ך שכ"א כלול מעשרה (וכן ביהושע נער בחי' יוסף י"ל כן, וכן הלל וריב"ז ור"ע שחיו ק"ך שנה כדאי' בספרי ס"פ הברכה, כתוב בס"ס הגלגולים שהיו מבחי' היסוד כנשמת משה ע"ש), ובברכות [נה.] אמרינן על שהנהיג עצמו ברבנות לפיכך מת קודם לאחיו (ושם ר"י אמר רב אמר לה דאזל לטעמי' בסוטה [יג:] שזה שלא מיחה בכבוד אביו כשא"ל עבדך אבינו קיבל ענשו במה שנקרא עצמות בחייו, לכן אמר קצור שניו משום רבנות), וכאן לא סגי ליה בהכי, שעדיין אין טעם על מספר י' שנים דווקא:

(יד) ושמע יוסף כו'. ואם זה סיום דברי רבי ישמעאל (ולא סתם ברייתא דפר"א), סמכו ענין לרישא שנתקצרו ימיו על ששמע שקראו אביו עבדך, אע"פ שהיה זהיר מאד במורא וכבוד אביו:

(טו) לגבול מצרים. במקרא כתיב ויעל לקראת אביו גשנה, ומשמע כאן שגשן הוא בגבול מצרים לכנען (ואפשר על שם כן נקרא גשן, מקום שנגשים שתי הארצות זו לזו, וכן בזהר [קיא.] דרשו גשנה לשון תקרובתא ע"ש), ולכן בחר יעקב לשבת בה להיותה הסמוכה לא"י, וכן לכן ניתנה מפרעה לשרה כדלעיל פכ"ו, ובתוס' עה"ת כתבו שהיא גשן האמורה בערי יהודה [יהושע טו] גשן וחלן והי' בה מענין א"י שהיתה גבוה מכל מצרים ולכן נא' ויעל לקראת ישראל מפני שהיתה גבוה (שנמנה ביהושע שם בערי ההר) עכ"ל, וכ"כ הרד"ק [שם יא] בשם המדרש, והוסיף שמפני שהלך יהודה לפני אביו להורות לפניו גשנה זכה וניתנה לו ארץ גשן וע"ל פכ"ו אות ל"א מ"ש בזה בס"ד, ולשון ויעל דרש לי' הפר"א בע"א כמש"ל באות שאח"ז בס"ד:

(טז) ולקח את כל האנשים עמו. במקרא כתיב רק ויאסר יוסף מרכבתו ויעל לקראת אביו וגו', ובתנחומא ויגש ס"ז דרש לה מסברא מי ראה יוסף יוצא ולא יצא עמו ע"ש, ואפשר כאן דרש ויעל (שלפ"ד הפר"א שגשן מגבול מצרים א"כ אינה גבוה יותר ממצרים, ואפשר מ"מ היה מתחיל כבר שם להיות עולה מעלה בהר לגבול א"י) הוא פועל יוצא כי העלה אחרים עמו לכבוד אביו, ואפשר ילפי' האי ויעל ממ"ש להלן בקבורת יעקב ס"פ ויחי ויעל עמו גם רכב וגו' (ושם נא' ויעלו אתו וגו' זקני ביתו וגו', ואפשר ז"ש כאן כל האנשים סתם שר"ל כל האנשים הידועים ונזכרים להלן שעלו עמו לכבודו בקבורה, ואפשר צ"ל כאן כל האנשים שעמו, ור"ל שהיו רגילין להיות עמו ולצאת בחבורתו כשיוצא לכבודו):

(יח) מנעוריו ועד יום מותו כו' רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף. רועה ישראל הוא יעקב שכתוב בו האלקים הרועה אותי מעודי עד היום הזה (שהוא יום מיתתו), וכמו כן דכוותי' נוהג כצאן יוסף היינו שהנהיגו מעודו עד יום מותו, וכן מצינו שבהיותו בבית פוטיפר כתיב ויהי ה' את יוסף, ופתר חלומות שרי פרעה ברוה"ק (וכן בעודנו נער חלומות עצמו היו בדרגא דנבואה ולפמש"ל אות ה' שנשי אביו ירדו למצרים לא היה בחלומו דבר בטל כדאמרי' בברכות, גם לפי תרגום אונקלוס בן זקונים בר חכים, י"ל מענין רוה"ק שהיה בו מנעוריו), וכן חלום פרעה כדמפ"ו, וקודם מותו אמר פקד יפקד וגו':

(יט) בכל דבר חכמה. זהו פתרון החלומות וכדמפ"ו להלן ופתר את חלום פרעה כששרתה רוה"ק כו', ותפס לשון המקרא [דניאל א] ומשכילים בכל חכמה, ונמצא דניאל בקי בפתרון חלומות ברוה"ק כמפורש שם להלן, וכן מה שידע כל הלשונות כדלקמן אות ל"ב:

(כ) ובכל חכמתו הסתו כו' וכשבקש כו'. כמ"ד בשבת [מט:] ובסוטה [לו:] לעשות עבירה ממש, ונראה מפני שעבר ובא הביתה ביום ההוא שאין איש ונתייחד עמה (אע"פ שלא גזרו עדיין על ייחוד זה עד שמאי והלל כדאי בע"ג [לו:] מ"מ הכא דשכיח הזיקא והיה יודע שהיא משתדלת ומפתה אותו מכבר ודאי היה לו לגדור לעצמו שלא ליכנס בשעה שאין איש), אפי' למ"ד לעשות מלאכתו ממש, לכן ניתנה רשות ליצה"ר להטות אחר הסתתה (ובתחלה היה זהיר בזה כמ"ש הרשב"ם ע"פ לשכב אצלה וגו' ע"ש):

(כא) ראה דיוקנו של אביו. בתוס' סוטה [שם] כתבו בשם ר"מ דרשן מדכתיב אין איש מאנשי הבית משמע הא אחר שאינו מאנשי הבית היה שם ודרש שזהו דיוקנו של אביו, וכ"ה בזהר ויחי [רכב.], ובב"ר דרש לי' מדכתיב מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל (ומרישי' דאביר יעקב דרש, ומסיפי' דמשם רועה אבן ישראל דרש מ"ד איקונין של אמו כדאי' שם פצ"ח ובירושלמי ומדרש שמואל ספ"ה ועמש"ש בהגהותיי בס"ד, ובילקוט בשם אבכיר פ"א הביא הקב"ה איקונין של אביו ופעם שני' אבן שתי', והן הן יעקב ורחל, קב"ה ושכינתי', ומסיים בב"ר שו"ש ובילקוט מי עשה כן מאל אביך ויעזרך, ויש להוסיף למ"ד של אמו מסיפי' ואת שדי וגו'):

(כב) ג' כבשו כו'. סנהדרין [יט:] ע"ש:

(כג) יצרן לפני יוצרן. כמ"ש בברכות [סא.] וייצר אוי לי מיוצרי אוי לי מיצרי, ובלשון יצרן לפני יוצרן, נראה נרמז עצה לחזק לב אדם שבזה יוכל לכבוש יצרו, אחרי שיצר והמחשבה של יצה"ר היא עצמה יצורו ובריאתו של יוצר כל, א"כ לא בראו ה' כ"א לנסות בו את האדם, וכשמסתכל בזה ניתן כח באדם לכבוש יצר מחשבות לבו מפני יוצרם:

(כד) והיה ראוי כו' י"ב שבטים. סוטה [שם] ויליף לה מדכתיב אלה תולדות יעקב יוסף, וגם מפני שהיה דומה במעשיו לאביו בכל דבר כמ"ש בב"ר פפ"ד, לכן היה ראוי להוליד י"ב שבטים כמותו (וגם שבו כללות י"ב שבטים כמש"ל אות י"ג):

(כח) והביאה כו' עלילות דברים. י"ל לפמ"ש בב"ר וכפי' הרמב"ן כדברים האלה עשה לי כו', לז"א כאן עלילות דברים, שאף דברים האלה שאמרה עלילות היו, שח"ו לא נגע בה אף באצבע קטנה, וכמ"ש בילקוט בשם אבכיר שהראהו הקב"ה אבן שתי' וא"ל אם תגע בה הריני משליכה:

(כט) ונחבש כו' י' שנים. בעה"ט כתב רמז לזה דכתיב אסורי ואסורים בוי"ו וקרינן ביו"ד לרמוז על י' שנים שנחבש, וי"ל רמז ממ"ש [תהלים קה] ענו בכבל רגלו קרי וכתיב יו"ד יתיר לרמוז על י' שנים שנמשך עינוייו בכבל (ועיין כי"ב במנחות [עח.] מן י' דתהיינה דרשינן עשר חלות ע"ש בפרש"י), ובסע"ר פ"ב אמרו י"ב חדש עשה בבית פוטיפר וי"ב שנה עינו בכבל רגלו וכ"ה בז"ח חוקת [מא א] ובס' הישר, ובשמ"ר רפ"ז אמרו לא הי' ראוי להיות בבית אסורין אלא י' שנים בשביל דבה שהוציא על י' אחיו ומפני שאמר לשר המשקים זכרתני כו' נתוספו לו עוד ב' שנים, וכן י"ל כאן דעשר שנים עד זמן שפתר החלומות לסריסי פרעה דמפ"ו קאמר, כי כן החשבון מכוון לפ"ד הסע"ר שלא היה רק י"ב חדש בבית פוטיפר ובן י"ז נמכר, א"כ נשאר עוד עד היותו בן ל' שעמד לפני פרעה י"ב שנה והן הן שהיה בבית האסורים:

(ל) כחלומו פתר כשם שהיו הדברים. מבאר מ"ש ר"פ מקץ איש כחלומו פתר שהוא כפי אמיתית החלום שהיו ונתקיימו דבריו אח"כ, וכן פי' הרמב"ן לפי' א' ע"ש, וכעין אידך קרא איש כפתרון חלומו חלמנו שהסכים בו הרמב"ן ס"פ וישב לפי' הראב"ע שר"ל שבא החלום בלא רוב ענין של דברים בטלים אלא כפי פתרונו העתיד לבא כן חלמנו דבריו, אף כאן פי' כי"ב, כחלומו האמור למעלה שהיה כולו אמת בלא ענין בטל שלא נתקיים כן פתר ונתקיים הכל כדברי פתרונו:

(לא) ופתר את חלום פרעה כששרתה רוה"ק כו'. מכאן הוא עיקר הראיה למ"ש לעיל ששרתה עליו רוה"ק ומנהיגתו בכל דבר חכמה, ולומר שחכמתו בפתרון החלומות לא הי' כחכמת חרטומי מצרים ובבל, אלא ברוה"ק היה כמ"ש פרעה אשר רוח אלקים בו (וכן נ"נ על דניאל כמש"ל אות י"ט), ומפני שכיון וידע מה ששינה פרעה מהחלום וכמ"ש בתנחומא ובזוהר, הבין פרעה שהוא רוח אלקים:

(לב) וכל הלשונות היה יודע ועוד כשהיה יוצא כו'. גי' הספר מגומגמת דהיינו הך, ובדוחק י"ל דתחלה על פרעה קאי שפרעה דיבר עמו בכל הלשונות ומצא שיודע כולן וכדאמרי' בסוטה [שם], וסד"א שלפי שעה הוא שהזמין לו ה' כן, לכן קאמר ועוד כשהיה יוצא כו' שתמיד היה כן כו', אבל העיקר נראה שצ"ל ועוד שכל הלשונות היה יודע וכשהיה יוצא כו':

(לג) כשהיה יוצא לשוק ראה כו' איש בלשונו והיה יודע כו' ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע. כצ"ל, ומסיפי' הוא דדרש לה שכשיצא על ארץ מצרים, וזה כמ"ש ויצא יוסף על ארץ מצרים, ומפ' לי' כפשטי' שיצא לשוק לראות מה נעשה בעיר, אז מצא עצמו ששומע שפתי המדברים אשר לא ידעם תחלה כלל, שבא גבריאל ולמדו כמ"ש בסוטה שם (וג"ז לראי' למש"ל שהית' רוה"ק מנהגת אותו):

(לד) כתות כתות חבורות חבורות. שזהו דרך השוק, שבו המון עם שוקק והומה מקול דיבורם יחד לכתות וחבורות (וע"כ נקרא שמו שוק, מענין שקק והומה):

(לה) ועוד שהיה רוכב כו'. ג"ז סיום שהיתה רוה"ק מנהגתו ומשמרתו שלא נשא עין בבנות הארץ כדמפ"ו:

(לו) רוכב במרכבה ועובר בכל גבול מצרים. מבאר מ"ש וירכב אותו במרכבת המשנה כו' ונתון אותו על כל ארץ מצרים, שהעבירוהו בכל ארץ וגבול מצרים וקראו לפניו אברך, והיתה העברתו במרכבת המשנה, ובזה היה נודע בכל הגבול שניתן למושל על הארץ:

(לז) והיה בנות כו' מצעדות על החומה. בב"ר פצ"ח דרש לה מן בנות צעדה עלי שור וכ"ה בת"י שם:

(לח) ומשליכות עליו טבעות זהב. בב"ר ות"י שם שירין וטבעות, ושירין הוא תרגום אצעדה [במדבר לא], ומפני שלשון צעדה לא נזכר בתורה עוד (גם הו"ל לכתוב צעדו לשון רבים), וכן לשון אצעדה, לכן דרש שניהם מענין אחד, שאצעדה הוא לשון צעידה שהוא תכשיט הרגלים כמ"ש בשבת [סג:] ומס' כלה פ"א בירית זו אצעדה, ושצעדו עלי שור דכאן רומז ג"כ לאצעדה, שכשהיו דורכין על החומות היו עושין עצמן שאצעדות שוקיהן נופלין עליו, וכאן דקאמר משליכות עליו טבעות זהב, י"ל דלשון וימררוהו ורבו דרש לשון רובה חצים בידיו, כן המה רבו וירו עליו טבעות:

(לט) אולי יסתכל בהן את יופי תארן ולא שזפתו עין אדם. לגי' הספרים הן ב' דברים, שהן רצו שישא פניו ועיניו להסתכל בהן וכשם שבא לראות כך באו לראות להסתכל ביופיו, אבל הוא לא נשא עיניו וישב במרכבתו צפון ולכן גם הם לא שזפתהו עינם (ולשון עין אדם לאו דוקא, אלא ר"ל עין הבנות אלו שרצו לראותו, ומפני שבמקרא כתוב [איוב כח] לא שזפתו עין איה, לכן ביאר כאן עין אדם, גם לרמוז לבאר מ"ש [איוב ז] לא תשורני עין רואי שפי' עין אדם, ותשורני הוא כמו עלי שור דהכא לשון ראיי' כפרש"י וש"מ), וזהו שקראו לו צפנת פענח, שהיה מצפין עצמו מלהסתכל בבנות הארץ (ולכן נא' אח"ז ויתן לו את אסנת כו' לאשה, כשראו שהוא אינו מסתכל בבנותיהן לבחור לו הישרה בעיניו לאשה, אז נתן לו פרעה את אסנת אשר שאל הוא, כדלעיל ר"פ ל"ח ע"ש):

(מא) המס שלהן ומנחתן. פי' לעיל פי"א אות נ"ב בס"ד ע"ש:

(מב) והיה מדבר עם כל עם ועם כלשונו לפיכך נקרא שמו תורגמן שנא' כו' לפיכך היה מדבר עמהם. הלשון מגומגם מאד, ואם באנו לפרשו לפי נוסחא הכתובה צ"ל שעוקם את הכתוב דוהם לא ידעו כי שומע יוסף כי המליץ בינותם, ולפרשו לא שהיה מדבר עמהם ע"י מליץ ותורגמן ולכן היו חושבין שאינו שומע ומבין בלשונם ולא נזהרו מלדבר בפניו, אלא לפרש שיוסף היה מדבר עמם בעצמם שלא ע"י תורגמן כמו שהיה מדבר עם כל עם בלשונו בלא מליץ, ולכן היה הוא נקרא בשם מליץ ותורגמן בעצמו, והאחים לא היו מבינים ממה שהיה מדבר עמהם בלשונם שהוא מארצם כיון שעם כל העמים היה מדבר בלשונם, והיו יודעין שהוא חכם מליץ בכל הלשונות, ומ"ש והם לא ידעו כי שומע יוסף פירושו שהיו מדברים בלחש ולא ראו או הרגישו ששומע יוסף, ובאמת שמע יוסף דבורם, ומ"ש כי המליץ בינותם פירושו אדרבא להיפוך, כי אם היו יודעים שהוא שומע לא היו מדברים הדברים אלו, כי היו יודעים שיוסף מבין בלשונם כי הוא עצמו היה המליץ בינותם, וז"ש כאן מזה ראיה שנקרא שמו מליץ, כן י"ל לגי' הספרים, אבל כ"ז דחוק מאד בלשון המקרא וענינו, אלא נראה דגם הפר"א מפרש קרא כפשטי' שעם האחים היה מדבר ע"י מליץ אלא שמדייק ממ"ש כי המליץ בינותם, שדווקא בינו וביניהם היה מליץ, אבל עם עמים אחרים לא היה ביניהן מליץ רק הוא היה המליץ בעצמו כי היה מדבר עם כל עם בלשונו, ומדיוקא הוא דדייק שהיה שמו מליץ לכל העמים, וט"ס בלשון הפר"א בדפוס וצ"ל שנא' כי המליץ בינותם לבד כך היה מדבר עמהם, ופי' ביניהם לבדן היה דבורו כך ר"ל ע"י מליץ אחר עמהם, אבל עם אחרים היה עצמו המדבר והמליץ בכל הלשונות [ב] ולפ"ז לא יחלוק על מ"ש בב"ר כי פי המדבר אליכם בלה"ק, כי תחלה לא היה מדבר עמהם בלה"ק (והרמב"ן הקשה ע"ז שאין זה ראי' שבמצרים הסמוכה לכנען יבין המושל לדבר בלה"ק שפת כנען, מי' באמת הרי אמרו בסוטה [לו:] דפרעה לא הוי גמיר בלה"ק), ולעיקר פשטי' דקרא פי' בס"ד בליקוטיי שהכוונה כי פי המדבר אליכם היינו שתסתכלו בטביעות עינא דקלא וכמ"ש בחולין [צו.] שסומכים עליו, וכמו שקראוהו חכמים טביעת עין, כמו כן נופל עליו לשון עיניכם הרואות שבמקרא (ובלא זה כבר כ' הראב"ע פ' יתרו על רואים את הקולות שעל שההרגשות והחושים יוצאים ממקום ח' משתתפים בלשונם), ובזה תדעו שאני אני הוא המדבר עמכם: :

(מג) ואלו שוברים רעבון בתיהם ואלו באים לשבר אוכל. נראה שלימדנו לפרש שינוי הלשון שהאחים קוראים בכ"מ ירידתם בלשון לשבר אוכל, ויוסף הזכיר להם לכו הביאו שבר רעבון בתיכם וכן אמרו ליעקב בשמו ואת רעבון בתיכם קחו ולכו, וביאר זה שההולכים לקנות קוראו לשבר אוכל ולא לשבור רעבון, כי מסתמא כשהולכים אין ממתיני' עד שיכלה האכל לגמרי מביתם, שא"כ עד שלכו ויביאו ימותו בני ביתם ברעב, אלא כשרואים שמתמעט האוכל ולא ישאר להם רק בכדי לזמן שילכו ויבאו היו נוסעים מיד לשבר אוכל (וכן מתפרש בע"כ מ"ש ויהי כאשר כלו לאכול את השבר שהביאו ממצרים, שאין ר"ל שכלו לאכול לגמרי שא"כ מה אכלו עד שהביאו השבר פ"ב, אלא שראו שכלה והולך וצריכין לחזור ולקנות, או שנאמר שהיה בידם עדיין משלהם מכבר כשהביאו השבר, ועתה נתנו עליו השבר שהביאו והיו אוכלין והולכין ממנו עד שכלה לגמרי ונשאר להם רק המעט שהיה בידם מקודם), והיורדים עם השבר לביתם נקראים מביא שבר רעבון, כי כשבאים ומביאים אותו לביתם כבר כלה השבר העבר והגיעו עד לרעבון (כי יוסף לא היה מוכר הרבה בפ"א כמ"ש בב"ר שגזר לא יכנס אדם בשני חמורים ולא יוליכו חמרים תבואה ממקום למקום), לכן כשאמר להם יוסף להוריד השבר לבתיהם קראו בשם שבר רעבון בתיכם, וע"ל אות נ"ט:

(מד) ואלו שואלים לאלו כו' כשם ששמעתם כן הוא כו'. זה שהיה השער הכל אחד ולא הוסיף על השער י"ל שנלמד ממ"ש וכסף משנה קחו בידכם, הרי שסמך יעקב שהשער הכל אחד וצוה ליקח כסף משנה בצמצום כראשון (ובב"ר דרשוהו להיפוך שמא הוקר השער, שמפרשים כסף משנה לבד הכסף המושב שמסיים אח"ז, ולהפר"א צ"ל שהוא פירוש על כסף משנה), וכן ממ"ש כספנו במשקלו כו' וכסף אחר הורדנו בידינו, אחר כסך ומשקל הראשון, אבל מ"ש שואלין אלו לאלו, אין לו סמך במקרא, רק ביאור הענין הוא שכן ראוי שלא להגביה שערים עד שישאלו הבאים אל החוזרים ויהיה דבריהם שוין בדבר השער:

(מה) שלא יצא שער הממכר פחות כו' כל המוציא כו' פחות אינו רואה סימן ברכה. אין לפרש לשון פחות כמשמעו, ולומר דאתיא כר' יהודה ספ"ד דב"מ [ס.] במתני' דלא יפחות את השער, דאף לרבי יהודה מידי הוא טעמא אלא מפני שמרגיל לבא אצלו ומקפח פרנסת אחרים כפרש"י שם, אבל כאן שלא היה מקום אחר ליקח ואין בזה קיפוח פרנסה לאחרים פשיטא דמודה ר"י לרבנן דאמרי התם זכור לטוב (ואף בדהתם קי"ל כרבנן לגבי ר"י), אלא נראה דלשון יפחות השער דכאן הוא לשון שבירה כמו פוחת לכתחלה ונוטל בביצה [לא:] ובכ"מ, והוא כלשון מפקיעי שערים שבש"ס שפירשו רש"י בתענית [י.] ביטול ומיעוט ושבירת השער הראשון כלשון הפקעת שעבוד [ג] ולפמ"ש רש"י בב"מ [עב:] שלכן נקרא שער הזול שער הגבוה, לפי שנותנים פירות הרבה בדמים מועטים, א"כ י"ל ששער היוקר נקרא בשם שער הפחות, שנותנין פירות פחות ומועט בעד הדמים: , והיינו מייקר השער (ואולי יש לפרש מ"ש בתוספתא דמעשר שני פ"ד שלא להפחית את השוק בעיניו, מענין פוחת השער דהכא ע"ש), וז"ש שאינו רואה סימן ברכה כמ"ש בב"ב [צ:] שעליהם הכתוב אומר אם אשכח לנצח וגו, ובתדא"ר פט"ו ומס' ד"א רבה רפ"ב מסיים בה כל אלו אין מורישין לבניהם והיינו אין רואין סי' ברכה (ובקרא דעמוס שמביא שם כתיב ונגרשה ונשקעה כיאור מצרים):

(מו) ובנו את האוצרות בכל עיר כו'. כתרגום לקמצים לאוצרין (וערמב"ן) הרי שהיה להם אוצרות עשויין לכך, ומבאר שהאוצרות בנו בעיר ולא כדרך אוצרות תבואה בשדה (כלשון המקרא [ירמיה מא] יש לנו מטמונים בשדה חטים ושעורים וגו'), ואפשר זה בכלל עצת יוסף אכל בערים ושמרו, שיכנסו אותן בתוך הערים ושמרו אז יהי' נשמרים מהגנבה וגזלה, אבל אם היו עשויין בשדות לא היה אפשרי לשמרן בשני רעב כאלו מהגנבה וגזלה:

(מז) וקבץ כו' הארצות לאוצרות. ז"ש ויקבץ את כל אכל אשר בארץ וגו' שדה העיר אשר סביבותי' נתן בתוכה. ר"ל בתוך האוצרות שבנו בתוך הערים:

(מח) והיו המצריים מלעיגים כו' התולעת אוכלת כל אוצרות יוסף. י"ל מפני שהיה דרכן להטמין בשדות ומפני שאמרו בב"ר כל ארץ מעמדת פירותיה (והוא יוצא מלשון המקרא ריש קהלת והארץ לעולם עומדת שדרשוהו בקה"ר שם מעמדת תפקידתי' ומזונותי' ע"'ש במ"כ ובהגהותיי בס"ד), ולכן כשצוה יוסף לקבצם ולאצרם בעיר היו מלעגין שירקבו ויגדלו תולעים (ואפשר ז"ש אכל בערים ושמרו שאמר יוסף שאע"פ שיהיו בעיר ולא בשדות בכ"ז יהיו משתמרין מן הרקבון וכמ"ש בב"ר ערב בהן מיני קטמיות, ועיין רמב"ן שם):

(מט) התולעת אוכלת כל אוצרות כו'. למדנו לפי דרכו לפרש מ"ש [דברים כח] ולא תאגור כי תאכלנו התולעת, שפירושו כמו לא תאצור באוצר כדהכא, שבאוצרות דרך התולעת ליגדל, ויהי' לפ"ז פי' לא תאגור על הענבים וצמוקים, ולא על היין כי כשהוא כבר יין לא תאכלנו התולעת:

(נ) ולא שלטה בהן רמה ולא חסרו עד יום מותו. נראה שמפרש כן מ"ש ויפתח יוסף את כל אשר בהם וישבור (שהיה לו לכתוב ויפתח את כל האוצרות וכתרגומו וה"ז מקרא קצר), שהכוונה שמצאם כעין כל אשר נתן בהם שלא שלטה בהן רמה כאשר לעגו לו המצריים, ומ"ש לא חסרו עד יום מותו, אם פירושו כפשיטו שהיו מלאים תמיד עד יום מותו יהיה בזה נס כענין אליהו בכד הקמח וצפחת השמן [מלכים א יז], ואפשר עיקר הפי' לא חסרו אף החסרונות הראויין ליחסר בכל שנה בתבואה במקום פקדונה כהני דתנן בב"מ [מ.] גם אלו לא חסרו באוצרות יוסף (ואפשר צ"ל ולא סרחו, ויהי' לפ"ז כאן רמה וסרחון כלשון המקרא [שמות טז] ולא הבאיש ורמה לא היתה בו):

(נא) עד יום מותו. אע"פ שכבר כלו שני הרעב (כשבא יעקב, ועיין בספרי עקב פל"ח דאיכא מ"ד שאחר מיתת יעקב חזר הרעב), ומדכתיב אחר מיתת יעקב שאמר יוסף לאחיו אנכי אכלכל אתכם, דרש שהיה זה כדרך כלכול הראשו. שכתוב וכלכלתי אותך שם כי עוד חמש שנים רעב וגו', שכלכול זה מן האוצרות היה, דף כלכול זה שלאחר מיתת יעקב היה מכלכל מן האוצרות, וכתיב שם אח"ז מיתת יוסף, ומזה נלמד שעד מיתתו היה מכלכל מן האוצרות:

(נב) לפיכך נקרא שמו כלכל. כמ"ש וכלכל ודרדע וכמ"ש בסנהדרין [מד:] ועיין ז"ח וישב [כו א]:

(נג) בשעת אסיפת יעקב קרא לבנו ליוסף. מפרש מ"ש ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף,היה זה ביום המיתה ממש (ומ"ש אח"כ ויהי אחר הדברים האלה ויאמר ליוסף הנה אביך חולה היה ג"כ באותו יום), וזהו לשון קריבה למות (וכמ"ש בזהר קריבו יומוי קמי מלכא בלא כסופא, שזהו ביום המיתה) וכמ"ש בב"ר היום קובל עליך, ופירושו כמ"ש בדב"ר פ' וילך שאמר היום אינני שוקע ומשה קיים:

(נד) וא"ל בני השבעה לי. מפרש מ"ש שים נא ידך תחת ירכי היא השבועה הכתובה אח"כ ויאמר השבעה לי (ודלא כפי' הראב"ע בפ' חיי שרה ע"ש ובפירשב"ם שם) ועמש"ל אות נ"ז:

(נה) לקבר אבותי במערת המכפלה. מבאר מ"ש וקברתני בקברתם זהו מערת המכפלה, וכמו שחזר יעקב ופירש לכל בניו בשעת מיתתו קברו אותי אל אבותי אל המערה וגו', וכאן לא פירש ליוסף כ"א שישאנו ממצרים לקברו בקברת אבותיו סתמא, שזה היה תלוי ביוסף וסיפק בידו לישאנו ממצרים לא"י, אבל הקבורה במערת המכפלה כשיביאוהו כבר לא"י, זה היה סיפק ביד כולם שוה כמו ליוסף:

(נח) ושמר ועשה ועלה כו'. נראה שיעקב לא השביע ליוסף רק על הקבורה, ולא ע"ז שיעלה הוא עצמו לעסוק בקבורתו (שחשב אולי לא יניחנו פרעה לילך) ונשאתני כו' וקברתני כו', ע"י רשותו קאמר וע"י אחרים אבל יוסף מעצמו א"ל אנכי אעשה כדברך פי' אני בעצמי אעשה זה שאעלה לעסוק בקבורתך, וכן כשאמר יוסף לפרעה אבי השביעני כו' הזכיר רק שמה תקברני, ועל ענין עלייתו חזר ואמר ועתה אעלה נא ולא הזכיר העליי' בלשון השבועה (ואף מה שא"ל פרעה עלה וקבור את אביך כאשר השביעך, יש לומר שהשבועה על מקום הקבורה קאי ולא על עלייתו), וז"ש כאן ושמר ועשה ועלה כו', ר"ל שמר השבועה (כד"א [דברים ז] ומשמרו את השבועה) ועשה ועלה בעצמו כאשר הוסיף מדעתו יתר על השבועה:

(נט) נמצא מחנה ישראל וכל הארץ מביאין רעבון לחם למחנה של יוסף. הלשון מגומגם, ונראה צ"ל כל הארץ מביאי רעבון לחם במחנה של יוסף, ופי' אותן אנשי כנען שהיו שבים ממצרים לבתיהם להביא רעבון לחם (וכמש"ל אות מ"ג שבחזרתם לביתם נקראו בשם מביאי רעבון לחם,) נטפלו עם מחנה יוסף כל הדרך לכבודו והיה המחנה כבד מאד (או אפשר קורא לכל אנשי כנען בשם זה שכולן היו מביאין רעבון בתיהם ממצרים, ולכן באו כולם להספדו של יעקב וכמ"ש וירא יושב הארץ הכנעני וכמ"ש בב"ר ותנחומא שמלכי כנען ג"כ הספידו):

(ס) אתם גמלתם חסד. ע"ל פי"ז:

(סא) לא נשארו במים. שלא אכלום דגים שבים כמש"ל שם וע"ל פמ"ב מש"ש אי"ה:

(סב) אתם צדקתם עליכם את הדין. שאמר פרעה ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים וכ"ה במכילתא ר"פ בשלח, ולפי לשון המאמר משמע ששני הדברים גרמו הקבורה בשכר גמ"ח שליוו ליעקב זכו שלא נשארו בים (למאכל לדגי הים עיין בפסחים [קיח.] ובפירשב"ם שם) ובשכר צדוק הדין זכו שבלעתם הארץ וקברתם:

(סג) שנא' נטית ימינך תבלעמו. דרש רישי' צללו כעופרת במים אדירים שכן היה ראוי להם, אלא מי כמכה כו' כלומר בשביל שהצדיקו ואמרו שאין כה' דהיינו שאמרו ה' הצדיק, ולקמן פמ"ב איתא שפרעה אמר בלשון מצרי מי כמכה נאדר בקדש (ונתקיים מ"ש [שמות ט] בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ), ואז נטית ימינך תבלעמו ארץ:

(סד) לחרחר ריב. כלומר לא למלחמה בא כי יד מחנה יוסף חזקה ממנו, אך לחרחר ריב ומדון, ותפס לשון המקרא [משלי כו] ואיש מדנים לחרחר ריב:

(סה) שלי היא מערת המכפלה. בסוטה [יג.] אמרו שעל הקבורה ערער, וכאן משמע שערער לומר שלי היא:

(סו) לנפתלי לקפץ כאילות ולירד. כצ"ל, וכלשון אילה שלוחה, ולשון קיפוץ הוא באילות כמ"ש [ש"ה ב] מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות וגו' לצבי או לעופר האילים כו', שהקפיצה חוזר על האילים וכמ"ש בפי' הגר"א שם (והנוסחא לכבש במזלות נשתבש מהלשון דלקמן פנ"ב ע"ש):

(סז) כתב עולם שהיה כו'. כדלעיל פל"ח:

(סח) לכך נא' כו' אמרי שפר. מסיים בסוטה שם אל תקרי שפר אלא ספר, ובב"ר דרשוהו בלשון שפר שהביא הספר ממצרים ושיפר על ידו פי' הטיב והשקיט הערעור, והיינו ששם כיוונו על ערעור בני חת שכשהביא נפתלי הספר שפר פתגמא ונשתק הערעור (ועמש"ל פל"ו אות ע"ו שיעקב רמז להם ע"ז והודיע להם שיש אצלו שטר המקנה), אבל הש"ס בסוטה שמפרש שם ג"כ כדהכא, לכן א"א לדרוש שפר ודרש לי' אל תקרי שפר אלא ספר:

(סט) חשים בן דן היה פגום באזנו ובלשונו. (בסוטה שם אמרו יקירין אודני', כלומר ולכן לא שמע מה שהיה מערער ולא ידע ושאל מפני מה יושבין כו', וכאן נראה מתכוונין לעשותו חרש גמור שאינו שומע ואינו מדבר וכ"ה בספר הישר (ומ"ש מפני מה אנו יושבין כאן, היינו ברמיזה וכדמסיים הראוהו באצבע, שהיה חרש הרומז ונרמז), ואפשר לשון חשים נדרש ע"ז שהיה מחשה ואינו מדבר: